סוכן בברלין

דצמבר 1941

לטום מילר מעולם לא היה זמן לענייני דת. למרבה המזל גם הוריו לא גילו בכך עניין, והעובדה ששניהם מתו לפני שהיה בן עשרים רק חיזקה את גישתו הספקנית לכל מה שקשור לאמונה.

האמונה היחידה שהנחתה את חייו של קצין הצי הצעיר היתה שעליך לנהוג כלפי הזולת כשם שהיית רוצה שינהגו כלפיך, וסוף־השבוע הזה, הראשון בדצמבר, היווה דוגמה טובה לכך.

מזה כשבועיים הצי הפסיפי נמצא בכוננות גבוהה בבסיס שלו בהוואי, וכל החופשות בוטלו. אבל בשבת בערב הוסכם שתריסר קצינים זוטרים מאוניית המערכה יו־אס־אס אריזונה יורשו לרדת לחוף, לוטננט טום מילר היה אחד מבני המזל ששמם עלה בהגרלה.

אחד מחסרי המזל היה חברו הטוב ביותר, מארק ביאנצ'י. שניהם חלקו תא צפוף והיו בני אותו גיל ובעלי אותה דרגה, ושניהם הגיעו מפילדלפיה. מארק היה הרוס מכך שלא נבחר לרדת לחופשה בחוף. הוא הכיר לאחרונה אחות בשם לוסי מבית החולים של הצי, ולוסי הצליחה לארגן להם דירה של חברה במפרץ אייאה לסוף־השבוע.

טום החליט שאם היה במצבו של מארק, הוא היה מצפה שמישהו ינהג כלפיו בהגינות — וכיוון שאחיות נהגו להסתובב בקבוצות, סביר להניח שללוסי יש חברות. לאור זאת, הוא נתן את אישור החופשה שלו למארק ביאנצ'י אסיר התודה, שהבטיח להשיב לו טובה ביום מן הימים ואמר שהעדיפות העליונה שלו בסוף־השבוע — אם כי איכשהו טום פקפק בכך — תהיה לשאול את לוסי על החברות שלה ולמצוא לטום מישהי מתאימה.

לוטננט טום מילר היה משובץ להתחיל משמרת רק ביום ראשון בשעה תשע בבוקר, לכן הרשה לעצמו להתעכב במיטת הדרגש שלו.

גם כשהיא עוגנת במקום, אוניית מערכה גדולה מפיקה קקפוניה של צלילים, תוצאה של השמת שלושים אלף טון מתכת עם אלף וחמש מאות אנשים על המים. לטום מילר נדרשו כמה רגעים עד שהבין מה העיר אותו בחמש דקות לפני שמונה באותו יום ראשון בבוקר.

תחילה שמע צעקות במסדרון, לאחריהן הוא קלט רעש דלתות נטרקות ואת יללת האזעקה מפני התקפה אווירית, וידע שהוא צריך לעלות לסיפון מהר ככל האפשר.

בהלה פשטה במסדרונות הצרים, אנשים אצו רצו בכיוונים שונים, נדחקו כנגד המחיצות בצעקות שלא מדובר בתרגיל.

טום מילר הספיק להגיע לסיפון ולראות את הגל הראשון של מפציצי הטורפדו היפניים מגיחים ביעף נמוך מכיוון צפון. הוא ראה אש תותחים פוגעת בירכתיים של היו־אס־אס נבאדה ואת יו־אס־אס וסטאל שעגנה לצדם חוטפת פגיעה ישירה.

ואז נשמע הפיצוץ הראשון. קולות הנפץ ומראה הפיצוצים הצבעוניים יצרו מחזה כמעט חגיגי.

לרגע לוטננט טום מילר היה המום מכדי להגיב, ואז מישהו צעק לו להגיע במהירות לחרטום, היכן שהשתוללה דליקה. הוא ירד במהירות בסולם והגיע לסיפון, ובאותו הרגע טורפדו נוסף פגע בחזית האונייה.

