נתן

נתן. במכתב ההמלצה שכתב דני רוטמן, ידידו של נתן, צוין כישרונו יוצא הדופן ופורטו יכולותיו המיוחדות, המשלבות ידע מחקרי וטכני עם כושר ניהול אנשי צוות. כמו כן סופר על האופן שבו הצליח נתן, בניגוד לכל הסיכויים, רגע לפני פרוץ מלחמת לבנון, להתקין תאורה סולרית בכל הקיבוצים שלחוף הכינרת ואפילו בחלק מן הקיבוצים הגבוהים – אלומות, מבוא חמה, מזרע ואחרים. עוד דובר במכתב על החיסכון האדיר שהושג מכך, בפרט משום שהעניין עלול היה להידחות בכמה שנים, עד שיחזרו הטכנאים מן המלחמה ויתפנה זמנם משימונם של ברגים המתברגים בתצורות ובזוויות משתנות במכונות ירייה. לסיום המכתב, כמין קינוח, ציין דני רוטמן כיצד נהג נתן לצאת בשעות החשכה ולהביא אבטיח אדום ועסיסי לחברים, מעשה שעודדם בשעות הקטנות של הלילה שבהן המשיכו ועמלו על פיתוח המערכת הסולרית. הוא הוסיף וציין, במין חדוות כתיבה, שאמנם פרטים שוליים מסוג זה הם לכאורה חסרי משמעות, אבל ברגעים מסוימים, כמו אלו במבנה הקרוון הקטן בעמק הלח החם, דווקא אבטיח בגון השני הוא שגורם לדברים לנוע אל הצלחתם ולנסוק מעלה, אל האור.

נתן לא חש בנוח עם המכתב רווי ההווי שכתב לו ידידו. ואמנם, בראיונות שאליהם הוזמן הוא שב ונשאל שאלות משאלות מביכות שאינן מן התחום המקצועי, על מצב הביטחון (״מה יהיה?״), ועל הקיבוץ (״אותו פרויקט יישובי מיוחד שהיה חלום יפה כל כך״), ולעיתים הזכירו קרובי משפחה (״בת דודה שהתנדבה שם לפני שנים ומאז לא הפסיקה לספר על הכינרת ועל המים הקדושים״), או שחקרו בדבר אבטיח אותנטי מן המזרח (״מה מרקמו? מה טעמו? יש בו גרעינים?״). בעקבותיהן נאלץ נתן להשיב תשובות מתפתלות שלא ממין העניין באנגלית רצוצה ובמבטא ישראלי נונשלנטי ומשונה. והוא החל לחשוד שייתכן כי המכתב אינו אלא חרב פיפיות המשיבה אותו שוב ושוב אל הספה של ג׳ייקוב בבית הברוקלינאי הצר. עוד חשד כי בשל נטיותיו הספרותיות של דני רוטמן, אנשי העסקים הענובים, על ציפורניהם העשויות היטב, קוראים מבעד למילים גם את כל מה שלא נכתב. חובות, עזיבה בהולה, שוק אפור, אישה וילדים שמחכים להיגאל, בית גדול ארעי שאפילו לא הספיקו לתלות בו תמונות, קרובי משפחה כעוסים שרחקו, אחרים שנותרו קרובים מחוסר ברירה. את מבטם התמה של הבת הגדולה והחבר הפילוסוף שלה, שכל כך העריכו אותו לפני כן. וגם את מבטם של הוריו המתים, ממקימי המושבה באזור השפלה, שעבדו קשה כל חייהם ולא העיקו עליו מעולם עם כל מיני שאריות מן הארצות הקרות במזרח אירופה שאותן עזבו. מבטם מן החוף, עומדים ומתבוננים אחריו, מבלי להבין איך זה קרה דווקא לו.

הימים החלו מתארכים ובה בעת הלכו וקלשו, נדמים כלא־כלום. בבקרים קם, התלבש ונסע ברכבת התחתית מברוקלין למנהטן. כמי שאינו מכיר, אינו שייך ואינו יכול לבזבז כסף, ראה רק את שולי הדברים: מסגרות של חלונות ראווה, קצוות של מעילים, ציפורניים משוחות בלכה של גברים ושל נשים, פליירים על חלונות קדמיים של מכוניות שפרסמו ניקוי שטיחים, שוערים של בניינים בוהקים. רק נקניקייה בדוכן מזדמן וחנויות המכולת הגדושות זימנו לו רגעים קטנים של נחת.

