סוף העולם

1

"דבר ראשון השמים מחשיכים."

"ברור."

"ואז הם יוצאים מתחת לאדמה, ואם את בן אדם מסוג מסוים, אז הם גוררים אותך למטה ושם הם אוכלים את הגופה שלך."

הם הגיעו לשער המכלאה. קייט פתחה אותו והניחה לאחיה להיכנס ראשון.

"ונראה לי שאת לגמרי בן אדם מהסוג הזה."

היא החליקה את הבריח בחזרה למקומו בזמן שהוא שעט לפנים והותיר עקבות עמוקים בשטח הבוצי. היא באה אחריו וראתה אותו מתכופף כשעבר מתחת לגג הנמוך, טופח בידו הפנויה על קורת התמך וממשיך פנימה אל תוך המכלאה. אחיה בן האחת־עשרה התעורר בכל בוקר קופצני ומלא אנרגיה. כל מה שהוא נתקל בו בשעות הראשונות של הבוקר — מצבות של חיות מחמד, ערמות של בולי עץ, כפור — הכול הלהיב אותו.

"אני הולך לחלוב לכן את הנשמה," אמר אלברט לעזים. "אני אחלוב אתכן למוות."

הוא באמת נראה כמו מלאך מוות קטן, היא חשבה לעצמה, עם הברדס הכחול־כהה שלו ודלי לנשמות טריות. היא נכנסה אחריו למכלאה והתיישבה על שרפרף נמוך ליד בֶּלוֹנָה, העז האהובה עליה. זאת היתה עז אלפינית בת ארבע עם רגליים לבנות וזקן שחור בצורה של פסיק, שנקשרה בצווארה סמוך לקיר האחורי של המכלאה. היא רקעה ברגליה בקרקע בזמן שאכלה מתוך קערת המזון שלה. בֶּלונה היתה קשה במיוחד בבוקר; זה היה מן הדברים המשותפים לה ולקייט.

אלברט פיטפט תוך כדי חליבה. "...אז יש לה מין תמונה ענקית כזאתי של מה שנמצא באמצע היקום, וזה נראה פשוט כמו זוג עיניים. כמו שתי עיניים מרושעות, ענקיות..."

קייט ניסתה לא להקשיב לו. היא סחטה, משכה, סגרה את כל אצבעותיה סביב העטין והתרכזה ברעש שהשמיע החלב שזרם לתוך דלי המתכת. הצליל נחלש ככל שהדלי הלך והתמלא. היא הצמידה את אוזנה אל צד גופה של בֶּלונה, הקשיבה לקרביים המקרקרים, הרגישה את הריאות שלה מתנפחות ומתרוקנות כשנשמה.

"...מחקרים מלמדים שתצטרכי להיפרד לשלום מכוח המשיכה ומהזמן ומהאוניברסיטה ומ..."

"אלברט."

הוא הפסיק לדבר, אבל היא ידעה שדיבורו ממשיך בשטף בתוך ראשו. היא התחילה להיכנס לקצב, לחלוב בשתי ידיים, והאצבעות שלה החלו להתחמם. אחיה השתעשע בינתיים עם העז כאילו היתה משחק מחשב.

"אחת אפס," הוא אמר כשהרים את הדלי והשרפרף שלו ועבר לצד השני של המחיצה. הוא הניח קערת מזון מול בּאבֶּט, שהתחילה ללעוס מיד.

בֶּלונה החלה להיאבק מעט ולרקוע על עומדה. רגליה נקשו בדלי. קייט החליקה את מפרקי אצבעותיה על שערות זקנהּ של העז, רכנה אליה ולחשה באוזנה.

"מה את אומרת לה?"

"שום דבר."

"את מאוהבת בבֶּלונה? זה בסדר. לאמא ואבא לא יהיה אכפת. הם לגמרי זורמים. הם רק רוצים שתהיה לך מערכת יחסים אוהבת."

בֶּלונה בעטה בדלי בכוח. חצי מהחלב נשפך על הבוץ והקש. קייט חשקה שיניים.

לאחר שנים של איסוף מילים מפי מבקרים בני לאומים זרים שהגיעו לקהילה, אחיה החזיק באוסף של קללות עסיסיות במיוחד. הוא ציקצק ופלט לעברה ביטוי מעליב בבנגלית.

האור החל לעלות. במקום עמד ריח של קש ושל חרא. פרסות התחככו בחצץ. מחוץ לבקתה העגמומית היא יכלה לראות את הגשם ממשיך לטפטף ברחבי המכלאה וממלא את השקעים שהותירו מגפיהם בבוץ.

בחצר מזג אלברט את החלב אל תוך המחבצה הישנה והעקומה. נתזי בוץ ורפש הסתתרו בין הנמשים שעל פניו. אוזנו הימנית, היא הבחינה, היתה מלאה חול. לעתים קרובות היא ניסתה לשכנע אותו להתנקות. לא פעם ניסתה להסביר לו כי חובתם כבני הקהילה היא להילחם בדעות הקדומות שנקשרו בה, וכי אחת הדרכים לעשות זאת היא הקפדה על רמה גבוהה במיוחד של היגיינה אישית. היא עצמה הקפידה על כך. אלברט לא הפגין שום עניין. הוא שאף לפתח ריח גוף בוגר, ובציפייה ליום הגדול היה נוהג לפשפש מעת לעת בבתי השחי שלו ובעורלתו, ואז לרחרח את קצות אצבעותיו כמו מלצר יינות המבקש לאמוד יין יקר.

היא חיכתה רגע ואז קראה "תיק!" זה היה הסימן. הוא הסתכל עליה, מיצמץ, קרא "תק!" והחל לרוץ. הדלי הריק שבידו הצטלצל כנגד האבנים.

הם דהרו אל הכניסה הקדמית של הבית, החליקו על החצץ וחפזו מבעד לדלתות הכפולות, יחד במעלה המדרגות הרחבות — שעליהן הותירו שובל של בוץ — ואז במדרגות הצרות ואל תוך חדר הרחצה הגדול, המשותף. היא כבר היתה מבוגרת מדי לזה, אבל לא האמינה שיסכים להתנקות אי־פעם בלעדיה. הם התחרו ביניהם מי יתפשט ראשון.

קייט ישבה על הספסל, משכה מעל רגליה את המגפיים המרובבים בבוץ ואז קילפה מעליה את הגרביים. היא פתחה את כפתור הג'ינס שלה. המכנסיים נשרו מטה, אל כפות רגליה. אלברט ישב בשפיפה ועשה מאמץ ניכר לפרום את השרוכים, שלא מזמן למד סוף־סוף לקשור, אבל עשה זאת טוב מדי. קייט פנתה ממנו, הסירה את הסוודר והטי־שרט שלה במשיכה אחת וחשפה שלוש בהרות במרכז החזה, אשר זכו לשימת הלב הראויה, ולצדן, אף שיציבתה ניסתה להסתיר אותם והחזייה ביקשה להעלים אותם מן העין, גם את שדיה. אלברט, שראה שאחותו כבר בבגדיה התחתונים, נלחץ. כל כולו נעשה למערבולת בהולה של משיכות ודחיפות. הוא ניסה לבעוט את מגפיו מעל רגליו, ראשו נתקע בברדס והוא החל להשתולל כמו דג שנתפס בחכה וחובט בסנפיריו. קייט התיישבה על הספסל, התכופפה והורידה את המכנסיים התרמיים ואת התחתונים. שׂערה הגיע עד הכתפיים וצבעו האדום הזכיר חלודה מתקדמת, אם כי אריזת צבע השיער הבטיחה שיהיה "ערפדי". היא נהגה לצבוע גם את שׂער הערווה שלה. היא שיחררה את תפס החזייה ודילגה מעל אלברט, שרק עכשיו הצליח להשתחרר מהמגפיים, התייצבה מתחת לראש המקלחת ופתחה את הברז. מים עולצים שצפו על גופה. סחופת ובוץ וקש התוו מעגלים בכיוון השעון כשנשטפו אל פתח הניקוז.

