סודה של תופרת השמלות

1 המכירה הפומבית במלון ריץ, פריז, 2018

"אנחנו מתחילים במחיר של..."

המסך הלבן שנמתח מהתקרה עד הרצפה מאחורי הכרוז נדלק, והציג את שערי ההמרה מיורו לפאונד, לדולר, ולמספר מטבעות נוספים בכל פעם שהוכרז סכום חדש.

פטיש הכרוז הונחת שוב ושוב, בכל פעם שפריט ריהוט נמכר בסכום אסטרונומי, וחשף את עושרם של מאות האנשים שהשתתפו במכירה הפומבית במלון ריץ.

מאות אלפי יורו שולמו תמורת מיטה עתיקה שפעם ישנה בה מריה קאלאס, וכיסא בר שפעם ישב עליו ארנסט המינגוויי. אפילו האמבט הראשון שהותקן במלון היוקרתי נמכר. אוסף פריטים מרשים למדי הוצע למכירה, והוא שהביא את קלואי למקום: ההיסטוריה האקלקטית, הזוהר המיושן שהופשט מהמלון פיסה אחר פיסה והוצג לעיניהם המעריצות של קונים מכל רחבי העולם.

"המוצג הבא הוא השלט של בר המינגוויי. פריט מספר 2905."

הפיתוי שבעושר שאפף את המוצגים היה עז מכדי שאפילו קלואי, בעלת הטעם הבוהמייני, תוכל להתעלם ממנו. מה הסיכוי שתמצא את עצמה בפריז שוב, בדיוק כשמתקיימת מכירה פומבית שכזו? במשך שבועות דיווחו העיתונים הגדולים על המכירה, וחשפו פירורי מידע על הפריטים שיוצגו ובאילו סכומים הם צפויים להימכר. ממה שקלואי ראתה עד כה, העיתונים שגו — הצעות המחיר עלו בהרבה על המחירים המשוערים.

קלואי עקבה בריכוז אחר ההתרחשויות המהירות, ראשה הסתחרר עם נסיקת סכומי ההצעות. סביבה ישבו דרוכים אנשים ממגוון שכבות חברתיות: נשים בגיל העמידה בלבוש אלגנטי, גברים מזדקנים בחליפות בהירות, וצעירים וצעירות בג'ינס צמוד וחולצות טריקו שנמשכו להתרגשות שאפפה את האירוע, בדיוק כמוה. היא השתוקקה לרכוש משהו קטן, כמו תכשיט זול, פריט היסטורי שתנצור לעד; פריט שיש לו סיפור. אולי אפילו תמצא את המתנה המושלמת לסבתה שבאנגליה: מזכרת מפריז, מזכרת מנעוריה.

קלואי אמנם לא ידעה הרבה על חייה של סבתה, אדל, בתקופת המלחמה, אבל היא ידעה שסבתה התגוררה תקופה מסוימת במלון ריץ היוקרתי. זה היה במהלך הימים האפלים ביותר במלחמה, כשהמלון איבד מעט מהזוהר המפורסם שלו, בגלל הגרמנים והשאיפה שלהם לכבוש את אירופה. וזה — קלואי ידעה — בלשון המעטה.

אולי תוכל להרשות לעצמה לרכוש משהו כמו עט או מגבת מטבח? קלואי ישבה בחדר המכירה הפומבית המעוטר בשאנז אליזה ועלעלה בקטלוג בתקוות־שווא שתמצא משהו קטן וזול הזמין לרכישה. אבל אפילו מארז של מגבות, חלוק אמבטיה ונעלי בית רכות עם רקמת הוורד המפורסם של הריץ היה צפוי להגיע לסכום של חמש מאות יורו. וזה היה זול בהשוואה לכל שאר הפריטים בקטלוג.

קלואי שמחה שלא סיפרה לסבתה שהיא נוסעת למכירה. היא התכוונה להפתיע אותה במזכרת קטנה אך מלאת משמעות, אבל נאלצה להודות שכל דבר שמצא חן בעיניה היה יקר הרבה יותר מדי, אפילו בשבילה, והיא ידעה שסבתה תגער בה אם תקנה משהו חסר שימוש. סבתה בדיוק עמדה לעבור לדירה קטנה בדיור מוגן, והיא ודאי לא יכולה להביא לה שידת איפור עתיקה. לא, כך זה היה צריך להיות. היא אמורה להיות רק צופה, לא משתתפת פעילה. זה סיפור חייה. זה והאמונה שלה בגורל.

