טעות במספר?
בבוקר בהיר ואביבי ישב ארז במרפסת בית האבן העתיק שלו, במושבה ראש פינה, השוכנת בגליל העליון, למרגלות הר כנען והעיר צפת. צליליהם הנעימים של פעמוני הרוח, שהיו תלויים על עץ התאנה, נישאו עם משב האוויר הקליל. המרפסת שארז כל כך אהב פונה לחצר הבית האחורית ומשקיפה על בריכת שחייה גדולה בגונֵי טורקיז. סביב הבריכה גינה גדולה ומטופחת, מוקפת שיחים ועצים גבוהים, המספקים פרטיות ואווירה נינוחה.
השתקפותם בבריכה, יחד עם הגפנים המשתלשלים כלפי מטה מתקרת הפרגולה, יצרו מראה צבעוני עם אווירה גלילית פסטורלית.
היו לו עצי פרי מכל המינים ועצי דקל בכל פינה. בשבתות אהב להתהלך בגינה, לנכש עשבים שוטים שבצבצו ופגעו בהרמוניה ובמראה הגינה המטופחת, הוא נהג לעקוב אחר התפתחות הפירות משבוע לשבוע ולהתענג מטעמם. זו איכות החיים שחיפש כל כך הרבה זמן. זהו המקום בו חשב שיגדל את פרי אהבתו, בו יוכלו ילדיו לשחק בגינה גדולה וליהנות מפירותיה. ארז הרבה לשבת במרפסת הזו, להביט בגינה ולהירגע אחרי ימים עמוסים במחשבות טורדניות.
ארז רוטנברג הוא איש עסקים מצליח מאוד, את רוב הונו צבר מעסקאות נדל"ן בארץ ובחו"ל, בבעלותו רשת בתי מלון מוכרת ולא מעט מגדלי יוקרה בערים מרכזיות בארץ, באירופה ובארה"ב.
ארז היה איש עסקים כריזמטי והגון, עם עקרונות מוקפדים שהשרו תחושת ביטחון על סביבתו העסקית. אנשי עסקים העריכו אותו ואהבו לעבוד איתו.
בשעות הערב הרבה ארז לארח את חבריו, הוא היה נדיב, נעים הליכות ואיש חברה, כולם אהבו לבלות בחברתו. בסופי שבוע, ערך בחצר ביתו אירועי ברביקיו אמיתי, עם מנגל מקצועי, כזה שמאפשר להרים ולהוריד את הבשר באמצעות גלגלת וידית מיוחדת.
באירועים אלה נהג לפתוח בקבוקי יין משובחים ממרתף היינות העשיר שלו. ארז חובב יין מושבע, נהג להשתתף בכנסי יין, בהם התמקדו בכל פעם בנושא אחר מעולם היין. בפעם האחרונה שהשתתף בכנס כזה, עסקו המשתתפים במיתוג תעשיית היין הישראלי. ארז יצא מהכנס מסופק ומלא עניין, וכמובן, העשיר את מרתפו בכמה בקבוקים יקרי ערך שטעמם ערב לחֵך.
משפחתו הייתה מגובשת במיוחד. פעמים רבות נהגו להיפגש לארוחות משותפות בשבתות ובחגים. לעיתים נפגשו בימי חול, סתם כך, על אף המרחק הגיאוגרפי ביניהם. הם, לעומתו, העדיפו לחיות במרכז הארץ וליהנות מכל היתרונות של תל אביב, ואילו ארז נשאר בצפון, שם גדל מגיל קטן והתרגל לשקט ולשלווה.
ארז אהב בילויי לילה, שם הכיר לא מעט נשים צעירות ויפות, אחרי בילוי משכר היה מזמין אותן לביתו ומשתובב איתן. הוא לא חשב כלל על קשר רומנטי רציני והיה שקוע רק בדברים שעושים לו טוב, אך מבלי לפגוע באותן נשים. הוא כיבד אותן והבהיר להן שאינו חפץ בקשר רציני.
מאז שהתגרש מנוגה חשב שאף אישה לא תוכל לעשות אותו מאושר.
נישואיו היו הדבר היקר לו מכול. מבחינתו, מוסד הנישואים היה דבר מקודש ומאוד מחייב. ארז היה מוכן לתת את כולו לנוגה, שניהם מול כל העולם. אך נוגה הרסה לו את כל מה שחשב על מוסד הנישואים ועל זוגיות.
ארז אהב את נוגה בכל מאודו, השקיע בה והפתיע אותה. בימי שישי נהג לקנות לה זר ורדים אדומים לכבוד השבת. הוא היה קשוב לה ולצרכיה, ונתן לה את כל מה שחשב שגבר יכול להעניק לאשתו. הייתה לו תשוקה מטורפת אליה, אך נוגה הותירה בו ריק. היא הפרה את אמונו, בגדה בו בצורה הכי משפילה שיכולה להיות והשאירה בו צלקת עמוקה שעדיין מכאיבה לו מאוד.
