נשארתי בשבילכם

1. למה עשיתְ את זה

"הכול הרוס," מלמל האיש.

"יאללה נמאס," אמרה האישה.

עיניו נשואות לשמיים.

"לא יחזרו," אמרה האישה.

"לא נשאר כלום," לחש ועצם את עיניו למראה קערית הנחושת ההפוכה.

כעבור רגע פקח אותן ובהה שוב ביריעת השמיים הכחולה.

"היונים שלי," קולו הלך ונמוג ומבטו האבוד נשלח אל השדה ממול.

העשבים נעו ברוח.

"טוב שהסתלקו," אמרה האישה בטון שהסגיר סיפוק. "נמאס מהכול," אמרה והתיישבה ליד עציץ ההדס שעמד בקצה הרחבה שעל הגג. שפתיה קפוצות, עיניה נעוצות בשלולית המים הקטנה, ידיה מאחורי גבה.

הוא הפנה מבטו מהשדה אל ערימת הקרשים, שאסף בשקידה וניסר והידק במסמרים זעירים, צָבע בירוק בהיר, חיבר להם וו מתכת גדול ותלה בפינת הגג, לא לפני שהתקין דלת מסורגת, שהייתה רוב היום פתוחה לרווחה והיונים שלו עפו וחזרו בעדה. הוא המשיך לחפש אותן. לשווא.

השמיים היו ריקים.

הוא ביקש לומר דבר־מה, שפתיו רעדו, ולבסוף פלט בקול תקיף, "למה."

נדהמת מעוצמת קולו ענתה בהיסוס, "למה," ומייד התעשתה, קולה הרעים, "ככה," והמשיכה בדיבור שוצף ורוגז, מקווה שכל העולם ישמע את זעקתה, "מהבוקר רק היונים ופה כלום."

רוח קרירה נשבה על הגג. הוא רכן אל הרצפה ונטל קרשים אחדים, אחז בהם בייאוש כמו טובע, החל ללקט את שרידי השובך ולבסוף ויתר. היא התבוננה בו בשוויון נפש, משליך אותם לערימה המגובבת, מַפנה עורף לפינת החמד שהקים ברחבה ופוסע באיטיות אל פנים הבית, בֵּית עץ ולו שני חדרים, שאף אותו בנה במו ידיו על גג של בית דירות נטוש, בקצה סמטת עפר הסמוכה לשדרת עצים במרכזו של כביש סואן.

בהילוך שפוף חצה את החדר הקטן, חלף על פני ארון פורמייקה בהיר, הסיט את פניו מהמיטה הזוגית המחופה כיסוי רקום בחוטי זהב ופסע בצעדים מדודים אל החדר הגדול.

בחדר הגדול שתי מיטות קטנות, ספה פרחונית, ארון בגדים מגולף ומראה בדלתו האמצעית, שולחן אוכל וארבעה כיסאות מתכת. סמוך לחלון, על כוננית עץ חוּמה, מונח ברוב הדר רדיו גדול. לב־ליבו של הבית שקירותיו צבועים תכלת.

בחדר הגדול שרר שקט קשה.

האיש התיישב על כיסא נטול משענת, הניח את מצחו על מקלט הרדיו והביט בעינית הכבויה שבמרכזו, צולל עמוק אל תוך בדידותו.

האישה מיהרה בעקבותיו, עמדה מולו והניחה בחבטה את הפטיש על הרדיו, נעה באי־נוחות, חגה סביבו ולבסוף הלכה למטבחון הצמוד. פתחה את המקרר וטרקה בזעם, פתחה את האשנב שמעל הכיור, נקשה בכלי על השיש, פשפשה במגירה, ואז שבה לעמוד ליד הכוננית החומה.

עיניה התרוצצו בין האיש הרכון אל הרדיו לשני הילדים היושבים על הספה, ילד וילדה. הם מתבוננים פעורי עיניים פעם באיש ופעם באישה ומדי פעם פוזלים אל הרחבה שבה עומד בודד סוס העץ שלהם, נטול הזנב, רגליו טבולות בשלולית עכורה שזירעונים צפים בה, קערית המים הפוכה, ערימת קרשים על הרצפה, ההדס בעציץ. היונים אינן.

האיש נוהם בקול סדוק אל עינית הרדיו. "עצבנית," שלח את זעקתו לעולם.

האישה מתיישבת באי־נוחות על קצה הכיסא שבפינת האוכל, מסתכלת על שלושתם — האיש המכונס ושני הילדים. הם איתה ולא איתה, בצד של מי הם. והוא, האיש השקט הזה — "כמו בובה" תגיד בכל הזדמנות — אולי מתכנן לבנות שובך חדש, להביא יונים אחרות, לא תיתן לו. האיש שיושב כאן, עם הפנים העצובות שלו, לא מכירה אותו ממש. מה עובר לו בראש. מה הוא רוצה. הוא בכלל רוצה משהו?