להאמין בגורל מעולם לא היה דבר משתלם, ואף על פי כן קלואי דבקה ברעיון הזה רוב חייה הבוגרים. כך זה נועד להיות, היתה המנטרה שלה. עד לאחרונה. כעת היתה מרחק חודשים ספורים מיום הולדתה הארבעים, והרעיון שכך זה נועד להיות היה כבר אמור להוכיח את עצמו. אך עד כה דבר בחייה של קלואי לא היה כפי שנועד להיות.

אילו מין חיים היא באמת רצתה? תמיד חלמה לחיות בפריז, ולאור קורות חייה המרשימים ושליטתה בשפה הצרפתית, זו היתה האפשרות המתבקשת ביותר. וכך, באיחור של עשרים ואחת שנה, החליטה קלואי לעשות משהו שונה. משהו שיהיה הולם למושג שנת חופש. היא התכוונה לנער מעליה את האבק, ונענתה להצעה לא־מלחיצה־מדי לעבוד במשך הקיץ בבוטיק וינטג' של חברה בפריז.

היא הרגישה שזה בדיוק מה שהיא זקוקה לו: קיץ קליל ורגוע, ודאי ביחס למה שזה עתה עברה. היא תהיה מוקפת בגדי וינטג', תרוויח כסף, תאכל אוכל צרפתי טעים ותשתה יין טוב. אולי אפילו תלמד לבשל. ייתכן שלא כל הדברים עלו בקנה אחד עם מה שהגרסה בת השמונה־עשרה שלה ציפתה לו בשנת חופש, אבל בשנות השלושים המאוחרות לחייה היו לקלואי סטנדרטים חדשים, חלומות חדשים, וזה מה שעומד להיות, כי זה מה שנועד להיות: היא אמורה להיות כאן. היא אמורה להתחכך באותם הפריטים שסבתה היתה במרחק נגיעה מהם כשהתגוררה בסוויטה במהלך הכיבוש.

אולי הכיסא שעומד למכירה ברגעים אלו ממש הוא רהיט שעמד בחדרה של אדל, לצד השעון המוזהב הזה או אחת משידות הלילה, שכעת הוצבו בסמוך לקיר והמתינו עד שיועלו אל הבמה ויוצגו באור הזרקורים של חדר המכירה הפומבית. היא צפתה בעניין בשלטים שהרימו הקונים ובמחירים שעלו בהתאמה. זה היה עושר מסוג שונה מזה שהורגלה אליו בחייה עם בעלה לשעבר, רובּ. עושר מהיר ופראי.

אבל זה לא שינה דבר, קלואי כבר לא היתה חלק מזה. היא לא התכוונה להביט לאחור אל קשר שהיה לא נכון מלכתחילה, היא הביטה רק לפנים. וכמו כדי להדגיש זאת, היא הזדקפה לפתע, נעה בכיסאה ומשכה את תשומת לבו של הגבר שישב בקצה השורה. התזוזה הפתאומית שלה גרמה לו לרכון לפנים ולהביט לעברה מעבר לשני האנשים שישבו ביניהם. הכרוז, שהיה עסוק כעת במכירת מיטה לכלב בסגנון לואי השישה־עשר, הבחין באיש ובתנועה הלא־רצונית של השלט שלו, מה שהביא את קלואי ואת הגבר שזה עתה נעץ בה מבט מסוקרן לקפוא במקומם. היא הביטה בעיניו, זעזוע חלף במבטו כשהבין שזה עתה שבר את הכלל הראשון במכירות פומביות: אל תמשוך את תשומת לבו של הכרוז, אלא אם אתה באמת רוצה לקנות משהו. הוא נשען לאחור באיטיות, וקלואי החניקה חיוך בזמן שהוא התאמץ להתחזות לפסל.

כעת הוצעו למכירה הפריטים שהכי עניינו את קלואי — פריטים מהסוויטה של קוקו שאנל. לא רק מפני ששאנל היתה הגבירה הגדולה של האופנה הפריזאית, אלא כיוון שבתקופת המלחמה הסוויטה של שאנל היתה המקום שבו התגוררה סבתה, כשעבדה עבור האישה הבלתי־מנוצחת בכבודה ובעצמה.

