סודות בכספת

1. מיקה – שלושה שבועות קודם לכן.

בבוקר אפילו לא דמיינתי שיש למישהו סיבה לרצוח אותו. הוא אמנם היה טיפוס מוזר, נירגן ולא חברותי, אבל עמוק בפנים היו לו לב זהב וערכים של ברזל והוא היה סבא שלי. האיש שהכי אהבתי בעולם. צוק העיתים שלי שהיה לי למשענת ברגעים הקשים של חיי, ואלוהים עדי שהיו לי הרבה כאלה.

אני משערת שרבים אומרים בנקודה כלשהי בחייהם, "'אילו רק ידעתי שמשהו עומד לקרות...". גם עלי עבר יום כזה, כי אילו רק ידעתי שמישהו ירצח אותו רק בגלל שלא הגעתי אליו בשעה שקבענו, הייתי מקפידה יותר, מסתכלת בשעון והכל היה קורה אחרת. הרצח היה נמנע. אבל הזמן ברח לי מבין האצבעות ועל כן, כל מה שיקר לי במקום הזה, שקראתי לו 'בית' עמד בסכנה. באותו יום עדיין לא ידעתי שרוצח מסתובב בינינו.

באותו הערב, כשנכנסתי אל דירתו הצנועה, היא הייתה חשוכה וזה היה משונה בעיני. שאלתי את עצמי למה הוא לא הדליק את האור וחשבתי שייתכן שיצא בלעדיי. גם זה היה לי משונה, הרי בבוקר קבענו שאגיע אליו עם רדת החשיכה. קראתי "סבא..." ולא קיבלתי מענה. נכנסתי אל המטבח וקראתי שוב "סבא, אני פה..." הדלקתי את האור וראיתי אותו, שרוע על שולחן האוכל מצופה הפורמייקה, מצפה לבואי. השתתקתי. בחנתי את צדודיתו שנחשפה מבעד לשיערו הלבן, הפרוע, שנדלל עם השנים. גם בזקנותו נותר גבר יפה תואר. חשבתי שזו פעם ראשונה שנרדם בעודו ממתין לי ושאם הוא כל כך עייף אז כדאי שאצא בשקט ואחזור אל חדרי. עכשיו הצטערתי שניגשתי קודם אל האורווה שבצידו האחר של הקיבוץ, אבל חשוב היה לי לבדוק את בלאק שהתנהג מוזר כשרכבתי עליו בשדה בצהרים. חששתי שהוכש כי משהו הבהיל אותו וגרם לו לעמוד על רגליו האחוריות, אבל בלאק היה בסדר גמור ומיד המשכתי אל סבא. חשבתי שהוא ימתין לי... כמו תמיד.

שנינו גרנו בחלקו הישן של הקיבוץ, שהעושר, שהתלווה אל הפרטה, לא ניכר בו. היה בזה משהו רומנטי, באחיזה הזו בעבר. עבורי, לגור בקיבוץ היה פעם כמו לחיות בכפר נופש שהקיץ לא מסתיים בו לעולם. גם כשחורף. על פניו – גן עדן ירוק ופורח. המשפחה הייתה קבוצת הילדים בני גילי והמסיבה לא נגמרה אף פעם. אלא שלאט לאט השתנו הדברים. קודם אני עזבתי ואז כשחזרתי גיליתי שהמשפחה הזו הצטמצמה כשרוב החברים עזבו ואני נשארתי עם זקנות שמחטטות בחיי ועם תככים שמבעבעים מתחת לפני השטח. מצד שני, נשארתי גם עם הפרות והסוסים, עם קומץ חברים קרובים ועם סבא. הסבא האהוב שלי שנרדם בהמתנה לבואי ושרוע עכשיו על השולחן במטבח הקטן.

כבר הייתי מחוץ לדלת כשחשבתי שבעצם, עדיף שיישן במיטתו הנוחה. נכנסתי שוב, הלכתי אל חדר השינה שלו והכנתי בזריזות את מיטתו לשינה. גם החדר הזה, כמו שאר הבית, היה צנוע ובסיסי. מיטת יחיד, שולחן קטן מעץ שהצריך צביעה מחדש. לצידם, מתחת לחלון הגדול - שולחן עבודה פשוט ועליו מנורת עבודה כמעט תעשייתית. ניגשתי אל החלון וסגרתי אותו. עץ הגויאבה מילא את החדר בריח סתיו. הלילות האחרונים הפכו קרירים יותר ולמרות שסבא היה קשוח, רציתי אותו מכוסה היטב. מחלקו העליון של ארון הקיר הישן שלפתי שמיכת צמר משובצת באדום, כחול ולבן. התאמתי את הקצוות שלה לאלה של השמיכה שבה השתמש ופרשתי את שתיהן על המיטה בתנועה רחבה.

