סדרת האהבות 1: אהבה ברחוב דבלין

 1

סקוטלנד,

שמונה שנים מאוחר יותר

זה היה יום יפה למצוא דירה חדשה. ושותפה חדשה.

יצאתי מחדר המדרגות הלח והישן של בית המגורים הג'ורג'יאני שלי, אל יום מדהים בחומו באדינבורו. הבטתי בג'ינס החמודים והקצרים, עם הפסים הירוקים־לבנים שקניתי לפני כמה שבועות בטוֹפּשוֹפּ. מאז ירד גשם בלי הפסק וכבר נואשתי מהתקווה ללבוש אותם. אבל היום השמש יצאה והציצה מעל המגדל הפינתי של הכנסייה האוונגליסטית של ברנטספילד, המיסה את המלנכוליה שלי, והעניקה לי מעט תקווה. בתור מישהי שארזה את כל חייה בארצות הברית ויצאה מארץ מולדתה כשהיתה רק בת שמונה־עשרה, לא הייתי ממש טובה בהתמודדות עם שינויים. כבר לא. התרגלתי לדירה הענקית עם בעיית העכברים האינסופית. התגעגעתי לחברה הכי טובה שלי, ריאן, שאיתה גרתי מאז השנה הראשונה שלי באוניברסיטת אדינבורו. נפגשנו במעונות ומיד היה בינינו קליק. שתינו היינו מאוד מופנמות והיה לנו נוח אחת עם השנייה כי אף פעם לא דחקנו זו בזו לדבר על העבר. היינו די צמודות בשנה הראשונה, ובשנה השנייה החלטנו לשכור דירה. עכשיו, כשסיימנו את הלימודים, ריאן נסעה ללונדון להתחיל לעבוד על הדוקטורט, ואני נותרתי ללא שותפה. כתוצאה מכך איבדתי גם את החבר הכי קרוב השני שלי פה, ג'יימס, החבר של ריאן. גם הוא עף ללונדון (מקום שאני מתעבת, אגב) להיות איתה. ואם זה לא הספיק, בעלת הבית שלי התגרשה והיתה צריכה את הדירה לעצמה.

את השבועיים האחרונים ביזבזתי על מענה למודעות של נשים צעירות שחיפשו שותפה. עד כה זה היה כישלון. אחת לא רצתה לגור עם אמריקאית. מאיפה זה בא? שלוש מהדירות היו פשוט... מגעילות. אני די בטוחה שבאחת מהן השותפה היתה סוחרת קראק, והדירה של הבחורה האחרונה נראתה כאילו שימשה כבית זונות. ממש קיוויתי שהפגישה שלי היום עם אֶלִי קרמייקל תתנהל היטב. זאת היתה הדירה הכי יקרה שקבעתי לראות, והיא היתה בצד השני של מרכז העיר.

הייתי חסכונית כשזה הגיע לשימוש בכספי הירושה שלי, כאילו זה יפחית איכשהו את המרירות שבמזלי ה"טוב". מצד שני, נעשיתי נואשת.

אם אני רוצה להיות סופרת, אני צריכה את הדירה הנכונה ואת השותפה הנכונה.

מובן שמגורים לבד הם אופציה. אני יכולה להרשות לעצמי. יחד עם זאת, האמת לאמיתה היא שאני לא אוהבת את הרעיון של בדידות מוחלטת. למרות הנטייה שלי לשמור שמונים אחוז ממני לעצמי, אני אוהבת להיות מוקפת באנשים. כשהם מדברים איתי על דברים שאני אישית לא מבינה, זה מאפשר לי לראות דברים מנקודת המבט שלהם, ואני מאמינה שטובי הסופרים זקוקים לפרספקטיבה רחבה. למרות שאני לא מוכרחה, אני עובדת בבר ברחוב ג'ורג' בלילות חמישי ושישי. הקלישאה הישנה נכונה: ברמנים שומעים את הסיפורים הכי טובים.

התחברתי עם שניים מעמיתי לעבודה, ג'ו וקרייג, אבל בעצם אנחנו מתראים רק בעבודה. אם אני רוצה קצת חיים מסביבי, אני זקוקה לשותפה לדירה. החלק החיובי בסיפור הוא שהדירה הזאת נמצאת מרחק רחובות ספורים מהעבודה שלי.

ניסיתי להדחיק את החרדה שמלווה חיפוש אחר מקום חדש וניסיתי למצוא מונית פנויה. הגלידרייה קרצה לי מרחוק, והצטערתי שאין לי זמן לעצור שם ולהתפנק. כמעט פיספסתי את המונית שהגיעה מהצד השני של הרחוב. הרמתי את היד ובדקתי אם אני יכולה לחצות את הכביש והייתי אסירת תודה שהנהג ראה אותי ועצר ליד המדרכה. חציתי את הכביש הרחב בריצה, הצלחתי לא להימעך כמו חרק ירוק־לבן על שמשה של איזה אומלל, ומיהרתי אל המונית בנחישות ובדבקות, ידי מושטת אל הידית.