"תחזור לנעליים עם סקוטש," היא אמרה.

היצור הגיב במָלַאִית.

בסופו של דבר הצליח אלברט להסיר את החולצה ולהשתחל אל מחוץ למכנסיים ולתחתונים. קייט העיפה מבט אל הגוף הרזה הלבן כחרסינה. כל צלעותיו נראו בבירור מתחת לעורו, עצמות הירך היו חדות כמו אבן צוּר, ברכיו הבריקו, הפין נראה כמו בלון נבוּל.

"קר, קר, קר," הוא קרא, קם על רגליו וזינק אל מתחת למים. קייט, בעדינות של לוחם שוורים, צעדה לאחור והניפה את זרועותיה כלפי מעלה כדי להימנע מכל מגע עם גופו. הוא קיפץ מרגל לרגל תחת הזרם. עור הברווז שלו נרגע. המים שהתערבלו לרגליהם נצבעו בגוון שנראה כמו שכבת הנוזל שנחה על היוגורט הביתי של פטריק.

"תיק תק," אמר אלברט. "כמה זמן נשאר לנו?"

"דקה, אולי פחות."

לקהילה היה דוד מים סולרי קטן בנפח של ארבעים ליטר שהתקלקל לעתים קרובות. עכשיו, בסוף אפריל, היה מקום לפליאה אם תכולתו הספיקה לארבעה אנשים. ברגע שהמקלחת "השתנתה", כלומר התחילה להזרים מי נחל קפואים, צרחותיהם של התרמילאים המבקרים נשמעו מקצה החווה ועד קצה. קייט ואלברט ידעו שיש להם זמן רק לשטיפה מהירה. לא ספוג, לא מרכך שיער.

"הזמן עומד להיגמר," אמרה קייט. "קדימה."

אלברט הרכין את ראשו. היא סחטה לכף ידה מעט שמפו עשוי חלמון ביצה ושיבולת שועל, מרחה אותו על ראשו, שיפשפה מעט ואז שטפה בזרם מים חזק.

"גמרנו איתך. עכשיו אני." קייט תחבה את ראשה מתחת לזרם ואז מרחה את מנת השמפו האפור על שערה. "יש לנו בעיה," היא אמרה. "אין קצף. תמצא את המוּברח."

חבוי בין התחליבים והקרמים שהצטופפו יחד על מדף פינתי באחורֵי אזור הרחצה מצא אלברט בקבוק טיולים זעיר של שמפו פנטן, שאחד המתנדבים הצליח להבריח פנימה.

השמפו הפך לקצף על קרקפתה של קייט, ואחיה צפה בו נוזל במורד גבה, ישבנה, רגליה. הם התחילו להרגיש את טמפרטורת המים צונחת.

"כמה זמן?" הוא שאל.

"כמה שניות."

הם התחילו את הספירה לאחור יחד.

"חמש, ארבע..."

קייט טיפלה במהירות בבתי השחי שלה.

"שלוש, שתיים..."

הם גיששו את דרכם אל מחוץ למקלחת בעיניים עצומות ומכוסות סבון, ומתחו את זרועותיהם קדימה כמו זומבים כדי למצוא את מתלה הבגדים. הם התעטפו במגבות רגע לפני שגל הקור המקפיא נחת עליהם. קייט הושיטה את ידה פנימה וסגרה את הברז.

הם ישבו יחד על הספסל הנפתח, עטופים במגבות, והתנשפו. המגבת של קייט היתה מהודקת מעל שדיה. גביהם הותירו סימני רטיבות על הטפט שעל הקיר.

אחרי זמן מה פרש אלברט את המגבת שלו במרכז הרצפה.

"אלברט, בבקשה אל תעשה את זה."

הוא התכווץ לכדי כדור על גבי המגבת, ראשו בין ברכיו. עור ברווז החל להתפשט על ידיו ורגליו.

היא ספרה את הבליטות של עמוד השדרה שלו.

"מה אני?"

"מבוגר מדי בשביל זה."

"מה אני?"

"מעצבן."

הוא רעד מעט.

"לא. מה אני?"

"פצצה?"

"לא. תנסי עוד פעם."

הרגעים האלה, הרגעים שאחרי המקלחת, הם שהיו בעייתיים במיוחד מבחינת קייט. הוא עדיין התנהג ונראה כמו ילד, אבל היא התחילה להרגיש את כף ידו השמנונית של גיל ההתבגרות טופחת על כתפו של אחיה. לא היה לה שום רצון להתקלח איתו כשיהפוך למתבגר לכל דבר. זאת חייבת להיות הפעם האחרונה, היא חשבה לעצמה. היא לא תוכל לעבור את זה שוב.

"גידול סרטני?"

"נסי שוב."

"שק עצמות?"

"לא."

"קונכייה ריקה?"

"לא ולא."

"ניסוי שנכשל?"

"ממש לא."

חוץ מזה, עברה בה המחשבה, מה היו הבנים מבית הספר אומרים אם היו שומעים על זה? את מסתבנת עם אחיך? אז ככה עושים בקומונה? פסיכי לגמרי...

לכו תזדיינו, שלא תעזו לשפוט אותי, היא חשבה לעצמה, וניסתה לזכור לקחת את התחושה הזאת אל שיעורי הבוקר שלה. במהלך שבעת החודשים האחרונים היא למדה בגורסינון קולג', מכללה קדם־אוניברסיטאית, והשיגה ציונים מעולים באנגלית, אזרחות, היסטוריה וסוציולוגיה. היא החליטה ללכת למכללה משום שהגיעה למסקנה שאין בקהילה אף אדם מבוגר שהגיע לדרגת המומחיות הדרושה כדי ללמד אותה. עד אז למדה רק בתוך הקהילה, עם אחיה. כפי שקורה לא פעם אצל ילדי חינוך ביתי, הם התקדמו בחומר הלימוד הרבה מעבר לבני גילם במערכת החינוך הציבורית. היא הגיעה למכללה בציפייה למצוא בה רק חולי מין ואידיוטים שונאי אינטליגנציה, ולכן כמעט לא דיברה שם עם איש. במהלך הסמסטר הראשון היתה קייט צועדת בין הכיתות במהירות ובמבט מפוחד, מביאה מהבית את ארוחת הצהריים הצמחונית שלה, סגורה היטב בקופסת פלסטיק מאיימת, ולומדת במלוא המרץ. כתוצאה מכך אף אחד גם לא התקרב אליה. עם תחילת הסמסטר השני היא התקבלה על תנאי לקיימברידג' ולאדינבורו, והתקבלה בלא תנאי לאוניברסיטת לידס. ההצעות האלה חיזקו בה את האמונה שצדקה כשהחליטה לא להתחבר עם אף אחד. החיסרון היה שלא היה איש שהיא תוכל לומר לו לך תזדיין, שלא תעז לשפוט אותי.

"אה, רגע, חכה שנייה," אמרה קייט. היא העמידה פנים שהיא מעשנת מקטרת. "אולי אתה... סלע?" הוא תמיד היה סלע. הוא לא ענה. הוא לא אהב שהיא מנחשת מהר מדי.

"טוב. אז אולי אתה האדם האחרון על פני כדור הארץ?"

"עוד לא."

"אז אולי אתה סלע?"

"כן!" הוא אמר, קם על רגליו והניף ידיים באוויר. הפטמות שלו היו קטנות כמו נמשים. "אני סלע!"

היא הרימה את המגבת שלו וכרכה אותה סביבו.