ניתן היה לחוש את ההתרגשות באוויר. אנשים זזו במושביהם והזדקפו, דרוכים להציע. מכירת הפריטים מהסוויטה של שאנל היתה האירוע שקלואי באה לראות, ובבירור מה שבאו לראות גם כל האחרים. קלואי לא התכוונה להשתתף במכירה, אך היא הזדקפה בכיסאה ורכנה מעט לפנים.

"תוכנן בידי המעצבת עצמה..." פתח הכרוז בדבריו וקטע את מחשבותיה.

במהלך המכירה רכשו מעריצי שאנל הנלהבים את הפריטים מהאוסף והתכוננו לפזר אותו בבתיהם ברחבי העולם.

"גבירותי ורבותי, אנו מבקשים להסב את תשומת לבכם לפריט מספר 3221, כיסא ושולחן בסגנון לואי החמישה־עשר מהסוויטה של קוקו שאנל."

קלואי הביטה בצמד המנוגד — השולחן הכהה והכיסא הבהיר.

היא הופתעה מכך שעל אף הפאר, הרהיטים שנמכרו היו חסרי נשמה. היא התבוננה ברהיטים המוזהבים שנמכרו בזה אחר זה תמורת סכומי כסף נכבדים, עד שעלתה בדעתה המחשבה שכך זה צריך להיות. כל הרהיטים היו מפוארים מכדי לעמוד בדירת דיור מוגן בריצ'מונד, וייתכן שסבתא שלה לא באמת רצתה משהו מהסוויטה, אחרי הכול. אולי תזכורת מהמקום שגרה בו בתקופת הכיבוש, בכמה מהימים האפלים ביותר של פריז, היא לא בדיוק מתנה הולמת לאישה בת תשעים ושבע.

קלואי שקעה במחשבות. היא הקיצה מחלומותיה באחת כשסכום ההצעה טיפס למספר שערורייתי. המספרים על המסך האמירו עוד ועוד. הצעות הגיעו בטלפון, אנשי צוות המכירה הרימו את ידיהם כדי לאשר את הסכומים, והשלטים בקהל הונפו ברצף מהיר. קלואי לא הצליחה לעקוב אחר המספרים המתחלפים עד שהמריאו לשיא של 223,860 דולר.

"זה פי שלוש־מאות מהערכת השווי," אמרה האישה שלידה בהבעה מופתעת ומשועשעת באותה במידה. פרצי צחוק המום וסערת מחיאות כפיים שטפו את החדר, וקלואי נסחפה עמם. "הפיתוי של שאנל," היא לחשה לאישה שלצדה, וזו הנהנה בהסכמה.

המכירה התקדמה, וההצעות על זוג כיסאות צ'סטרפילד בסגנון לואי החמישה־עשר בבד ירוק נסקו במהירות. כשהביטה בכל הפריטים האלה, הבינה שהם ודאי חסרי משמעות עבור סבתה אחרי כל הזמן שחלף, אפילו אם פעם חייתה בתוך השפע הזה. המחשבה הזאת ניחמה אותה איכשהו, גרמה לה להרגיש בנוח לקום כשקמו כמה אנשים אחרים והתכוונו לעזוב בזמן ההפסקה במכירה, כשנמכרו כל הפריטים של שאנל.

היא יצאה אל המבואה, שם יצר בית המכירות הפומביות סדרה של "חדרים", בעזרת רהיטים שסודרו באופן שדימה סוויטות מלון כמעט־ידועות־לשמצה. היא נעמדה ליד סוויטת וינדזור, שנקראה על שמם של המלך הפורש אדוארד השמיני ווליס סימפסון, שהיו מבקרים קבועים במקום לפני המלחמה, והתרשמה מהעושר בזהב ובטורקיז; אופייני כל כך למאה השמונה־עשרה, אופייני כל כך לצרפת.

גבר התקרב אליה ושאל בצרפתית, "ניסית לקנות משהו?"

קלואי הביטה בגבר בעל השיער הכהה, שנראה בשנות הארבעים לחייו ולבש חליפה יפהפייה בצבע כחול עמוק, שמטפחת אדומה בצבצה מכיסה. הוא היה אלגנטי, תמצית הפריזאיות נטולת המאמץ. צל הזיפים הקלוש על פניו העיד שהתגלח מאוחר בליל אמש ולא טרח להתגלח שוב הבוקר. יופיו שידר אלגנטיות, אך היה בו גם רמז לפראיות.