בביתו של ג׳ייקוב ניסה נתן להתהלך בין הטיפות. החליף בגדים פעם ביום ודאג לניקיונו. השתדל לאכול במידה. לתפוס מקום במידה. להימנע ממבטי האחות המשונה, במידה. לנהוג בנימוס בנעמה ואִשתה, להתעניין במצלמות שג׳ייקוב הרכיב ובנה. אך על אף ידידותם ואף על פי שהצילום היה אהבה משותפת לשניהם – לא הצליח להשתלב. הוא חש כאילו נגרר אל קווי תפר, להוויית ביניים שנדמתה בה בעת קמאית, כאילו זכר אותה באורח עמום כלשהו, וגם נטולת הקשר, מעוקמת ומבישה, יחידאית.

בתום כמה שבועות הצליחו להכיר לנתן סוכן כוח אדם מובחר, וזה הבטיח פתרון איכותי ודי מהיר: ״אבל קצת סבלנות צריך. הרי שום דבר לא מגיע ברגע אחד,״ הסביר הסוכן ברוֹך ששמר לאנשים שהאמין בכישרונם המיוחד. כשדיבר עם רינה שב נתן על דברי הסוכן ועל נימתו הרכה. הוא הסביר שצריך סבלנות, צריך סבלנות כי הדברים לא מתרחשים ברגע, היא צריכה למצוא דרך להירגע, שהרי דבר לא נפתר ברגע אחד. אך בעודו מקשיב למילים היוצאות מפיו לא תפס כיצד עוברים הדברים דרך החוטים הארוכים שמתוחים תחת האוקיינוס. לפתע תהה איך מתאפשרת הקִרבה הרפאית של הגוף, המוזגת את הקולות דרך שפופרת הטלפון ומוליכה בתוך כך את ריחוקם. זה היה משונה, שהרי הוא זה שנהג להסביר פעם לבתו איך המכונות עובדות – איך הרדיו, הטלוויזיה, המאווררים, המחשבים, המנורות. והוא זה שענה אי אז לשאלותיה: ״מה מעביר את החשמל?״, ״את האוויר?״, ״מה מעלה את המטוס?״, ״למה כבר לא רואים כוכבים?״ ונהנה ממראה פניה הקטנים שקדרו – קמט במצח, עווית בפה – משום שדבר־מה בה מיאן להבין. עכשיו רגליו כבדו, כאילו שקעו באדמה תחת הבניין והוא ניסה להיזכר בתחושה שחש אז – גדול וסמכותי. ״תראי, רינה, פשוט צריך קצת סבלנות,״ שיכך רעשים שעלו כקצרים בקווי הרשת, ושניהם השתדלו להאמין.

