סוד כמוס

ימי הולדת אמורים להיות אירועים משמחים, אז איב מתכננת מסיבה. ישנן החרדות הרגילות: מי יבוא? האם טיילר יאהב את המתנות שלו? וישנן גם הדאגות המיוחדות, אלא שאנשים אחרים אינם צריכים לחשוב עליהן. היא מחליטה לא להתמקד בהן.

היא אופה עוגה, אייפד גדול מהחיים, והיא נזקקת ליום וחצי כדי לקשט אותה, במקום שש השעות שהובטחו באתר האינטרנט. הבעיה היא להכין את הצבע במרקם הנכון, כדי שהאגם לא ידמם אל הגדות. וכל האייקונים הקטנטנים האלה. היא השליכה עשרות מהם לפח — התחלות גרועות, שבהן ה-f של פייסבוק הייתה רועדת מדי והמצלמה נראתה כאילו אגודל ענקי מעך אותה. היא מהססת לגבי הבלונים. זה בכלל משנה, בלילה? בסוף היא מחליטה, למה לא, וחוזרת הביתה מחנות הציוד למסיבות עם כל כך הרבה בלונים שמנמנים דחוסים במושב האחורי של מכוניתה, עד שהיא לא מסוגלת לראות כלום במראה הפנורמית. היא מדמיינת איך שוטר עוצר אותה על נהיגה תחת השפעת הליום.

מליסה נמצאת במטבח כשאיב מגיעה הביתה, והיא עוזרת לה לשאת את השקיות. היא לוקחת את הבלונים ומזעיפה פנים למראה צבעי הקשת. “ורוד, אימא? את רצינית?”

שערה השחור הארוך של מליסה אסוף למעלה בפקעת מרושלת, אבל איב יודעת שנדרשו לבתה שעות כדי להשיג את האפקט הזה. אחת מכתפיות הגופייה שלה שמוטה, חושפת את רצועת העור החיוורת שמתחתיה, עור שלא שזפה השמש. מתחשק לאיב לסדר את הכתפייה ולהזהיר את בתה, אך מליסה כבר שמעה מזמן הכול. “הוורוד נראה יפה באור הירח,” אומרת איב.

דפיקה על דלת המטבח. שרלוט ואיימי הגיעו מוקדם יותר כדי לעזור. שרלוט היקרה. מה הייתה איב עושה בלי לבה הרחב של שרלוט, בלי ההומור שלה? שרלוט חילצה אותה מימים קודרים. היא שמרה על שפיותה של איב.

“מטבל צ’ילי חריף לפקודתך, עם שמנת חמוצה בשפע, כפי שביקשת,” אומרת שרלוט ומניחה את הכלי על השיש. חיוך נחוש נראה על פניה. פניה של איימי מביעות מרדנות, ואיב מנחשת שהן רבו ברחוב כל הדרך מהבית שלהן, עוד אחת מהמריבות שלהן שבין אימא לבת.

שערה של שרלוט קצר וצבוע אדום עז. הוא ממסגר את ראשה והולם את עצמות לחייה הגבוהות ואת צווארה הארוך. יום לאחר שהגיש לה אוון את מסמכי הגירושים, שרלוט יצאה וקצצה את שערה הבלונדיני הארוך. מה דעתך? שאלה כשהתייצבה במטבחה של איב. היא העבירה את אצבעותיה בקווצות הקצרות וגרמה להן להזדקר. אני נראית כמו מישהי שיודעת לחגוג כהוגן?

איימי נושאת חבילה, נייר העטיפה הכחול-מטאלי מקומט בקצוות, והסרט הלבן מפותל לצורת פרפר מעוקם. “זה פורס פילד שלוש,” היא ממתיקה סוד, כאילו טיילר יכול לשמוע אותה מחדרו שבקומה העליונה. “את חושבת שהוא יאהב את זה?” עיניה החומות פקוחות לרווחה וריסיה בצבע זהב חיוור. על לחייה פזורים נמשים. היא מין פיה שדונית קטנה, לבושה תמיד בגוונים של ורוד, מה שמעורר בשרלוט עוגמת נפש, בינה לבין עצמה. שרלוט חושבת שזה מעיד על היעדר שאר רוח.

“הוא יאהב את זה,” מרגיעה אותה איב, מניחה יד על כתפה הקטנה של הילדה. זה בסדר שטיילר מבלה זמן כה רב בבהייה בצג המחשב?

הן יוצאות לפאטיו. האוויר חם ומעיק. איימי מדלגת ובאה לעזור למליסה לקשור את הבלונים לטרמפולינה. השמש תקועה קצת מעל האופק, משגרת נצרים של אור כתום המצייר צללים על הפאטיו ועל הדשא. בעבר, איב אהבה את השמש. היא הייתה מתפנקת בחוץ במשך שעות, מניחה לשמש לקלות את עורה, מפנה את פניה אל הקרניים החמות. אבל בימים אלה, זה המקסימום שהיא מתקרבת אל השמש.

