סודות שלא אקח איתי

החיים שלי מתחילים ברחוב קלישר 24 בתל אביב, בבית שרכש סבא יוסף ברגמן, אבל בעצם התחילו הרבה לפני כן, עם סבא, שהיה מכונה "יוס'ל חוסיד" משום שהיה נכד לשני אדמו"רים - האדמו"ר מקרלין־סטולין מצד אמו, והאדמו"ר מצ'רנוביל מצד אביו.

סבא נולד ב־1880 בפינסק שבבלארוס. בגיל 16 הצטרף לחובבי ציון, ועוד לפני הקונגרס הציוני הראשון הקים עם כמה מחבריו את אגודת הנוער הציוני בני ציון. לאחר מכן הצטרף להסתדרות הציונית והעריץ את תאודור הרצל. אבל בקונגרס השישי, כאשר הביא הרצל את הצעת אוגנדה המפורסמת, נפלו עליו השמים. הוא צעק לעברו: "בוגד!" לחרדתם של רבים מן המשתתפים, ובכך הפך לאויבו המושבע של "מלך היהודים".

לאחר מכן הצטרף לפרקציה הדמוקרטית של חיים ויצמן (סיעה אופוזיציונית בהסתדרות הציונית, שמנתה אינטלקטואלים צעירים ופעלה בשנים 1901-1904) והיה מקורב למנחם אוסישקין במאבקו נגד הרצל. במקביל לעיסוקיו הבנקאיים בפינסק היה סבא נוסע לעיירות יהודיות בסביבתו ומנסה לשכנע את מאזיניו כי הגשמת הציונות צריכה להיות אך ורק בארץ ישראל.

בחמשת הקונגרסים שבהם היה ציר פעל לצדו של ויצמן והקדיש חלק ניכר מאוד מזמנו לארגון התנועה הציונית במזרח אירופה. חלק גדול מן הפעילות היה בלתי־חוקי, ובדצמבר 1906 נעצר סבא על השתתפות בכנס ציוני לא חוקי בווילנה שבליטא.

הוא היה איש גוץ וקירח, עם פתיל קצר, לב חלש ומקל הליכה, ולא נטה להתפשר בקלות. בהתכתבות האינסופית בינו ובין אוסישקין מצאתי ביטויים קשים נגד הרצל, אשר התקשיתי להאמין כי נכתבו בידיו. הוא לא הבין איך יהודי יכול להיות לא־ציוני, ואיך ציוני מוכן להתיישב במקום שאינו ארץ ישראל.

חיה ויצמן־ליכטנשטין, אחותו של חיים ויצמן ושותפתו של סבא לפעילות הציונית בפינסק, כתבה עליו בספרה "אל הגבול הנכסף" כי היה בצעירותו הר געש. "משנת השש־עשרה לחייו התמסר בלב ונפש לרעיון הציוני. שום דבר לא היה קשה לו. מנהיגי התנועה שלחו את הבחור הצעיר והמסור לכל מקום שהיה צורך בעבודת ארגון. בלשונו השנונה ידע אף בצעירותו לעמוד במלחמת תנופה נגד מתנגדי הציונות. פיו חצב אש, דבריו הרעיפו בטחון ואמונה. הוא היה בין דורשי עבודה ציונית בענייני הציבור היהודי בגולה, פעולה תרבותית בכל השכבות, ועבודה מעשית בארץ ישראל".

חשוב לציין, לסבי לא היתה כל השכלה פורמלית. הוא היה אוטודידקט מובהק; בלע ספריות שלמות בתחומים רבים, ובעיקר בתחום הכלכלי והבנקאי. הוא האמין בבנקאות קואופרטיבית, וב־1907 קיבל לידיו את ניהול בנק הלוואה וחיסכון בפינסק.

ב־1904 נשלחו שלושה צירי קונגרס צעירים, ובהם סבי, על ידי אוסישקין להודיע להרצל כי יפעלו להדחתו אם לא יודיע בקונגרס השביעי שהוא חוזר בו מרעיון אוגנדה. לעובדה ששום צד לא שכנע את זולתו כבר לא היתה משמעות: הרצל נפטר לאחר זמן קצר והקונגרס נדחה ל־1905.

