סוכן חשאי

אריק אריקסון, בנם השלישי של מהגרים שבדים, נולד ב-1898 וגדל בשכונת קראון הייטס בברוקלין, ניו יורק – במרחק רחובות ספורים בלבד מנופי הפאר של איסטרן פארקוויי. אביו, פריץ, היה בעל חנות תכשיטים בשם פ"ו אריקסון, יהלומן ושען, בראלף אבניו 146 בשכונת בדפורד סטויבסנט הסמוכה. חמשת הילדים, ובהם אריק, גדלו בבית דו-קומתי צפוף בסטרלינג פלייס. שם הוא למד שנדרשת לאדם תערובת של שאפתנות וכוח כדי להשיג את מה שהוא רוצה בחיים.

ב-1916, בשנה שבה סיים אריקסון את התיכון, היה מקום אחד שאליו היה אמריקני נבון אך חסר השכלה יכול לפנות כדי לעשות לו הון. לא וול סטריט. לא שדות הזהב בקלונדייק. מזרח טקסס. שלוש-עשרה שנה קודם לכן, בעיר משעממת עד עפר בשם בומונט, בתוך כיפת המלח שקיבלה את הכינוי ספינדלטופ, מצאו קודחים את מאגר הנפט הגדול ביותר בהיסטוריה האמריקנית. מאז הבהלה לזהב ב-1849 לא נראו סיכויי ההתעשרות מבטיחים עד כדי כך. אנשים היו יכולים לתפוס טרמפים לטקסס, ואם תבעו לעצמם את השטח הנכון – יכלו להתעשר כקורח בן לילה. "באמת היו בחורים טקסנים עניים שגילו בארות נפט שוצפות והפכו מיליארדרים בן לילה," כותב ההיסטוריון בריאן בורו. אחרי כמה שנים ספינדלטופ, שהפיקה כמות מדהימה של 100,000 חביות ביום, שילבה כוחות עם מגדלי הקידוח בחלקות סמוכות והפיקה יותר נפט מכל שאר שדות הנפט בעולם גם יחד. חמש מאות חברות צצו להן בבומונט, כולל טקסקו וגולף אויל. בתוך שנים ספורות הפכה אמריקה להיות יצרנית הנפט הגדולה בעולם.

חלומות על שינוי גורלו מילאו את אריק אריקסון, והוא נפרד לשלום מהוריו ותפס רכבת דרומה. הוא ירד בבומונט, בלע נשימה מחניקה של חום ואבק, ומצא את עצמו בנוף חדש, מישור חוף יבש שהפך לדבר מה יחיד במינו ביבשת צפון אמריקה, מחוץ לשדות הנפט של פנסילבניה. בלילה בומונט הייתה כור מצרף של אש וצל על הקרקע השטוחה: בתי המרזח, המרפסות ובתי הבושת המאולתרים היו מוארים בלהבות שניזונו בגז הטבעי הלא רצוי מן הבארות. בומונט הייתה מעין קהילה של נוודים, זונות, שיכורים והחוואים הצעירים וצרובי החמה שעבדו בבארות, גברים שהיו דומים מאוד לאריקסון עצמו. אחרי העבודה לא היה הרבה מה לעשות, רק להשתכר ולהתקוטט ברחובות או ללכת לישון. מחוץ לחלון חדרו הקטנטן של אריקסון מגדלי קידוח מתכתיים שחורים, שהיו דומים לחרקי ענק, ניצבו בשורות על רקע שמי טקסס הרחבים. עשרים וארבע שעות ביממה הגיעה הנשיפה המייללת של צינורות ניקוז הגז לאוזניו של אריקסון. הוא שמע את הקול הזה ברצף במשך חודשים, אפילו מתוך שינה.

תוך זמן קצר מצא אריקסון עבודה כפועל חסר הכשרה. מנהל העבודה שאל את אריקסון שתי שאלות בלבד לפני ששכר אותו: "איך קוראים לך?" ו"לאיזה קרוב משפחה להודיע?" שום דבר אחר לא היה חשוב בבומונט. כל אדם, לא משנה מה גילו או מאין הגיע, בא לטקסס כדי להתעשר, או למות בניסיון לעשות זאת. השכר היה טוב – חמישה דולר ליום כאשר העובד הממוצע הרוויח הרבה פחות – אבל העבודה הייתה מסוכנת להפליא. פועל אחד כינה את התפקיד "עבודת עינויים": עובדים מרוחים בנפט מצחין משרכים את דרכם בבוץ בגובה הברכיים, מושכים ודוחפים צינורות שמנוניים וחלקלקים למקומם, ריאותיהם מצולקות מחשיפה לגז שעלה מן הבארות והכיל מימן גפרתי. עובדי הנפט היו טיפוסים קשוחים ופיזיים, ועבודה בחום של יותר מארבעים מעלות צלזיוס לא ציננה את הרוחות. מדי פעם ראה אריקסון קרב סכינים בין חברי הצוות. בדיוקנאות מאוחרים יותר היה נראה שאפו של אריקסון נשבר. הוא מעולם לא אמר איפה הדבר קרה, אבל הגיוני להניח שמדובר בטקסס.