"לא," אמרה והביטה בו. "זה הרבה יותר מדי יקר בשבילי. ואתה?"

"כלום, אבל בפעם הנדירה שבה איבדתי את הריכוז, כמעט נעשיתי בעליה הגאה של מיטה לכלב, שהכלב של דוכס וינדזור אולי ישן בה פעם."

היא החניקה את צחוקה והעלתה מבט רציני על פניה. "זאת היתה מיטה יפהפייה עבור כלב."

"היא עלתה 2,600 יורו."

"אלוהים אדירים, זה המחיר שבו היא נמכרה?"

הוא צחק לעצמו, והביט בחדר המבוים שלפניהם. "ריהוט יפהפה," הוא אמר.

"כן, מקסים," אמרה קלואי, אף שחשבה שהריהוט צעקני מעט. היא יכלה להבין למה הריץ החליט לחדש את הרהיטים.

הם פסעו בטבעיות לעבר ה"חדר" הבא — סוויטת שאנל המבוימת. חברי צוות המכירה הסתובבו שם, השיבו כמה פריטים שזה עתה הוצגו בחדר המכירה, ויישארו בתצוגה עד סוף היום. האם סבתה נגעה אי פעם ברהיט כלשהו מאלה שמוצגים כאן? הארונות המצופים לכה, הווילונות הכבדים הוורודים־בהירים, שעוני הזהב והשטיחים הסיניים כלל לא דיברו אליה, והיא שמחה שלא נתנה לסיכוי הקלוש שסבתא שלה נגעה פעם באחד הפריטים הללו או שהיא עשויה לזהות אותם — להשפיע על שיקול דעתה. הפריטים האלה נראו שייכים יותר למוזיאון מאשר לחיים האמיתיים.

חוץ מזה, מה באמת היתה סבתה לשאנל? רק עזרה בתשלום. ייתכן שקלואי ייפתה את הסיפור כשנהגה לספר אותו לאורך השנים ככל שגברה התעניינותה באופנה, "אה, כן, סבתא שלי עבדה אצל קוקו שאנל; היא אפילו גרה איתה במהלך המלחמה", אבל המציאות היומיומית של אדל היתה כנראה משמימה מכפי שקלואי רצתה להאמין.

היא קלטה שהגבר הביט בה בעת שכל המחשבות האלה חלפו בראשה.

"את לא אוהבת את סוויטת שאנל?" הוא שאל. "את לא חושבת שהחדר שבו שאנל המפורסמת נופפה בשרביט הקסם שלה הוא המרגש ביותר בכל האוסף?"

קלואי צחקקה לשמע ניסיונו להכניס מעט הומור לשיחה. "חשבתי שכן. אבל האמת שנראה לי שאני קצת מאוכזבת. אני לא יודעת למה בדיוק ציפיתי. זה מאוד נחמד, אבל מאוד..."

"מאוד מה?"

"מוגזם."

"זה הריץ," הוא ניסה להסביר.

"אני פשוט לא מסוגלת לדמיין את סבתא שלי גרה כאן. הדרך שבה היא חיה, כלומר... היא חיה טוב, אבל זה פשוט לא היא."

הוא בהה בה. "שאנל היתה סבתא שלך?"

"לא־לא, סבתא שלי גרה עם שאנל. במהלך המלחמה."

הוא צמצם את עיניו. "בריץ?"

"כן," השיבה קלואי. "מן הסתם לא בסוויטה עצמה. טוב, אני מניחה שלא, אבל האמת היא שאין לי מושג. יש אנשים שקשה לשמוע מהם דברים ברורים לגבי המלחמה, וסבתא שלי אחת מהם. אבל כשעבדה אצלה היא ראתה את הדברים האלה, נגעה בדברים האלה, ורציתי רק... לראות אותם בעצמי. במיוחד כשהם מסודרים ככה, כמו שסבתא שלי ראתה את החדר כשהיא עבדה אצל שאנל."

