נשות ההרמון

Neshot_Haharmon_v2-12 מחשבה תחילה "כשהתקווה בלב בוערת..." חלק 1

אני זוכרת הכול בבהירות. הוא הניח את הגחלים על ידי הימנית והביט בי בדריכות, ממלמל, "זה חם. עוד מעט יתחיל לשרוף לך".

הבטתי לעבר ידי והבחנתי בגחלים הלוחשות, אך משום מה לא נתקפתי פחד. הדבר היחידי שחשבתי היה: "האם את מסוגלת להתגבר?" לא על שריפת הגחלים, על המילים.

הרמתי את ראשי וישרתי מבט לעיניו של גואל. לראשונה בחיי מבטי לא היה מהוסס וגם לא המתין לאישור. זה היה מבט ששנים רציתי להפגין לעברו ותמיד יצא בדיוק ההפך.

צעקתי: "אתה לא תשכנע אותי שזה שורף! אתה הוא זה שנשרף בגיהינום! ומנסה להערים עלי שאחשוב שזו אני שנשרפת". לפתע איבדו הגחלים את כוחן ודעכו. מבטו של גואל התרוקן, האיום הוסר. הרגשתי לראשונה זה זמן רב, בעלת הבית של עצמי. כאשר הפנה את תשומת לבי לגחלים יכולתי להישבע שכמעט שרפו. אבל זהו. הוא לא יכול להוריד אותי יותר במילים ומחשבות. הוא הסתלק והרגשתי הקלה על אף שהתחלתי לייבב מתוך שינה.

חודשים שההכרה מנסה לעכל מה קרה שם, חווה שנית תחושות קשות של חוסר אונים. אין לי ברירה אלא להיכנס שוב לשטחו של האויב ואני תוהה - האם גם הפעם אנצל?

מה שברור לי לחלוטין זה, שעל מנת שאוכל להמחיש מה עברתי, עלי להביט אחורה באומץ ולהעלות ממצולות עברי את הזיכרונות הכואבים של חיי. גם את מה שכל כך מבקש להישכח. הכל על מהלך שתיים - עשרה השנים בהם אבדה לי ולכולם, הדרך אל מעיין.

לקחתי את הפלאפון באותה שעה מאוחרת והקשתי בנקודות ובפשטות את כל הזכור לי. ובמשך חודשים אחר כך ביליתי את ימי בהרהורים ומחשבות, מחשבות ושחזורים, בכל מצב ובכל שעה - חלק ממני כאן וחלק אחר נוסע הרחק בזמן ואני כותבת את כל מה שהוא מביא עמו.

חשוב היה לי במיוחד להבין את ההתרחשויות ביני לבין עצמי, גם לפני שיהיה עלי להביאם בפני הרכב השופטים בעדותי בבית המשפט, שמא מעוצמת ההתרגשות אשכח חלק מן התמונה, ולא אצליח להעבירה במלואה.

שוב אני מרגישה את אותה תחושת בדידות מאיימת המוכרת מעברי, בה אני מנסה לגבש תמונה ברורה מכל חלקי הפאזל הפזורים שגואל השמיט, ולא עלה בידי לחברם. פוקד אותי רפיון, ואני לא יודעת במה אתחיל ובמה אסיים, מה חשוב ומה פחות. בכל יום נחשפתי לעשרות מצבים שנקברו ומבקשים להיחשף, אני רוצה לשחרר אותם - הם כמו עול על צווארי. אני נזכרת שחלפו להם שמונה עשרה חודשים בהם כתבתי כל שביב של זיכרון הקשור בי ובגואל, בנשים ובילדים, עכשיו אני פורקת את התרמיל לעיניכם המשתאות, נוכחותכם היא כמזור לבדידותי. הלוואי שאוכל להשאיר את הדברים על הנייר, להמשיך הלאה ולהעביר דף בסיפור חיי.

"הגיע אמבולנס, ואבי הוצא מבית הנתיבות על גבי אלונקה. כולנו היינו המומים. מעיין ניסתה לדבר איתו ושאלה מדוע הוא אינו עונה לה. נסענו בעקבות האמבולנס לבית החולים ושם קבעו את מותו. מעיין הייתה עדה לכל ההתרחשויות הללו ולא הפסיקה לשאול שאלות. במהלך תקופת השבעה בכתה רבות ולא הפסיקה לבקש את סבא".