"נהדר. עכשיו צא החוצה."

אלברט פתח את הדלת ויצא אל המסדרון. היא לבשה את חלוק הרחצה שלה והתקיפה את שׂערה במגבת. צליל הקלדה נשמע מהחדר הסמוך, חדר השינה של הוריה. היא ידעה מה זה אומר. הקהילה קיימה לא מזמן יום פתוח לגיוס חברים חדשים, כפי שעשתה מדי פעם. בהזדמנויות כאלה הציפו בדרך כלל את החווה מטיילים ונוודים שונים ומשונים, ולעתים קרובות גם עיתונאי "סמוי" מזדמן, שהיה מעמיד פנים שהוא מורה בבית ספר יסודי. כדי להתקבל כחבר מן המניין בקהילה, המועמד נדרש להצטרף כמתנדב (כלומר לבצע עבודות שחורות כגון ניקוי כלי עבודה, ערבוב קומפוסט, ניכוש עשבים אינסופי). לאחר מכן היה עליו לעבור ראיון ראשוני קצר. אם עבר את הריאיון בהצלחה, המועמד התבקש לשהות בחווה במשך שבועיים לפחות (התקופה המומלצת היתה שישה שבועות). אחר כך הגיעה תקופת צינון של כחודש, ואחריה ריאיון עומק אחרון לצורך הכרעה סופית. תהליך זה ביטא בלי ספק את שיכרון הכוח של חברי ועדת הקבלה, ובמיוחד של דון ריילי, אביה של קייט. בהיותו בן שמונה־עשרה נכשל דון בראיון הקבלה לאוקספורד, וכעת נהנה מאוד לנסח את השאלות בעצמו.

שאלה: אם יש הפסקת חשמל וקר גם בחוץ וגם בפנים, איך תייבש את הבגדים שלך?

(תשובה: על חוטי כביסה בתוך החממה.)

שאלה: אם היית צריך לבשל ארוחה עבור הקהילה ולהשתמש ברכיבים עונתיים, מה היית מכין?

אַרלו מֶלה היה היחיד שהותיר רושם קולינרי של ממש, ואכן הכין, כפי שהבטיח, עוגת שוקולד ראויה לשמה.

"חברים חדשים בקהילה צריכים שיהיו להם ציפיות ריאליסטיות גם מאיתנו וגם מעצמם," אמר אביה. "היזהרו מזרים נושאי ציר דגים."

השילוב בין תהליך קבלה מפרך במיוחד לבין סיכוי לא מבוטל לקיומה של מחלת נפש בקרב מועמדים פוטנציאליים הניב שלל מכתבים מעניינים לאורך השנים. הקהילה נהגה לשלוח תגובה לקונית זהה לכל מכתבי הנאצה שהגיעו. תודה על המשוב הנדיב שהואלת לספק לנו... עם זאת, אביהם היה רגיש מאוד לביקורת על הקהילה — הוא התייחס לכל ביקורת כזאת כמתקפה אישית עליו. הוא אהב לנסח תגובות מפורטות, גם אם מעולם לא שלח אותן. מכונת הכתיבה שלו סיפקה לו הזדמנות לפרוק הרבה מאוד מתחים. תק תק. על אותו משקל, כולם ידעו מתי היתה אִמהּ עצבנית. פתאום היתה צצה באסם ערֵמה חדשה של בולי עץ להסקה.

לקהילה היה ספר־אורחים וספר־בורחים. האחרון הכיל ציטוטים נבחרים מעשרים שנה של מכתבי נאצה. עם המוצלחים שבהם נמנו ציור של האסם עולה באש ורשימה מקיפה של שמות חברי הקהילה בערבובי אותיות זדוניים. רק הכינוי שהומצא לפטריק קינווד — פטווד פין ריק — באמת תפס. שני הספרים הוצגו לראווה בחדר הכניסה, כדי להבטיח שהמבקרים יפַתחו ציפיות הולמות מן המקום.

אבל כאשר נכנסה קייט לחדר השינה של הוריה, ראתה שאמה היא זאת שיושבת ליד השולחן שבפינה, בלבוש מלא, ומקלידה על מכונת הסמית קורונה הישנה. שׂערה הכהה הגיע עד מתחת לכתפיה, ועליהן נפשק לכאן ולכאן. היא לבשה סוודר צמר בצבע מרגרינה. קייט צפתה באמה בזמן שאצבעה ניסתה לאתר קליד מסוים, ריחפה מעל האזור הרלוונטי ואז נחתה. פרֶיָה הפסיקה להקליד והניחה את ידיה על השולחן.

"מה קורה?" שאלה קייט ועיסתה את כתפיה המכווצות של אמה. היא קראה את המכתב שהמתין במכונה, אם אפשר היה לקרוא לזה מכתב. היו שם רק שתי מילים. "דון" ו"היקר".

קייט פנתה להביט באביה, שנשען וגבו על ראש המיטה. הוא תמיד הניח שתי כריות מתחת לכף רגלו הימנית משום שטען שהיא זקוקה ל"ניקוז". היה לו זקן ארוך ומוזנח של אדם שלא היה מתקבל לשום מקום עבודה. הילדים שלו מעולם לא ידעו אם היה לו סנטר נחוּש או חלוּש.

"אבא, למה אתה לא קם?"

"כבר קמתי," הוא אמר, אותה תגובה ששימשה את קייט כשלא רצתה להתעורר. הוא עדיין לבש פיג'מה.

ההורים שלה רבו לעתים קרובות, אבל עשו זאת בשקט רק לעתים רחוקות מאוד. אפילו אם במקרה קייט לא התעוררה למשמע קולות המריבה עצמה (דבר שהיה בלתי סביר בעליל בהתחשב בקיר הדקיק שהפריד בין חדרי השינה שלהם), היא ידעה שאמה תיכנס לחדרה מיד לאחר מכן, תעיר אותה ותספר לה מה היה. מאז שקייט הגיעה לגיל ההתבגרות, אמה שוחחה איתה בפתיחות מוחלטת על הכול, ובכלל זה מערכת היחסים שלה עם בעלה (אמא, את מוכנה לא לקרוא לזה מערכת יחסים? אתם אמורים להיות נשואים) וכן ענייני הקהילה. כך נודע לקייט, למשל, שפטריק קינווד, שתמיד נראה לה חסר פרוטה וכנראה חסר־בית לשעבר, היה בעבר מנהל אזורי של חברה זכיינית לייצור כרטיסי ברכה. היא סיפרה גם שמשום שהקהילה פעלה בשיטת "שלם כפי יכולתך", פטריק תרם לקופה את סכום הכסף החודשי הגדול ביותר, בהפרש ניכר משאר החברים. גילויים כאלה היו חלק מן הסיבה לכך שקייט ופריה היו חברות טובות לכל דבר. העובדה הזאת התחילה להטריד את קייט רק אחרי שראתה אמהות ובנות אחרות בעיירה הקרובה צועדות במרחק של עשרה צעדים זו מזו.

"מה הבעיה איתכם?" שאלה קייט.

"אין שום בעיה," אמר דון אל עורפה של אשתו.

פריה לא הסתובבה.

"טוב, אני מתייקת את האירוע הזה במגירת הזיכרונות המודחקים."

קייט חצתה את המסדרון אל החדר שלה והתחילה להתלבש לקראת היציאה למכללה. כבר נמאס לה שחושבים שהיא היפית, ולכן השתדלה להימנע מבגדים שיזהו אותה ככזאת: שמלות ארוכות, שָלים וצמידים, אף שלמרבה הבושה היו לה רבים כאלה. מן המסדרון נשמעה חריקה של דבר מה כבד שנגרר לאורך רצפת העץ.