הוא הביט בה בעניין וקלואי חשה דחף להמשיך לברבר. "חשבתי שזה יעזור לי להבין אותה באיזשהו אופן; להבין תקופה בחיים שלה שאני לא יודעת עליה שום דבר, לקרב אותי אליה קצת. אבל... אני לא בטוחה שזה באמת עזר."

"זה גרם לך להרגיש מרוחקת ממנה יותר מאשר קודם?" הוא שאל.

"לא," השיבה קלואי מהורהרת. "לא, ממש לא."

"אז לא נגרם שום נזק," אמר.

היא חייכה. "זה נכון."

"דרך אגב, אני אֵטִיֶין," הוא אמר.

"קלואי," אמרה ולחצה את ידו המושטת.

אנשים יצאו מחדר המכירה הפומבית.

"נראה לי שהם יצאו להפסקה," אמר אטיין. "את חוזרת פנימה אחר כך?"

"לא, אני חושבת שראיתי מספיק. מה איתך?"

הוא הסתכל סביבו במבט מהורהר והניד בראשו. "הייתי כאן כל היום. מתאים לי איזה קפה טוב."

"קפה נשמע טוב," היא אמרה בלי לחשוב. ואז הבינה שרמזה שהיא רוצה ללכת איתו.

"אני מכיר בית קפה מצוין עם כיסאות בחוץ," אמר כעבור רגע. "חבל לא ליהנות מהשמש. רוצה... להתלוות אלי?"

קלואי לא התכוונה לזה בכלל. היא הציצה בשעונה וניסתה למשוך זמן. זה רעיון טוב שתלך איתו? זה רעיון טוב שתהיה ספונטנית? הרי לשם כך היא נמצאת בפריז — דברים חדשים; חיים אחרים, ספונטניות. היא עמדה לאכול ארוחת ערב עם חבר במרכז העיר, אבל זה יקרה רק בעוד כמה שעות. היה לה זמן להעביר בינתיים, וקפה זה רעיון לא רע. גם להכיר חבר חדש זה רעיון לא רע.

הם הלכו זה לצד זה ודיברו על מזג האוויר, ואטיין אמר שזאת דרך בריטית להפליא לפתוח שיחה.

"אתה זה שדיבר על השמש ראשון," מחתה קלואי.

"אמת." הוא צחק. "אז... ספרי לי איך קרה שסבתא שלך גרה בריץ עם קוקו שאנל. היא היתה צרפתייה, או שהיא היתה אנגלייה כמוך?"

"צרפתייה," היא ענתה. הם התקדמו לאט בשאנז אליזה, שהיה הומה אדם, אוטובוסים אדומים של תיירים, ובתי קפה שיושביהם נשפכו אל הרחוב. אחר כך עברו לרחוב צדדי שבו הכביש נעשה צר יותר, העצים הטילו צל מזמין מפני השמש הבוהקת, וחלקת דשא קטנה נתנה תחושה של פארק.

"אבל בכנות גמורה," המשיכה קלואי, "אני לא באמת יודעת איך היא הגיעה לשם. זו היתה תקופה משונה ביותר, וכמו שאמא שלי הסבירה את זה, יש אנשים שפשוט לא מרגישים בנוח לדבר על המלחמה. סבתא שלי היא אחת מהאנשים האלה, שזה חבל למען האמת כי... היא בת תשעים ושבע, והדור הזה לא יישאר איתנו עוד הרבה זמן."

אטיין הנהן בהבנה. "הרבה סיפורים יאבדו."

הם מצאו בית קפה מודרני למראה, עם שולחנות וכיסאות נמוכים בשחור־לבן. האנשים שפקדו אותו לא היו תיירים אלא פריזאים בעלי אמצעים, שנהנו מהפסקה מחוץ למשרד.

"אבל," המשיכה קלואי, "יש סיפורים שלא רוצים שיספרו אותם, אני משערת שזו היתה תקופה כואבת מדי, ולכן סבתא שלי לא רוצה לדבר עליה כעת. אנגליה לא נכבשה על ידי הנאצים, אז שברי הסיפורים שאני רגילה לשמוע על ההיסטוריה הבריטית — כמו מה שקרה בבליץ — לא ישקפו את מה שסבתא שלי עברה כאן בפריז תחת השלטון הנאצי. זה היה שונה לחלוטין."