אבל במקום ידית תפסתי יד.

מבולבלת, עקבתי אחר היד הגברית השזופה במעלה הזרוע הארוכה אל הכתפיים הרחבות ואל פנים שהוסתרו על ידי השמש שקרנה מאחורי ראשו. הבחור היה גבוה, יותר ממטר ושמונים, ונישא מעלי כדרכם של רוב האנשים הגבוהים. הגובה הצנוע שלי הוא מטר שישים וחמישה בלבד.

תהיתי למה הבחור הזה שם את היד שלו על המונית שלי, וכל מה שהצלחתי לראות זה את החליפה שלו.

אנחה נפלטה מפניו המוצללות. "לאן את נוסעת?" הוא שאל אותי בקול חרוך, מרעים. ארבע שנים שאני גרה פה ועדיין, מבטא סקוטי רך מסוגל להעביר רעד בגווי. שלו בהחלט עשה את זה, למרות שהשאלה היתה קצרה.

"רחוב דבלין," עניתי אוטומטית, בתקווה שלי יש נסיעה יותר ארוכה ושהוא יוותר לי על המונית.

"יופי." הוא פתח את הדלת. "גם אני בכיוון, ומאחר שאני כבר מאחר, אולי אני יכול להציע שנחלוק במונית במקום לבזבז עשר דקות על להחליט מי זקוק לה יותר?"

יד חמה נגעה בתחתית גבי ודחפה אותי בעדינות קדימה. המומה, איכשהו הנחתי לעצמי להיות מובלת לתוך המונית, החלקתי על המושב, חגרתי את עצמי ושאלתי את עצמי בדממה אם הינהנתי בהסכמה להצעה הזאת. לא נראה לי.

כששמעתי שהחליפה מציין את רחוב דבלין כיעד לנהג המונית, הזעפתי פנים ומילמלתי, "תודה. אני חושבת."

"את אמריקאית?"

לנוכח השאלה הבטתי סוף־סוף בנוסע שלצדי. הו, או־קיי.

וואו.

החליפה לא היה יפה באופן קלאסי, אבל היה ניצוץ בעיניו ועיקול בזווית הפה החושני שלו, ואלה עם כל שאר החבילה נטפו סקס אפיל. הוא היה בשנות העשרים המאוחרות או בתחילת שנות השלושים לחייו, ועל פי הקווים של החליפה היקרה המחויטת, האפורה־כסופה, אפשר היה לראות שהחליפה עושה כושר. הוא ישב בנינוחות של מישהו בכושר, בטנו שטוחה כברזל מתחת לווסט ולחולצה הלבנה. עיני התכלת שלו נראו מבולבלות מתחת לריסים הארוכים, ולא עזר כלום, פשוט לא הצלחתי להתגבר על העובדה שיש לו שיער כהה.

אני מעדיפה בלונדינים, תמיד היה ככה.

ויחד עם זאת אף בלונדיני לא גרם לבטן התחתונה שלי להתכווץ בתשוקה כשרק ראיתי אותו לראשונה. פנים חזקות וגבריות הביטו לתוך שלי — לסת משורטטת, סנטר חצוב, עצמות לחיים רחבות ואף רומי. זיפים כהים הטילו צללים על לחייו, והשיער שלו היה פרוע, בערך. הרישול המחוספס הזה עמד בניגוד לחליפת המעצבים המסוגננת.

החליפה הרים גבה לנוכח הבחינה הבוטה, והתשוקה שהרגשתי גברה כפליים והפתיעה אותי לחלוטין. מעולם לא הרגשתי משיכה מיידית לגברים, ומאז ימי הפראות שלי כנערה, אפילו לא העליתי על דעתי להיענות להצעה מינית ממישהו.

אם כי אני לגמרי לא בטוחה שהייתי מסרבת להצעה ממנו.

ברגע שהמחשבה הבזיקה בראשי התאבנתי, מופתעת ומעורערת. המגננות שלי התעוררו וניקיתי את ההבעה שלי לכדי נימוס ריק ממבע.

"כן," עניתי, כשנזכרתי שהחליפה שאל אותי משהו. הסטתי מבט מהחיוך הזחוח המבין שלו, העמדתי פני משועממת והודיתי לאלוהים שיש לי עור בצבע זית שמוודא שהסומק שלי לא יתגלה.

"תיירת?" הוא מילמל.