מתוך יומנו של אבא

בין אוסף המסמכים של אבא מצאתי את סיפור ילדותי פרוס על פני גיליונות רבים. זו ההכרות עם האמת שהרעידה את ליבי וגרמה לי לפרוץ בבכי מיוסר.

נולדתי טרם זמני, ועל כן מבית החולים שוחררתי רק כעבור חודשים מספר. את שמי קיבלתי באותו חודש מרס גשום ששטף את הורי בדרך מבית החולים לדירת השניים וחצי חדרים בפתח תקווה. שעות ארוכות הקדישו הורי לעבודה ופרנסה - אבי, כמהנדס תעשייה וניהול, היה יוצא השכם בבוקר וחוזר בשעות הערב, ואמי כאם בית מטעם משרד הרווחה במוסד לילדים הסובלים מפיגור שכלי - הייתה מקדישה את מיטב זמנה לילדים, במסירות ובאהבה.

את שעות היום ביליתי אפוא בחזקת זוג מופלא: ציון ורחל, הורֵי אבי, אשר העניקו לי טיפול מסור ואוהב מעומק לבם. זיכרונותי מסבא מעלים בי חיוך ואף צחוק, ובעצמותי אני מרגישה כי הייתי עטופה באהבה ובשמירה אין קץ. עוד כשהייתי ילדה בת שנתיים היה סבי נושא אותי על כתפיו קילומטרים רבים עד לשוק. יד ביד היינו נכנסים פנימה, ובזמן שסבי התפנה לברך את חבריו לשלום, הייתי מתכופפת תחת דוכני הירקות, ומכניסה לסלו כמה תפוחי אדמה ומלפפונים רקובים. בסיום הקניות היה סבא מושיב אותי חזרה על כתפיו, קולף בצל ומגיש לי לאכול - הייתי אוכלת בעונג, למרות הדמעות שזלגו מעיני. סבא היה משתעשע איתי ומצחיק אותי, ומאחר שלא הסתדר עם השפה העברית - והיה מדבר בעיקר בפרסית - עם הזמן היטבתי להבין ולדבר בשפתו - מה שלא תמיד היה נוח למבוגרים מאוחר יותר, כשבגרתי.

סבתי סיימה להכין את ארוחת הצהרים בטרם הייתי מגיעה בבוקר, עד היום חי בי ריח המטעמים הפרסיים שהיה ממלא את כל חדר המדרגות. בהמתנה לארוחת הערב הייתה מושיבה אותי ליד מטחנת הבשר, והייתי מתהפנטת נוכח גושי הבשר המשנים את צורתם לתולעים קטנות.

כך עברו הימים, ומדי ערב, כאשר ביקשו הורי לקחת אותי הביתה, הייתי פורצת בבכי, מסרבת לעזוב את סבא וסבתא.

ואז, ואני רק בת 3.5, אפשר לומר שהתהפך עלי גורלי:

"אבי נסע לארצות הברית כדי לבקר בפעם האחרונה את אמו החולה. במהלך הימים הראשונים נבחנו אצל מעיין סימני חוסר שקט ודאגה, 'איפה סבא' שאלה. לאחר מספר ימים הבחנו בראשה של מעיין קטע קרחת אולם קטע הקרחת לא פסק מלגדול ותוך שבועיים איבדה מעיין את כל השיער בגופה. הנשירה הייתה טוטאלית - בראש, ריסים גבות ובגוף. מיותר לציין כי כהורים, עולמנו חרב. כבת בכורה ואהובה המכה הייתה קשה מנשוא. אני ואשתי החלטנו שבשלב זה לא נודיע לאבי שעדיין שהה בחוץ לארץ על המקרה".

מתוך יומנו של אבא

בשיחות הטלפון עמו, סיפר סבא על המתנות הרבות שקנה לי ובעיקר על געגועיו. אך אני לא פסקתי מלשאול: "מתי ישוב סבא"? - הוא חזר חיש מהר ארצה ברגע ששמע על שאירע לי. קישטנו את הבית בכרזות "ברוך הבא לסבא" והמתנו בשדה התעופה עד לבואו. אך הוא לא הופיע. הוא לקה בדום לב עם ירידתו מהמטוס.

במשך ימים לא חדלתי לשאול לאן סבא הלך?