קלואי התיישבה וחיכתה שהמכר החדש שלה יגיד משהו, אבל הוא לא אמר דבר במשך זמן מה. הוא נראה כל כך בטוח בעצמו כשהתיישב מולה. הוא הוציא משקפי שמש מכיס פנימי בז'קט והרכיב אותם. קלואי לא הביאה את משקפי השמש שלה, והרגישה בעמדת נחיתות ביחס אליו. כשעיניו מוגנות, הוא יכול היה לבחון אותה בחופשיות. נראה כאילו הוא מביט בה, אומד אותה. היא הזמינה קפה הפוך מהמלצר הצעיר, והאי־נוחות שחשה לגבי המבטא שלה גברה, כשאטיין הזמין את אותו הדבר בצרפתית יפה בהרבה מזו שלה. המלצר הגיב אליו אחרת, באופן זורם יותר, וקלואי הבינה שלא משנה כמה רהוטה תהיה, בני המקום תמיד ידעו שהיא לא אחת משלהם.

"את צודקת, כמובן," הוא אמר לבסוף. "מה שסבתך עברה בפריז שונה לחלוטין ממה שקרה, נניח, בלונדון בתקופת המלחמה. אבל מה שסבתך עברה כנראה שונה לחלוטין גם ממה שעבר על תושבים רגילים בפריז."

"למה אתה מתכוון?"

"היא חיה חיי עושר בריץ, עם שאנל, לא? אני לא חושב שיש הרבה אנשים שחיו ככה בתקופת הכיבוש."

"אתה מנסה להגיד... שזה לא היה כל כך נורא?" שאלה קלואי. היא לא החליטה אם הדברים שהוא אומר מרגיזים אותה או לא. לא היה לה מושג באילו תנאים חיה סבתה, ולא היה לה די מידע כדי להגן על עמדתה. היא אפילו לא ידעה אם יש לה עמדה כלשהי להגן עליה לעת עתה.

"מה את יודעת על קוקו שאנל?" שאל אטיין.

"לא מעט, האמת. למדתי עליה קצת בקולג'. היא די עניינה אותי, במיוחד בגלל הקשר לסבתי. אני יודעת שהיו לה הרבה מאהבים אבל היא מעולם לא התחתנה. אני יודעת שהיא ואחותה התייתמו, וששאנל חיה בסופו של דבר בבית יתומים, ואני זוכרת שקראתי משהו על הרומן שלה עם הדוכס של... לעזאזל, שכחתי."

"וסטמינסטר," אמר אטיין.

"בדיוק. וסטמינסטר. יש שמועה שאומרת שעל כל עמודי התאורה בווסטמינסטר מופיעה האות C כמחווה לשאנל, כי הוא זה ששם אותם שם. אף על פי שזה יכול לייצג גם את מועצת העיר, שזה קצת יותר משעמם, לדעתי."

"לא ידעתי את זה," אמר אטיין. "אני חייב לראות את זה בפעם הבאה שאגיע ללונדון."

קלואי המשיכה. "אני יודעת שהיא חיה בריץ בזמן המלחמה, אף על פי שהיתה לה דירה בצד השני של הרחוב, מעל הבוטיק שלה. ואני יודעת שסבתא שלי היתה סוג של עוזרת אישית שלה, אני מניחה שככה קוראים לזה. אבל סבתא שלי אף פעם לא מדברת יותר מדי על שאנל או על שנות המלחמה, אז הדברים שאני יודעת הם מה שלמדתי בקצרה על החיים המוקדמים של שאנל ועל העלייה שלה לגדולה. אני חייבת להודות שלא התקדמתי הרבה מעבר לכך. החיים מפריעים, אני מניחה. למה?" שאלה קלואי, "מה אתה יודע?"

"את מבינה," התקרב אטיין מעט. "אצלי זה בדיוק הפוך. אני יודע מעט מאוד על חייה המוקדמים, ודי הרבה על חייה בתקופת המלחמה. אני יודע שכמה משנות חייה של שאנל כמעט..." הוא השתהה, ואז נראה כאילו ביקש לתמצת בדבריו, "צונזרו מההיסטוריה הצרפתית. לא הוזכר שום דבר מהתקופה הזאת בחייה בספרי ההיסטוריה, עד ממש לאחרונה. היא וצרפת העדיפו לשכוח. ואט־אט החלו להופיע פרטים על חייה בתקופת המלחמה. תיקים השתחררו, ומה שעשתה הלך והתגלה."