עד כמה שהייתי מעוצבנת מהתגובה שלי לחליפה, החלטתי שכמה שפחות נשוחח יהיה יותר טוב. מי יודע איזה דבר אידיוטי אני עשויה להגיד או לעשות? "לא."

"אז את סטודנטית."

הנימה לא מצאה חן בעיני. אז את סטודנטית. זה נאמר בטון של גלגול עיניים. כאילו סטודנטים הם בטלנים מתחתית החבית, ללא שום תכלית ממשית בחיים. סובבתי את הראש שלי בחדות כדי לנעוץ בו מבט צורב, רק כדי לתפוס אותו בוחן את רגלי החשופות בעניין. הפעם הרמתי גבות לעברו וחיכיתי שינתק את העיניים הנהדרות האלה מעורי החשוף. כשהרגיש את המבט שלי, החליפה הרים מבט אל פני והבחין בהבעה שלי. ציפיתי ממנו להעמיד פנים שלא נעץ בי עיניים, או שימהר להביט למקום אחר או משהו. לא ציפיתי שהוא פשוט ימשוך בכתפיים ואז ישלח אלי את החיוך הכי איטי, זדוני וסקסי שזכיתי לו מעודי.

גילגלתי את העיניים ונאבקתי בגל החום העולה בין רגלי. "הייתי סטודנטית," עניתי במידה של חמקמקות. "אני חיה כאן. אזרחות כפולה." למה הסברתי את עצמי?

"את סקוטית למחצה?"

הינהנתי הנהון קלוש, נהנית בחשאי מהאופן שבו אמר "סקוטית", עם ה־ט' הדגושה.

"מה את עושה עכשיו, כשגמרת ללמוד?"

למה הוא רוצה לדעת? העפתי בו מבט מזווית העין. המחיר של חליפת שלושת החלקים שלו היה מאכיל אותי ואת ריאן מזון סטודנטים זבלי כל שנותינו במכללה. "מה אתה עושה? אני מתכוונת, כשאתה לא דוחף נשים לתוך מוניות?"

חיוך קטן וזחוח היה התגובה היחידה שלו לעקיצה שלי. "מה את חושבת שאני עושה?"

"נראה לי שעורך דין. אתה עונה על שאלות בשאלות, דוחף, מחייך בזחיחות..."

הוא צחק צחוק עמוק, עשיר ומתגלגל, שהידהד בחזי. "אני לא עורך דין. אבל את היית יכולה להיות. נדמה לי שאני זוכר שאלה שנענתה בשאלה גם מהצד שלך. וזה," הוא החווה לכיוון הפה שלי, כשעיניו נעשות מעט כהות יותר בעודן מלטפות את עיקולי שפתי, "זה ללא ספק חיוך זחוח," הקול שלו נעשה צרוד יותר.

הדופק שלי נסק כשעינינו ננעלו, ומבטינו השתהו זה על זה הרבה מעבר לראוי לשני זרים מנומסים. הלחיים שלי היו חמות... כמו עוד מקומות בגוף שלי. נעשיתי יותר ויותר מגורה ממנו ומהשיחה הדוממת בין הגוף שלי ושלו. כשהפטמות שלי התקשחו מתחת לגוזייה שלי, הייתי המומה מספיק כדי להתעשת. ניתקתי את עיני מעיניו והבטתי החוצה אל התנועה החולפת והתפללתי שהנסיעה הזאת במונית תיגמר אתמול.

כשהתקרבנו לרחוב פרינסס ולעוד כביש מעקף שסיפק פרויקט הרכבת העירונית של העירייה, התחלתי לתהות אם אצליח לצאת מהמונית הזאת מבלי להמשיך לדבר איתו.

"את ביישנית?" שאל החליפה וניפץ את התקוות שלי לרסיסים.

לא הצלחתי לשמור על איפוק. השאלה שלו גרמה לי לפנות אליו בחיוך מבולבל. "סליחה?"

הוא הִטה את ראשו והביט בי דרך החרכים המוצרים של עיניו. הוא נראה כמו טיגריס עצל שבוחן אותי בקפידה כמנסה להחליט אם אני ארוחה ששווה לרדוף אחריה. רעדתי כשהוא חזר, "את ביישנית?"

האם אני ביישנית? לא. לא ביישנית. רק לרוב אדישה, למרבה השמחה. ככה אני אוהבת את זה. זה בטוח יותר. "למה נראה לך?" לא שידרתי ביישנות, נכון? המחשבה גרמה לי לעוות את הפנים.

החליפה שוב משך בכתפיו. "רוב הנשים היו מנצלות את זה שאני כלוא איתן במונית — לקשקש בלי סוף, לדחוף לי את מספר הטלפון שלהן לפרצוף... ועוד כמה דברים." עיניו ריפרפו על החזה שלי לפני שמיהרו לחזור אל פני. אני נשבעת באלוהים שמבפנים הייתי בצבע עגבנייה, ולא זכרתי מתי מישהו הצליח להביך אותי ככה בפעם האחרונה. אני לא רגילה להרגיש מאוימת, אז ניסיתי לנער מעלי את התחושה.