בלי הון ראשוני ממשפחתו שיאפשר לו לקנות חלקה, אריק היה אחד מאלפי הצעירים שנשאבו לפרץ הפעילות, שרובם החזיקו מעמד רק שנים מעטות עד שאורח החיים שחק אותם. מחפשי נפט ניסו בכל כוחם לחזור על ההצלחה של ספינדלטופ, אבל רובם כשלו. כשטקסס התחילה להתייבש, אריקסון יצא לעבר אוקלהומה בחיפוש אחר עבודה קבועה.

בזמן שהפועלים מסביבו בזבזו כל פרוטה שהרוויחו על נשים ועל ויסקי, אריקסון חסך את כספו בקפידה. הוא חלם ללמוד בקולג' בצפון-מזרח ארצות הברית ולשוטט במדשאות הקמפוס כשהוא אוחז ספר גיאומטריה ביד אחת וסטודנטית יפה בשנייה. הוא קודם לתפקיד משגיח קו, שמסייר לאורך הצינורות ומחפש דליפות וסחף. בהליכה וברכיבה מאוהיו לבאיון, ניו ג'רזי, אריקסון ראה בתי זיקוק חדשים שצצו כדי להרוות את צימאונה הבלתי נדלה של ארצות הברית לנפט. בתוך זמן קצר הוא עבד כעוזר מפקח בבית זיקוק באוקלהומה, תפקיד שהלביש אותו בחולצה מכופתרת ועניבה, הוריד אותו ממגדלי הקידוח והציב אותו במפעל.

אבל חיי הפקידות שיעממו אותו. כמו מחפשי הנפט שפגש בבומונט, גם אריקסון רצה להרוויח מעסקי הנפט הכול או לא כלום.

ב-1917 אריקסון התקבל לאוניברסיטת קורנל. הוא שמח לעזוב את ימי העבודה המפרכים באוקלהומה והשקיע את כל מרצו בקורסי ההנדסה. הוא קיבל הצעה מבית האחווה האקסקלוסיבי בטא תטא פי ושיחק בתפקיד רץ אחורי בנבחרת הפוטבול ביג רד. בסתיו עבר לשחק בייסבול. חבריו לנבחרת הפוטבול הצמידו לו את הכינוי "רד", על שם חוקר הארצות הנורבגי "אריק האדום". הוא היה דמות מדוברת בקמפוס – מבוגר יותר, קשוח יותר ומקסים יותר מאשר הנערים שהקיפו אותו.

בסוף 1917 מלחמת העולם הראשונה כבר השפיעה עליו אישית. אחיו הבכור של אריקסון, הנרי, נשלח לצרפת כטירון ביחידה 315 של חיל הרגלים, שהייתה חלק מהחטיבה שהצטיינה מאוחר יותר במונטפוקון במהלך הקרב על יער ארגון. כמעט 117,000 אמריקנים מתו במלחמה הגדולה, והנרי חווה את המלחמה על בשרו, ואילו אריק היה יכול רק לקרוא על הטבח בדיווחים מהחזית. האחים התכתבו תכופות, דיברו על המלחמה ועל שירה ולימודים ובייסבול בקורנל. "אם העין שלך טובה כמו שהייתה," כתב הנרי לאריק, "והיד שלך חזקה כתמיד, אני לא רואה סיבה שלא תקבל תפקיד בנבחרת." יש נימה ברורה של הערצת גיבורים בדבריו של הנרי. במכתב אחר, הנרי כתב על הבן שרק נולד לו: "מצאנו לפני כמה ימים צילום שלי כשהייתי בן שמונה חודשים בערך. בקושי אפשר להבדיל... בינך לבין התינוק לביני."

המלחמה נמשכה, ואריקסון ניסה להמשיך להתרכז בלימודים. הפרוטה לא הייתה מצויה בכיסו, והוא היה קם בארבע בבוקר כדי ללמוד ולנהל חברה קטנה שהקים, שמכרה ביטוח לחבריו ללימודים בקורנל (הנרי הציע שאריק ימכור גם מנויים לעיתון סאטרדיי איבנינג פוסט). שנתיים לאחר מכן, ב-1921, סיים אריקסון את הלימודים. הוא היה בן 23, וכבר חי יותר מרבים שגילם כפול משלו, ותאוות הנדודים שהובילה אותו בעבר מברוקלין לטקסס ולאוקלהומה שוב התחילה לדחוק בו לצאת לדרך.