הילדים צמודים זה לזה, לא זזים. "הילדים שקטים כמו יונים," אמרו לה יותר מפעם אחת, והיא גיחכה בחמיצות, יודעת שיונים עושות הרבה רעש. עכשיו הילדים שקטים מתמיד, הלוואי שהיו כמו יונים. היא לא רוצה לשמוע על יונים יותר. חשבון ישן יש לה עם היונים הארורות, ולא מהיום. אבל היא תסגור את זה במגירה שלה, לא רוצה להיזכר, "מה שזוכרים לא נותן כלום, רק מכניס אותך עוד יותר עמוק בתוך האדמה," תאמר לא פעם לילדה היושבת כעת על הספה ולוטשת עיניים גדולות אל הרחבה שבה היא נוהגת לשחק שעות, ואל אביה הצמוד אל הכוננית, מצחו נשען על הרדיו.

הילדים לא אומרים כלום, מושפלי מבט עכשיו, ידיהם קפואות על ברכיהם. היא מציצה אליהם ומהרהרת מה עובר להם בראש, אולי לא אכפת להם. היא לא אומרת להם כלום, היא תשתוק גם כן. לא לאורך זמן.

"בבית הזה אין עם מי לדבר," היא מפרה את הדממה הרעה.

שני הילדים דמומים, הפה שלהם סגור. אולי הם חושבים על היונים שעפו, אהבו להיות שם, ליד היונים, הילדה עם הבובות שלה, משחקת מורה או גננת, הלוח שאבא שלה הכין לה מלא קשקושים, כל הזמן כותבת, והילד משחק בטרקטור, טנק או מכונית, לפעמים מתנדנד על הסוס בלי העין, גם אותו אבא שלו בנה. לפעמים שני הילדים ממלאים מים בקערית, מפזרים זירעונים, לפעמים צוחקים, "דווקא היו שמחים," נזכרת בכמה רגעים טובים שלהם, וגם האיש היה קצת שמח, היו עומדים שלושתם מסתכלים בשדה שממול, בגלגל הענק ובטחנת הקמח שלידו, מנופפים ליונים שעפו אליהם, מחייכים לסוס הנדנדה, משקים את עציץ ההדס, מנקים את השובך. רק הם, היא נשארה בצד.

האיש, שאמרו עליו שיש לו ידיים טובות, בנה את בית העץ הזה על גגו הריק של בניין אפרורי בן חמש דירות, שדייריו המקוריים "הלכו", בלי שמישהו יתעניין בהם ובחפציהם שנותרו בדירות שהתמלאו במהרה באנשים שביקשו לבנות את חייהם מחדש. אחיו, שהייתה לו מכונית מהודרת, נסע עימו לראות את הגג הריק, הבטיח לסייע לו בבניית הבית, וקיים.

"הכול בנה לבד בעצמו," התפארה בפני בני משפחתה טרם נישואיהם, שידלה את עצמה למצוא יתרונות באיש השתקן שבקרוב יהיה בעלה. את חדר השינה הקטן צבע בוורוד עז, הכין לה הפתעה. זה היה בהתחלה. בנה גם מטבחון ומקלחת, וברחבה קטנה בשארית הגג בנה בית קטן ליונים שלו. עכשיו הן אינן.

"זה לא המשפחה שלך," צווחה לפני שהנחיתה מהלומת פטיש אחרונה על השובך.

נשימתם הכבדה של הילדים מפרה את הדממה בחדר הגדול. היא מתבוננת סביב ומתמקדת בהם, יש להם שכל. "פיקחים," אמרה לה פעם הגננת. עכשיו מה יש להם בראש, מה הם מבינים? הילדה מציצה אליה מבעד לפוני שלה, מבטיה קרים.

האישה פונה אליה בזעם, "מה את מסתכלת. את יודעת בכלל מה אני עוברת." שתיקה ארוכה.

כעבור רגעים אחדים תשנה את קולה ותאמר בקול מיוסר, "יום אחד לא תראו אותי פה."

הילדה נחרדת מהמשפט הזה כאילו שמעה אותו לראשונה. ריסיה מושפלים, צל נח על פניה.

הילדה והילד ממשיכים לשבת צמודים, דממה עוטפת את הבית שקירותיו דקים מאי־פעם. השקט הארוך והקר שוב מופר.

"לכו לישון, מאוחר," קולה מנסר את הדממה הרעה.

הם משתחלים בזריזות למיטותיהם שבפינת החדר הגדול, פניהם לקיר, גבם אל הרדיו.

האור כבה.

האישה בחדר השינה הוורוד. מגירה חורקת, נעלי בית מושלכות, מנורת לילה נדלקת וכבה. "עוד יום עבר," תשלח את זעקתה לפני שתכבה את האור והבית ישקע בעלטה.

בוקר. מוקדם מאוד. שיירים של חושך מטילים צללים על הקירות. צעדיה של האישה מנקרים בחלל הבית כמו טיפות גשם גדולות, פותחת וסוגרת — דלתות, מגירות, תיקים, קופסת פח. נקישה חדה של כלי מתכת שנשמט לרצפה. דלת המקרר נטרקת כמה וכמה פעמים.

הילדה קמה מהמיטה. לילה לא נעים רצוף אי־שקט, אולי היו בו חלומות רעים, לא זוכרת מהם כלום. מביטה אל הרחבה, הקרשים עדיין שם, קערית הנחושת הפוכה ולצידה זירעונים יבשים. סוס העץ שׂתום העין במקומו. הולכת יחפה למקלחת, האיש לא שם. הבוקר לא יהיה מי שיזליף לה קצף גילוח על האף. מהמטבחון בוקעים רשרושים של שקית נייר, היא הולכת לשם על קצות אצבעותיה. האישה אורזת משהו.