נדהמת מהביטחון העצמי המופרז שלו חייכתי אליו, מופתעת מההנאה שחלפה בי כשעיניו התרחבו מעט למראה החיוך שלי. "וואו, אתה ממש חושב על עצמך דברים טובים."

הוא חייך אלי בחזרה בשיניים לבנות אבל לא מושלמות, והחיוך העקמומי שלו שיגר תחושה לא מוכרת בחזה שלי. "אני מדבר מניסיון."

"טוב, אני לא מסוג הבנות שנותנות את המספר שלהן למישהו שהן רק עכשיו פגשו."

"אהה." הוא הינהן כאילו הוא מגיע לאיזושהי הבנה לגבי, חיוכו התכווץ, ותווי פניו נדמו מתהדקים ונסגרים. "את אישה מהסוג של בלי סקס עד הדייט השלישי, נישואים וילדים."

עשיתי פרצוף. "לא, לא ולא." נישואים וילדים? רק המחשבה על זה גרמה לי לרעוד. הפחדים שבדרך כלל רוכבים לי על הכתפיים החליקו מהן והתהדקו סביב חזי.

עכשיו החליפה הביט בי שוב, ויהיה מה שיהיה הדבר שהוא קלט בפני, זה גרם לו להירגע. "מעניין," הוא מילמל.

לא. לא מעניין. לא רציתי להיות מעניינת לבחור הזה. "אני לא נותנת לך את הטלפון שלי."

הוא שוב חייך. "לא ביקשתי. וגם אם הייתי רוצה, לא הייתי מבקש. יש לי חברה."

התעלמתי מההתהפכות המאוכזבת של הקיבה שלי, ובנוסף לכך מהשיבוש שככל הנראה התרחש במסננת בין המוח לפה שלי. "אז תפסיק להביט בי ככה."

נראה שזה שיעשע את החליפה. "יש לי חברה אבל אני לא עיוור. זה שאסור לי לעשות דברים לא אומר שאסור לי להסתכל."

לא התרגשתי מתשומת הלב של הבחור הזה. אני אישה חזקה ועצמאית. הבטתי מהחלון וראיתי למרבה ההקלה שאנחנו בגני רחוב קווין. רחוב דבלין נמצא ממש מעבר לפינה.

"כאן זה טוב, תודה," קראתי לנהג.

"איפה?" שאל הנהג.

"כאן," עניתי במעט יותר תקיפות ממה שהתכוונתי, אבל נאנחתי ברווחה כשהאיתות של הנהג התחיל לתקתק והמונית נעצרה. בלי מילה או מבט נוספים לחליפה, הושטתי לנהג כסף והנחתי את ידי על ידית הדלת.

"חכי."

קפאתי והעפתי אל החליפה מבט זהיר מעבר לכתף. "מה?"

"יש לך שם?"

חייכתי, והרגשתי הקלה מכך שאני מתרחקת ממנו ומהמשיכה המוזרה בינינו. "האמת שיש לי שניים."

קפצתי החוצה מהמונית, מתענגת על הריגוש המהנה שחלף בי בתגובה לצליל צחקוק התשובה שלו.

* * *

ברגע שהדלת נפתחה וראיתי את אלִי קרמייקל בפעם הראשונה, ידעתי שאני כנראה אחבב אותה. הבלונדינית הגבוהה לבשה שמלת גופייה אופנתית, מגבעת גברית כחולה, מונוקל ושפם מלאכותי.

היא מיצמצה אלי בעיניים כחולות בהירות רחבות.

התבלבלתי, אז הייתי חייבת לשאול, "הגעתי בזמן לא טוב?"

אלִי הביטה בי לרגע מבולבלת מהשאלה שלי, שהיתה מאוד הגיונית בהתחשב בלבוש שלה. היא התנהגה כאילו פתאום התחוור לה שיש ברשותה שפם מלאכותי. היא הצביעה עליו. "הקדמת. בדיוק סידרתי."

סידרה מגבעת, מונוקל ושפם? הבטתי מאחוריה, אל חדר הכניסה הבהיר והמרווח. אופניים בלי גלגל קדמי נשענו על הקיר, תצלומים ושלל גלויות ועוד גזירים אקראיים הוצמדו ללוח שניצב על שידת עץ. שני זוגות מגפיים וזוג נעלי עקב שחורות פוזרו בחוסר קפידה מתחת לשורת מתלים שופעי ז'קטים ומעילים. הרצפה היתה מעץ. מאוד נחמד.