בלילות התקשה נתן להירדם על הספה הצרה בעלת הקפיצים החורקים. הוא התנועע מפה לשם, מאזין לרחשים, לצרצורי עמודי החשמל, לקריאות ציפורים ליליות או לקריאות דומות, קריאות מסוכמות מראש שקוראים נערים ברחובות. קור טיפס בעורפו משהצלילים נבללו בעייפותו, מזמנים את רחשי עמדות הבידוק בשדה התעופה ״קֶנֶדי״. רגעי השקט המצרצרים, הארוכים מנשוא, עד הישמע דפיקתה הקופצנית של חותמת כבדה הקובעת את רשות המעבר, הפנים האטומות של השומרים, הניקיון הקר, התקרות הגבוהות שלא ניתן לראות את קצותיהן. הוא הסתובב בחוסר נחת. ציפור השמיעה קול משונה, ״איל״, ״איל״, ״איל״ ומחשבותיו נדדו. בילדותו קרא ב׳מוטל בן פייסי החזן׳ כיצד הגיעו בספינה דחוקה לאליס איילנד, שער הכניסה לאמריקה. חוסר הון ראשוני ופגמים כלשהם, ובמיוחד דלקת עיניים, מנעו את המעבר, ולכן כונה האי ״אי הדמעות״. מילים נחרטו בזיכרונו מבלי שידע: ״Tranen insel״, "טרערן־אינדזל", ״Isola della lagrime״, ״Wispa lez״. אבל מוֹטל קרא לאי ״עֱלִי איילנד״. ״למה עלי?״ צץ קול ילדותי מהצגת תיאטרון שאולי חזה בה פעם. ״כדי לכתוש בו את האוויל במכתש.״ השיבוש הזה שב ונשנה באוזניו, מילים שנשמעות אחרת ממובנן נטבעות בך כפי הנראה באופן מיוחד. עיניו כבדו והלכו וכבר כמעט נקשרו זו בזו, אבל עלי ומכתש הסתובבו סביבו כמו כבשים – עלי־מכתש עלי־מכתש עלי־מכתש – אך במקום להרגיע וליישן עלי־מכתש עלי־מכתש עלי־מכתש השמיעו קול גדול, כותשים אווילים לגרגירים גסים ואזי לאבקה, אוויל ועוד אוויל. מתוך התכתשות עם הספה הן הזכירו את זעמו של פיני, אחיו הגדול של מוטל. עיניו נמלאו דמעות זעם על הגדֵרות שגדרו אנשיה של ארץ החופש בפני הנודדים העניים, על כך ששילחו אותם חזרה אל רעב, רדיפות, אל ים אימתני בסירות רעועות. דמעות הפתע טלטלו אותו. פניו של פיני קרבו באורח מבעית וניתן היה לחוש בהבל פיו, לשים לב לשריטה על אפו, לכתם דיו משונה סמוך למצחו. נתן ניסה להרחיקו כאילו היה חרק טורדני שניתן להדוף, אך פיני התקרב והתרחק התקרב והתרחק, מצרצר. הוא בוודאי לא דומה לו, קבע, גודר את דמיונו מפני פיני, לגרשו. הוא בוודאי לא דומה בכלל בשום פנים ואופן לכל המסתופפים בקרקעית אוניות, לכל העולים על סירות חשופות, לכל הפליטים שמדפנים תנועות אדירות בין היבשות, לכל הזבים והמגורשים על עיניהם הגדולות. העיניים הגדולות, הטבועות בתחתיות התודעה כתצריב שחור־לבן של עצב ותקווה מכמירה. ידיו נשלחו, מנפנפות, להדוף את שזמזם בסמוך לפניו, לגרש, לגרש. אך פניו של פיני התחלפו בפני שומר גבולות חתום המסרב לחתום על אשרה ומחזיק באוויר חותמת. תקרות גבוהות, קירות בוהקים, דפיקות חותמת קופצנית בכל תאי הביקורת האחרים. בכל תאי הביקורת האחרים. גם קפיצי הספה המשיכו בקונצרט זמזמני מקפיץ ומעייף, ונתן התנועע והתהפך, התנועע והתהפך. לבסוף נרדם, חותמת כבדה מעל ראשו.

לאחר זמן מה התקשר הסוכן המובחר לכוח אדם בהתרגשות ומסר שכפי הנראה יעלה בידיו לקבוע בעבורו ריאיון במשרדיו של האל גריפית׳. מקולו של הסוכן ומתגובותיהם של ג׳ייקוב ושל בני משפחתו הבין נתן כי זהו ריאיון חשוב ביותר. כמעט בלתי מושג. הוא ניסה להבין במה מתמחה אותו משרד אבל לא העז לשאול את הסוכן הרהוט, הממהר, ואילו בני משפחתו של ג׳ייקוב ענו לו בפיזור, מבועתים משהו מעצם השאלה. ״תראה, יש לו עסקים בכל מקום, הוא בראש צוותי הפיתוח העולמיים, ולאחרונה נודע שהוא עומד להרחיב את עסקי הייעוץ בהודו, סין והמזרח בכלל, ולבסס את השלוחות באירופה, אמריקה הדרומית, אפריקה ואוסטרליה. אפילו במדבר סהרה יש לו קווים. אם תתקבל לריאיון, רצוי שתסביר בפירוט מה ההתמחות שלך והוא, או אחד משלוחיו, כבר ימצאו לאן תתאים.״

נתן בלע את הרוק. הוא גמר אומר כי דווקא לקראת הריאיון אצל האל גריפית׳ לא ינוח על זרי דפנה אלא ירבה בראיונות משנה ויעשה כל שביכולתו להתקבל בהם. כך, משיגיע לזה שיתקיים אצל האל גריפית׳, מתוך הביטחון המסוים שיקנו לו הניסיון והאפשרויות שילכו וייפתחו בפניו – ישדר נינוחות שתיטיב עם סיכוייו. והוא בישר זאת לסוכן במין חגיגיות של אדם שגיבש תוכנית.