בצביטה של צער חשבתי על העיכובים שגרמו לי לאחר אל האיש המבוגר שאהבתי כל כך. כשצעדתי מהאורווה לכיוון דירתו של סבא הצטרף אלי בראוני, הכלב שהוא אימץ. למעשה, הכלב אימץ את הקיבוץ, אלא שסבא היה היחידי שחיבב אותו. בתחילה הוא נהם לעברי ואז המשיך לקפץ לצדי עוד כמה מטרים ונעלם חזרה אל האפילה של מרחבי השדה. כנראה שהריח את עדנה מתקרבת.

"מיקה'לה," שמעתי את קולה המאנפף וכבר הצטערתי שלא צעדתי מהר יותר.

"שלום עדנה," עניתי ובלב הוספתי 'החטטנית', "מאיפה צצת פתאום?" שאלתי למרות שזה לא באמת עניין אותי. חשדתי שהיא רדפה אחריי בגלל לחייה הסמוקות.

"קיבלתי מייל מאימא שלך, מיקה..." היא התעלמה משאלתי ואני חשבתי שאפילו בעידן של מיילים אלקטרוניים היא מצליחה לחטט בדואר של כולם, "היא מתלוננת שאת לא עונה למיילים שלה. גם לא לשיחות הטלפון. ועל סבא שלך, בכלל אין מה להגיד. כלב זקן לא ילמד טריקים חדשים אבל את??? שאת לא תשתמשי במיילים?"

מתחת לפנס בחנתי את ציפורניי המלוכלכות בעניין רב. הייתה לי הארה מפתיעה - שסבא אימץ הרגלים משונים ונירגנים רק בשביל לשמור על פרטיותו מאנשים כמו עדנה. היא הייתה מאותם טיפוסים שאם סוגרים בפניהם את הדלת ואז את החלון, היא תגיע אליך דרך הארובה.

"אני מאוד מקווה בשבילך שלא תגדלי להיות מוזרה כמו הסבא הזה שלך, מיקה'לה, עם ההתנהגויות המוזרות שלו, הוא עוד יכניס את כולנו לכלא..." היא חייכה חיוך מהיר כאילו שזה ירכך את מה שאמרה על סבא שלי וכאילו שאני לא אשמור את זה כנגדה בהצבעות הבאות שייערכו בקיבוץ.

העברתי את משקלי מרגל לרגל והקשבתי לעדנה בחוסר סבלנות שהלך וגבר. התרכזתי בפנסים שהאירו את השביל אל ביתו הקטן של סבא. בקצה השביל, ממש ליד ביתו, נשרפה הנורה. ציינתי לעצמי שכדאי לדבר עם יהושע על זה אחרת מחר סבא ייסחב את הסולם מהמחסן כדי להחליף אותה בעצמו. בזווית עיני קלטתי אורות פנסי מכונית קופצים על הבור בכביש הכורכר שכרה הגשם הראשון. זה היה בור שנוצר אחרי כל גשם ראשון ורק זרים נפלו בו. מכוניות זרות שנכנסות במהירות אל הקיבוץ בשעות הערב היו תופעה לא רגילה, למרות שזו הייתה תקופת בחירות עמוסת מבקרים. האורות כבו. האם המכונית נעצרה ליד הבית של סבא, או שהוא המשיך אל האזור החדש מהחלק האחורי של הכביש?

"מיקה'לה, ההורים שלך רק רוצים לדעת..."

"למי אני מתכוונת להצביע?" קטעתי אותה משועשעת. הבוקר התחיל עם ביקורו של המתמודד לראשות הממשלה והבחירות היו הנושא החם פה. רק אני רציתי להתחמק ממעורבות בזה אבל ידעתי שסבא לא יניח לי לגלות אדישות.

"כמובן שלא!" היא ענתה ברצינות יתרה והמשיכה, "הם רוצים לדעת אם כבר בחרת תחום באוניברסיטה כי חבל שתבזבזי עוד שנה." הקול המאנפף של עדנה התחרה בזמזום העקבי של פנסי השביל ובהמהום המכוניות שטסו הרחק על הכביש הראשי, הוא היה כמו תזכורת שיש עולם אחר בחוץ. באחד החדרים של המתנדבים נשמע פרץ של צחוק נשי ושתינו הפנינו את המבט לכיוון. חשתי דקירה של קינאה כמו בכל אותן פעמים שהוא התייחס אל אחרות.