הבטתי שוב באלִי, חייכתי חיוך ענק, והרגשתי טוב עם המצב. "את בורחת מהמאפיה?"

"סליחה?"

"התחפושת."

"אה." היא צחקה, צעדה לאחור וסימנה לי להיכנס. "לא, לא. היו אצלי חברים אתמול בערב ושתינו קצת יותר מדי. הוצאנו את כל התחפושות שלי."

חייכתי שוב. זה נשמע כיף. התגעגעתי לריאן ולג'יימס.

"את ג'וסלין, נכון?"

"כן, ג'וס," תיקנתי אותה. לא הייתי ג'וסלין מאז שההורים שלי מתו.

"ג'וס," היא חזרה וחייכה אלי כשעשיתי את הצעדים הראשונים שלי בדירת הקרקע. הריח היה נהדר. צח ונקי.

כמו הדירה שבה גרתי אני, גם זאת היתה ג'ורג'יאנית, אלא שהיא היתה בית עירוני שלם שחולק לשתי דירות. טוב, האמת, בסמוך היה בוטיק והחדרים מעלינו היו שייכים לו. לא ידעתי איך הם נראים, אבל הבוטיק עצמו היה מאוד יפה ומכרו בו בגדים ייחודיים בעבודת יד. אבל הדירה הזאת...

וואו.

הקירות היו כל כך חלקים, שידעתי שהם טויחו לאחרונה ושמי ששיפץ את המקום עשה פלאות. היו שם פאנלים גבוהים וקשתות עמוקות שהחמיאו למבנה התקופתי. התקרות היו גבוהות, כמו בדירה הקודמת שלי. הקירות היו בצבע לבן צונן, שנשבר על ידי עבודות אמנות צבעוניות ואקלקטיות. הלבן עלול היה להיות בוטה, אבל הניגוד בינו ובין דלתות האגוז ורצפת העץ הכהות העניקו לדירה אווירה של אלגנטיות שקטה.

הייתי מאוהבת, ועוד לא ראיתי את שאר המקום.

אלִי מיהרה להסיר את הכובע והשפם והסתובבה כדי להגיד לי משהו, רק כדי לעצור ולחייך במבוכה כשהיא הורידה מעליה את המונוקל שעדיין הרכיבה. היא שמטה אותו על מזנון העץ, וקרנה. היא היתה טיפוס עליז. לרוב אני נמנעת מאנשים עליזים, אבל באלִי היה משהו. היא היתה מקסימה, אפשר להגיד.

"קודם אני אעשה לך סיור, בסדר?"

"נשמע טוב."

אלִי הלכה לדלת הכי קרובה אלי מצד שמאל ופתחה אותה. "אמבטיה. אני יודעת, היא לא במקום קונבנציונלי, ממש ליד דלת הכניסה, אבל יש בה כל מה שצריך."

אהה... ועוד איך, חשבתי ונכנסתי בהיסוס. הכפכפים שלי הידהדו על אריחי השמנת הבוהקים שעל הרצפה, אריחים שכיסו כל סנטימטר מהאמבטיה חוץ מהתקרה, שהיתה צבועה בצבע חמאה והיו בה נורות שקועות שהפיצו אור חם.

חדר האמבטיה היה עצום.

העברתי את היד על האמבט שעמד על רגליות מוזהבות בצורת טפרים, ומיד דמיינתי את עצמי שם. מוזיקה מתנגנת, נרות מרצדים, כוס יין אדום ביד, ואני טובלת במים ואוטמת את המוח ל... להכול. האמבט עמד באמצע החדר. מאחור, בפינה הימנית, היה מקלחון כפול עם המקלח הכי גדול שראיתי בחיים. משמאל היתה קערת זכוכית מודרנית שמוקמה על מדף קרמיקה לבן. זה הכיור?

הכנתי במהירות רשימת מלאי של הכול במחשבתי. ברזי זהב, מראה ענקית, מתקן לחימום מגבות...

באמבטיה בדירה הקודמת שלי אפילו לא היה מתלה מגבות.

"וואו." זרקתי לאלִי חיוך מעבר לכתף. "זה מקסים."

אלִי, שממש ניתרה על כפות רגליה, הינהנה ועיניה הכחולות חייכו אלי בעליצות. "אני יודעת. לא יוצא לי להשתמש בה הרבה, כי יש לי אמבטיה צמודה בחדר. אבל זה פלוס לשותפה הפוטנציאלית שלי לדירה. היא תקבל את החדר הזה לעצמה, פחות או יותר."

הממ, הירהרתי בפיתיון הזה של האמבטיה. התחלתי לראות למה שכר הדירה כאן בשמים. אבל אם יש לך כסף לגור בכזה מקום, למה לעזוב?