היא לבשה ג'ינס כחולים צרים, כאלה שלא צריך להדק בגומייה כדי שלא יפריעו בזמן רכיבה על אופניים, נעלי ספורט עשויות חומר נושם, גופייה תרמית, חולצה ארוכה עם לחצנים שיהיה קל לפתוח כשתגיע לגבעות התלולות, ומעיל גשם צהוב מבריק עם ברדס שהיה חביב במיוחד על החבר שלה; לטענתו, הוא גורם לשאר הבנים לחשוב שהיא לא מושכת. היא פתחה את דלת חדר השינה שלה ומצאה מולה קיר מאולתר עשוי קופסאות נעליים, מזוודות ותיבת נצרים לאחסון בגדים.

"אלברט, אני מאחרת."

"זאת לא יציאה," אמר הקיר.

"אתה יודע שאני לא אוהבת ללכת, אבל אני חייבת."

"אנו מתנצלים על חוסר הנוחות הזמנית."

"אני הולכת להפיל את זה עכשיו, טוב?"

היא דחפה את קופסת הנעליים שעליה נסמך הקיר, והמבנה כולו התמוטט אל תוך המסדרון. אלברט נסוג מעט לאחור, לבוש בחלוק הרחצה שלו, והביט בה במבט עגום של חסר־בית המביט בקבלן שבא להרוס את המבנה הנטוש שבו התנחל. היא עברה מעל לקופסאות וירדה לקומה התחתונה. אחיה טיפס על המעקה ונתלה ממנו עם הרגליים מתנדנדות באוויר. היא עמדה מתחתיו, על המדרגה התחתונה.

"אם תלכי, אני מתאבד."

"אתה לא תמות. רוב הסיכויים שאפילו לא תשבור את הרגליים."

"אני אסתובב באוויר ככה שאני אנחת על הראש."

סוליית כף רגלו השמאלית, היא ראתה, נמלאה יבלות ויראליות. קודם הוא הבטיח לה שכבר אין לו יבלות. היא הזכירה לעצמה שוב — אין יותר מקלחות משותפות.

היא חצתה את חדר הכניסה והתעלמה ממתנדבת פורטוגזית שישבה על הרצפה ובכתה כשהטלפון הביתי צמוד לאוזנה.

"את חייבת לספר לי הכול!" צעק אלברט בזמן שאחותו פתחה את דלת הכניסה. "זה לא פייר שאת תדעי דברים שאני לא יודע!"

בזמן שיצאה החוצה היא שמעה את אחיה צורח שכרגע הוא בעצם כבר מת. הניסיון השאפתני ביותר שלו למנוע ממנה ללכת למכללה היה לזייף פתק מודפס מן המנהל שלה, בזו הלשון:

קייט היקרה,

אני חושב שאת ממש מבאסת.

היא הבינה למה קשה לאחיה העובדה שהיא הולכת למכללה. עכשיו, כשהיא כבר לא בסביבה, נשאר בקהילה רק ילד אחד שאיתו הוא יכול ללמוד: אייזיק בן השש. זה שונה מאוד מן התקופה שבה קייט עצמה היתה בגילו. אז היתה הקהילה מלאה ילדים נבונים, דוברי כמה שפות ובעלי שמות מפוצצים (תעמוד בבקשה, אליסאלקס דה אאלוויס). בזמנה התקיימו בקהילה שיעורים שלא פעם נכחו בהם יותר מעשרה משתתפים בני גילים שונים, וחומר הלימוד הותאם לילד הנבון ביותר בליווי אלטרנטיבות פשוטות יותר. נקודת השיא בחינוך שלהם היתה הקורס של ארלו, שכעת היה ידוע לשמצה, על אדריכלות איטלקית של המאה השש־עשרה. הקורס כלל דיונים ברמה גבוהה על הווילות של הארכיטקט אנדרה פלאדיו, ופרויקט הסיום השאפתני היה ניסיון לבנות את וילה רוטונדה המפורסמת שלו בקוביות לגו. בין הקורסים המבוקשים האחרים היה זה של פטריק, שנקרא "מבוא לכוח הצנטריפוגלי" ונסמך על מתנדבים צעירים ואמיצים עם מטבעות בכיסיהם. אבל מספר הצעירים בקהילה הלך והידלדל, ורוב השיעורים כללו באחרונה רק את אלברט ואייזיק, שישבו לשולחן האוכל ופתרו חוברות עבודה בשתיקה.

אייזיק היה האדם הצעיר הראשון שהצטרף לקהילה לאחר כמעט שנתיים של יובש, וככזה זכה להערכה רבה על הורדת הגיל הממוצע של חבריה. זאת היתה הסיבה העיקרית שבזכותה שרדו הוא ואמו את שבוע הניסיון והגיעו עד לשלב הריאיון. איש בקהילה לא סמך עליה במיוחד. היא הגיעה עם סל קניות גדול ובתוכו כל גיליון וגיליון בסדרת עלונים שנקראה "התפיסה לא תשנה את עצמה". קייט הצטערה על כך שלאחיה אין חברים נוספים, אבל היא לא יכלה לעכב את התפתחותה שלה רק כדי לשעשע אותו.

קייט הוציאה את האופניים שלה מהאסם. הספרים כבר המתינו לה בסל האחורי.

אחרי ארוחת הבוקר ישבו אלברט ואייזיק זה לצד זה בכיתת הלימוד, על השטיח הפרסי, ברגליים שלובות. כל אחד מהם החזיק מחברת. אלברט התאמן בשרטוט מעגל מדויק באמצעות עיפרון בלבד. אייזיק לעס את העיפרון שלו כאילו היה קלח תירס. היה לו פוני שירד עד לאמצע מצחו וכמה נמשים במקומות הנכונים. היה לו שיער בלונדיני בהיר כל כך שהיה כמעט לבן, תספורתו היתה גולמנית מאוד, ושפתיו אדומות כדם. מבוגרים שראו אותו נטו להיבהל ולהשתתק.

פטריק נעמד מול הטלוויזיה כדי להעביר את השיעור שלו. הוא לבש ז'קט פליז ירוק שלראשונה זה יותר מעשור לא הריח כמו מים מתוך בּאנג. פטריק היה בן חמישים ושמונה, אבל נראה מבוגר יותר. היו לו אף חביב וחסר צורה, עיניים מימיות ואוזניים גדולות וזוהרות, שנראו חמות מספיק לייבש עליהן גרביים. אחרי חמישה ימים של פיכחות הוא שמח על ההזדמנות לחלוק את האנרגיה האינטלקטואלית שלו. הבנים, מצדם, זכו לאחרונה לשיעורים של ממש רק לעתים נדירות, ולכן היו מלאי התרגשות גם הם.

"או־קיי, חברים," אמר פטריק. "מישהו מכם ראה פעם פרסומת בטלוויזיה?"

"ברור שראינו פרסומות," אמר אלברט. "אנחנו לא מפגרים."

"ראיתי פעם פרסומת על אנשים שעובדים בתוך מטוסים," אמר אייזיק.

פטריק הרים את כפות ידיו לפנים. "אז לא ראיתם הרבה פרסומות?"

אייזיק ניענע בראשו והמשיך לאחוז את העיפרון חזק בין שיניו.

"יפה. זה אחד הדברים שבזכותם הקהילה שלנו כל כך נהדרת. אבל חשוב לזכור שפרסומות אינן דבר רע כשלעצמו; אנחנו פשוט צריכים לדעת איך להתייחס אליהן. נתחיל עם משהו קל."

פטריק הפעיל את הווידיאו, שהציג פרסומת דלת תקציב למחסן רהיטים במחוז פּוֹנטיפּריד שבוויילס. הפרסומת הראתה בני זוג המבקרים באולם התצוגה. הם צנחו לאחור על ספת עור לבנה תלת־מושבית, ורגליהם התנופפו באוויר.