אמנם הראיונות שאליהם הגיע תחילה התנהלו כרגיל – מרובי שאלות משונות, שערערו את ביטחונו. אבל בריאיון השלישי כבר היו פני הדברים אחרת, שכן באותה הפעם לא התעכבו על עניין הטכנאי של הטנק ולא שאלו על הקיבוץ או על טעמו של אבטיח. באותה הפעם התעניינו ברעיונותיו בדבר הפיתוח הסולרי שאפשר להציע לעולם. וכשדיבר על פתרונות סולרייים – לא המבטא ולא הכרס ולא הלבוש הבלתי מהוקצע ולא הציפורניים שאינן מטופחות בקרם, ולא השריקה המשונה שנפלטת לעיתים מבין שיניו ולא ההתנשפויות ובוודאי שלא השפה המופשלת או השיער השומני מעט, דבר מכל אלה לא משך תשומת לב.

״ניצור איתך קשר. דרך הסוכן, כמובן,״ אמרה המזכירה בעודה מחזיקה חותמת כבדה. נתן הנהן. היא מסרה לו נייר צהבהב איכותי מפוספס בסימן מים. ״בעוד יום־יומיים,״ הוסיפה וחייכה חיוך צחור שיניים ומסודר כל כך עד שלא ניתן היה לחשוב אחרת. הכול כאן גדול כל כך, חשב נתן בדרכו מטה, אפילו החותמות.

ברחוב ביקש להתמהמה מעט ולא לשוב לברוקלין בדרך שסיגל לעצמו, שבה כבר נסע במין מכניות, כאילו התמהמהות תמתח את תחושת ההצלחה הקטנה שחיממה את בטנו. הוא החל להתהלך כך סתם, מפינת רחוב אחת לעבר פינה אחרת מבלי להתעניין במספרי הרחובות ובכיוונם. הוא יישר את גבו מעט, וכמי שקיבל אישור מחודש לקיומו הֵעֵז להרים את העיניים מן המדרכות. לפתע נרחב הרחוב בפניו כמחייך והוא השתלב באחת השדרות היוקרתיות, כשהבניינים החומים מובילים אותו ביניהם. השמיים השתקפו בחלונות־מראה ולכן נראו אפלוליים למרות מזג האוויר הנינוח, אבל אם התבוננת הרחק מעלה, בכל זאת נראו קרע שמיים ומחצית הענן. אחורי־משאיות לבנים, אותיות לבנות על שלטי הרחובות, קמרונים אחדים, ז׳קט של אישה, חייכו אליו בצחותם והזכירו את שיניה של המזכירה ואת הבטחתן. הוא סקר את החנויות הבוהקות, המוצלות בפרגולות ירוקות כהות, שבהן השתכנו בפינוק צעיפי משי ותיקי מעצבים מעלי ניחוח עור, בגדי ילדים תפורים במלאכת יד, כריות בדמות חיות שבהלה מסוימת נאחזה בהן – מוסווה בצבעים עליזים ובבדים נעימים. קולרי עור לחיות מחמד, שנראו רכים במיוחד והשתלבו עם רצועה בעזרת טבעת מוזהבת, נדמו כקורצים אליו. הו, טבעות מוזהבות, חשב נתן, מעביר את המילים על לשונו כגלגל.

בין שני בניינים עלה עשן מארובה זמנית, מפוספסת בכתום ולבן, שניטעה באספלט כדי לטפל בקיטור שעלה מן התחתיות. היא גודרה בקרשים ובמחסומי פלסטיק כבדים. סביבה רחשו אנשים לבושים סרבלים ירוקים־אפורים שעלו וירדו במדרגות מוסתרות. איש לבוש בלויים עמד בסמוך. הוא סיפר שבעבר נהגו הממונים על הפתחים התחתונים לפעול בלילות, אבל עתה, משנשתנו הסדרים, הבוקר חביב עליהם. לכן החלו לעבוד ולהעביד לאור יום. הרי בימינו ממילא איש אינו רואה בהם ממונים על דבר־מה, צחק בפה חסר שיניים שנפתח לעומק סירחונות קדומים.