כשהלכתי בעקבותיה של אלִי במסדרון אל הסלון העצום, שאלתי בנימוס, "אז השותפה שלך עזבה?" רציתי שזה יישמע כאילו אני סתם סקרנית, אבל האמת שבחנתי את אלִי. אם הדירה באמת כל כך מהממת, אז אולי אלִי היתה הבעיה, בתור שותפה.

לפני שאלִי הספיקה לענות, עצרתי על מקומי בחטף והסתובבתי באיטיות לקלוט את החלל. כמו כל הבניינים הישנים האלה, התקרה בכל חדר היתה די גבוהה. החלונות היו ארוכים ורחבים, כך שהמון אור נשפך מהרחוב ההומה לתוך החדר המקסים. באמצע הקיר הרחוק היתה אח עצומה, שניכר היה שהיא משמשת רק כ"אביזר" ולא כאמצעי חימום, אבל היא סגרה יפה את החדר המעוצב באלגנטיות מרושלת. אין מה להגיד, הוא קצת יותר גדוש ממה שאני אוהבת, חשבתי כשבחנתי את ערמות הספרים שהיו פזורות פה ושם וביניהן מיני פריטים מטופשים... למשל צעצוע באז שנות־אור.

אפילו לא התכוונתי לשאול.

כשהסתכלתי על אלִי, החדר הגדוש, המבולגן, התחיל להיראות לי הגיוני. השיער הבלונדיני שלה היה אסוף לאחור בקוקו מרושל, היא נעלה כפכפים לא תואמים, ועל המרפק שלה היה תג מחיר.

"שותפה?" שאלה אלִי, שהסתובבה להיישיר אלי מבט. לפני שיכולתי לחזור על השאלה, התלם בין גבותיה הבהירות התיישר, והיא הינהנה כמבינה. טוב. זאת לא היתה שאלה כזאת קשה. "הו, לא." היא נדה בראשה. "לא היתה לי שותפה. אחי קנה את המקום להשקעה ושיפץ אותו. אז הוא החליט שהוא לא רוצה שאני אתאמץ לשלם שכר דירה בזמן שאני עושה את הדוקטורט, כך שהוא פשוט נתן לי אותה."

יופי של אח.

לא הגבתי אבל היא כנראה הבינה מה אני חושבת. אלִי חייכה ובעיניה אפשר היה לראות את החיבה שחשה כלפי אחיה. "לברֵיידן יש נטייה להגזים. מתנה ממנו זה אף פעם לא משהו פשוט. ואיך יכולתי להגיד לא למקום הזה? הדבר היחיד הוא שאני גרה פה כבר חודש והוא פשוט גדול ובודד מדי בשבילי, אפילו שהחברים שלי שורצים פה בסופי־שבוע. אז אמרתי לבריידן שאני משיגה שותפה. הוא לא התלהב מהרעיון, אבל אמרתי לו כמה שכר דירה המקום יכניס, וזה כבר שינה את דעתו. איש עסקים עד הסוף."

היה לי ברור שאלִי אוהבת את אחיה (והיה ברור גם שהוא מסודר) וששניהם קרובים. זה היה בעיניים שלה כשהיא דיברה עליו, ואני הכרתי את המבט הזה. למדתי את המבט הזה לאורך השנים, התייצבתי מולו בעוז ופיתחתי הגנה מפני הכאב שנגרם לי כשראיתי אהבה מהסוג הזה בפניהם של אנשים אחרים — אנשים אחרים שעדיין היתה משפחה בחייהם.

"נשמע שהוא מאוד נדיב," עניתי באדיבות, שהרי אני לא רגילה שאנשים שופכים בפני את רגשותיהם ברגע שאנחנו נפגשים.

נראה שאלִי לא הוטרדה במיוחד מכך שהתגובה שלי לא ממש היתה הזמנה שתספר לי יותר. היא רק המשיכה לחייך והובילה אותי מהסלון אל המסדרון וממנו למטבח ארוך. הוא היה די צר, אבל הקצה הרחוק נפתח לחצי עיגול שבו עמדו שולחן אוכל וכיסאות. המטבח עצמו היה יוקרתי ומעוצב כמו שאר המקום. כל מכשירי החשמל היו מאיכות גבוהה, והיו שם כיריים עצומות מודרניות בין יחידות העץ הכהות.

"מאוד נדיב," חזרתי.

אלִי פלטה נחרה לנוכח ההבחנה שלי. "בריידן נדיב מדי. אני לא צריכה את כל זה, אבל הוא התעקש. הוא פשוט כזה. קחי לדוגמה את החברה שלו — הוא מפנק אותה בכל מה שאפשר. אני רק מחכה שהוא ישתעמם ממנה כמו שקורה לו עם כולן, מפני שהיא אחת מהכי גרועות שהיו לו. לגמרי ברור שהיא מתעניינת בכסף שלו יותר מאשר בו. אפילו הוא יודע את זה. הוא אומר שהסידור מתאים לו. סידור? מי מדבר ככה?"