כל השבוע, רק השבוע, חמישים אחוז הנחה על כל החנות.

הפרסומת הציגה סבלים הנושאים את הספה אל מחוץ לרכב ההובלה, ואז מיד את בני הזוג בסלון ביתם, מתכרבלים יחד על אותה ספה.

רק עכשיו! מיטות וספות במחירים מטורפים! אם בעל הבית היה יודע, גם הוא היה משתגע!

פטריק עצר את הווידיאו, השתיק את הקול ומשך את מגן הפרסומות. אלברט ואייזיק המשיכו לבהות בצורות הבהירות שהמשיכו לנוע מאחורי וילון האמבטיה לשעבר.

"אני אתן לכם קצת זמן לחשוב על זה," אמר פטריק.

הם המתינו בדממה.

"או־קיי, מה אתם חושבים?"

אייזיק הביט על אלברט, שאמר: "אני חושב שאם היינו צריכים רהיטים, אז עכשיו זה זמן טוב לקנות אותם. בגלל ההנחה."

"נכון מאוד. מה אתה חושב, אייזיק?"

"אני לא יודע. הקולות היו חזקים."

"יפה. למה הקולות היו חזקים?"

"כדי שנוכל לשמוע את הפרסומת."

"יפה. ולמה הם רוצים שנשמע את הפרסומת?"

אייזיק מיצמץ והחל לדחוס את קצה העיפרון לתוך סוליית הנעל שלו.

"או־קיי, בסדר גמור. יופי. בואו נדבר על שפת מכירות. 'אם בעל הבית היה יודע, גם הוא היה משתגע!'"

פטריק אמר את המשפט הזה בטון של מנחה שעשועון, ואלברט צחק.

"כן, זה מצחיק," אמר אייזיק.

"הפרסומת מציגה בני זוג חייכנים עם שיניים לבנות ושיער מבריק, קונים את הספה ומרגישים מאוד מרוצים מעצמם." פטריק חיקה סבל שמרים צד אחד של הספה, וחייך בשיניים שקצותיהן חומים. "הפרסומת רוצה לומר לכם שאם תקנו את הספה מהחנות הזאת, גם אתם תוכלו להיות כמו הזוג הזה."

"אבל הם רק דוגמה," אמר אלברט. "איך נוכל להיות כמוהם?"

"אי־אפשר," אמר אייזיק.

"זה בדיוק העניין," אמר פטריק. הוא הניח אצבע אחת על קצה אפו, וידו השנייה הצביעה על אייזיק. "יפה מאוד. זאת רק שאיפה. אנשים מדמיינים לעצמם שהם יהיו כמו הזוג הזה אם הם יקנו את הספה, אבל האמת היא שהם לא יכולים להיות כמוהם."

"מי מדמיין את זה?" שאל אלברט.

"אנשים טיפשים," ענה פטריק.

"אני לא מאמין לך. אתה בטוח?"

"לגמרי."

"מי זה האנשים האלה?" שאל אייזיק.

פטריק פתח את פיו ואז סגר אותו. "בואו ננסה עוד אחת. הפרסומת הזאת קצת שונה."

הוא הסיט את מגן הפרסומות והרים את השַלט בשתי ידיים. העובדה שהפסיק לעשן מריחואנה השפיעה באופן משונה על היחס שלו לילדים. הוא גילה בתוכו שאיפה חדשה לשתף אותם בניסיון החיים שלו. ניסיון החיים שלו. זה היה מושג חדש עבורו. הוא בילה שני ימי פיכחות בהכנה של קלטת הווידיאו. הוא היה צריך לסייע לחזק את הגדרות בחווה, אבל הכתף שלו היתה רגישה במיוחד. הוא פרק אותה בקלות, אפילו ממאמץ מינימלי — אם מתח את ידו כדי להגיע אל השמפו בחדר האמבטיה, לדוגמה. אז לא היתה לו ברירה, הוא היה חייב להישאר בבית. הוא הקליט שעות על גבי שעות של פרסומות וניסה להתעלם מרעש דפיקות הפטיש על עמודי הגדר. עברו עשרים שנה מאז שדון והוא ישבו עם מפה של החווה שלהם וחילקו את מאתיים הדונם בעט נובע. הם העמיסו טונות של אבני חול על הטנדר הצר שלהם ונהגו אותו לאורך השדות. לאט־לאט, ללא חולצות, הם חפרו תעלות, ערמוּ אבנים כמו במשחק טטריס, וכמעט לא דיברו זה עם זה אלא בשפת העבודה הפיזית. הם חזרו הביתה כל ערב עם עור שרוף ואף בשמים, ולמען האמת הצליחו לעצבן את כולם. הם חשבו שיוכלו לחזור הביתה אחרי יום של "עבודה אמיתית", עייפים אך גאים, להתמוטט על הספה באפיסת כוחות ולצפות שיעריצו אותם ויוותרו להם על מקלחת.

הוא לחץ על השלט. המסך החשיך, ואז הופיע עליו הסמל של ערוץ 4. "הנה, זה מתחיל."

זאת היתה פרסומת ארוכה למכונית, של שלושים שניות, עם פסקול של מוזיקה אלקטרונית מורכבת. הפרסומת הראתה בחור יושב בתוך מכונית כסופה, שמתפרקת לחלקיקים זעירים ואז מופיעה מחדש כמזחלת רתומה לסוסים הנהוגים בידי אותו בחור. גם זו מתפרקת ואז מופיעה שוב, הפעם כנמר שלג המטפס על צוק תלול במיוחד. הבחור מופיע כניצוץ בתוך עינו. לאחר מכן מתפרק הנמר ומופיע שוב כזוג רקדני בלט, אותו בחור יחד עם רקדנית מזרח־אירופית יפהפייה. שניהם מחליקים על אגם ומבצעים סיבוב מסובך על גבי הקרח. לבסוף גם הם מתפרקים, והבחור מופיע שוב. הוא נוהג במכונית על רקע נוף מושלג, יפהפה, והרקדנית יושבת כעת לצדו. היא מחייכת, הוא מבריש מעט שלג מעל כתפיו.

פטריק עצר את ההקלטה. הוא לא שם לב, אבל אלברט ואייזיק קמו על רגליהם.

"בן זונה," אמר אלברט.

"מבריק," אמר אייזיק.

הם התחבקו.

"אתם צריכים לזכור שכל פרסומת רוצה שתחשבו משהו. מה הפרסומת הזאת רוצה שתחשבו?"

"זאת מכונית מדהימה," אמר אלברט.

"איזו מכונית!" אמר אייזיק והניח את זרועו סביב מותנו של אלברט.

"אתם רואים מה הפרסומת הזאת עשתה לכם?"

דון צפה בהם מדלת הכניסה. הוא לבש סוודר ששרווליו מופשלים. המצח והלחיים שלו היו מרוחים בפסי בוץ. זרד של ממש הזדקר מתוך זקנו. פטריק מצא שזה מעט מוגזם.

"מה קורה, פאט?" אמר דון ומיצמץ לעבר התמונה הקפואה על המסך.

"לימודי תקשורת."

"זה מדהים, אבא," אמר אלברט, רץ לעברו וניגח קלות את בטנו.

"או־קיי," אמר דון ולחץ את כתפו של בנו בחיבה. "ומה אתם לומדים?"