כעבור כמה שניות הוא התאושש והציץ בשעון היד שהראה שמונה דקות אחרי השעה שמונה, והוא חשב על אביו, שהעניק לו את השעון, ואיכשהו הדבר נתן לו את הכוח לקום על רגליו. הוא דידה כמה מטרים, חשב על אביו והרגיש את ידו הבוטחת אוחזת במרפקו ומכוונת אותו.

רגעיו האחרונים של לוטננט טום מילר הגיעו תוך זמן קצר: אור מסנוור וצרורות מחרישי אוזניים, ולאחריהם עלטה ודממה נצחיות.

ארבעים דקות אחרי מותו של לוטננט טום מילר פתחו המטוסים היפניים בגל התקיפה השני. כעבור רבע שעה הסתיימה ההתקפה על פרל הארבור, והמפציצים היפניים עזבו אחרי שהשמידו את רוב הצי הפסיפי והותירו אחריהם למעלה מאלפיים אמריקאים מתים.

מהומה ובלבול השתררו באי, וענני עשן שחור היתמרו לשמים יחד עם ריח חריף של הרס.

ממשרדו ברחוב נורת, מעל מפרץ קווארי לוֹך, לוטננט־קומנדר סאם סטיין צפה בהשתאות בהשתלשלות ההתקפה. ברגע הראשון הוא רץ להסתתר במקלט, אבל אז החליט שהוא נוטש בכך את העמדה שלו וחזר למשרדו בקומה העליונה. כל החלונות היו מנופצים, הוא סרק במשקפת את השמים ואת הנמל, עשה כמיטב יכולתו לייצב את ידיו הרועדות, עצר לרשום הערות ותהה אם לשלוח עדכון כתוב או להרים טלפון לסן דייגו.

עם סיום התקיפה השתררה דקה של דממה מוזרה, הפסקה קצרה בין רגע הסתלקות המטוסים לבין יללת הצופרים והצרחות. סאם סטיין עדיין היה שרוי בהלם, הוא ניגש לשולחן המשרדי שלו, פינה את ההריסות — ומאחר שלא ידע מה עוד לעשות — התחיל לכתוב דוח. מטוסי קרב יפניים מכסים את השמים, הנמל התמלא בהריסות, ה...

קולות צעדים על רסיסי זכוכית גרמו לו להרים את המבט. היה זה רוברט קלארק — רוברט ו' קלארק הצעיר — גם הוא לוטננט־קומנדר, שאותו הכיר מישיבות במטה הצי. קלארק שירת במשרד מודיעין הצי, הוא היה טיפוס מתנשא שאימץ לעצמו מבטא אנגלי מזויף, ונהג להתייחס בבוז לכל מי שאינו בעל דרגה בכירה משלו.

"הדרך חסומה ואני לא יכול להתקרב לקוּאהוּאָה. תן לי טלפון, שטיין." באופן מפתיע הוא נראה רגוע וביטא את השם "סטיין" כ"שטיין" ואז הרשה לעצמו לעצור ושמץ של חיוך.

"אם תמצא אחד שעובד. הם כולם מנותקים."

רוברט ו' קלארק הצעיר רחרח כאילו הוא מנסה לפענח מהו הריח. הוא פסע סביב החדר, ניסה את כל הטלפונים וטרק אותם כשהוא ממלמל "אלוהים אדירים", ומתבונן בסאם סטיין כאילו הכול באשמתו.

"הם השמידו את הצי," אמר סטיין. "ראיתי מכאן שהנבאדה, האריזונה, הווסט וירג'יניה והאוקלהומה חטפו פגיעות קשות. היו לפחות... כמה?... מאתיים מטוסים יפניים בכל גל?"

קלארק משך בכתפיים והדליק סיגריה מבלי להציע לסאם סטיין.

"לא היינו אמורים לדעת על זה, רוברט? בטח היה לנו מושג כלשהו, אזהרה כלשהי? התקפה בסדר גודל כזה... היא לא צצה לפתע משום מקום."

לראשונה לוטננט־קומנדר רוברט ו' קלארק הצעיר ממשרד מודיעין הצי הביט ללא התנשאות בעיני עמיתו הקצין.

"הו, בהחלט ידענו... לעזאזל, ידענו היטב."