לאחר הפרידה, בלילות, כשהיה נכנס למיטתו הרגיש מועקה בחזהו, דמעות הציפו את עיניו עד שנרדם. בבקרים היה מחפש אותה לידו ואז נזכר שהיא כבר לא שלו, שהיא לא נוכחת בחייו עוד. הוא הרגיש חצוי בין אהבתו הגדולה לבין הבגידה ששרטה את נשמתו, בכל פעם מחדש.
ארז בהה במי הבריכה ובהשתקפות נוף הגינה בתוכה, לגם מהקפה השחור שאחז בידו ושקע בהרהורים על ההצעה החדשה לעסקה שקיבל לאחרונה, השקעה במגדל עסקים גדול וחדש בתל אביב. הוא נרגש לקראת כל פגישות העסקים ועקשנותו הוכיחה את עצמה ונשאה פרי. יותר מכול אהב את הריגוש שבמיקוח.
זו הולכת להיות עסקה טובה וחשובה, חשב לעצמו בעת שלגם לגימה נוספת מהקפה, עסקה שתשדרג את חייו לרמה גבוהה יותר, כזאת שתסמן אותו כאיש עסקים מרכזי ומשמעותי בנוף הישראלי ותשים אותו באותה שורה עם איילי הון מוכרים.
לפתע צלצל הטלפון בביתו וקטע את מחשבותיו.
מי זה יכול להיות, לכל הרוחות? שאל את עצמו בעת שניסה להתעלם מהצלצול וללגום שוב מהקפה בנחת. כל שיחותיו מגיעות לטלפון המשרדי שלו, רק הוריו ומשפחתו הקרובה מכירים את מספר הטלפון בביתו, הוא תהה אם הוריו שנמצאים כעת בחו"ל מתקשרים, אולי ישנה בעיה עם הטיסה או שחלילה קרה משהו.
הוא נאנח, הניח את כוס הקפה על השולחן הקטן שניצב לידו, נכנס לבית בזריזות, הרים את השפופרת וענה, "הלו?"
"שלום, סיגל נמצאת?" נשמע קול רך ולא מוכר של אישה מעבר לקו.
"לא," הוא ענה. "אבל זו לא טעות במספר," היסס, "את מחפשת את סיגל בן צבי?" שאל וקימט את מצחו.
"כן," ענתה האישה וחשבה כמה מוזר שישנו גבר בבית, אולי סיגל בזוגיות.
"היא עזבה את הבית הזה מזמן," השיב, גירד בראשו וחש כמה הטלפון מפריע למחשבותיו. אני חייב להחליף את מספר הטלפון, חשב לעצמו, גם אחרי שנתיים אנשים עדיין מתקשרים ומחפשים את סיגל בן צבי.
"אני חושב שהיא גרה בלוס אנג'לס עכשיו, מצטער," הוסיף.
"מה?" האישה נשמעה מופתעת, "אז מה, היא שכחה אותי? אני חושבת שלא דיברנו כבר יותר משנתיים," אמרה. "רגע, מי אתה בשבילה?" שאלה.
"אני? בסך הכול קניתי ממנה את הבית, ואת?" שאל מתוך נימוס אך לא באמת היה אכפת לו.
"אה, הבנתי," האישה נשמעה מאוכזבת, "בכל מקרה, נעים מאוד, אני נורית. אני מכירה את סיגל מהצבא. היינו החברות הכי טובות."
"אז כמו שאמרתי," ארז אמר בקול קר וישיר, "סיגל בחו"ל, קניתי ממנה את הבית."
"אם כך, זכית בבית מקסים," אמרה ומשכה את השיחה, "אני מכירה את הבית של סיגל מצוין. אחרי השירות הצבאי היא ירשה אותו מהוריה שנהרגו בתאונה. היינו החברות הכי טובות ויצא לי לבקר בבית הזה לעיתים קרובות מאוד. מוזר לי שהיא מכרה את הבית הזה. היא גדלה בו, אבל סליחה על הטלפון. בוודאי הפרעתי לך."
"אני ממש מצטער לשמוע על ההורים של סיגל," ארז כיווץ שפתיו. "לא ידעתי, רק הבנתי שהיא קצת הסתבכה בחובות עם איזה בחור מפוקפק שסיפק לה סמים, היא טסה איתו ללוס אנג'לס. לא הכרתי אותה כל כך, אבל הצלחתי להבין את זה ממעט השיחות שלי איתה בזמן רכישת הבית, שיחות שגלשו ועסקו בחייה הפרטיים ובתכנונים העתידיים שלה."
"אוי ואבוי," אמרה נורית, "לא ידעתי. אני לא מאמינה. איך היא הגיעה למצב כזה? היו להוריה עסקים רבים והבנתי שהיא ירשה הרבה מאוד כסף. אם רק הייתה משתפת אותי הייתי מנסה לעזור לה, עברנו יחד הרבה חוויות, טובות וקשות. היא לא הראתה סימנים, הייתי בטוחה שהיא התנתקה כי הייתה עסוקה בעסקים שירשה מהוריה."
"כן, כנראה שהכול הלך לסמים," ארז אמר והבחין שהקפה שלו מתקרר, "אני מצטער," הוא ניסה להביע אמפתיה, אבל רק רצה לחזור לכוס הקפה שלו.