“שמעת משהו מדייויד?” שואלת שרלוט, ואיב מניעה את ראשה בשלילה. אין יותר מדי טיסות בין קולומבוס לוושינגטון די.סי. יכול להיות שדייויד מיהר לתפוס את הטיסה האחרונה ולא הספיק להתקשר קודם. אני אנסה להגיע, אמר. אם הוא יצליח לסיים את הפרויקט שהוא עובד עליו. אם הוא יצליח לתפוס טיסה מוקדמת. היא הרגישה שהיא טובעת באם. “הוא מביא לטיילר מתנה. הוא היה מודיע לי אם הוא לא יהיה כול להגיע.” איב אומרת את הדברים, כאילו היא מחפשת אישור. היא אומרת את הדברים מתוך רצון שיהפכו למציאות.

“אולי הוא רוצה להפתיע אתכם.”

זה יהיה ממש נפלא. השער יחרוק וייפתח, ודייויד ייכנס לחצר, שערו החום סתור על מצחו הגבוה, ועל פניו החיוך המסתורי הזה, שמגיע עד עיניו הכחולות. דייויד אהב להפתיע אותה עם פתק שהצמיד למראה באמבטיה, עם פרח יחיד שהגיע במיוחד עם שליח.

גם הוריה לא התקשרו, אבל הם לפחות שלחו כרטיס ברכה, מעטפה בצבע תכלת המונחת על שולחן המטבח, כדי שטיילר ימצא אותה כשיירד למסיבה. כרגיל, יהיה בתוכה צ’ק, וטיילר יעמיד פנים שהוא מתלהב מאוד. לכסף אין שום משמעות מבחינתו. למה שתהיה?

בשעה 20:11 נשמע צליל פתיחת הבריח וטיילר יוצא בכבדות מחדרו, אוחז בידו מצלמה. “יומולדת שמח,” היא אומרת ומחבקת אותו. הוא מרכין את ראשו במבוכה. אור הנורה מנצנץ על עדשות משקפי השמש שלו.

“יומולדת שמח, טמבל,” אומרת מליסה וטופחת לו קלות על כתפו.

החברים שלו כבר בפאטיו, ממרפקים ודוחפים זה את זה. ארבעה, לא שבעה כפי שאמורים היו להיות, אבל לפחות חברו הטוב ביותר נמצא. הבנים בכל מיני גבהים ומידות, בדיוק בשלב המוזר הזה בחייהם, שבו הם בכלל לא נראים כאילו הם שייכים אפילו לאותו מין. הם מריעים כשטיילר יוצא להצטרף אליהם. הוא משתלב יפה בתוכם: לא גבוה מדי, לא נמוך מדי. הוא מחייך כשהוא רואה את פנסי הנייר המפיצים נוגה עמום. “מגניב,” הוא אומר ומרים את מצלמתו.

הפיצה מגיעה, ושרלוט עוזרת לאיב לערוך את השולחן. איימי מרפרפת סביבן, חוטפת מדי פעם חתיכת פרי, רודפת אחרי הגחליליות המהבהבות ממרחק. כמה שכנים הגיעו. מכאיב לראות את אלברט בלי רוזמרי. הוא הזדקן, הוא מתנועע באטיות, נתמך בגב הכיסא. סופי מגיחה להופעת אורח קצרה, וגם ניל סיפריאנו, שתמיד מקפיד לשמור על מרחק מכולם. אין סימן לשכנים החדשים, משפחת ריילנד, אבל זה לא מפתיע. שרלוט היא זו שמכרה להם את הבית, והיא לא הפסיקה להלל אותם. את תאהבי אותם, הבטיחה לאיב. הם משפחה ממש מתוקה. אבל שרלוט ידעה שאין כל משמעות להבטחה הזאת, כל עוד איב לא דיברה איתם על טיילר. איב עצרה בדרך לחנות לציוד המסיבות כדי להגיד להם שלום, כשעמדו בשביל הגישה לביתם והתבוננו בסבלים שפרקו את רהיטיהם. הולי שמעה את בקשתה של איב, אבל מרק היה זה ששלח יד וקיבל את הסלסילה שלה עם נורות הליבון. בטח, אמר, אין בעיה.

מה היא הייתה עושה אילו כן הייתה להם בעיה עם זה? טיילר לא היה מסוגל לצאת מהדלת הקדמית, שלא לדבר על שהייה בחצר האחורית. היא התקשרה לדייויד כדי לשתף אותו בבשורה והגיעה לתיבה הקולית שלו. נחש מה, אמרה והשאירה את ההודעה שלה, בלי לדעת מתי הוא ישמע אותה.