הורי לקחו אותי לטיפול פסיכולוגי על פי המלצת מומחים, ולאחר שנתיים סברו כי השיחות עזרו לי ואני חזקה להמשיך לבדי.

ילדותי הייתה מאושרת. סבתי המשיכה לטפל בי ובמהלך השנים נרקם קשר נפשי חזק בינינו. מסירותה לא ידעה גבולות. היא הייתה אישה אצילית ואוהבת, עיניה היו רכות ומלטפות, ומעולם לא שפטו אותי. בחברתה הרגשתי שלמוּת אמיתית.

הורי עטפו אותי בחום ואהבה ודאגו לכל מבוקשי, וכמוני אחרי גם לאחותי ואחי.

בשנותיי הראשונות נהגה אמי לחבוש לראשי כובעי קש ומטפחות צבעוניות וביקורי הראשון בסלון פאות היה כשעליתי לכיתה ב'. זמן רב עבר עד שהתרגלתי אליהן: היקפן הגדול של הפאות ביחס לראשי הקטן הצריך הקטנה מיוחדת וגם לאחר מכן אפשר לומר ש"שחיתי" בתוכן. הרשת גרדה והציקה, ולמרות הערות הילדים הורדתי אותה לפרקים ללא תחושת נבדלות או פגיעות. דברי ה"נשמות הטובות" סביבי לא הצליחו לחדור עדיין אל עולמי המוגן, הפנימי. הייתי עדיין ילדה פעילה ותוססת.

המצב השתנה כאשר עליתי לחטיבת הביניים, אז החלה הפאה להשפיע על הדימוי העצמי שלי כנערה מתבגרת. "קרחת", "גזזת", חברי כיתתי התנכלו לי וכינו אותי בשמות גנאי. עמדתי רבות במצבים מבישים ולא אחת משכו לי בפאה לעיני כולם. הכאב היה דוקר וקשה מנשוא, רציתי להתגונן אבל המילים פגעו ושיתקו אותי. הייתי בוכה, וידעתי שמחר לא יביא עמו בשורה חדשה עבורי. החלטתי לסגור את הפה ולא להתבלט, גם לא להצטלם. לא רציתי בשום אופן מזכרת של עצמי.

רגשות עזים של תסכול וחוסר אונים החלו להרקם בתוך העולם שכבר לא היה מוגן כבעבר. אמי הטובה עשתה הכל כדי לנחם ולעודד, כדי לגונן עלי מפני הפגיעה הרעה של האנשים, אבל זה כבר לא היה מספיק. גם הוצאה של סכומי עתק על פאות משובחות ככל אשר חפץ ליבי, לא הצליחה כלל לרומם את רוחי. שיעורי נגינה בחצוצרה ובטרומבון בקונסרבטוריון, לבוש אקסקלוסיבי ובילויים משפחתיים. אבל כל זה לא ריכך את ההשתוקקות האמיתית שלי - ההשתוקקות לשיער משלי. הלא איך יכולתי להיות אשה אם לא היה לי כלל שיער?

בתיכון הקיבוצי אליו נרשמתי נתקלתי בקשיי השתלבות. מעט מאד חברות היו לי, יכולתי לספור אותן על יד אחת. ואם לא די בכך - בתקופה זו החלו להתגלע בין הורי ויכוחים תכופים, והרגשתי חצויה. היו אלה שעות קשות מנשוא עבורי. חייתי בצל איום מתמיד, פחד מהרגע הנורא שבו יודיעו כי הם נפרדים. התא המשפחתי היה הכול בשבילי, ובעיקר היה לי קשה לראות את אחי הקטנים כואבים.

בהמשך גם היחסים איתם עלו על שרטון. הייתה זו התנהגות שלוחת רסן ואלימה מצידי שהביאה בינינו למריבות, צעקות וקללות. ונוסף לכל זה, איבדתי את סבתי האהובה לא פחות מאשר ביום הולדתי ה 17.

קרוסלה של מחשבות טורדניות. באחת הפעמים שהלכתי לים הופיע גל גדול וסחף אותי תחתיו ומההדף נשרה הפאה מראשי. חשתי חסרת אונים. מסביבי שחו עשרות אנשים, הדמעות כמעט פרצו החוצה, אך לא אמרתי נואש וצללתי לחפש אחריה. שיקשקתי מפחד, חשבתי שתיכף קריאות הלגלוג תגענה. לשמחתי מצאתי את הפאה. יצאתי מיד מהמים ונשבעתי שלעולם לא אשוב עוד לים.