"תיקים? מה היא עשתה?" שאלה קלואי. "לא חשבתי שהיא עשתה משהו בתקופת המלחמה. לא חשבתי שנשים צרפתיות יכלו לעשות משהו בתקופת הכיבוש."

אטיין משך בכתפיו, הקפה שלהם הגיע, ומכונית חולפת צפרה לתיירים שלא הביטו לכיוון הנכון בעת שחצו את הכביש.

"נראה שאתה די מתעניין בה," ציינה קלואי כשרעש המכונית נדם. "למה?"

הוא הנהן. "זה נכון. מכל כך הרבה סיבות."

היא צמצמה את עיניה מול השמש הבוהקת.

"המכירה הפומבית הזאת סקרנה אותי," המשיך בחיפזון. "באתי... לראות."

"לראות מה?"

הוא נשען לאחור. "הכול. בסוויטה של שאנל היו יצירות אמנות אדירות על הקירות. אף אחד לא ידע כמה זמן הן היו שם, אבל חשוב מזה: אף אחד לא ידע מאיפה הן הגיעו."

קלואי המתינה שימשיך.

"כשמלון ריץ נסגר ב־2012 כדי לערוך בדיקת מלאי לקראת מכירה פומבית ושיפוץ מחדש, בסוויטה של קוקו שאנל היתה תלויה התמונה המפוארת ביותר. יצירת אמנות אבודה של שארל לה ברן משנת 1647. היא היתה צבעונית ומלאת חיים, וכונתה 'קורבן פוליקסנה', אבל אף אחד לא ידע מאיפה הגיעה. רציתי לראות את הסידור של הסוויטה במכירה הפומבית. הרבה אנשים באו לראות הצגה, אבל אני רק הייתי צריך... לראות."

הוא נראה כאילו הוא מנסה לדלות משהו ממעמקי מוחו אך לא מצליח להגיע עד אליו. קלואי המתינה עד שיצליח לנסח את המשפט שביקש לומר. "רק רציתי לקבל את התחושה של החדר ושל האישה שפעם היה בבעלותה הציור של שארל לה ברן. את מבינה למה אני מתכוון?"

"כן. זה קצת כמו שאני רציתי להרגיש את הקרבה לסבתא שלי."

"כן," הוא הסכים. "בערך. נראה לי. היתה... אי־ודאות לגבי המקומות שאליהם אמנות שנעלמה במלחמה הגיעה בסופו של דבר. היו יצירות שהושמדו; היו יצירות שאבדו."

"כשאתה אומר 'אבדו' אתה מתכוון... שהן נגנבו?" ביקשה קלואי להבהיר.

אטיין משך בכתפיו. "לא תמיד, אבל ברוב המקרים. אף אחד לא יודע לומר במפורש מאיפה הגיעה היצירה של שארל לה ברן, אבל זה הסב את תשומת לבי לפן של המלחמה שרק לאחרונה התחילו לדבר עליו באופן מפורט על סמך נתונים. אנשים שהיו בעבר אזרחים הגונים, שחררו את הרסן בכל מה שקשור ברכוש של אחרים."

"רכוש של אחרים?" שאלה קלואי.

אבל אטיין רק הניד בראשו.

"איפה זה עכשיו?" שאלה קלואי. "היצירה הזאת של שארל לה ברן, היא מוצעת כאן במכירה?"

"לא," ענה אטיין, וסיים את הקפה שלו. "היא זוהתה כיצירה חשובה, הוסרה מיד מהמכירה, ועכשיו היא תלויה במוזיאון המטרופוליטן בניו יורק. היא מהממת, ססגונית. אבל רציתי לראות את החדר שבו היתה תלויה כל השנים, ומעולם לא יכולתי להרשות לעצמי לישון בסוויטה, אז באתי היום. לדעתי היא לא ממש השתלבה עם שאר הריהוט ששאנל אצרה בקפדנות רבה. זו בחירה משונה, ונראה לי שזה מדגיש את הנקודה שלי."

"אתה חושב שלשאנל היתה פעם יצירת אמנות גנובה בסוויטה שלה?"