הארובה המעשנת מלב האדמה הזכירה לנתן ציור כלשהו של מִכרֶה. מה נפלט מן האדמה? תהה, שוכח שהאדמה היא שהוצאה מכאן אי אז, לאפשר למכונות לדהור תחת העיר. מחשבותיו נדדו אבל הוא ארגן אותן מחדש בין המבנים הישרים, בניינים בגוון חום סולידי מצופים אבן משויפת היטב, שהתנועעו בין שמרנות לחדשנות באיפוק עשיר. הפועלים נעלמו ואנשים בטוחים במהלכם שָבו והופיעו, לבושי מקטורנים וחליפות ואוחזי תיקי עור רכים וחופני כלבלבים זעירים רועדים מקור גם ביום אביבי – כאילו נותרו גורים־של־דבר־מה לנצח. עוד אותיות לבנות ועוד אחורי־משאיות וקמרונים ועקבים לבנים חייכו אליו ודרבנו אותו להוסיף וליישר את ראשו. הוא סקר את החנויות ביתר עניין ואף כמעט שנכנס לאחת מהן – חנות שעונים שקרצה לו. אבל מחירו של שעון כסוף שמחוגיו נעו במעין ריקוד, זוהרים בקצותיהם, חרוטים בתחריט של חיצים, ומבטו של המוכר שעבר מעל ראשו, זגוגי כחלון הראווה עצמו, השיבו את דלת החנות הכבדה למקומה. גם על חלק מן הבניינים נחרטו סימנים – כמה משולשים על אחד, חיצים משולבים בעיגולים על אחר. מה כוונתם?

צמרות עצים נראו בקצה של רחוב צדדי וריחות מזון הגיחו מכיוונם אל השדרה. מבלי משים הרים את אפו, נותן לריחות להרחיב את חזהו, ופנה לעברם. הוא עצמו היה לרגע אחד רחוב נרחב שדברים זורמים בו ונספגים בו או נפלטים ממנו. נדמה כי מאז נעוריו לא התהלך סתם כך מבלי מטרה ומבלי שעה יעודה, מבלי לנוע הלאה למשימה הבאה, לנקודה הבאה שיש להתייצב בה. הוא פנה אל עבר העצים ונכנס לסנטרל פארק למרות אזהרותיו המוקדמות של ג׳ייקוב, שמסוכן שם אם אין מכירים.

מקצה של שביל רכן לעברו איש רזה בשיער מדובלל אפור, מכנסיים מופשלים עד הברכיים וחולצת כפתורים כחולה מהוהה פתוחה שחשפה את חזהו וזעק שהסנאים המרחרחים ומניעים את אפם ומקרבים את ידיהם זו לזו ועיניהם בורקות, הסנאים המתוקים האלה הם בעצם נושאי כלבת שנשיכתם זבה. שזנבם קשה. אומרים שיש ערפדים המתגלגלים בסנאים ומתפתלים סביב רגליך בדמותם. אל תתבוננו בסלעים ובסנאים, הו אנשים, התבוננו בבני האדם, בפסים שעל מצחם, הו אנשים, אל תתבוננו בגובהי העצים ובשמיים הרחוקים, כי האדם הוא הבן והרוח והקודש, אל תתקרבו לסנאים, יש שם ילדים שברחו לכבישים כי לא שמרו עליהם והם בלעו אותם אחד אחד, אל תאמינו לפנים המתוקות שלהם, לידיים המתחככות שלהם. גופו של נתן התכווץ ונדרך, דבריו של הוזה הרחוב נדמו כמתרוצצים על העצים הגבוהים, מנקדים את העיר כפצעים מתעתעים על צעיף אנגורה יוקרתי, מדריכים אל נדבכיו של יער אורבני שיש להכיר את חוקיו. יער ילוּד פיח. הוא זירז את צעדיו, מחפש את היציאה. מה גרם לו להיכנס לכאן? סנאים חצו את השביל, מה בין מתיקותם לסכנתם, על מה מדובר בעצם?

ריחות נקניקייה עלו קלושים אך ודאיים, מסמנים לו דרך ומפיסים מעט את דריכותו. הוא המשיך על פיהם, חולף על פני גינת חול קטנה שבה שיחקו ילדים. כבני המקום לבשו מחלצות יוקרה מבדי כותנה איכותיים ולוּווּ במטפלות מכל הלאומים. ככל הילדים הם רבו על כף חפירה או על כוכב צבעוני שצר צורות בחול, אבל כאן הוסו בחופזה קשה בידי המטפלות הדאוגות, שהיה עליהן להסדיר הכול וליישר במהירות ולהפריד, שרק לא יהיה ריב ולא מדון ולא בכייה, דברים שעשויים להוביל לתביעה מצד ההורים. שלא תהיה בכייה והן יוחלפו באחרות ויגורשו משם.