התנדנדתי בין רחמים עצמיים לרגשות כעס, לא היה דבר שלא ניסיתי כדי להצמיח שוב את שיערי - נדודים מרופא לרופא, שימוש במשחות רבות מספור, ברכות מרבנים, הילרים ורוקחי שיקויים למיניהם, אפילו פטרייה בצנצנת שקיבלתי מגרמניה - דבר לא הועיל. תמיד חזרתי לאותה נקודה: היה לי הכול, אך בעיני לא היה לי כלום.

בתקופה זו חברתי הייתה לי למשענת, ובהפסקה, בשירותי הבנות, ניתן לי מענה בהיר לתמונה החשוכה שהכרתי.

"מה את רוצה?" שאלה.

"הייתי רוצה מאד את השיער שלי חזרה!"

היא סיפרה על אביה החורג שהציל אנשים רבים ממחלות חשוכות מרפא. "הוא הילר" אמרה "גם לי הוא עזר". דבריה הותירו אותי בפליאה.

התבקשתי להעביר תמונה שבאמצעותה, כרנטגן, יוכל לבחון היכן קיימת אצלי בעיה. . האמנתי באלוהים ולא באנשים, לא חשבתי שאלוהים יכול לתת באמת כוח לאדם לשנות גורלות של אנשים אחרים, שזה תפקידו הבלעדי. ובכל זאת החלטתי שאין לי מה להפסיד יותר ועלי לנסות.

"הוא לא יוכל להיפגש איתך" בשרה לי. אמרה שעדיין לא הגיע הזמן. "איזה זמן"? שאלתי מופתעת. היא אמרה "לא הגיעה השעה. זו עדיין לא השעה".

כעבור שבועיים כשכבר כלו כל כוחות הנפש והסבלנות שלי, נכנסתי לשיחה עם מנהל התיכון, על מנת להודיע לו שבכוונתי לפרוש כליל מן הלימודים. הוא שיכנע אותי להמשיך להגיע פעמיים בשבוע לבית הספר רק על מנת שאוכל לפחות להשלים 12 שנות לימוד. הסכמתי למרות שגם מאמץ זה היה למעלה מכוחותי.

ואז היא צלצלה. "הוא מוכן - לרגע הזה אמר שחיכה".

בחדרי האור עמום - איני רוצה להביט בך, מראה אכזרית - הוא ביקש שנגיע לקחת אותו מתל-אביב. שתקתי, אבל אמא סיפרה על מצבי וקיוותה שאולי ממנו תגיע הישועה.

עלינו לחדרי - שם שררה שתיקה מביכה. שיערו הכסוף היה מסורק הצידה. הוא נראה כמו ליימך, חייכתי לעצמי, אך עם זאת איני יכולה להסביר, הרגשתי שאני בעיתו של גזר דין!

"למה קראת לי ילדה", לפתע פתח.

"כל מאמציה של אמא למצוא את הדרך לצמח את שיערי העלו חרס, ולחברה יש נורמות וסטנדרטים בהם אצטרך לעמוד - ודאי שיער זה מה שאבקש אמרתי לעצמי", אך משהו בתוכי השתנה מהרגע שהעביר את ידו ליד המצח שלי בתנועות שהתבררו לי בדיעבד כזהות לאקט היפנוטי: "עכשיו יותר טוב. אני משתיק את המחשבות, יהיה שקט ותוכלי לבחור". היו אלה תחושות חום ואהבה מוכרים, אבל לפני עמד זר מוחלט.

"תוכלי לבקש רק דבר אחד וגם לא תוכלי להתחרט" אמר. סליל המחשבות ניתק ממוחי ואמרתי: "אני לא רוצה שיער. אם אבקש והוא ייהרס שוב יהפוך האושר שלי להיות תלוי בדבר". הוא החמיא לי שאני נערה חכמה, "כשהנפש בריאה הגוף בריא" אמר.

אינני יודעת מאין המשלתי משל:

"יש לי אבן גדולה על אבן קטנה. אם תוכל להסירה לצמיתות אהיה אסירת תודה".

"הרכבת שלך נוסעת במהירות והיא מאבדת שליטה. הבלמים לא עובדים, אבל אל תדאגי אעצור אותה". הוא הבין והדממה בראש התחזקה ככל שקירב שוב את אצבעו לראשי.