הילדה מביטה בה ושואלת, "למה עשית את זה?"

האישה שולחת אליה חיוך עקום ואומרת בשקט, "תחזרי לישון. אני ממהרת לעבודה."

הפטיש על הרצפה.

האיש יושב ליד הרדיו.

"למה עשית את זה," שאלתי כעבור שנים את אמא שלי, כשסיפור שובך היונים המנופץ צץ ועלה בפעם המי־יודע־כמה, והפעם דווקא מצידו של אבי השתקן, שאחת לתקופה ובלי כל הנמקה שב וקונן על "היונים שלי", כמו באותו בוקר שישי קיצי, רגע לפני שיצא מהבית בפנים נפולות. היא התעלמה מדבריו ומשאלתי והורתה לי לגשת עימה לחדרה, שלפה שקית ניילון אדומה ממגירת השידה שלה, הגישה לי אותה וצחקקה במין מבוכה. פתחתי בזהירות. לא היו בה ממתקים או סרט לשיער אלא חזייה תכולה, החזייה הראשונה שלי.

הפעם נפתחה שיחה ארוכה, מסוג השיחות שמקרבות אותך לאדם גם אם הוא זר לך. לאורך השנים מצאנו חללים מועטים כאלה, שבהם יכולנו לשבת ולדבר — אני שואלת, היא עונה מה שהיא מוצאת לנכון. לא היו לה מעצורים, בעיקר בכל הנוגע לאבא שלנו, שחי איתנו, נשם איתנו, היה איתנו, אם כי לא תמיד הרגשנו בנוכחותו.

שתינו לבד במטבח הטורקיז המודרני בדירה החדשה שלנו. עשור חלף מאז יצאנו מבית העץ נטול השובך. היא לשה במרץ גוש בצק, וממשיכה לפטפט בקלילות, "ביום ראשון אביא עוגיות לעבודה." ידיה הקטנות נעות בזריזות, "רק קמח, שמן, סוכר, מים. זה הכול," מגישה לי כדור בצק עסיסי, "כל תבנית תעשי צורה אחת. לא לערבב," ומתכוננת ללוש גוש בצק נוסף.

אני מרדדת במערוך, צרה צורות — פרח, כוכב, עיגול.

היא יושבת. לא הולכת. היא כאן מולי.

אני לא מרפה. "למה שברת את השובך?"

"למה שברתי," היא מתבוננת בי, עיניה החומות הקטנות מתכווצות, לרגע נדמה שהיא מנסה לזהות במה מדובר ומי השואלת. "לא לערבב ככה," היא ממשיכה בהוראות האפייה, "מה נזכרת עכשיו," היא מתריסה ויוצקת מים לגומת הקמח, מנותקת ממני. אני מרגישה שזה אבוד.

"נו, תעני לי," ניסיון אחרון.

"מה שאלת," היא מתחמקת או שבאמת שכחה.

"שאלתי למה גירשת את היונים."

להפתעתי אני מקבלת מענה. "אה. נפגעתי."

"ממה נפגעת?" אני שואלת באיפוק.

"מההתחלה ידעתי שהוא לא בשבילי."

יש או אין קשר בין השאלה לתשובה, אבל זאת היא, לא מוותרת על החירות לענות מה שעולה בדעתה ולעשות מה שהיא רוצה.

"אני לא אספר כל מה שיושב לי בלב," היא ממשיכה. עוד אחד ממשפטי המפתח שלה, בן זוגו של המשפט "יום אחד לא תראו אותי פה".

תבנית הפרחים שסיימתי החלה משחימה בתנור. "עכשיו נעשה עוד תבנית. לזה תוסיפי הֵל מלמעלה," היא עליזה ומתמסרת.

אני מצייתת להוראות האפייה וממשיכה "למה לא בשבילך?"

"מה את מחטטת," היא נוזפת בי בחצי חיוך, "ככה וזהו."

היא לא מתאמצת לענות אבל היא מלאת חדווה, ממשיכה ללוש כדור בצק חדש, "עכשיו נעשה תבנית עיגולים." אנחנו ממשיכות בעבודת צוות הרמונית.

"למה הרסת לו את השובך והעפת את היונים?" אני חוזרת לשאלת הבסיס, שאותה קבעתי כנקודת הפתיחה שלי. לא להניח לה. אני חייבת לדעת מה באמת עבר עליה, עלינו, עליו. למה אנחנו, המשפחה שלנו, לא כמו כולם. אצלנו יש אומנם גילויי חיבה אבל גם אווירה עוינת, והשפלה שלופתת את כולנו והופכת אותנו, הילדים, למשתפי פעולה בעל כורחנו.

פעמים רבות כשאבא שלי נכנס הביתה לעת ערב, פותח בזהירות את הדלת, אמא שלנו מייד משתלחת בו, "תוריד את הכובע הזה," בלי ברכת שלום וכל מילת נימוסין אחרת. הוא מביט בנו מן הפתח ומסיר את הכובע בעלבון, חריץ אלכסוני אדום נתווה במצחו, זכר לבֵּרֵט השחור שקופל בזריזות והוטמן בתיק הבד שלו. הוא היה מחפש ישועה במבטינו. שתקנו. הוא המשיך להתהלך בינינו מנודה, ואנחנו אבודים בעקבותיו.

