סודו של וסיליו

ברצלונה, 1888, פורט וול

סמוך לרציף לזרטו

לאחר שסרק את הצללים בפעם השלישית, הזקן סינן קללה מבין שיניו. השקט שאפף אותו היה מוחלט, ונשבר רק על ידי שאון מטח המים כנגד שובר הגלים. הגשם, שהרוח הצליפה בו, ניטח על הבטון והרטיב את הסוככים ואת תיבות הטבק שאוחסנו תחתם. בשעות אלה, כאשר השחר החל מסתמן, הערפל עטף את פורט וול וטישטש את הרציף, הספינות העוגנות והמבנים. כמעט לא ניתן היה להבחין בקווי המתאר של החוף ושוברי הגלים הפכו להיות מסוכנים. עם זאת, הוא כבר עשה זאת מאות פעמים קודם לכן ועוד ישוב ויעשה זאת לא פעם. לא זה מה שהטריד אותו. תחושת הוודאות שהלילה הזה יקרה משהו רע, רע באמת, הפכה את קרביו.

רוח קלה העלתה אדוות על פני המים. עיניו, מוקפות קמטוטים, סרקו ביסודיות את הסירה, את בנו הישן ואת התורן. הוא הבחין שהמפרש החל מתרופף.

הוא משך את החבל במיומנות שגורה ולאחר שהיה מרוצה בראותו את הבד מתמלא באוויר, קיבע אותו במקומו. פשט את ידיו, ואצבעותיו העטויות כפפות חרקו כמו חבלים ישנים. הלחות פשתה בעצמותיו למרות הבגדים העבים שלבש. הוא נאנח. מדי יום קשתה עליו יותר המלאכה הזאת, לא יארך הזמן והוא לא יוכל להשיט את הספינה. למען האמת, שיער שלא יחיה עד לסוף המאה, ולא יזכה לראות את הנפלאות שהכול מדברים עליהן, אם כי למי אכפת מהמכונות הארורות האלה? איזה שוטה יכול להאמין שאותם יצורים רעשניים טובים יותר מזרועותיו החסונות של בן אדם? הוא ירק מים והטה את ההגה מעט קדימה.

הם השאירו מאחוריהם את ההר של מונז'ואיק והעיר, שקודם לכן הייתה נסתרת, החלה לובשת צורה מבין הערפילים.

הזקן הוביל את הספינה עד לאמצע רציף לזרטו, שם המתינו לו לפרוק את המטען, ובכך עקף בעיות שיכלו לצוץ מהחוף ואת ספינות הקיטור שבשעות אלה החלו לחצות את המים.

הזרם סחף אותו עד הסלעים. הוא פילס נתיב בינות לצמחים כאשר תנועה על פני המים הסבה את תשומת לבו. ליד המעגן השלג היה פחות עמוק והוא יכול היה להבחין בשובר הגלים המכוסה קצף. במרחק מטרים אחדים, בינות לבולי עצים ולשאריות פסולת, צף לו צרור גדול. תוך רגע כיסה אותו הים והוא נעלם. הזקן נשך את שפתיו והמתין. לא תהא זו הפעם הראשונה שאחד הסוחרים איבד חלק ממרכולתו. מזלו של מי שמצא אותה.

משחלף הזמן החל מאמין, בכעס, שמוחו רימה אותו. הוא התכונן להשיט את הספינה אל מחוץ לזרם כששמע קול שכשוך במים. הצרור הופיע שוב, קרוב יותר, מתנודד עם הגלים.

חיוכו של הזקן התרחב וחשף את שיניו הרקובות, והוא ניסה לדוג אותו מהמים בעזרת המשוט. מששלה אותו הבין שמדובר בתיבה, גדולה כמו חבית של יין. על פי החותמות שהיו טבועות בעץ, הסיק שמקורה מצרפת. החבלים עוד היו כרוכים סביבה; משום כך הייתה סגורה הרמטית, דבר שהיה בעל חשיבות רבה: הסחורה שבתוכה לא נרטבה במים. הצרפתים האלה נהגו לייבא כלי חרסינה, אריגים איכותיים ואלכוהול. כל אחת מהסחורות הללו תביא לו רווח הגון. הוא שיחרר את המשוט ופנה לבנו.