בגיל 26 נשא סבא לאישה את רבקה לבית שפירא. כעבור שנה נולד בנו הבכור ברוך, וב־1910 נולדה זהבה, אמא שלי. בבית, בניגוד לבתים רבים אחרים, קראו וכתבו עברית. בתור ציוני אדוק ביקש סבי לעלות ארצה עם משפחתו, אך התנועה העדיפה שיקים את הבנק הציוני ביקטרינוסלב שבאוקראינה. הוא נאלץ להסכים, אבל עד שהגיע למקום כבר שונה שמו לדנייפרופטרובסק בעקבות המהפכה הבולשביקית והתגברות "האדומים" (הבולשביקים ותומכיהם) על "הלבנים" (הפדרציה של מתנגדיהם).

כך עברו על המשפחה שנים של נדודים על רקע מלחמת האזרחים שם, עד שב־1923 התקבל האישור הנכסף לעלות ארצה. הם הגיעו לחוף יפו באונייה "קומפידוליו" ב־26 באפריל 1923 וסבא מצא מהר מאוד עבודה במאפייה כנושא שקי קמח. עד מהרה הבינו שהוא יוכל להביא תועלת רבה יותר כמנהל חשבונות. המשפחה שכרה דירה צנועה ברחוב בצלאל (הישן) בתל אביב, שהפך עם הזמן לרחוב טשרניחובסקי. לאחר מכן עבד סבא במשביר וב־1928 קיבל לידיו את ניהול בנק הלוואה וחיסכון בתל אביב, שם עבד עד מותו. אחת מעובדות הבנק היתה אמו של יצחק רבין הי"ד, רוזה כהן ("רוזה האדומה"), שעליה נהג לומר כי נועדה לגדולות.

בד בבד עם עבודתו הבנקאית המשיך בפעילותו הציונית. הוא היה איש מרכזי בקרן הקיימת, חבר הנהלת חברת גאולה (חברה לגאולת קרקעות), ממייסדי המפדה האזרחי ועוד. אידיאולוגית היה ממוקם בין מפא"י לציונים הכלליים. הוא האמין מאוד בקואופרציה צרכנית ופרסם ספרים דקים, קצרים, מלווים באיורים ובעלי כריכה שחורה, על חשיבותה של הקואופרציה האשראית (צורת ארגון המבוססת על שיתוף באמצעי הייצור או בכוח הקנייה של חברי הארגון, תוך שוויון בין החברים).

הציונות של סבא היתה חסרת פשרות. העולם חולק בעיניו לשחור ולבן; ציונים ותומכיהם מול מתנגדי הציונות והאנטישמים. הוא אהב את המסורת היהודית ואת הניגונים של בית אבא, אבל התרחק מפולחן דתי כמו מאש.

אמי זהבה העריצה אותו ויראה מפניו גם שנים רבות לאחר מותו. המכתבים שהחליפו ביניהם, כאשר סבא נסע לירושלים או לביקורים במקומות אחרים בארץ, מגלים טפח מן היחסים ביניהם. בין היתר היא מבשרת לו באמצעותם על קבלת תעודת הבגרות שלה ועל רצונה להמשיך ללמוד באוניברסיטה העברית: "אבי יקירי! יכול להיות שרצית לשמוע מפי דברים אחרים. לו אמרתי שרצוני ללמוד חקלאות, ללכת לקבוצה, למושב, לעבוד את האדמה, היה זה משביע את רצונך. יודעת אני שחובת הנוער לשוב לקרקע ולהיות חקלאים... אולם לכל איש ואיש יש נטיות מיוחדות שלו. אין לי נטייה לחקלאות. אני מוכנה לעבוד למען המולדת, אני רוצה להביא תועלת לעמי ולארצי, אך בדרך אחרת".

מי שלא הכיר את סבי היה יכול להיות משוכנע כי יסכים לבקשתה, אך הוא ענה לה כך: "כלום שכחת שאנוכי תמיד הקרבתי את האינטרסים הפרטיים שלי, של אשתי, של בני ושל בתי בשעה שמצאתי שאינטרס בנין הארץ, או יותר נכון - הציונות, דרשו זאת ממני?"