עדנה לא התייאשה, "הציונים שלך היו מעל ומעבר והרי כל אוניברסיטה חיזרה אחרייך. הכל פתוח בפנייך. לא חבל שככה סתם את מבזבזת את המוח המדהים הזה שלך?" לא טרחתי לענות לה. גם לא לכעוס על שפתחה את הדואר שלי. כולנו בקיבוץ גדלנו עם הידיעה שאין לנו פרטיות, חוץ מאשר בכל אוגוסט - שבו היא נוסעת עם אחותה למרחצאות ברומניה.

"סבא מחכה לי, עדנה."

"נו... אז שיחכה. גם אמא מחכה לתשובה ממך." היא ניסתה לאחוז במרפקי ולהחזיר אותי לכיוון ממנו באתי והרחק מסבא. ניערתי אותה ממני והתחלתי ללכת.

"מה להגיד להורים?" היא צעקה אל גבי המתרחק.

"כלום" צעקתי חזרה. זה השאיר לי את כל האופציות פתוחות.

הצצתי אל שולחן האוכל. הוא ישן ממש עמוק, שום תנועה. החלטתי שאתן לו עוד כמה דקות לפני שאעיר אותו ואכריח אותו להיכנס למיטה. הסתכלתי על שולחן העבודה. הקופסה כבר הייתה מוכנה. לא חייבים לשרוף היום, חשבתי. כשהייתי בת 16 הוא שיתף אותי לראשונה בסוד הזה שלו. הוא ביקש ממני להתלוות אליו. בידו אחז בקופסת קרטון דומה לזו, ובתוכה, כך למדתי מאוחר יותר, מסמכים ופתקאות אותם שרף במדורה קטנה שהקים בשדה. הוא שנא ניירת וממילא זכר הכל. באותה פעם ראשונה הלכנו בשביל שהוביל אל מחוץ לקיבוץ, הרחק מהרפת שהייתה הממלכה שלו, והוא ניצל את המעמד כדי לספר לי שהפעם ההורים עוזבים את המשק בלעדיי. ממשיכים את השליחות בארצות הברית ומשאירים אותי איתו. מאז, בכל פעם שיצאתי איתו לשביל שהוביל אל שרידי המדורה, שבתי להיות בת 16. חשבתי שכדאי שאעבור על הניירת כדי שאם יתעקש בעיקשות של זקנים, אוכל לעשות את זה בלעדיו. אחרי הכל, הזיכרון הפנומנלי הזה היה המתנה הכי טובה שהוא העניק לי.

מה שמצאתי בארגז הייתה ההפתעה הראשונה של הערב. השנייה הייתה כשניסיתי להעיר אותו וגיליתי שהוא מת.

עד לפני עשר דקות היו לי מלא אופציות פתוחות ועכשיו... ניגבתי את הדמעות מעיניי וניגשתי אל הטלפון שהיה מחובר אל הקיר במטבח. "שיחות טלפון," הוא נהג לומר לי, "צריכות להיות ענייניות וקצרות. כשאתה עומד ומדבר אתה זוכר את הכלל הזה דרך הרגליים".

חייגתי את המספר שכל חבר בקיבוץ שלנו ידע בעל פה. "יהושע," קולי היה תערובת של בכי מאופק וחלל שנפער וגדל מרגע לרגע. הרגשתי אבודה, "זו מיקה. אני אצל סבא. אני חושבת שהוא נפטר."

השיחה הבאה הייתה טעונה במיוחד. לא איכפת היה לי מה השעה שם. גם לא ידעתי איפה הם אמורים להיות. כבר מזמן הפסקתי להתעניין בחייהם. חייגתי את המספרים שהמוח הזוכר-כל שלי סרב להרפות מהם.

"אמא, זו מיקה. סבא נפטר."

"אוי... מיקהל'ה... את בסדר? מתי זה קרה?"

שתקתי. סירבתי להתפרק מולה וידעתי שמספיקה הברה אחת מצידי כדי שזה יקרה.

"את שם? מיקה?" יכולתי להישבע ששמעתי בקולה דאגה. כמו זו שהיא הפגינה פעם, כשחזרתי הביתה מסובבת מאלכוהול וסמים. אז, כשהבית שלהם היה גם שלי, לפני שהם החליטו שאני לא מתאימה לאורח החיים שלהם וויתרו עלי.

נשמתי עמוק, הנחתי את השפופרת על הדלפק ושלפתי מפית נייר של מטבח, הדבר הסופג היחידי שהיה בהישג יד. ללא קול קינחתי את אפי. לא רציתי להעניק לה את העונג בלנחם אותי. ברקע המשכתי לשמוע את קולה מצרצר במה שנשמע כמו 'מיקהל'ה, תעני לי...'

