סדין אדום

פרק 1

עגלה וצריף בחוף תל אביב

שני הורי נולדו והתבגרו בעיירה ריבנשיק, מדרום לעיר ריגה שבלטביה. עיירה יהודית טיפוסית, שרוב תושביה היהודים, כמה עשרות משפחות, התפרנסו ממסחר. לאחר מאות שנות כיבוש רוסי קיבלה לטביה את עצמאותה אחרי מלחמת העולם הראשונה, תקופת עצמאות קצרה שהסתיימה בשנת 1941. משפחת רובין, משפחתה של אמי, היתה אמידה למדי במושגים של אותה תקופה, ומשפחת אבי, משפחת שקליאר, היתה הרבה פחות אמידה, התפרנסה מסחר בעצים ובמוצרים אחרים והשתדלה לקיים את 13 הילדים שנולדו בעיירה.

אבי ואמי הכירו עוד כשהיו צעירים מאוד, היכרות שהפכה עם השנים לחברות. שניהם ידעו שיינשאו זה לזה בעתיד, אבל לא תיארו לעצמם שזה יקרה דווקא בפלשתינה, מרחק אלפי קילומטרים מריבנשיק.

בשנת 1923, זמן קצר לפני שהיה אמור להתגייס לצבא הלטבי, החליט אבי לברוח מהמדינה כדי להשתמט מהשירות הצבאי. הבית שבו גדל לא היה בית ציוני, אך עובדה היא שאבי, שהיה יכול לברוח למקומות אחרים, העדיף את פלשתינה. ילדי המשפחה, אגב, התפזרו לימים במקומות שונים בעולם. בני משפחה אחרים שנותרו בלטביה לא שרדו את הכיבוש הנאצי החל ביוני 1941, ונספו בשואה. אבי היה היחיד מכל הילדים שהגיע לארץ ישראל. אמי נשארה בעיירה עוד כשנה, עד שבעלה לעתיד הודיע לה שיש לה לאן לבוא. עד בואה הוא גר בביתם של חברים בראשון לציון. הוא ידע עברית עוד לפני שהגיע לכאן, שפה שלמד בחדר בעיירה.

זמן קצר לאחר שאמי עלתה גם היא, נישאו שניהם.

לאחר החתונה הוא החל לעבוד בתל אביב. עגלון. אבי קנה גמל והוביל עליו חול משפך הירקון לאתרי בנייה בתל אביב. באותן שנים החלה תנופת בנייה גדולה בעיר, ואבי עשה כמה פעמים ביום את הדרך משפך הירקון עם הגמל ועליו שקי החול לאתרי הבנייה בעיר. כעבור זמן, לאחר שהגמל מת, כבר היו לו שתי פרדות ועגלה, שעליה הוביל לבני סיליקט לאתרי הבנייה. אני זוכר את עצמי כילד נוסע איתו בעגלה, מעמיס לבני סיליקט במפעל ופורק אותן באתרים. מאז שאני זוכר את אבי, הוא תמיד עבד. איש עבודה. אמי היתה עקרת בית.

הבית הראשון של הורי בתל אביב היה בשכונת מחלול, בקצה המערבי של רחוב קרן קיימת, שלימים שונה שמו לשדרות בן גוריון. היה זה צריף קטן ודל, ממש על שפת הים. במקום היה בית חרושת גדול לעורות, ומתחתיו כמה צריפים. הצריף של הורי היה הקרוב ביותר לים, ואני זוכר חורף אחד וסערה גדולה, שבמהלכה שטפו גלי הים את הצריף ואת כל הרכוש שהיה בתוכו.

אני נולדתי עוד לפני שהצריף הוקם. להורי היה אוהל ברחוב טבריה, ושם נולדתי בשנת 1925. הבן הבכור של משפחת שקליאר. אמי לא הספיקה להגיע לבית החולים, וילדה אותי בתוך האוהל שלנו, אבל זיכרונות הילדות שלי החלו בצריף בשכונת מחלול. אני זוכר את הבניין הגדול, בית החרושת לעורות, שהיה בצדה הדרומי של השכונה. אני זוכר את הריחות, ובעיקר את המים האדומים שזרמו בתעלה פתוחה מבית החרושת לים, מי השטיפה והעיבוד של העורות. לימים הפך בית החרושת לעורות למפעל תע"ש במחתרת של ההגנה.

הצריף היה קטן, חסר כל תנאים בסיסיים למגורים, ואני לא יכול לשכוח את המראה של אמי סוחבת דליים של מי ים אל אמבטיית פח, שבה רחצה אותי מדי יום. אמבטיה יומית עם מי ים מלוחים וקרים.

לאחר זמן, ולאחר שהצליח לחסוך כסף, קנה אבי שטח אדמה קטן בשדרות קק"ל בתל אביב ובנה עליו, בשתי ידיו, את הבית שלנו. בתחילה היו בו שני חדרים גדולים ומרפסת ארוכה בכניסה, בהמשך הוסיף אבא חדר ועוד חדר. בבית הזה נולד אחי אברהם, צעיר ממני בשלוש שנים.

הבית שבו גדלנו היה בקצה הצפוני של תל אביב הקטנה של אותם ימים, ליד שטחי חולות וכרמים, שהיו מגרש המשחקים של כל ילדי האזור. הבית עצמו הפך בתוך זמן קצר למרכז, ששאב אליו את העולים הצעירים שהגיעו מלטביה. רבים מהם לנו אצלנו בימיהם הראשונים בארץ ישראל, עד שהתארגנו במקומות מגורים משלהם, והביאו איתם מסרים וסיפורים על העיירה שהורי עזבו, על בני המשפחה ועל החיים בלטביה. אבא ואמא היו להם כזקני העדה, ובעצם "הורים" לכולם.