מי מדבר כל כך הרבה?

הסתרתי חיוך כשהיא הראתה לי את חדר השינה הראשי. כמו אלִי, הוא היה מבולגן. היא המשיכה ללהג עוד קצת על החברה הסתמית של אחיה, ושאלתי את עצמי איך הבריידן הזה היה מרגיש לו ידע שאחותו חושפת את חייו הפרטיים בפני זרה מוחלטת.

"וזה יכול להיות החדר שלך."

עמדנו בפתח של חדר בירכתי הדירה. תקרות גבוהות, חלון גומחה ענק ומושב חלון ווילונות ז'קארד עד הרצפה; מיטת רוקוקו מהממת ושולחן ספרייה מעץ אגוז וכיסא עור. מקום שבו אוכל לכתוב.

התאהבתי.

"כל כך יפה."

רציתי לגור שם. לעזאזל עם המחיר. אעלים עין מהשותפה הפטפטנית. יותר מדי זמן חייתי בחסכנות. אני גרה לבדי במדינה שאימצתי לעצמי. מגיעה לי מעט נוחות.

אני אתרגל לאלִי. היא מדברת הרבה, אבל מתוקה ומקסימה, ויש לה עיניים של מישהי טובת לב.

"למה שלא נשתה כוס תה ונראה איך אנחנו מתקדמות הלאה?" אלִי שוב חייכה.

שניות אחרי זה מצאתי את עצמי לבדי בסלון, בזמן שאלִי הכינה תה במטבח. לפתע עלה על דעתי שזה לא משנה אם אלִי מוצאת חן בעיני. אני צריכה למצוא חן בעיני אלִי כדי שהיא תציע לי את החדר הזה. הרגשתי איך הדאגה מכרסמת בי. אני לא הבנאדם הכי חברותי בעולם, ואלִי נראית כמו האדם הכי פתוח שיש. אולי הראש שלי לא מתאים לה.

"היה קשה," הכריזה אלִי כששבה לסלון. היא נשאה מגש תה וכמה חטיפים. "למצוא שותפה, הכוונה. מעט מאוד אנשים בגילנו מסוגלים להרשות לעצמם מקום כזה."

ירשתי הרבה כסף. "המשפחה שלי מסודרת."

"כן?" היא דחפה לעברי ספל תה חם ומאפין שוקולד.

כיחכחתי בגרון, כשאצבעותי רועדות סביב הספל. זיעה קרה ביצבצה על עורי והדם פעם באוזני. ככה אני מגיבה כשאני עומדת לספר למישהו את האמת. ההורים שלי ואחותי הקטנה מתו בתאונת דרכים כשהייתי בת ארבע־עשרה. חוץ מהם יש לי רק דוד שגר באוסטרליה. הוא לא רצה משמורת עלי, אז חייתי אצל משפחות אומנות. להורים שלי היה הרבה כסף. סבא של אבא שלי היה איל נפט מלואיזיאנה, ואבא שלי היה זהיר בצורה יוצאת דופן עם הירושה שלו. הלב שלי האט והרעד הוקל כשנזכרתי שאלִי לא ממש צריכה לדעת את סיפורי התלאות שלי. "המשפחה שלי, מצד אבא, מלואיזיאנה במקור. סבא־רבא שלי עשה הרבה כסף מנפט."

"מעניין." היא נשמעה כנה. "המשפחה שלך עברה מלואיזיאנה?"

"לווירג'יניה." הינהנתי. "אבל אמא שלי סקוטית במקור."

"אז את חצי סקוטית. מגניב." היא שלחה אלי חיוך חשאי. "גם אני קצת סקוטית. אמא שלי צרפתייה, אבל המשפחה שלה עברה לסנט אנדרוז כשהיא היתה בת חמש. זה מזעזע, אבל אני לא דוברת צרפתית." אלִי השמיעה נחרה וחיכתה לתגובה ממני.

"אחיך כן דובר צרפתית?"

"לא, לא." אלִי ביטלה את השאלה שלי בנפנוף. "בריידן ואני אחים למחצה. יש לנו אבא משותף. שתי האמהות שלנו בחיים, אבל אבא שלנו נפטר לפני חמש שנים. הוא היה איש עסקים ידוע במיוחד. שמעת על דאגלס קרמייקל ושות'? זאת אחת מסוכנויות המקרקעין הכי ותיקות באזור. אבא קיבל אותה מאביו כשהוא היה ממש צעיר והקים חברת פיתוח נכסים. היו לו גם כמה מסעדות ואפילו חלק מחנויות התיירים פה. זאת מיני־אימפריה קטנה. כשהוא נפטר, בריידן לקח הכול על עצמו. עכשיו כולם מתחנפים אל בריידן — כולם מנסים לקבל חלק ממנו. וכולם יודעים כמה אנחנו קרובים, אז הם ניסו להשתמש גם בי." הפה היפה שלה התעוות במרירות, הבעה שנראתה לגמרי זרה לפניה.