נראה שטיילר נהנה. הוא קופץ על הטרמפולינה עם חבריו, הברזנט נמתח למטה בצורה מדאיגה בגלל משקלם של חמישה נערים מתבגרים. הם חיברו את הממטרה שתסתובב מתחתיהם, וכעת הם שואגים מצחוק, בעוד המים מתיזים לסירוגין. איב הציעה לשכור מסך קולנוע, או להסיע את כולם לחקור מערה סמוכה, אבל טיילר סירב לכל זה. שום דבר, אמר לה. אני לא רוצה כלום.

הוא מתבגר, אמר דייויד, כשהביעה באוזניו את החשש שטיילר אולי מדוכא. אם כן, זה היה מרגיע, אבל מה אם לא? טיילר לא אהב את הפסיכולוג שמצאה לו. אני אמצא מישהו אחר, הציעה, אבל טיילר הזעיף פנים. פשוט תפסיקי, אימא, אמר, והיא הפסיקה. אבל היא והאמהות האחרות של ילדי אֶקְס פִּי מדברות ביניהם. ארבע עשרה הוא גיל מסוכן. זה גיל מספיק בוגר כדי להבין, אבל צעיר מכדי להשלים עם זה. בני ארבע עשרה שונאים מגבלות, מתריסים נגד החוקים שנועדו לשמור על בטחונם. היא שמעה על מאבקים נוראיים שאמהות אחרות נאלצות לנהל. הוא לא יודע שהוא חייב להרכיב משקפי שמש? או תפסתי אותה מתגנבת החוצה! איב הקשיבה והביעה השתתפות. טיילר כבר התחיל לקחת סיכונים. הוא מסרב לעטות את המסכה שלו כשהיא לוקחת אותו לרופא. הוא שונא את המסכה ושומר אותה שלא בהישג יד, על מדף רחוק בארון שלו. היא לא יכולה להכריח אותו לעטות אותה. האמהות האחרות מקשיבות, ממלמלות הבטחות מרגיעות. אפילו הילדים הטובים ביותר מתמרדים לפעמים.

היא מוציאה את העוגה, נרות מהבהבים בחשכה, והם שרים “יום הולדת שמח”. היא רואה את תווי הפנים של בעלה משתקפים בפני בנה המוארים באור הנרות: שפתו התחתונה המלאה, עיניו העגולות. טיילר חושב על משאלה ומכבה בנשיפה את הנרות. שרלוט מביטה בה ומיד לוקחת את הסכין ומתחילה להגיש את העוגה, כדי שאיב תוכל לחמוק אל בין הצללים עד שתתעשת.

ארבעה עשר ימי הולדת עד כה. היא זוכרת את כולם: את יום הולדתו הרביעי, כשכל הילדים התרוצצו והשמיעו נביחות, חובשים אוזניים רכות ושמוטות של דלמטים שהכינה מלבד שחור ולבן מודבק בדבק חם, עם עוגת יום הולדת שאפתה בתוך קערת אלומיניום גדולה, בצורת מזון לכלבים. את יום הולדתו החמישי, כשהילדים דגו את הפרסים עם מגנטים קשורים לחוטים. את השביעי, כשחבשו כובעי בוקרים וצלו נקניקיות במדורה. התשיעי, כשכתבה יום הולדת שמח!!! בגיר זרחני על המדרכה כל הדרך לפארק, שם חיכו חבריו וקפצו מהמחבוא כדי להפתיע אותו. יום הולדתו האחד עשר, כשהפכה את החצר האחורית לנוף פני הירח וכולם זללו גלידת אסטרונאוט והעיפו צלחות פריזבי זרחניות, שיצרו שובלים לבנים מטושטשים.

כולם היו נפלאים, בדרכם הבלתי מושלמת של ימי הולדת. אך יום ההולדת הטוב ביותר היה הראשון שלו, לפני שנודע להם. היא הוציאה בריכה מתנפחת, וטיילר נכנס ויצא ממנה כל אחר הצהריים, מתיז מים, מוחא כפיים, מניע את ברכיו עם גומות התינוק החמודות. הוריה ואביו של דייויד היו שם, עמוסים מתנות. כל כך הרבה מתנות, שהיא נאלצה להניח כמה מהן בצד. מליסה בת השלוש התרוצצה ושרה את השיר החביב עליה מתוך סרטוני ברני, ואחר כך נרדמה בחיקו של דייויד. זה היה יום ההולדת המאושר ביותר עד כה. כבר לא יהיה עוד אחד כמוהו.