היום הזה במטבח מסמן תפנית. תפריו של חתך עמוק שהיה נדמה לי שאוּחה נפרמים לרגע, וזיכרונות עגומים מחייה נפערים שוב. היא נאנחת ומכווצת את שפתיה, אולי כולאת זעקה, וממשיכה להתבצר. אט־אט היא מתרככת ומתמסרת. "אה, השובך," היא מנידה בראשה, מהמהמת משהו, מקמטת את המצח, כאילו חושבת, אבל היא לא.

"עקשנית את," היא זעה באי־נוחות ועונה ברכות, "אמרתי לך, הוא לא היה בשבילי."

מסתמן סיכוי. למשוך קצה חוט, עוד מעט תושלם תמונה אחת, אפילו חלקית, להתקדם הלאה ולא לוותר, להניח כעת לחתך, "מה זאת אומרת לא בשבילך?"

משהו באווירה מאפשר את השיחה הזו, משהו רגוע, שקט של יום שישי לקראת הצוהריים, אנחנו מתקרבות.

עיגול, כוכב, פרח.

"מה זה לא בשבילי," היא יודעת שהתשובה שענתה לא מספקת, ואולי מבינה שזה הרגע המתאים להסביר את הצד שלה, הצד שכבר יש לו גרעין אחד יציב שמסופר בכל מיני גרסאות. "אה, לא בשבילי. נו טוב, אחד שאין לו אוויר." כעבור רגע מקפיא ונינוח גם יחד היא תחתום את תשובתה במילה אחת, "מְסְדוּד."

המילה המוּכרת הזו לא מרתיעה אותי, והיא חוזרת עליה וכדרכה עושה מאמץ לזכות באהדה ולסחוף אותנו, הילדים — במקרה הזה רק אותי — לצד שלה. "הוא מְסְדוּד. הוא סגור. ככה," וקופצת אגרוף מול פניי האדישות לכאורה.

היא מדברת בשטף, רצף הזיכרונות והפרשנויות שלה קולח, חוזרת על אותם סיפורים ששמעתי כבר פעמים אחדות, עם תוספות חדשות, לא משמעותיות, אך הפעם יש בה פתיחות ורצון עז להיות מובנת, אולי גם לעצמה.

"היה הולך לסרטים שלוש פעמים בשבוע," קולה משתנק. עוזב אותה לילות לבד שם על הגג. חלמה על בית אחר ואולי שתהיה גם אהבה. "פעם סגרתי את הדלת לא נתתי לו להיכנס. התחיל דופק חזק כמעט שבר את הדלת," עיניה נעצמות לרגע והיא מוסיפה במין כעס, "הוא היה חזק." קורצת כדור בצק וממוללת אותו שוב ושוב, "לא היה רוצה כלום," כדור הבצק סופג אגרופים, "עשה לעצמו קיר זכוכית."

"קיר זכוכית," אני תוהה, זה דימוי חדש. "כן. היה לו קיר ולכל מקום לקח את הקיר הזה. תמיד מאחורי הזכוכית." היא מגלה סבלנות יוצאת דופן.

"בגלל זה העפת את היונים?"

"בכלל לא רק בגלל זה," מניחה לבצק ופורשת את ידיה על השולחן. בידיים הדוביות שלה ובחלוק המשובץ, בארשת הפנים הנינוחה, היא נראית לי כמו ילדה קטנה שקורצת עוגיות בחול, אבל היא ככל הנראה לא שיחקה בארגז חול מימיה.

אני מזמזמת בלחש "ננה'לה אופה קטנה יש לה קמח מים," היא מקשיבה לי בחצי אוזן, שואפת אוויר, ממשיכה ללוש, "כל פעם היה מוצא לו משהו אחר, רק בשביל שישאירו אותו לבד."

"למה לא דיברת איתו?"

"אי אפשר לדבר איתו, הוא מְלְג'וּם," שתקן על גבול האילמות, ואחרי רגע היא מוסיפה, והפעם זאת זווית חדשה שמכאיבה לי, "אני לא רציתי אותו אבל לא הייתה לי ברירה."

"מישהו הכריח אותך?" אני שואלת בעצב וממשיכה לשמור על ארשת פנים קפואה.

השאלה הזאת מעוררת בה דריכות וחוסר שקט. היא מרפה מגוש הבצק, וכמו מאליה פותחת בסיפור המוכר, הבלתי־מעורער, שתחזור ותספר לעצמה ובעיקר לי, מנותק מהקשרים, מנסיבות, מרצונות, ממחוות, מרגשות, זה הסיפור שלה! אם יש משהו בעולם שלא ייקחו ממנה ולא יגידו לה עליו שהיא לא מבינה או לא צודקת, שהיא בסדר או לא — זה הסיפור הזה שהוא לגמרי שלה!

היא תספר אותו בלי לברור מילים או משפטים. בלי להתחשב לרגע קט במי שמולה. לעיתים בלי חמלה, גם לא כלפי עצמה, ובלא מעט אכזריות כלפי האיש הזה, בעלה ואביה של הנערה שלא חדלה לשאול. אני.