אך אמי לא הרפתה. שנתיים לאחר מכן, כאשר נסע שוב לירושלים, כתבה לו: "התעוררתי בבוקר ויחד אתי השאלה המכבידה שעומדת בלי פתרון מיום גומרי את הגימנסיה. אבי! האם יש צורך לחזור לפניך על הדברים הידועים לך והמעיקים כל כך על לבי? בכל זאת אחזור ואומר לך כי הנה מתחילה היום השנה השנייה לבטלתי, ואם לא אמשיך את לימודי השנה, ברור כי חיי יעברו עלי ללא לימודים. רצונך שאעבוד בתל־אביב באיזה משרד? דבר זה אינו רצוי לי מטעמים שונים: קודם כל הן ידוע לך כי תל־אביב נמאסה עלי, והנני נחנקת בה, ושנית, מה שחשוב יותר, שאהפוך על ידי כך לטיפוס השנוא עלי ביותר - לבן אדם מוגבל, שחוץ מהעבודה שלו וטיול לפנות ערב, אין שום דבר מעסיקו!"

אמי כתבה באופן חד־משמעי כי היא שואפת לדברים גדולים מאלה ואף ביקשה מאביה כי יעזור לה למצוא עבודה בירושלים: "בעוד חודש וחצי בערך מתחילים הלימודים באוניברסיטה. אני תפילה שגם לימודי אני יתחילו אז", סיכמה.

בסופו של דבר סבי נשבר. אחרי חודש ארזה אמא את חפציה, עברה לירושלים והחלה ללמוד מדעי המזרח וערבית.

ב־1935 רכש סבא יוסף את הבית שברחוב קלישר 24, סמוך לשוק הכרמל. מדי יום הגיעה מונית לקחת אותו לבנק שברחוב הרצל פינת יהודה הלוי. היו בבית מקרר חשמלי ואפילו מכשיר טלפון פרטי, אחד הטלפונים המעטים בתל אביב, ומספרו 3894. שנה אחרי המעבר, כשזהבה התחתנה עם צבי ביילין, סבא הציע להם לגור באותו הבית, והפתרון הזמני הפך עם הזמן לפתרון קבע.

באוגוסט 1937 נולד לזהבה וצבי בנם הבכור, ינון. הילד הבלונדיני, בעל העיניים הירוקות, היה חביבו של סבא יוסף, אבל למרבה הצער הם לא זכו ליהנות זה מזה יותר מדי זמן. ב־14 במאי 1946 נסע סבא בבוקר לבנק. בשלוש אחר הצהריים החזירה אותו המונית. הוא לא חש בטוב, הלך לנוח ונפטר מהתקף לב, כשהוא בן 66 בלבד.

הלווייתו היתה מרובת משתתפים. בין היתר נכחו בה ראש העיר, ישראל רוקח, ראשי ההסתדרות, הרבנים הראשיים, ראשי הקרן הקיימת, ראשי הבנקים וכל המי ומי של תל אביב. לאחר שנקבר בבית העלמין שברחוב טרומפלדור נותרה המשפחה המומה ומיותמת. חדר העבודה שלו, שכונה "הקבינט", נשאר כפי שהיה - אף ספר לא הוזז, אף תמונה לא הוחלפה, וגם מקל ההליכה שלו נותר במקומו. עבור אמי הוא היה האיש החשוב והקרוב ביותר בעולם. היא היתה שבורה לגמרי.

זמן־מה לאחר פטירתו עברה דודה ריבה, בת דודתה של סבתא רבקה, לגור אצלנו. ביום היתה עובדת בבית ההחלמה שלווה שברחוב יבנה, ובבית היתה רוב הזמן מהלכת על קצות האצבעות, כמי שחוששת כי די בנוכחותה כדי להפריע.

שנתיים לאחר מכן, עת באתי לעולם, עדיין היה ניתן לחוש בהלם ובהיעדר, לכן לא היה זה מפתיע שהשם שנבחר עבורי היה יוסף. נוכחותו של סבא עדיין הורגשה בכל פינה בבית. רק הסליק של ההגנה, שהסתיר נשק באחד מקירות החדר, נעלם כלא היה. כשגדלתי מעט ושאלתי היכן סבא, הסבירו לי שהוא נסע לאמריקה, וזה נשמע לי הגיוני לגמרי. אני זוכר שחלמתי שאני מגיע לנמל חיפה, והוא מחבק אותי ושואל אותי על הדברים שאני עושה בגן. כשגדלתי עוד קצת ובחרו לעדכן אותי שהוא בעצם מת ולעולם לא ישוב - פרצתי בו במקום בבכי נורא.