דון המציא את מגן הפרסומות בשנת 2002, לאחר שקייט, שהיתה אז בת שבע, למדה לבצע ריקוד שבו צפתה בפרסומת ליוגורט. פאט זכר את הנאום של דון במפגש של אותו ערב. פאט ציין שהוא יכול לזמזם את הפסקול של יותר ממאתיים פרסומות, וכהוכחה זימזם את צליליה של פרסומת מוּכרת לרהיטים ("מדברים בספה שלך...") והטעים בטון קרייני מושלם סיסמה פרסומית של ערוץ טלוויזיה מוביל ("לא זזים מהבית"). הוא זכר שדון שאל: "לא יהיה יותר טוב אם הילדים שלנו יזכרו מילים של פואמות, של שירים או סיפורים? 'שתי דרכים נפרדו ביער עבות / לא שתיהן בשבילי; הצרתי על כך / נעצרתי מולן לזמן ממושך / לאורכה של אחת הרחקתי ראות / עד לנקודת פיתולה שבסבך'."1 זה היה בזמן שאנשי הקהילה עוד התייחסו ברצינות לנאומים של דון. הוא אמר שהוא לא מציע להיפטר לגמרי מהטלוויזיה, וחשף בהחלטיות חגיגית את המצאתו החדשה, שאותה דאג להכין מבעוד מועד. מגן הפרסומות כבר היה מוכן להדבקה על המסך: ריבוע של וילון אמבטיה שהותקן על מסגרת, שקוף דיו שאפשר יהיה לדעת מתי הפרסומות הסתיימו, אך אטום דיו להסתיר את תוכנן.

1 ציטוט משירו המפורסם של רוברט פרוסט The Road Not Taken, בתרגום עדנה אולמן מרגלית. ראה אור ב"הארץ", 10.12.2002.

"חשבתי שזה יהיה רעיון טוב, ללמד את הילדים איך להבין פרסומות," אמר פטריק וצפה בעיניו של דון מצטמצמות. "להסביר להם מה פרסומות מנסות להשיג, וככה לנטרל אותן."

שני הגברים ידעו שדון, עם הבוץ שנמרח על זרועותיו ועל פניו המיוזעות, הוא בעל הסמכות כאן. "כל חוויה שאנו חווים, ולא משנה איך אנחנו מנסים לתווך אותה, משפיעה עלינו," אמר דון והניח את כף ידו על ראשו של אלברט, "ובמיוחד על הצעירים שבינינו, בדרכים שאנחנו לא יכולים להבין."

אייזיק העביר את מבטו מזה לזה כשדיברו.

"אבל בשלב מסוים הם יצטרכו להתמודד עם צפייה בפרסומות," אמר פטריק. "הם צריכים לדעת איך להתמודד איתן."

"זה בדיוק העניין, פאט. זאת הנחה שאני לא מוכן להניח. אנחנו בוחרים במה להסתכל."

וריד בולט בצווארו של פטריק החל לפעום בעצבנות. בקלטת נותרו עוד שש פרסומות. הוא תיכנן את השיעור כך שלקראת סיום יוצגו שתי פרסומות משעשעות, בשביל הכיף: האחת של קופיף מדבר, האחרת של צבא חיידקים מרקדים.

השיעור הראשון של קייט היה שיעור היסטוריה. ליאן (הם פנו אל המורים שלהם בשמות הפרטיים) היתה גברת שמנה שקלעה את שערה האפור בצמה הדוקה, ואותה הידקה בסיכות ראש מקושטות בתבנית טרפז או מעוין, פרי עיצובם של אמנים מקומיים. סגנון ההוראה שלה היה דיבור רציף במשך כל השיעור, ובינה לבין התלמידים שררה הבנה הדדית שמכוחה היו חופשיים להקשיב או לעסוק בענייניהם כרצונם. הבוקר היא דיברה על ניסיון ההתנקשות הכושל של פון שטאופנברג בהיטלר. כשדיברה על תיק יד שבתוכו פצצה, הציגה את תיק היד שלה כדי לעזור לתלמידים להבין. כשהקריאה כתבי תעמולה נאציים, הרשתה לעצמה לאמץ מבטא גרמני.

קייט לא הצליחה להתרכז, ומחשבותיה נדדו כל הזמן אל אמה. היא נזכרה בה מנסה להדפיס מכתב אל אדם שנמצא איתה באותו חדר.

אחר כך, בזמן ארוחת הצהריים, היא נזכרה ששכחה את קופסת האוכל שלה במקרר בבית. היא האשימה את אלברט, ואיחלה לו נחיתת ראש כואבת על המדרגה התחתונה. היא ידעה שהסנדוויצ'ים שלה, שנשארו בוקר שלם במקרר ללא דורש, כבר הפכו לנחלת הכלל, ולכן עשתה את דרכה אל המזנון. במזנון הזה היא פגשה לראשונה את גֶרַאנט. גם אז זאת היתה אשמתו של אחיה שהיא נאלצה להגיע לשם — כחלק מהניסיונות שלו לגרום לה לאחר למכללה, הוא החביא את כל קופסאות הפלסטיק וסרטי ההדבקה. היא התענגה על האירוניה: דווקא מאמציו של אחיה לחבל בחייה הביאו לכך שהיא פגשה את החבר שלה.

היא זכרה היטב את היום ההוא. לא זו בלבד שזאת היתה הפעם הראשונה שלה במזנון המכללה, אלא שזאת היתה גם הפעם הראשונה שלה במזנון בכלל. הרושם הראשוני היה די צפוי — מגשים כחולים ואוכל צהוב, ובכלל זה צ'יפס, לחם שום וקציצת הודו מטוגנת עם פירורי לחם. האופציה הצמחונית החמה היחידה היתה כרובית מוקרמת, אז זה מה שהיא לקחה, ולצד זה כמה גזרים ספוגי מים. אחרי ששילמה על המנה היא חיפשה מקום לשבת. גם הרגע הזה, הבינה, היה צפוי מראש: תחושת המבוכה, החיפוש האגבי לכאורה אחר מקום ישיבה. היה משהו מנחם באפשרות לקחת סוף־סוף חלק בסדר הדברים הנהוג. איש לא הזמין אותה להצטרף אליו. היחיד שנותר לבדו היה קיט לינטל, דמות מוכרת אך לא אהודה במיוחד במכללה. קיט התאמן בפארקור — "אמנות התנועה", הוא כינה אותה. מתחם האימונים שלו היה בעיקר מדרגות הבטון במגרש החניה הסלול של המכללה. לא פעם ניתן לראות אותו עומד זקוף על קצהו של קיר גבוה, וזרועותיו פרושות לצדדים כמו ישו. היא התיישבה ליד שולחן ריק.

היא התקשתה לחתוך את הגבינה שכיסתה את הכרובית. המנה נראתה רע, אבל ברגע שטעמה אותה לא היה לה ספק שהוכנה ביד מיומנת. יכול להיות שהיא מזהה שם אגוז מוסקט? היא נאנחה בעונג בלי לתת על כך את הדעת. הרגע שבו התחילה ליהנות מן הכרובית היה הרגע שבו המזנון של דמיונה נגמר והמזנון האמיתי התחיל. זה גם הרגע שבו מצאה את חברה לעתיד ניצב לידה ובידו צלחת מלאה: לזניית בשר, צ'יפס, חסה.

"אַת איתי בסוציולוגיה," הוא אמר והניח את המגש שלו על השולחן. "לפעמים אני רואה אותך רוכבת לכאן על האופניים שלך. אני עובר לידך עם המכונית שלי. אני גראנט." איש של משפטים פשוטים. כשדיבר, קולו עלה וירד בצורה אופיינית לתושבי לאנלי שבמערב ויילס, וקצת הזכיר קלטת מוזיקה שחוקה.

"היי," היא אמרה והחזיקה את ידה מעל פיה כדי להסתיר אותו בעודה לועסת.