"אמחק לך את הזיכרון, הטראומה והעבר לא יכבידו".

"חכה רגע!" בקשתי. ומה יהיה עם כל המחשבות הטובות והזיכרונות? איני מעוניינת לשכוח אותם והוא הבטיח שימחק רק את הרע.

הוא סרק את גופי באצבעו וגילה שהכבד נפגע מהטראומה. "גם בברכיים יש לך כאבים חזקים" אמר. הייתי קשובה משום שידעתי שהוא איבחן נכון. התבקשתי להשמיע מוזיקה, ועם הצלילים שבקעו מהרמקולים חשתי את אוזניי נבקעות, כאילו רוקנו מתוכם כמויות של מים. כלל לא הבחנתי ששמיעתי קהתה עם השנים. נעמדתי בקצה החדר והוא אמר שימשוך אותי אליו ושלא אנסה להתנגד, הרגשתי איך אני מאבדת את שיווי משקלי וכמעט נופלת לפנים.

חלפה רבע שעה ועמדנו לצאת, הוא בישר שגם השיער יצמח בהמשך.

"ביקשת נחת רוח ולשם כך נשלחתי. אילו ביקשת שיער היית מפסידה את הכול, בדיוק כמו דג הזהב".

הצטרפנו אל אמי ואחותי. גם אשתו וחברתי נכחו. בפסיעותיי התמלאתי בתחושת עוצמה ונעצרתי לשתף אותו. "את עוד תשתני הרבה את רק לא יודעת. נתתי לך שלושים מנות אל אס די מסם החיים".

גרם מדרגות אחרון הפריד ביני לבין אחותי, ריחפתי לעברה, היא התיישבה מול תנור החימום ולמראיה התמלאתי פתאום חום ואהבה כאלו, שכבר מזמן לא חשתי אליה. הסתערתי עליה וייבבתי כמו ילדה קטנה למחילה. הכול נשכח, ולא ידעתי שום דבר פרט לאהבה.

"מה קרה לבת שלי?! היא הפכה לבת אדם! אולי תתן עוד שטוז כזה וזה ישאיר אותה כך לתמיד" אמרה אמי בהתרגשות כשדמעות בעיניה.

ישבנו סביב השולחן. מראה החפצים בבית היה שונה ממה שזכרתי לפני שעליתי עם גואל לחדרי. כל דבר קיבל משמעות חדשה, גם בקבוק המשקה והמאפרה נראו לפתע שונים. הכול מוכר אך לא על פי מה שטבוע בזיכרוני. אחר כך הסיעה אימי את גואל ורעייתו לביתם. אבא מעולם לא פגש את האיש.

הייתי קלילה. שקטה. זורחת. לא היה הסבר לכל מה שהתרחש, אבל זה עלה על כל דמיון. מעולם לא חשפתי את הקרחת בפני איש, אפילו מאחַי התביישתי. והנה, אני עומדת ליד חברתי בלי להרגיש צל של חשש מהחשיפה. הבטתי במראה וצללתי לתוך השתקפותי. מוקסמת מהקרחת שהייתה נראית יפה פתאום. מה הסתיר לי אותה?!

צלצל הטלפון, היה זה גואל נרגש. התברר שהוא "העיף" אותי כל כך גבוה, עד שהוא "עף" יחד איתי. ההתרגשות העצומה בעקבות הנס הגדול גרמה לו לבכות.

"אשוב ללימודים כפי שאני. כעת אני שלמה עם עצמי". והוא הוסיף:

"מעיין, הענקתי לך חרב וכתר זכרי להשתמש בהם בתבונה". אם עד כה לא יכולתי להתגונן מפני פגיעתם של אנשים בי - עתה הלשון תהפוך לחרב ובאמצעותה אתגונן. "רק אל תשכחי מאין באת" המשיך. "אם תפגעי שלא בצדק, ואם תפגעי בי החרב תתהפך ותכנס בך".

ומהו הכתר? שאלתי. "בלב יעריכו אותך. בני האדם חוששים לחשוף חולשה, וכשיראו בך אמיצה לא ינסו לצאת נגדך, להיפך - ילכו איתך".

ההכרזות שלו נשמעו מופרכות ותלושות מהמציאות. "האם אתה שולט על מה שאנשים יחשבו עלי?" שאלתי ספקנית. הוא ענה שהוא יכול הכול. הוא הרי שינה אותי, ועכשיו יביטו בי באור אחר.