אני זוכר את הבית על כל פרטיו, אם כי ככל שהזיכרונות רחוקים יותר, נראה הבית גדול יותר. הזיכרון הראשון שלי בו הוא מגיל שנתיים וחצי; רציתי להגיע למקום שסבתא רבקה ישבה בו והייתי צריך לעבור בפרוזדור האפלולי הארוך. אף על פי שהייתי כבר ילד גדול, ביקשתי מאמי שתלווה אותי. אמא אמרה לי שאני כבר גדול מספיק כדי לעבור בפרוזדור לבד, ובמקום ללוות אותי שרה בזיוף מחריד ובקול רם, "דוד מלך ישראל חי וקיים". זה עזר.

אובייקטיבית היה הבית בן קומה אחת ובה חמישה חדרים, השתרע על שטח של שליש דונם וארונותיו הגיעו עד התקרה. אבל בשבילי הוא היה עולם ומלואו. השער הקדמי היה נמוך וללא מנעול. כל מי שרצה היה יכול להיכנס לחצר, וכלבים וחתולים למכביר רצו לבחון את האפשרויות הגלומות במקום.

אני זוכר את החלבן שנכנס דרך החצר בכל בוקר; את מחסן הכביסה ואת מחסן העצים שנועדו לאמבטיות של ימי שישי. היתה בבית הרבה ציונות, והיו ספרות פיננסית בלתי־מובנת, את "הלקסיקון של מאייר" בגרמנית עם ציורים מופלאים ועם דפים שקופים בין ציור לציור, שהיה אפשר להתבונן בהם בלי סוף, המון ספרים ברוסית וספרות יפה מתורגמת לעברית בהוצאת שטיבל, שלא לדבר על כרכי "התקופה" ו"השילוח" ועל כל כרכי "דבר לילדים". ינון נהג לכרוך אותם בסוף כל שנה, וגם אני המשכתי במנהג המשונה הזה, מבלי לדעת מתי יהיה לנו צורך להשתמש בהם בהמשך חיינו.

אני זוכר כי בית השימוש היה נפרד מחדר האמבטיה, ואת המים הורידו בו באמצעות ידית עץ שהיה אפשר למשוך בעזרת שרשרת מתכת שנקשרה לניאגרה הגבוהה. חדר האמבטיה הכיל אמבט ודוד מים. היה צריך לפתוח את הפתח שבתחתית הדוד, למלא אותו בעצים מתוך מחסן העצים, לשפוך נפט, להדליק גפרור, לזרוק אותו אל בין העצים ואז לסגור במהירות את דלת הפתח, כדי שהאש לא תפרוץ למקומות לא רצויים. כעבור פחות משעה היו המים חמים מאוד והספיקו לכמה מקלחות, בזו אחר זו. ההתקלחויות נעשו בעיקר בימי שישי אחר הצהריים ולפני אירועים חגיגיים אחרים. בקיץ היה אפשר להתקלח במים קרים.

את העצים החתוכים לאמבטיה היה מוכר איש בתלת־אופן, שהיה נוסע ושקי העצים קשורים לאופניו בחוט ברזל. את מרכולתו נהג לשווק בעזרת השיר "עצים לאמבטיה אל תשכח". פעם, כשאחת מלקוחותיו הקבועות הפסיקה לקנות אצלו עצים, עמד מתחת לביתה ושאל בקולי קולות אם היא הפסיקה להתקלח. התברר שהיא פשוט קנתה מערכת חימום מים באמצעות גז...

בכל ערב נערך טקס הברחת ארבע הדלתות: דלת הכניסה שלנו, דלת הכניסה של סבתא רבקה, דלת הכניסה למטבח ודלת המרפסת שיצאה מן "הקבינט". על הקיר הותקנו ארבעה ווים, שניים למעלה ושניים למטה, ועל כל שני ווים הונח מוט ברזל.

בתקופה ההיא גם עבדה אצלנו כובסת בשם שושנה, שאהבתי מאוד. תמיד היה לה מצב רוח נפלא, ואני זוכר כי לעתים לפני השינה היתה סבתי מספרת לי סיפורים עליה, על משפחתה ועל בעלי החיים שהיתה מגדלת בחווה שלה. האמנתי לכל מילה עד שנרדמתי. הסיפור האמיתי היה אחר: היא נישאה בנעוריה לבעל זקן שלא אהבה מעולם, והיה להם בן יחיד שנפטר בילדותו. שנים רבות חיה לבדה, בחדר קטנטן בנווה צדק. כשחלתה, הצטרפתי לסבתא לביקור בביתה. ראיתי את המיטה, את הארון העלוב ואת השירותים בחצר, ומאז כבר אי־אפשר היה להרדים אותי עם סיפורים. הצעתי לסבתא שגם שושנה תעבור לגור אצלנו. אינני יודע אם היא שקלה זאת ברצינות, וגם אם כן - שושנה נפטרה שבוע לאחר שביקרנו אצלה.