"תבנית אחרונה," אני מכריזה בהקלת־מה, ומרגישה שכדאי לי לוותר. אני משמנת את התבנית שלפניי, מנסה לגלגל מין שיחת חולין, "עכשיו כוכבים." היא פוצחת בצחוק קליל, "כוכבים יש רק בשמיים." היא מתחילה להרגיש משוחררת. "עוד קצת ונגמור את כל הבצק," היא מבשרת בחן. הבית אפוף ניחוחות. עוד מעט יֵצאו התבניות בזו אחר זו. "עוגיות לכל השבוע," תגיד בסיפוק ותמשיך לשבת כמו ילדה בשעת משחק, נועצת אצבעות בשאריות גוש בצק, לא מביטה בי. שתינו מעמידות פנים. אולי רק אני מדוכדכת, אבל מחליטה, למרות המועקה שרובצת עליי, לא להרפות. היא באותה ארשת, מבודחת קלות, וכמו תמיד בלתי מפוענחת.

"מה את רוצה לדעת," מנגבת את ידיה, שואפת אוויר ומתנה תנאי, קולה נעשה סמכותי והיא מורה לי באצבע, "לא הכול מה שאני אומרת לך את צריכה לספר."

אני מתגוננת, מופתעת מהנכונות שלה, ומצהירה, "בסדר. נראה. בסדר." היא בפנים חמורות סבר, "תשמרי את זה בבטן שלך." אני מהנהנת בהסכמה. יש לנו סוד, שאת חלקו לפחות אני מחויבת לא לספר, לא ברור לי בדיוק איזה חלק, אבל אני מתרצה ומבטיחה, "בסדר בסדר."

היא עדיין מתבוננת בי בחשדנות, סוקרת את המטבח כמבקשת לוודא שאיש אינו מאזין לה, ושוב בוחנת אותי, מתעכבת לשבריר שנייה על אוזניי, פניה מתכרכמות לרגע, מסיטה את מבטה ממני, מחפשת נקודה במרחב, מוצאת אותה ומתחילה, קובעת את נקודת הפתיחה. אני כנועה ומאזינה בסקרנות, רק שתתחיל לספר משהו, אולי יותר שלם סוף־סוף:

"מאיפה להתחיל. אה, הייתה לו חנות קטנה, לא חנות, ככה מין חדר בינוני בחצר של בניין ישן, אה, לא חנות, מחסן. בתוך חצר עם כל מיני פרחים ועשבים, סתם ככה, לא גינה. לא חשבתי שיש שם משהו, נראה כאילו ריק ואף אחד לא חי שם בכלל. שאלתי איש מהמכולת ברחוב איפה הוא. אמר תסתכלי בחצר מאחורה, יש דלת שחורה. באמת הייתה דלת שחורה ובפנים קצת חושך, אפילו שהיה חלון אחד גדול ואחד קטן, לא היה הרבה אור. כל מיני מכונות מפוזרות שם על שולחנות, כמו חיות שחורות, כל אחת משהו אחר, מלא חתיכות נחושת וגם אזבסט לבן, הכול על המדפים. היה שם טרנזיסטור קטן, שמע שירים בערבית של זמרים וזמרות, נזכר בחיים שלו, היה ילד קטן כשאבא שלו מת ואהב לשמוע את השירים מהבית שלו, לפני שבא לארץ. אני באתי אליו לבד, אחרי שנפגשנו עם המשפחה שלי בשביל להכיר את המשפחה שלו. פגישה ראשונה לבד רק שנינו. אז נכנסתי ככה לחצר, שמעתי מרחוק מוזיקה וראיתי אותו מזיז את הראש שלו, אולי שר לעצמו, היה מבסוט, פתאום ראה אותי מתקרבת ואיך שנכנסתי כיבה את המוזיקה. עמדתי בדלת והוא ביישן, בקושי מסתכל עליי. חיכיתי שיגמור את העבודה ויסגור את המחסן, אמרתי לו נלך לטייל. הסכים. הכול עשה לאט, סידר את השולחן, היה שם שולחן ישן כזה, ניקה אותו, תלה כל מיני מכשירים על הקיר, כל אחד היה לו מקום קבוע, פתח מגירה קטנה ולקח את הכסף שהרוויח, לא היה הרבה. הלך לפינה קטנה, הוריד את החולצה הכחולה של העבודה, לבש חדשה, אולי צבע תכלת. בדק שהחלונות סגורים, לקח את האופניים שלו שעמדו בחוץ ושׂם בצד."

את האופניים החלודים הכרתי היטב. לפעמים בחופשות שלי היינו רוכבים לעבודה שלו. ישבתי במושב האחורי, לפתי את מותניו בידיי, "רגליים בצד," ביקש ממני בגמגום, ואת שולי מכנסיו הצמיד באטב. כשפנה ימינה או שמאלה נשלחה אצבעו לאותת, בסיבובים החזקתי בו חזק. כל היום ציירתי, קראתי, מיינתי עיגולי נחושת. בצהריים אכלנו במסעדת פועלים, ולקראת ערב, אחרי שסידר את כליו, נעל את הדלת השחורה, סייע לי לעלות על האופניים, שחרקו קצת, שוב אמר "רגליים בצד", ויצאנו לדרך.