"אני חושב שמישהו גנב אותה ונתן לה במתנה. ואולי היא קנתה אותה ולא היה מספיק חשוב לה לגלות מאיפה היא הגיעה. היה הרבה מֵה... אמנות הגנובה הזאת, אמנות בזוזה. הרבה אמנות נבזזה ממשפחות יהודיות. ולא רק אמנות. גם עתיקות, ריהוט, במקרים מסוימים תכולה שלמה של בתים. ראית את האחוזה של משפחת רוטשילד ביער בולון?"

קלואי הנידה בראשה לשלילה.

"לא הרבה ראו אותה, ומעטים יודעים על קיומה. היא נגזלה מידי המשפחה במהלך המלחמה. היא עדיין עומדת על תילה, מכוסה גרפיטי, חרבה לחלוטין מבפנים. אפילו משפחת רוטשילד לא רצתה לקבל אותה בחזרה בסופו של דבר."

פיה של קלואי נפער בתדהמה אך היא לא אמרה דבר.

אטיין המשיך. "אולי קוקו שאנל לקחה את השארל לה ברן כפיצוי על מותו של מישהו. אולי לא. אחרי הכול, היצירה מעולם לא הופיעה באף רשימת מלאי של רכישות שנעשו על ידי הריץ לעיצוב החדרים. ועם זאת, הצבעים בהירים כל כך, מלאי חיים כל כך; התמונה הזאת היא בחירה משונה לאישה שהחדרים שלה קושטו בסגנון סיני מצועצע."

"אולי היא שמרה עליה מתוך מחשבה שהיא תהיה שווה משהו יום אחד," הציעה קלואי.

אטיין הסכים איתה. "ובסוף המלחמה, כשאנשים התחילו לבחון בקפידה את אלו שקשרו קשרים הדוקים עם הנאצים... אולי זה לא היה הזמן הנכון למכור ציור, אולי הדבר הנכון היה פשוט לעזוב, להשאיר אותו מאחור, להעמיד פנים שאין לה שום קשר אליו."

המלצר הביא את החשבון, ואטיין השיג את קלואי כשהותיר חופן מטבעות במגש הכסוף.

"תודה," אמרה כששילם.

"העונג כולו שלי."

"אתה חושב שלשאנל היו קשרים עם הנאצים?" שאלה קלואי. "אם כך, היא לא היתה זכה וטהורה כמו שסבתא שלי אמרה."

"טענה מעניינת," אמר. "סבתא שלך אמרה ששאנל היתה..." הוא השתתק לרגע ואז חזר על מילותיה בחיוך, "זכה וטהורה?"

"טוב, אני..." חשבה קלואי. האמת היא שסבתה לא אמרה מעולם איך היתה שאנל כמעסיקה או כאדם. היא מעולם לא סיפרה לקלואי דבר פרט לעובדות הפשוטות ביותר. ששאנל כבר היתה אז מפורסמת, עשירה, וחיה חיים מצוינים בריץ; שהיא עצמה גרה לצדה, עבדה איתה, ששאנל שכרה את שירותיה כי אמרה שהיא רואה בה הרבה מעצמה, ואילולא קוקו שאנל, סבתה מוכת העוני של קלואי ודאי היתה גרה ברחובות. אבל כאדם... מהעובדות האלה השתמע ששאנל היתה נדיבה וטובת לב, אבל סבתה של קלואי מעולם לא אמרה זאת. ואשר למה שקרה במהלך המלחמה, קלואי היתה חייבת להודות שהיא לא יודעת על כך דבר.

"הרעיון ששאנל היתה לחלוטין חפה מפשע בזמן המלחמה, מפתיע אותי," אמר אטיין. "היא היתה משתפת פעולה, ואני מתכוון במלוא מובן המילה." הוא אמר את המשפט ללא שום הקדמה, ולקלואי נדרשו כמה שניות כדי לקלוט את מה שזה עתה שמעה.

היא הרימה אט־אט את גבותיה בפליאה. "מה?"

הוא הביט בה כיודע דבר.

"היא היתה משתפת פעולה?" שאלה קלואי, ותהתה למה שסבתא שלה תעביר את ימיה בקרבה גדולה כל כך למישהי כזו. אולי האמת שבכך לא היתה גרועה כפי שאטיין מרמז. "באיזו מידה היא שיתפה פעולה?" שאלה.

אטיין הביט בה. "במלחמת העולם השנייה קוקו שאנל היתה סוכנת של הנאצים."