אני זוכר כי מן החדר שלי יצא הפרוזדור, אשר בימי המלחמה הגדולה שימש גם מקלט. מימין היה חדר האוכל של סבתא, עם תמונות של הרצל וּויצמן בגילים שונים ושל מקס נורדאו, ציור של הרמב"ם ותמונה של הרב יעבץ, שהיה לו מבט משונה ומפחיד. היה שם מזנון גדול של קריניצי, שהציג לראווה, מאחורי זכוכית, כל מיני צלחות חרס וחנוכיות. שעון המטוטלת שעליו היה תמיד זקוק לכיוון. אבא היה עושה זאת - הוא פתח במיומנות את מכסה הזכוכית מעל למחוגים, הכניס את המפתח אל הנקב המתאים ומתח את הקפיץ בפנים רציניות כמי שיודע את מלאכתו. בין חדר האוכל של סבתא לזה שלנו הפרידה דלת מבדלת שנפתחה רק לאחר שסבתא נפטרה.

את האוכל בישלו על פרימוסים ועל פתיליות. אלה היו שנים של צנע. חיינו על תלושים והורי לא העלו על קצה דעתם להפר את חוקי הצנע ולקנות מוצרים אסורים. שר האספקה והקיצוב דאז, ד"ר דב יוסף, היה הדמות המדוברת ביותר ברדיו. הסיפור המשפחתי הוא שיום אחד האכילה אותי אמא דייסה ועשתה זאת בעזרת סיפור. היא החלה לומר "היה היה איש", ואני השלמתי את דבריה כשאמרתי: "ושמו דב יוסף".

חיינו על תחליפים, ואני הייתי כל כך משוכנע שסלט חצילים הוא כבד קצוץ, עד שכאשר טעמתי לראשונה בחיי כבד קצוץ אמיתי הרגשתי שחסר בו טעם החציל. כמו רבים אחרים, גם אני הייתי בטוח שפילה הוא שם של דג, אם כי למעשה היה זה דג בקלה. זה היה הדג היחיד שהכרתי חוץ מהקרפיון שהיה מגיע אלינו לפני החגים בעודו בחיים, היישר לאמבטיה. זמן לא רב לאחר מכן היה מאבד את טעם חייו בדרך שלא צפיתי בה מעולם ועובר תהליך של מילוי וחבישת כיפה בדמות פרוסות גזר מבושל.

אף פעם לא אכלנו במסעדה בתל אביב, כי "במסעדה אוכלים רק אנשים שאין להם בית", ולנו היה בית, ברוך השם. יין שתו רק בתום הקידוש ובחגים. לסוכר היה מקום של כבוד כמעט בכל תבשיל. אורז עם סוכר וקינמון, אטריות עם סוכר וקינמון ואפילו כרובית עם סוכר. סבתא גם הרבתה להשתמש בשום כי שום זה בריא.

עד גיל 15 לא טעמתי סטייק, אבוקדו, דובדבנים ושאר מאכלים שהפכו כבר מזמן חלק בלתי־נפרד מן התפריט הישראלי. לא גידלו אותם בארץ ולא טרחו לייבא אותם או שהיו יקרים. אבל מעולם לא חשתי תחושת מחסור והייתי מודע לכך ש"יש אנשים רעבים בהודו שהיו שמחים לאכול את מה שנותר בצלחת שלך".

מכיוון שנולדתי היישר אל הבית, מעולם לא שאלתי את עצמי או מישהו אחר מי היה בעל הבית, כי מבחינתי זה היה הבית "שלנו", של כל מי שגר בו. רק לקראת מכירת הבית הבנתי שהוא היה בבעלות סבתא רבקה, וכי לאחר מותה רצתה אמא למכור אותו במהירות כדי שהדור השלישי לא ייקלע חלילה למלחמות ירושה. להורי לא היו אז אמצעים לקנות בית משלהם והם חיו בבית הוריה של אמי, מה שנראה לי הכי טבעי בעולם.

רק כשהייתי בכיתה ט' נמכר הבית, ובסכום המכירה יכולנו להרשות לעצמנו דירה צנועה במעונות עובדים הוד שברחוב פרוג, אבל אל הדירה החדשה הזאת לא הצלחתי לפתח שום רגש.