אני שואלת אותה אם אלו אותם אופניים שאני מכירה מילדותי והיא עונה, "אה בטח. לא קנה חדש. שמר על כל דבר כמו בית מרקחת."

את המשפט הזה היא אומרת בלעג. היא אוהבת להחליף הכול, בקצב מסחרר, ואילו הוא — "לא מחליף כלום, שנים על שנים אותם אופניים."

חוט המחשבה שלה נקטע, האופניים נשאו אותה למחוזות אחרים. עשיתי טעות, מוכרחה להמעיט בשאלות.

"תמשיכי," אני מפצירה בה, מצטערת שקטעתי את הסיפור שסוּפָּר ברצינות רבה ובמאמץ היזכרות מצידה. יש לי תחושה שהיא חיה שוב את הרגעים האלה, שבהם אולי עוד הייתה יכולה לסגת.

"אה, השנים עברו. מהר עברו. מההתחלה לא רציתי אותו," רעד עובר בפניה, שפתיה רוטטות קלות, ואז היא מישירה אליי מבט ואומרת בטבעיות גמורה, "נשארתי בשבילכם."

שום דבר לא חדש לי, אבל אני מתכווצת. "לא חשוב," אני מבקשת, על סף התנצלות, פניי לא מסגירות את הצער הכוסס בי, "תמשיכי. אז כשבאת לחנות פעם ראשונה."

"אה. כן. אז יצאנו. הזיז את הדלת וסגר אותה ולקח את המפתח, סובב סובב," והיא מדגימה לי בתנועות סיבוביות מוגזמות, "ואני חשבתי לעצמי הכול לאט אצלו ואני כולי אֵש. הלכנו ברגל. גם אז הוא הלך לאט."

"על מה דיברתם," שוב אני מפריעה למונולוג, והיא בשלה, בונה סיפור, לא לגמרי מהודק, מעצבת תפאורה, אחראית על הליהוק, הזרקור מופנה בעיקר אליו, הוא המוקד, היא הפרשנית.

"על מה דיברנו," בלי להסס היא עונה, "אה, הוא שותק כל הזמן, אמרתי לך," נימה של טרוניה בקולה, "קנינו גלידה שמה בשדרה. 'גלידה מסטיק' זה היה השם שלה." היא מלקקת את שפתיה ולרגע היא מעופפת משמחה ואז שוב רוטנת, "אני שילמתי." לפתע ניצת בה זיק של אושר, היא מתמוגגת, "אה, והלכנו לראות את הבית שבנה."

"שמחת?"

"שמחתי דווקא. ראינו את הבית מלמטה, עוד לא היה גמור." היא חלמה על בית משלה ולו רק כדי לעזוב את בית הוריה שהלך וסגר עליה, היו לה שם ימים של ייאוש ורגעים ספורים של נחת, הרגישה לא רצויה אבל התעקשה להישאר. "לא היה לי כלום חוץ מהבית הזה שלהם ושמחתי שיהיה לי חדש."

ייחלה לרגע שתסתלק משם ותפתח בחיים חדשים עם האיש הזה, שהולך לאט, נועל את הדלת לאט, מתלבש לאט, בקושי מדבר, ובונה להם בית על הגג בסמטת עפר מול שדה גדול ליד שדרת עצים הומה. אחר כך תבוא החרטה והיא תשוב לבית הוריה, וחוזר חלילה, נעה ונדה בין בתים.

"הסתכלנו על הבית מלמטה וראיתי שיש שמה חלון גדול," היא ממשיכה להפליג אל הימים ההם, נימת קולה רצופת תנודות, "חשבתי יהיה לי טוב." הנימה העוינת מתחלפת בקול עדין, "קניתי וילון." זכרתי את וילון הקטיפה בצבע בורדו. היא מציינת שכאשר הראה לה את הבית על הגג, "דווקא דיבר יותר," הסביר לה שיהיה מטבח קטן, וחדר גדול, וחלק פתוח כמו מרפסת, ישימו עציצים, ובחדר שינה יהיה מקום לארון שכבר קנה ואז אמר, "תראי כשיהיה מוכן."

"ומה היה בהמשך?" אני כמעט מפצירה בה. נעים לי לשמוע, אולי ההתחלה הייתה טובה, גם לו.

"כלום," היא אומרת ופורשׂת את כפות ידיה לצדדים, "סְקוּתִּי. לא דיבר עד סוף הפגישה." האיש השתקן הלך והיא שבה לביתה. כבר אז לא היה לה נוח.

שברי קטעים וסיפורים, תמונות צפות וחוזרות, מקרה בודד תלוש מהקשר, עשרות תמונות מרוסקות שהן חלק ממהותם של החיים כפי שנתפסו בעיניה, שברים של משהו שממילא לא היה לו סיכוי להיות שלם, שהשובך המנופץ הוא תמונת מראה שלו.

נדרשו לי שנים להבין שאין סיכוי לשמוע סיפור מלא, או סיפור אחר, ושאני מבקשת לשווא לשמוע את אותו סיפור לגמרי מוכר, ומייחלת בתמימות שאל מילותיו יסתנן לשם שינוי קורטוב של נחת, או תושלך מילה קטנה שתביא לגרסה החדשה מעט טוב, בשבילו, בשבילנו.