"אפה, קום ותקע את הצלצל."

הנער הביט בו בלי להבין, עד שראה את התיבה צפה. הוא קם ממקומו מתנודד וחיפש מתחת לספסל. לאחר שמשך משם את רשת הדייגים וכמה חבלים, הוציא קופסה גדולה שממנה השתרבב חוד של צלצל ברזל גדול. ממלא את ההוראות של אביו סובב את הצלצל עד שהצליח לאחוז באחד החבלים שהיו כרוכים סביב התיבה. הזקן, מצויד במוט מחודד, משך מהצד השני. הם משו אותה בזהירות לקצה הסירה והתאמצו להעלות אותה על הסיפון.

"בזהירות... אלוהים אדירים!"

יד מחרידה בעלת אצבעות חדות ננעצה בזרועו של הזקן. הוא צפה בו כלא מאמין, משותק, בעוד המפלץ מושך אותו אל המים הכהים. בטרם יוכל להגיב גל טילטל את הסירה ורוח הרפאים נעלמה כמו לא הייתה מעולם.

הנער רץ לאורך הסיפון והסיר את האריג שעטף את הפנס. האור גילה יצור צף לצד התיבה. במאמצים גדולים עלה מעל המים כשהוא נאחז בחבלים. במקום עיניים היו בפניו שני פתחים כהים. כשניסה לדבר הפכו פניו להעוויה מגוחכת ובמקום מילים בקע משפתיו מלמול בלתי מובן, מלווה באנחה. נראה היה שהוא לא יוכל לשאת עוד את מתקפת גלי הים.

לאחר רגע של היסוס, הורה הזקן לבנו:

"תייצב את התיבה."

הנער לא זז. קפוא, לא יכול להמיש את עיניו מהיצור המעוות. באותו רגע גל נוסף הפריד ביניהם.

"לכל הרוחות, בן!"

"אבא, אתה... אתה בטוח?"

התיבה החלה לשקוע.

"כולרה!"

הנער שב ולקח לידיו את הצלצל, נועץ את חודו בעץ, והצמיד את התיבה אל הסירה.

בו בזמן אביו ייצב את רגליו על הסיפון ומשך בשתי ידיו את הזרוע שהושיט לו היצור. מגעה היה קר ומצמרר. הזקן עצם את עיניו, שאף אוויר ומשך בכוח.

היצור התגלגל על הסיפון עד שנשכב על גבו. במקום זנב של דג, שהזקן ציפה לראות, היו לו רגליים. הוא היה עירום לחלוטין, נטול קשקשים, ועורו היה כה לבן שנדמה שקוף. בבטנו היו צלקות של פצע מחריד. לנער הוא הזכיר דגים שניצודו ברשת.

הזקן התקרב בזהירות, רכן וטילטל את אותו גוף, מנסה להבחין באות חיים. הוא הצטמרר משהבחין בפצעים נוספים שחצו את חזהו. הוא לחץ קלות וידו שקעה בבשר שהיה רך כחמאה. ריח מבחיל נדף ממנו. הגבר התרחק בכבדות עד שנפל בין תיבות הטבק, לא מצליח להתגבר על פחדו. בנו חש לעזרתו ושניהם התבוננו ביצור האומלל שרבץ ללא ניע.

"אבא, מה העלינו לסיפון?"

"אלוהים עדי שאין לי מושג."

לפתע, גופו של היצור הואר בהבזק של ברק, וצייר מתחת לעורו ציור שהזכיר ענפים של עץ. כהרף עין נעלם ההבזק כמות שהופיע. האב ובנו הצטלבו כאחד.