"אני מצטערת." התכוונתי לזה. הבנתי איך זה. זאת היתה אחת הסיבות שהחלטתי להשאיר את וירג'יניה מאחורי ולהתחיל מחדש בסקוטלנד.

אלִי נרגעה, כאילו חשה בכנות המוחלטת שלי. לעולם לא אבין איך מישהו מסוגל לחשוף את עצמו ככה בפני חבר, שלא לדבר על זר, אבל לשם שינוי לא פחדתי מהפתיחות של אלִי. כן, אולי היא תצפה ממני לשפוך בפניה את הלב, אבל אחרי שהיא תלמד להכיר אותי, אני בטוחה שהיא תבין שזה לא עומד לקרות.

להפתעתי, דממה נוחה באופן יוצא דופן השתררה בינינו. כאילו גם היא הבינה את זה, אלִי חייכה אלי ברכות. "מה את עושה באדינבורו?"

"אני חיה פה עכשיו. אזרחות כפולה. פה אני מרגישה יותר בבית."

התשובה הזאת מצאה חן בעיניה.

"את לומדת?"

ניענעתי בראשי. "בדיוק גמרתי ללמוד. אני עובדת בימי חמישי ושישי במועדון 39 ברחוב ג'ורג'. אבל כרגע אני רק מנסה להתרכז בכתיבה שלי."

נראה שאלִי נרגשת מהווידוי שלי. "זה גדול! תמיד רציתי שיהיו לי חברים סופרים. וזה כל כך אמיץ ללכת על מה שאת באמת רוצה. אחי חושב שאני מבזבזת את הזמן כשאני עובדת על הדוקטורט כי יכולתי לעבוד אצלו, אבל אני מתה על זה. אני גם עוזרת הוראה באוניברסיטה. זה פשוט... מה להגיד, זה עושה אותי שמחה. ואני מהאנשים האיומים האלה שיכולים להרשות לעצמם לעשות את מה שהם נהנים ממנו אפילו אם זה לא מכניס הרבה." היא עיוותה את פניה. "נשמע איום ונורא, לא?"

אני לא בנאדם שיפוטי. "אלה החיים שלך, אלִי. את בורכת כלכלית. זה לא עושה אותך בנאדם רע." היתה לי פסיכולוגית בתיכון. יכולתי לשמוע את הקול המאנפף שלה בראשי, "אז למה את לא יכולה להחיל את אותה צורת המחשבה על עצמך, ג'וס? זה שקיבלת ירושה לא הופך אותך לבנאדם רע. זה מה שההורים שלך רצו בשבילך."

מגיל ארבע־עשרה עד שמונה־עשרה גרתי אצל שתי משפחות אומנות בעיר הולדתי בווירג'יניה. לאף אחת מהן לא היה הרבה כסף, ועברתי מבית גדול ומפואר ואוכל ובגדים יקרים, לאכילת הרבה ספגטי ולהתחלק בבגדים עם "אחות" מאמצת צעירה יותר, שבמקרה היתה בגובה שלי. לקראת גיל שמונה־עשרה, וכשהתפשטה השמועה שאני אירש הרבה כסף, פנו אלי כמה אנשי עסקים מהעיר שחיפשו משקיע וקיוו לנצל מישהי שנראתה להם ילדה תמימה, כמו גם חבר לכיתה שרצה שאני אשקיע באתר האינטרנט שלו. כנראה העובדה שחייתי כמו "החצי השני" במהלך שנות ההתבגרות שלי, וזה שהתחנפו אלי אנשים מזויפים שהתעניינו בכיסים העמוקים שלי יותר מאשר בי, היו שתיים מהסיבות שלא ששתי לגעת בכסף שלי.

כשישבתי שם עם אלִי, מישהי במצב כלכלי דומה שמתמודדת עם אשמה (למרות שמסוג שונה), זה גרם לי להרגיש חיבור מפתיע אליה.

"החדר שלך," הכריזה אלִי לפתע.

ההתלהבות החפוזה שלה העלתה צחוק על שפתי. "פשוט ככה?"

אלִי, שלפתע נראתה רצינית, הינהנה. "יש לי הרגשה טובה לגבייך."

גם לי יש הרגשה טובה לגבייך. שלחתי אליה חיוך של הקלה. "אם ככה אני אשמח מאוד לגור כאן."