"איך היה לך בהתחלה. ממש בהתחלה?" אני משנה אסטרטגיה, נאבקת לברוא אבא ואמא אחרים. "מה הרגשת?"

"אה, בהתחלה," היא נדהמת, "בהתחלה," כאילו מעולם לא הייתה התחלה, "בהתחלה," חוככת בדעתה ומתקשה לקבוע איפה בדיוק נקודת ההתחלה הזו. עיניה החומות מתכווצות לשני חרכים זעירים ולפתע היא פוצחת בשטף, בוחרת מה לדחוס למילה אחת ומה לפרט באריכות, במין סדר שנהיר רק לה.

"הוא היה צריך לבוא אלינו ליום שבת. לאמא ואבא שלי, האחיות והאחים. הכנו בלי סוף אוכל. היינו מאורסים חודשיים. חיכינו לו כולנו. לא בא. אכלנו רק אנחנו וכמה הכנו, מלא סירים. הוא היה עם אמא שלו, כל הזמן שמר עליה כמו בצמר גפן. לא רצה להשאיר אותה לבד."

היא שואפת אוויר, עדיין הכעס ההוא על שלא בא מרחף כאן ועכשיו, מצית אותה. היא מתעלמת משאלתי על אמא שלו, רק פעמים ספורות העלו את זיכרונה, גם סביבה היה איזה קשר שתיקה. היא מדלגת על זמנים, עוקפת סיפורי משנה, לא תמיד ההקשרים ברורים, אבל אני מעדיפה לא להפריע לה, שלא תאבד את החוט שהיא טווה לעצמה, וכל־כולי דרוכה לקלוט תדר חדש, משהו אחר, נעים, אולי.

"עד שהיו האירוסין היינו הולכים לטייל, קונים גלידה או פלאפל, פעם הלכנו לסרט. היינו יושבים בשדרה ולפעמים הולכים לראות את הבית על הגג, מלמטה. מדברים קצת ככה. על הבית, סיפר שקנה ארון, יש חלון במטבח, אמר 'חלון קטן'." היא מדברת בנעימות, בפנים שלוות.

"באירוסין באו חלק מהמשפחה שלו אלינו, שתי אחיות שלו, האח העמוד חשמל עם המכונית היפה כל הזמן עישן, וגם האח הגבוה והחייכן ואשתו הנמוכה באו מרחוק. המשפחה שלו היו מבסוטים ממני, תמיד אמרו לו 'היה לך מזל'. נתן לי טבעת, דווקא יפה." היא מלטפת את אצבעותיה נטולות התכשיטים, ויתרה עליה זה מכבר, גם על טבעת הנישואין. "אחר כך היה מגיע לבקר אצלנו כל שבועיים עד החתונה, חמישה חודשים והתחתנו. אה, פעם בא בפורים הביא בונבוניירה, ואחר כך הלכנו לטייל בכיכר על יד הבית, ניסיתי לתת לו יד, משך את היד," את המשפט האחרון היא אומרת בטון פגוע.

"בקושי הכרתם, אולי היה קצת ביישן," אני מנסה לרכך אותה.

היא לא מוותרת, לא מסופקת, ולכן מרימה את קולה, "מה פתאום, תמיד ככה. לא מתקרב. ביישן. אפילו כשהיינו נשואים," וממשיכה בשלה, "כבר מההתחלה הבנתי שהוא לא בשבילי."

אני לא מתאפקת, "מה זאת אומרת, הבנת?"

"חלמתי חלומות." היא לא מפרטת, אם כי היא טוענת שהיא זוכרת את כולם. "היו לי כל מיני חלומות. סיפרתי לאמא שלי חלום אחד, היה משהו לא טוב בחלום, והיא אמרה 'מה עוד תמציאי'. אחר כך אמא שלי גם עקצה אותי ואמרה, 'עד מתי תישארי ככה'. בסוף הייתה החתונה. קניתי שמלת כלה. לא זוכרת מי בחר אולם. אח שלו לא רצה לשלם כלום. לא האח מרחוק, זה המעשן עם המכונית הלבנה שלו, זה שמצא לו את הגג שעליו בנה את הבית. אנחנו נתנו את כל הכסף. בחרנו אולם ליד התחנה המרכזית, אולם נחמד, בכניסה שלו הייתה חנות אופניים, במקום לחשוב על החתונה הוא עמד עם החליפה שלו החדשה והסתכל בחנות אופניים. אחר כך עלינו במדרגות ונכנסנו לאולם, מחאו לנו כפיים, הרגשתי כאילו אני מלכה. אה, לפני זה הלכנו לצלָם, ליד חנויות רהיטים, ליד עגלה של בורקס וחנות שעונים. גם שם הוא עמד והסתכל. נכנסנו לצלם, איש גדול, צוחק כל הזמן. היינו אצלנו כמעט שעה, עשה לנו כמה תמונות. הכי טובה זאת התמונה בחדר השינה. את מכירה, לא."

במבט ראשון התצלום שהיה תלוי בחדר השינה שלהם נראה מבטיח, הוא בחליפה כהה אלגנטית, חולצה לבנה ועניבה עדינה, היא בשמלת מחשוף נטולת שרוולים, שׂערה שופע, שרשרת דמוית יהלומים בתבנית משולשת לצווארה, "הזר פרחים מפלסטיק זה של הצלם, את הזר שלי שכחתי בבית," משועשעת כמו ילדה קטנה.