"וואו," נורית נשמעה מזועזעת, "ממש כואב לי שהיא הגיעה למצב הזה. אני כל כך מתגעגעת לסיגל ולבית בו גדלה," נדמה היה לו שנורית שוקעת בזיכרונות, והוא ניסה להכריע בין סקרנותו לשמוע עוד ממנה, לבין הרצון לסיים את הקפה שלו בנחת. הוא הרגיש שקשה מאוד לנורית לשמוע על־אודות חברתה, הוא שמע זאת בקולה והציע, "אם כל כך התגעגעת לבית הזה את מוזמנת לבקר, את הכתובת את כבר יודעת." ארז שמע את עצמו והופתע מהצעתו, צחק במבוכה וניסה לנחם אותה מעט ואולי לסיים את השיחה.
"הלוואי שהייתי יכולה אבל אין לי אפשרות כזאת," אמרה בצער. "הלוואי שהייתי יכולה פשוט להניע את האוטו ולבוא, אבל יש לי מלא בעיות משלי, עזוב זה מסובך אתה לא תבין וזה בטח גם לא יעניין אותך," קבעה.
"כמה החיים שלך יכולים להיות מסובכים? מי מונע ממך לעשות מה שמתחשק לך?" שאל והחל לגלות עניין מחודש בשיחה תוך כדי יציאה אל המרפסת כשאחריו השתלשל כבל הטלפון שהיה מחובר אל הקיר. ארז התיישב והרים את כוס הקפה הפושר וחזר ללגום ממנו.
"אני כלואה בביתי," המילים נפלטו מפיה והיא מיהרה להוסיף, "אבל אסור שאף אחד ידע על כך." היא הניחה את ידה על מצחה וחשבה לעצמה איזו טעות זו הייתה לפלוט את המילים האלה לאדם זר.
"אני לא מבין, מי כולא אותך?" שאל ארז בסקרנות וחש את ליבו נחמץ.
"בעלי," פלטה, "לא יצאתי מהבית כבר שבוע וחצי, מאז שהלכנו יחד לחתונה של אחיו. רק באירועים חשובים מאוד הוא מרשה לי לצאת מהבית. אסור לי ליצור קשרים עם אנשים. באירועים, הוא תמיד דואג להושיב אותנו בצד ולא בחברת המשפחה הקרובה, הוא תמיד עומד לצידי על המשמר ועוקב אחרי כל צעד שלי, כל שיחה שלי עם בן משפחה. האמת שהתקשרתי לסיגל כדי לשתף אותה, וכשלא היה מענה בטלפון כמעט נואשתי. עכשיו אני מבינה מדוע. אתה יודע, אם בעלי ישמע שאני מדברת איתך כרגע זה יהיה הסוף שלי. אלוהים, אני לא מאמינה שאני עדיין מדברת איתך בכלל."
ארז לגם לגימה אחרונה מהתחתית המרה של הקפה, הניח את הכוס, מזועזע למשמע אוזניו.
"אני יודעת שקשה להבין את זה, אני יודעת שזה נשמע לא נורמלי, אבל זה המצב."
"אני שמח שאת משתפת אותי," ארז תמה מדוע היא משתפת אותו בנושא כל כך אישי, הוא סבר שבוודאי אין לה למי לספר, אך העניין והדאגה גברו על תמיהתו. "נורית, את לא יכולה להגיד שזה המצב ולא לעשות כלום. יש גורמים כמו משטרה, רווחה, עמותות שכל אישה במצב כזה יכולה לפנות אליהן ולקבל עזרה. אני יכול לעזור לך, אני מכיר עורכי דין מעולים." ארז הוסיף להיות מופתע מהרצון העז שלו לעזור לאישה שכלל לא הכיר.
"תודה, אתה נדיב מאוד, אבל לצערי אני לא יכולה לעשות כרגע דבר שעלול לסכן אותי או את בתי נועה."
"אני די פנוי כרגע ואנו ממילא כבר משוחחים, תספרי לי מה עובר עלייך, אני מבקש ממך."
"אני לא יודעת אם אני מסוגלת, זה מסובך ומסוכן," ענתה לו נורית.
ארז הבין שהיא כרגע לא בשלה לשיחה, היא נשמעה מפוחדת מדי, "תקשיבי, קוראים לי ארז רוטנברג," הוא אמר בנחישות שהתפרצה ממנו והכתיב לה את מספר הטלפון המשרדי שלו. "אני מבקש ממך להתקשר אליי, אני רוצה לעזור. תני לי לנסות לעזור לך בבקשה."
נורית נבהלה מעט מהתפתחות השיחה, היא מלמלה דבר מה שנשמע כמו "תודה רבה" וניתקה את השיחה.
ארז נותר מבולבל, בכל אופן, השיחה עימה ריתקה אותו למרות שהם אינם מכירים. מאוד סקרן אותו לדעת מה היא מסתירה ומדוע היא כל כך מפוחדת, הוא היה בטוח שיוכל לעזור לה.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.