התעוררתי לבוקר חדש. השלמות של יום קודם עדיין מלווה אותי. אחרי הכול ביקשתי אותה לצמיתות. את ריח האהבה, שנפתחה כמו פרח רציתי לפזר סביבי.

אמא ראתה אותי יורדת במדרגות וכמעט שנשמט הספל מידה. "מעיינצ'וק, בבקשה ממך לפחות שימי את הפאה בתיק, אני מפחדת, אם יפגעו בך לא אוכל לאסוף את רסיסי הלב שלך".

הפרוזדור היה הומה בתלמידים, סוף סוף יכולתי להסתכל לכולם בעיניים. התיישבתי בכיתה ריקה ועד להופעתם של המנהל, המחנך והפסיכולוגית איש לא נכנס לכיתה. כולם נדהמו מהמהפך.

עבור הטיפול אמי שלמה מאתיים וחמישים שקלים והוספתי להגיע לעוד כמה טיפולים. בקשתו לקבל גם מכתב תודה נתפסה כלגיטימית, וכתבתי על השינוי שחל בי ועל שאני מודה לו. אך להפתעתי, מכתבי לא השביע את רצונו, והוא החזיר לי אותו שאערוך בו תיקונים. הרגשתי שהוא מאלץ אותי לכתוב אך התנחמתי בכך שיהיה זה רק מכתב אחד.

"אני לא רוצה לשמוע על סבתא שלך ועל שהורדת את הפאה, גם לא על הנחת רוח. תכתבי מי האדם שראית מולך, תכתבי עלי!" השקעתי מאמצים לנסות ולתאר ובקושי רב התחברתי למילים שכתבתי: "גואל הוא האמת - כי אמת יש רק אחת". כך כתבתי.

"כאלו מכתבים אני רוצה שתכתבי לי. לא שטויות וסיפורים". זה מצא חן בעיניו ויכולתי לנשום לרווחה.

זה לא היה המכתב האחרון שמסרתי לו. מאז, ועד ליום שחרורי, התווספו אליו עשרות ואלפי מכתבי תודה והערצה לבקשתו.

ידיעות אחרונות; 'החלילן מהמלין'

"לקח שנים מהרגע ששמו של גואל רצון נשמע לראשונה במסדרונות המוסד החינוכי, המשותף למספר קיבוצים ומושבים במרכז הארץ, ועד לרגע שבו נדלקה נורה אדומה בראשו של אחד מאנשי החינוך במקום.

חלקיקי הפאזל הצטרפו בבת אחת לתמונה שלמה, מבהילה, ויחד עמה נולדה תחושה כבדה ומעיקה של פספוס גדול. בשלב ההוא כבר היה מאוחר מדי. הכת של גואל רצון כבר הייתה עובדה קיימת, רצון הוא הגורו.

17 נשים צעירות, חלקן יוצאות אותו מוסד חינוכי, הן המאמינות, ההולכות אחריו בעיניים עצומות. גם אחרי שורה ארוכה של שיחות עם בני משפחה, חברים ואנשי חינוך המעורבים בפרשה, קשה להצביע על הרגע המדויק שבו הצליח גואל רצון לעבור את שער המוסד החינוכי, ולקשור את קצה החוט הראשון, העתיד למשוך אליו בזו אחר זו שורה ארוכה של בנות שכמו ב'חלילן מהמלין' לא הצליחו לעמוד בקסם הצלילים". "רצון, מספרת האם, עלה עם מעיין לחדרה, עשה שם מה שעשה בנפלאותיו, וכשסיים מעיין ירדה למטה בבכי גדול, ואמרה שסוף סוף גילתה את האמת בחיים. אני עוד החזרתי אותו הביתה, בדרך הוא אמר לי שהילדה הייתה במצוקה נוראה, והוא שחרר אותה מהטראומה. זמן קצר אחר כך השליכה מעיין את הפאה הנוכרית". בינתיים אני והבעל שלי הלכנו לדבר איתו ועם אחת הנשים שלו. היא צעקה עלינו, אמרה שהילדות מספרות שלא טוב להן בבית ושבגלל זה הן הלכו לגואל. הוא הכניס להן כל כך הרבה זבל לראש שהן באמת שונאות אותנו".

אריאלה רינגל הופמן 21.1.2000