נקניקייה. אין ספק שנקניקייה בחרדל משלחת אותותיה לעברו ממקום סמוך. ואכן, מעבר לכביש שלצד הפארק הגדול היא חיכתה לו, מוּכּרת וזמינה, על סיפן של מדרגות רחבות, הומות מאנשים ויונים בתחתיתו של בניין מפואר מדוּגָל.

METROPOLITAN, חקוק היה בראשו המשולש של מבנה האבן.

המוזיאון. הוא קרא על המטרופוליטן במדריך שהביא עימו. זה באמת נראה מרשים, ציין לעצמו. ומרשימות גם הנקניקיות שלמרגלותיו. הוא קנה שתיים – מנהג שסיגל בזמן המועט שבו שהה בעיר, אבל במקום לאכול אותן במהירות בזמן ההליכה אל הרכבת התחתית, הרפה הפעם מעט והתיישב על אחת המדרגות.

ההוויה התיירותית שהייתה שרויה שם גרמה לו להרגיש לרגע שייך, אחד מכל אותם שיכולים לשבת ולהירגע לאחר שיטוט בין שרידי פירמידות, מומיות ואובליסקים, בין מיטות שרד ומראות במסגרות זהב בסגנון ורסאי, בין רקדניות מברזל שנטועות בגן ובין ציורי שמן כבירים שבוהקים בתאורה המיוחדת, כך שנראה כי מייד יבקיע המצביא הלבוש בקפידה אל אולם התצוגה וישסף את כולם בחרבו המנצנצת.

והרי זה לא רחוק כל כך מן המציאות. במובן העמוק הוא באמת שייך לכאן, כי כשהכול יסתדר הוא יעבוד בעבודה טובה ורינה תגיע והיא בוודאי תגרור אותו לתוך המוזיאון הזה והוא ילך איתה והיא תתפעל מהציורים וממיטות השרד ותתעצבן שהוא לא מתפעל כמותה ותעריך את זה שבכל זאת הצטרף אליה והוא ייזכר, במעברים שבין אולם לאולם – איך פעם בנעוריו דיבר מדי פעם עם חבר טוב על כל החיים והמוות שמנצנצים בקצה של חרב אחת. וכל זה.

בינתיים אכל את צמד הנקניקיות בין חסרי־הבית־מבחירה הללו, תיירים מיפן ומגרמניה ומניו ג׳רזי ומישראל ומקליפורניה וממצרים ומהודו ומצרפת, שהגיעו לעיר הגדולה ונחו זמן מה על מדרגות המוזיאון, אוכלים נקניקייה או פרעצל, שותים משקה ממותק ומתבוננים במוניות צהובות, באנשים הממהרים במעילי בז׳ דקיקים ובחליפות, בשילוב בין חגיגיות ליומיומיות שהיה שרוי שם. נתן הצליח לא לטפטף חרדל על החולצה וציין זאת לעצמו בסיפוק. הוא התבונן במצלמה משוכללת של תייר מיפן. הוא העריך את העדשה המצוינת ואמר לעצמו שעוד מעט גם הוא יוכל לסדר לעצמו כזו, מאחת החנויות הקרובות. הוא התבונן בעץ עצום עם עלווה ירוקה מעבר לכביש, סנאים התרוצצו עליו. הסנאים. הסנאים. כובד פתאומי פשט באיבריו והוא התבונן בקצות נעליו, שלחצו על האצבעות. הוא התבונן בשעון. בכל זאת צריך להיזהר שלא יהיה מאוחר מדי. הוא החל להתרומם לקראת הדרך ממדרגות המוזיאון לבית הצר בברוקלין, שממנו יתקשר לרינה ויספר לה על הריאיון ועל כך שהקשיבו לו הפעם, שבאמת התעניינו ברעיונות שלו לתאורה סולרית בכל מקום אפשרי: בבית, במשרד ובסביבת הפנאי, בקמפינג ובחנויות הקונספט, כפי שניסח זאת ידידו דני רוטמן במכתב ההמלצה המקופל בכיס מכנסיו.