ממשיכה להתמקד בפרטים, נזכרת שנסעו במונית, הצלם ביקש ממנו לפתוח לה את הדלת. היא ירדה מהמונית, "כמו שחקנית קולנוע," הנעליים היו מסוג טוב, היה לה נוח, עגילים קיבלה מהמשפחה שלו, "אלה עם הזהב והפנינים," כמעט ולא ענדה אותם. "שמרתי בשבילך," פניה מתעוותות לרגע, שתינו נועצות עיניים זו בזו, היא מסיטה מבט ושוב חוזרת לפרשת זר הפרחים הנשכח, "אבל אחותי הביאה לי את הזר מהבית לאולם, ככה היו לי שניים, אחד אמיתי, אחד מזויף." שוב צוחקת.

שניהם בתמונת החתונה צמודים, נלפתים זה בזה, הוא נשען עליה והיא נתמכת בו או להפך. "דווקא אתם נראים יפה מאוד," אני מנסה לשכנע אותה וגם את עצמי, מנסה לצבוע ברכּות את הסיפור של שני האנשים האלה, הוריי.

היא בשלה, "הצלם אמר לנו להיות ככה."

בתצלום היא בחיוך רחב, עיניה בורקות. הוא בחיוך דקיק קְפוץ שפתיים, שפם מוקפד, מבטו ספק חולמני ספק מבוהל. שניהם בוהים באיזה אופק דמיוני בסטודיו של הצלם. מעלים מיצג. "כמו דג בפריזר," תלגלג לא פעם בפניו ובפני שני הילדים. הילד השלישי עוד לא נולד.

אני מתייאשת ומנסה להכניס סדר בדברים, לסחוט עוד פרט על הימים הראשונים, על ההתחלה הזו, של גבר ואישה זרים שהקימו יחד את המשפחה שלנו.

"תגידי באמת," אני שואלת בתחינה, "מה חשבת עליו בפעם הראשונה. אהבה ראשונה לא שוכחים." משפט קלאסי של נערה מתבגרת, והיא עונה בזלזול מופגן, "על מה את מדברת."

מתכנסת בעצמה, מאבדת סבלנות די מהר, תמיד הייתה כזו, לא משנה באיזה נושא. אם כי הפעם היא מתמסרת יותר מהצפוי.

"די. זהו. נגמר," היא חותמת. אני מבינה שאני מאבדת אותה, אבל היא התכוונה דווקא לתבנית העוגיות האחרונה. אני מוציאה אותה מהתנור שחומה וריחנית. היא ממוללת את גוש הבצק חסר הצורה. "מה נעשה עם זה?" היא שואלת בחוסר אונים.

אני עונה לה בדכדוך, "מה שאת רוצה."

לאחר התלבטות קצרה היא קמה ומשליכה לפח את הבצק שנותר, חוזרת להתיישב מולי ומתבוננת בי באותן עיניים בורקות המוכרות לי מתצלום החתונה, ואומרת לעצמה או לי, "מה אני חשבתי." היא חסרת מנוחה, חוזרת לעצמה. "תראי, הוא לא היה בשביל משפחה," מין משפט שאוטם אותי לגמרי בפניה. כבר הייתי מבולבלת, מותשת, לא הבנתי אותה. המשפט הזה הוסיף להדהד בחלל המטבח שעה ארוכה.

הצטערתי על השיחה.

נראה היה שכל מה שאמרה אינו נוגע לה. הנחיתה מהלומה והיא כבר לא שם. היא שוב מתבוננת באוזניי, מסיטה ממני את המבט וחוזרת להתבונן באי־חשק בתבניות העוגיות האפויות. "אם את באמת רוצה לדעת, עד היום אני לא מכירה אותו," היא צפה בתוך מבוך של זיכרונות, נדיבה לרגע, ואט־אט משתלטת על השיחה.

"איך הכרנו," היא ממשיכה, לא שאלתי אבל התפקיד שלי הופקע ממני, כעת היא שואלת ועונה. היא מספרת ומספרת, עוצרת וממשיכה, הפרטים קשורים ולא קשורים, מדלגת מעניין לעניין, משמיטה פרקי חיים, "את זה אני לא אספר לעולם." יש לה סוד, היא רק תרמוז עליו. אני לא לגמרי שמחה שהשיחה התחדשה, מביעה מורת רוח משברי המראות שהיא מעלה בפניי. "אני מבולבלת," אני אומרת בניסיון לחמוק. היא מבחינה בעיניי התועות ומסכמת, "זה החיים שלי מלא חתיכות."

ככה היא תפסה את החיים שלה, ובנתה אותם כך גם עבורנו.

כובד גדול רבץ במטבח, התיישב כמשקולת על ראשי וכתפיי. ראשי נטה מטה. השתוקקתי לישון, אבל היא התמלאה מרץ, דומה כי רק החלה, הפצירה בי להוסיף לשבת מולה, "כדאי לך לשמוע." שמעתי את התחינה בקולה. הידקתי את צווארון החולצה, עיניי שנחו מושפלות על שולחן הטורקיז נפקחו אליה.

אני איתך, אמרתי בליבי. חייכתי אליה בלֵאות.