זה הכול. זה כל מה שנדרש. הוא התיישב והתחיל לאכול. היא מעולם לא חשבה על עצמה כעל מישהי שאוכלת לאט עד שראתה אותו אוכל. הוא פשוט שתה את הלזניה. השיניים שלו ליטפו את האוכל כשחלף על פניהן כאילו הן חולקות טפיחת עידוד על גבו של רץ למרחקים ארוכים. היא צפתה בגרגרת שלו עולה ויורדת בזמן שבלע את הדייסה שלו. ככלל, היא לא סבלה אוכלי בשר, אפילו כאלה שאכלו רק "בשר אורגני", אבל משהו בגראנט (הוא בכלל ידע שלזניה מכילה בשר?) הפך אותו לשונה.

באותו יום הם הגיעו לשלב המזמוזים הרציניים במושב האחורי של הפונטו שלו, מיקום שהעמיד קשיי תמרון מסוימים. הם לא ידעו שום דבר זה על זה, וזה היה מושלם ככה. מאז ואילך היו בולעים זה את זאת פעם או פעמיים בשבוע. אחר כך הוא היה מציע להסיע אותה הביתה, והיא היתה מסרבת. זה היה הדפוס. היא לא רצתה שהוא ידע איפה היא גרה, כי ידעה שזה ישנה את דעתו עליה. לבסוף, כשלחץ עליה שתסביר לו למה, היא אמרה, "כי אחי ינסה להרוג אותך." זה לא היה שקר גמור. מאז שאלברט זיהה סימן מציצה בצורת קליע על צווארה, הוא התחיל לאיים: "תגידי לזה שמוצץ לך את הדם שאני לא אעצור עד שאני אתקע לו סכין חד ישר בתוך הלב."

פטריק ישב על הגג השטוח. רגליו התנדנדו מעבר לקצה, והוא נשען על האמבטיה הישנה ששימשה רוב השנה כאגם מלאכותי ירקרק, מלא ביצי צפרדעים. קלטת וידיאו ועליה מדבקה עם הכיתוב "האם פרסומות מזיקות?" היתה מונחת לצדו. ענן של כנימות חג סביב ראשו. הוא ישב שם כבר זמן רב, האצבעות התקהו מרוב קור, והוא ניסה לשחזר את המהלכים שהביאו אותו עד הלום.

לפני שמונה ימים, אחרי ארוחת הערב, דון לקח אותו לשיחה, הושיב אותו ליד האח ומתח ביקורת בונה על הארוחה שזה עתה בישל. על מעשה זה כשלעצמו פטריק היה יכול לסלוח, כי לפי התיאוריה החביבה עליו, דון נטה להתנהגות מתנשאת בכל פעם שמשהו רע התרחש בחייו האישיים. בתקופות של קשיים בחיי הנישואים, הבחין פטריק, דון נטה למשל לדחוק בחברי הקהילה באגרסיביות להגביר את היקף המִחזוּר שלהם. ואולם, הואיל ואיש לא שמע הפעם את דון ופריה רבים, לא היה לגמרי ברור לו מה הוביל למצב הנוכחי. לא היו משברים גדולים אחרים. מצבה הכספי של הקהילה היה טוב (במידה רבה בזכות פטריק, יש לציין), וזה זמן רב שאיש לא פיקפק במעמדו המשתמע של דון כ"מנהיג הקהילה". לאור כל זאת, כשהניח דון את ידו על כתפו של פטריק ואמר, "חשבתי שאולי תהיה מעוניין בפידבק על תבשיל הירקות שלך," הגיב פטריק בשאלה אם יש משהו שדון רוצה לדבר עליו. דון קימט את מצחו כאילו אינו מבין.

לאחר שיחת הפידבק ההיא, שבמהלכה טען דון שפקעיות הטעם של פטריק אולי נפגמו מרוב עישון מריחואנה, פסע פטריק בחצר וגרונו מלא עלבון טהור מן הסוג שרק דון, כמדומה, היה מסוגל לעורר בו. הוא התקדם לעבר בית המלאכה, חצה את גן הירק והגיע בחזרה אל הכיפה הגיאודזית שלו עתירת הפנלים, שנראתה לו פתאום כמו כדורגל מרוקן שנבעט לפינה ונשכח שם. פטריק נכנס פנימה, התיישב על הספה והתעסק במקטרת המריחואנה שלו עד שהתלהטה מכדי שיוכל להחזיק אותה בידיים חשופות. זה מה שבדרך כלל עזר לו לשחרר מתחים.

לאחר שהתעורר בבוקר שלמחרת, בעיניים חצי עצומות, הוא ניגש אל מתקן ייבוש הבגדים שלו מתחת למדרגות, שם נהג לייבש את העשב הלח שגידל לשימוש עצמי, ומצא שלא נשאר שם כלום. זה היה בסדר, משום שהוא ציפה לביקור של קארל אורלנד בצהרי אותו יום. קארל היה זמר־משורר שניגן בגיטרת מתכת ומימן את סגנון החיים שלו באמצעות מכירה של שקיות מריחואנה באיכות נמוכה. אבל קארל אורלנד לא הגיע. פטריק קיווה שלאחד המתנדבים או המבקרים היומיים יהיו כמה גרמים למכור לו. הוא הסתובב ביניהם, בירר והקפיד לפנות לאנשים אך ורק בחללים סגורים שהבטיחו פרטיות, משום שלא רצה שדון יראה אותו "מדבר עם אנשים חדשים" ויחשוב שזאת תוצאה של אחת מהצעות השיפור העצמי שהיה מנדב לו. אבל כל החווה היתה יבשה. אפילו טיפת שרף לא היתה בה.

בלילה ההוא רוקן פטריק את תיבת העישון המגולפת שלו ומצא בה מספיק שאריות לג'וינט יחיד. בבוקר שלאחר מכן הוא עישן את בדלי הסיגריות האחרונים מתוך המאפרה שלו, שהיתה מעוצבת בדמותו של גורד שחקים קנדי מפורסם. בלילה הבא הוא גירד את שאריות העשב היבשות מתחתית באנג הקרח שלו ולעס אותן. ואז לא נשאר לו כלום. בסדר, הוא חשב לעצמו, אני אפסיק לעשן לכמה ימים. או שאולי קארל יגיע בסוף.

במשך היומיים הראשונים הוא הסתדר לא רע ונהנה מאנרגיה מחודשת, תיאום עין־יד והבלחים של זיכרון לטווח קצר. הוא המשיך להתחמק מדון משום שחשש שהוא יקלוט שהוא פיכח וירצה לתת לו חיבוק גדול ומעודד.

בבוקר היום השלישי נדלקו הנורות בעליית הגג של מוחו. זיכרונות מודחקים. ארגזי קרטון ישנים ועליהם תוויות. על אחד מהם נכתב הגרסה שלי לאירועים, ועל אחר ידע להעביר הלאה. במשך זמן רב די והותר, הוא החליט, גרם לו דון להרגיש שאין לו שום דבר בעל ערך ללמד את הילדים. אז הוא בנה מערכי שיעור. "מבוא לפוליטיקה". "תפיסת המעמד החברתי באנגליה המודרנית". "המצאת בן העשרה". "האם פרסומות מזיקות?"

בבוקר היום הרביעי הוא התעורר כועס. הוא לא חש כעס כבר שנים. הוא חשב שאנשים צעירים — ובזאת התכוון למתנדבים, לאנשים בשנות העשרים לחייהם — הם נורא מעצבנים.

בבוקר היום החמישי התעורר הגרוע מכל תסמיניו: סימנים ראשונים של חשק מיני. הוא יצא מן הכיפה הגיאודזית בפליז הירוק ובמגפי הגומי שלו. כשעבר ליד מתחם הזרעים הוא ראה את ג'נט בחולצת עבודה מתקופת מלחמת העולם וכפפות נטולות אצבעות. השיער שלה היה אסוף ומהודק במקלות אכילה סיניים, וסביבה ניצבה חבורה של מתנדבים צעירים ונאים. לצווארה היא ענדה את אחת השרשראות שהיא עצמה עיצבה.