אילו היינו שם, קוראים יקרים, בתוך בניין המוזיאון הגדול הניצב בלב העיר, ייתכן שהיינו מבחינים כי רוב המבקרים חולפים על פני חדר קטן שמוקדש ליצירותיו של הצייר פאול קְלֶה. שהם חולפים על פני הכתום המתבהר הנמזג אל הצדדים, על פני קווי הרישום העדינים, על הצעות המבנים הארעיים, על דיוטות החלום, על פניו הקרועות של מלאך. וכך שמר החדר על סודיות מסוימת בהמולה שאליה השתחל, וקיפל בחובו (כגרעין של תמר) מוזיקליות מיוחדת. על אף זאת, לעיתים היה החלל מתמלא, והחדר הקטן הפך צפוף מאוד. אנשים רצו להתבונן בציורים עוד ועוד, כאילו ביקשו לשאוף אותם לקרבם. הם שיננו את שמותיהם וחלקם אף כתבו אותם בפנקסיהם: ״הענף שעליו צומח החיוך״, ״הספינה הקטנה שולחת אורותיה״, ״נסיך שחור״, ״בית על המים״, ״ארכיטקטורה של יער״, ״גינה לאורפאוס״, ״טירה ״R, ״הלוליינית״, ״עצב עולה בבלון״. קשה היה למפות את מחזוריות הכניסות והיציאות, את חליפות ההיענות למה שהוצע שם וההתעלמות ממנו. לעיתים עלה חשש שתוגדש הסאה ותפקע, שהתמונות ייפלו והקירות ייחרבו והטפטים האפרפרים הישנים העבים לא יעמדו בעומס. ולעיתים עלה החשש ההפוך, כי יישכח לגמרי, כאותו מדבר או אוקיינוס שצויר בחלק מן הציורים.

לוּ היינו שם, אתם ואני, חופשיים ממטלותינו לרגע, לרגע אחד נעתרים, ייתכן כי היינו פוגשים שם במורה צעיר, ממושקף ועטור תלתלים כהים, שנהג להגיע לשם מדי פעם עם תלמידיו. ייתכן כי היינו שומעים אותו מסביר שבשל חוסר העקביות הזה של הנכנסים ובאים בשעריו לא שופץ החדר מעולם וגם לא נגנז, אלא נותר על כנו כפקעת זעירה המוטמנת בינות לאולמות הגדולים המפוארים של המוזיאון, פקעת שתנאי פריחתה וקמילתה מורכבים והיא נוגעת בבלתי מדובר ובאצוּר. ״חדרון אוצר סוד ובה בעת פתוח,״ היה אומר ומוסיף, עיניו נשואות לאופק כלשהו, כי ״בחדרון הזה נותר למשמרת משלב אחרון של תקווה. תפילת היצורים״. בדרך כלל נהג לומר דברים מסוג זה ביחס לספרות, שכן הוא היה מורה לספרות. ״אבל החדר הזה הוא גם ספרות,״ היה מוסיף בתוקף, כמאזין לתהייתנו. ״החדרון הזה ועוד חדרים רבים שיש להקשיב להם ברוב קשב, לגאול אותם מקיפאונם, לקלפם משכבות מינוחים מאובקים שכלאו אותם בשמות הגיוניים־מדי כגון ׳׳craft או ׳לצורך פולחן הדת׳ - כאילו היו חפצי נוי או מגילות אורנמנטליסטיות שלאיש כבר אין בהם שימוש או חפץ.״ אז היה מתעכב במיוחד על רישום של מלאך ומספר על היהודי־הגרמני שכתב על אותו מלאך.

תלמידיו, שהגיעו עימו מאחת השכונות הקשות של העיר, הקשיבו לו ברוב קשב. גם אם לא הבינו את כל המילים, הן נחקקו בהם כרשת הקווים העדינים בציור של קלֶה, או כמוזיקה. לאחר מכן היה יורד עימם למדורים התחתונים, להתבונן ברישום של לוציפר ולקרוא איתם בדנטה ולהמשיך עימם אל כתבי היד של הקוראן.

לוּ היינו שם, ייתכן כי היינו שמים לב לכך שנערה אחת התעכבה בסמוך לאחד האולמות - שלתוכו הועתק ״חדר דמשקאי״. היא שהתה שם לרגע. הבית שפורק והורכב ללא יושביו בשלמות מבעיתה הזכיר לה להרף את זה שלה, שחלקיו נפזרו. שוב הוריה הסתבכו, שוב לא מצאו מרגוע, שוב נקלעה למעבריהם והייתה נתונה לקשייהם ולהתנתקויותיהם. היא ידעה שכל חריץ בין האריחים אוצר שארית זיכרון וניסתה לדמיין את כפות הרגליים שהילכו עליהם, היא ליטפה בעיניה את המדפים הנטושים, את כריות הישיבה, את הפנלים שחזו במרקמי החיים ובפרימתם ובהיעדרם. היא חיפשה את סימני הדמעות בדפי הספרים שהונחו עתה הרחק, סגורים כקישוט שאין לגעת בו על המדפים.