שבתי לאחוז בשפופרת ובאיפוק רב נידבתי מידע, "זה קרה בטווח חצי השעה האחרונה. יהושע כבר דואג לכל." ניגבתי בכף ידי את הדמעות מלחיי ושאלתי, "את רוצה להגיע ללוויה?"

"איזו מן שאלה זו? ברור שנגיע. תבקשי מיהושע שיידחה את ה... לא... אני כבר אתקשר אליו ואסדר את זה."

הנחתי את השפופרת על כנה, התיישבתי מול סבא והפכתי מהבחורה החזקה שכולם הכירו לבובת סמרטוטים בוכייה. כשיהושע והשוטרים הגיעו, הם מצאו אותי מחזיקה את ידו ששאבה מתוכי כל טיפת חום. רעדתי באופן בלתי נשלט.

***

למחרת הוא נקבר. לוויה של קיבוץ, כוללת ארון עץ פשוט, מאות מבקרים, הקראה קצרה של אל מלא רחמים וקדיש – התפילה שאומרים על המת. מכיוון שלא היו לו בנים ומכיוון שכללי הדת לא תופסים אצלנו לחלוטין, אמא הקריאה את הקדיש. אני אמרתי שלוש שורות:

"אל תמהרו להספידני, עודני חם בדמעותיכם.

אל תמהרו לשכחני, עודני חלק מחייכם.

אל תמהרו לשפוך עלי דליים של חול ואבן, כל עוד עודני חי... בזיכרונותיכם."

רציתי להוסיף עוד מילה אישית אבל הדמעות חנקו אותי. ידעתי שעד יום מותי לא אשכח אותו.

ואז החלו ההספדים. אנשים זרים שסיפרו סיפור חיים שהחל בהונגריה, בכפר מרוחק מהעיר. סיפרו שהיה עילוי ולכן אספו כסף מאנשי הכפר כדי לשלוח אותו ללימודים בעיר הגדולה. בבודפשט מצא עבודה אצל עורך דין מצליח והיה לו לשוליה.

הגיע איש לא צעיר שסיפר שהכיר אותו באושוויץ. וזהו. לא הוסיף עוד מילה.

גברת לא צעירה סיפרה במבטא פולני כבד איך הפך לחלק מהחבורה והציל, בזכות כישרונותיו הרבים, צעירים וצעירות, שלימים עלו ארצה ואף השתכנו בקיבוצים שבסביבה.

ואז הגיע הסוף. צעירי הקיבוץ התארגנו לשפוך את דליי החול, שרק שעות קודם הם מילאו מתוך הקבר הטרי, ובתוך דקות הוא הפך לריח אדמה טרייה ופרחים קטופים ולזיכרון שחי בראשי.

עשרים וארבע השעות הבאות היו כמו חלום רע. אני לא מדברת רק על עשרות המבקרים שהגיעו לנחם אותי מהקיבוץ עצמו ומהאזורים הקרובים, גם לא על אלה שבאו מרחוק – אמא ואבא. אני מדברת על החוקרים שהגיעו עם הידיעה שסבא מת מוות לא טבעי.

המילה 'רצח' לא הייתה חלק מהלכסיקון שלי אבל נאלצתי לאמץ אותה. זה היה כמו לחבק מישהו עם שפעת. מצד אחד לא רציתי לעשות את זה, מצד שני הרגשתי שאני חייבת לדעת יותר פרטים.

הם אמרו לי שחשדו ברצח בגלל המכה שהתגלתה מתחת לשערו הלבן. מכה שלא ראיתי כי מטבעה היא מופיעה רק כעבור שעות... כאילו שהיה עולה בדעתי לבדוק דבר שכזה. את כל השאר בדקו כבר בנתיחה שאחרי המוות.

לא ידעתי לענות להם אם מישהו איים עליו. הייתי בטוחה שאם זה אכן קרה, אז הוא היה מסתיר את זה ממני. הוא היה עושה את הכל כדי לא להדאיג אותי.

"אולי זה קשור לגניבת העגלים שהייתה פה בחודש שעבר." אמרתי, "כן, דיווחנו." "כן. אני בטוחה. עשיתי את זה בעצמי." "מי שגילה את הגניבה היה דווקא המתנדב החדש. אפשר לברר איתו..."

ופה התחילה הבעיה. המתנדב החדש, זה שחיבב כל כך את סבא ואותי בכלל לא – נעלם.

***