היא התבוננה בפסוקי השירה שנכתבו כתבליט בערבית על קירות החדר, קוראת בתרגומם:

״מִצְחוֹ שֶׁל הַשַּׁחַר בָּהַק מִבַּעַד תַּלְתַּל הַחֲשֵׁכָה, וְנָעַץ אֶת לֹבֶן הַשֵּׁן בִּפְרִי הַשְּׂפָתַיִם הָאֲדֻמּוֹת [...]

הַאִם עֵץ הָעֲרָבָה רוֹקֵד בְּגַאֲוָה מִשּׁוּם הִתְגַּלּוּת הָאוֹר אוֹ מִשּׁוּם סִלְסוּלִי הַיּוֹנִים? [...]

הוּא כָּתַב עַל לוּחַ הָאֲוִיר שׁוּרָה מֻזְהֶבֶת שֶׁנֻּקְּדָה בְּכֶסֶף בִּידֵי טִפּוֹת הָעֲנָנִים.״

שורה נכתבה על לוח האוויר. היא שאפה אותה אל תוכה אך לא ידעה אם זוהי יד הטבועים המושטת בבקשת עזרה והמסכנת את הנעתר, שעלול לשקוע עימה בתהומות, או יד המבקשת לעזור לה להיחלץ ממקומה. ושמא זו אותה היד עצמה? דף הסבר מפורט על אודות החדר שבו חיו למן המאה ה־17 ושנמכר בתחילת המאה ה־20 הונח בקופסה שנתלתה על קיר המסדרון. שמות רוחותיו המרוששות אינם ידועים, שושלת סוחריו ומפרקיו ומחלקיו אינה נמסרת. הנערה הכניסה את דף ההסבר בחופזה אל תיק הגב והצטרפה אל שאר התלמידים. היא מצאה אותם מקשיבים ל״סוּרת הגלילה״ שקרא המורה, כשעל פניו סבלנות אין־קץ וחיוך זעיר שקופל בעצב.

״כַּאֲשֶׁר תִּגָּלֵל הַשֶּׁמֶשׁ וְיִצְלְלוּ הַכּוֹכָבִים וְיֻסְּעוּ הֶהָרִים וְתִנָּטַשְׁנָה הַנָּאקוֹת הָעוֹמְדוֹת לְהַמְלִיט וְתֵאָסַפְנָה חַיּוֹת הַבַּר וְיַעֲלוּ מֵי הַיָּם בָּאֵשׁ וּתְזֻוַּגְנָה הַנְּשָׁמוֹת וְכַאֲשֶׁר תִּשְׁאַל הַבַּת אֲשֶׁר נִקְבְּרָה חַיִּים בְּעָווֹן מָה הֱמִיתוּהָ.״

לוּ היינו שם, ייתכן כי היינו פוגשים.

נתן שאף אוויר כדי להצליח לקום, להתרומם מן המדרגה ולחצות את העיר עד ברוקלין, כאילו היה עליו להפוך למין דג נטול זימים, לאטום את כל המעברים, להצמיד איברים, לכנס התפזרויות, מחשבות, חשקים, לא ללכוד מבט של אף אחד, לא להילכד באלו של אחרים. קבוצת תלמידים חצתה בצחוק וברעש את המדרגות באלכסון. אחת מהם הזכירה לו את בִּתו אבל הוא לא הבין מדוע, שכן לא דמתה לה כלל. אולי משהו בעיניים, חשב. הוא ליטף במין מכניות את מכתב ההמלצה שבכיסו ושלח את רגליו לפנים. הכאב בקצות האצבעות הלך והתעצם. הוא ניסה להתעודד, מעלה בראשו את הריאיון שבו התפעלו מרעיונותיו, את שיניה הצחות של המזכירה. אך לפתע עלה בו חשד שחיוכה היה מעושה. הוא ניסה להיזכר בגון קולה, אולי זה יעזור כדי לשקם את תחושת ההבטחה הקודמת.