ג'נט היתה ממייסדות הקהילה וניהלה עסק מצליח של פריטים למכירה בדיוור ישיר, "אביזרי סוף הדרך" שמו. במסגרת זו היא ייצרה ומכרה אביזרי אופנה ממוחזרים בעבודת יד ייחודית בסגנון גותי מוקדם: עגילים ממפתחות של יומנים אישיים, שרשראות מרסיסים של שמשת רכב מרוסקת, תליונים עתיקים שבתוכם תמונה של פנים המעי הגס שנלקחה במסגרת ניתוח זעיר־פולשני. היא מכרה את הפריטים שלה בכל העולם. מגזיני אופנה אהבו את העובדה שהיא בילתה מחצית מכל שנה בקומונה, ופטריק, שחיפש עליה פרטים חדשים באינטרנט מדי פעם, קרא במגזין "אֶל", ש"החל בהשבחת ירקות וכלה באופנת צמרת, שני סגנונות החיים שלה תלויים בעונות השנה". בלא מעט ראיונות לתקשורת היא ציינה כי החיים בקהילה "שומרים על שפיותה". מדי פעם היה מגיע אחד ממעריציה לבקר בחווה ומעביר כמה ימים בניקוי סככת הכלים תחת פיקודה האופנתי. במהלך העשור האחרון היא בילתה בכל שנה את החודשים אפריל עד ספטמבר בקהילה, ואת אוקטובר עד מרץ בבריסטול, בסטודיו שלה. חצי מההכנסות שלה, ממחצית השנה שלא עשתה בבריסטול, חזרו לקהילה. דון נתן לפטריק עותק של "ארץ הישימון" והדגיש את השורות הראשונות,2 כי מדי אפריל היא היתה פושטת על החווה בסערה, כולה שופעת יצירתיות ובריאות, מפגינה איזון מופתי בין עבודה להנאה ומחלקת מתנות מתוך המלאי של העונה שעברה. בפעם האחרונה היא חזרה עם חבר חדש. לאחר שנים של מערכות יחסים כושלות עם גברים מועילים ופעילים חברתית, הגיע סטפן, שגר בקליפטון וייצג בגאווה לא מבוטלת את ניצחון כוחות השוק. זאת היתה התיאוריה החביבה על פטריק, על כל פנים. הוא שנא את עצמו בגין הצורך הזה בתיאוריות חביבות. ששת החודשים בכל שנה שבהם נעדרה ג'נט מן הקהילה מעולם לא ממש הספיקו לו כדי לשכוח אותה. למרות הדחף המיני המוחלש באדיבות המריחואנה, בכל אביב עדיין תקפו אותו הבזקים ירוקים של תשוקה. לא הועילה גם העובדה שהיא הביאה לו מתנות בכל פעם שחזרה. השנה היא הביאה טבעת עם חותם תבליט לסימון בעלי חיים במקום חותם משפחתי.

2 המילים הראשונות בפואמה מפורסמת זו של ת"ס אליוט הן "אפריל הוא האכזר בחודשים".

בזמן שחלף על פניה הבוקר הוא שמע אותה מרצה בפני המתנדבים: "כפור בשלב כל כך מאוחר בשנה יחסל את שתילי העגבניות, את החצילים ואת האפונה, ויסכן את חייהם של הבצלים, הברוקולי וכרוב העלים..." בגדים, שמיכות, סוודרים עזובים, שטיחים ויריעות ברזנט נערמו בחצר, ערוכים להגן על הירקות מפני הקור. הוא צפה בהבל נשימתה מתעבה באוויר הלח בזמן ששלחה את הצעירים לעבודה.

לאור כל זאת הוא שמח להסיח את דעתו ממנה באמצעות העברת שיעור חשוב על פרסומות לאלברט ואייזיק. אלא שאז נכנס דון ושטח את משנתו, ופטריק נמלט אל הגג כדי לשחרר מתח. כמה שעות כבר עברו מאז. כפות ידיו היו כעת קפואות כל כך, שהוא לא היה יכול אפילו לקפוץ אותן.

הוא לא שמע את דון, שיצא כעת אל הגג מבעד לחלון. תחת זאת הרגיש את כף היד שנסמכה על כתפו בזמן שדון נעזר בו כדי להתיישב לצדו על היריעות הביטומניות שכיסו את הגג.

"שאלתי את עצמי לאן נעלמת. אני ממש מצטער אם הבכתי אותך קודם, פאט, ואם ככה עשיתי, אז לא לזה התכוונתי, אבל אני פשוט חושב שלפעמים כדאי לילדים לא להיחשף לדברים כאלה."

פטריק בהה לפנים, אל החווה. הוא לא רצה שדון יראה את העיניים הפיכחות שלו. הוא לא היה מוכן בשום פנים ואופן לתת לו את הסיפוק הזה. ולכן, בחיקוי של הגרסה הישנה שלו, שלף פטריק את מקטרת המריחואנה המתכתית והפנה לדון את גבו. הוא עדיין הסתובב עם כל האביזרים שלו עליו. הוא הצליח לפתוח, בידיו הקפואות למחצה, שקיק שכעת היה בו טבק בטעם דובדבנים. הוא צבט מעט טבק מתוך השקיק ודחס אותו לתוך גביע המקטרת.

"שמתי לב שאחת מהפרסומות עסקה במכוניות," אמר דון. "סאאב מנהלים. אותו סוג שהחבר החדש ההוא של ג'נט נוהג בו." דון השמיע צליל מתמשך של נהמת מנוע, הניח את ידו על ירכו של פטריק, ניסה להשמיע צחקוק ציני אך חמים, וכשל בכל הנוגע לחמימות. כל הקהילה ידעה מתי החבר של ג'נט הגיע במעלה שביל הגישה, כי מנוע המכונית שלו, כפי שציין דון, נשמע כמו שאגת האריה בפתיחת סרט של אם־ג'י־אם. הכיפה הגיאודזית שכנה ממש לצד שביל הגישה, וכשהמכונית חלפה על פניה, רעש המנוע הרעיד את מדפי הספרים של פטריק.

"כן," אמר פטריק והמשיך לבהות היישר קדימה. "זאת אותה מכונית."

"אכן כן," אמר דון בטון האח הגדול שלו והרחיב את עיניו. "יש כאן כל כך הרבה נשים אחרות, פאט. אני מציע לך שוב: תפסיק קצת עם הסמים. גלה מחדש את החשק המיני המטורף שלך. תן לנו קצת מהקסם האישי המפורסם ההוא."

"הוא לא מפורסם," אמר פטריק. הוא נשם עמוקות ומשך את כתפיו לאחור כדי להרחיב את ריאותיו.

"יש כאן מתנדבות כאלה שחבל לך על הזמן," אמר דון והצביע לעבר מתנדבת במכנסי שלושה־רבעים, שבררה מלפפונים משוני צורה. "וואו."

"אתה בכלל לא בכיוון."

"אתה יודע כמה זמן אתה כבר דלוק על ג'נט? אם היית מפסיק לעשן כל כך הרבה מריחואנה, היית קולט."

ההזדמנויות שבהן דון צדק היו, מבחינת פטריק, מעמדים מקוממים ומשפילים מאין כמותם.

"זה לא נכון."

"טוב, אז ברור למה אתה צריך להיות דלוק עליה, פאט. היא מדהימה."

"זה היה לפני הרבה זמן."

"אין איזה פתגם כזה? משהו על האהבה שלא מודעת לחלוף הזמן?"

פטריק העביר יד על חזהו וגישש אחר בליטה בדמות מצית בכיס חולצתו. הוא שלף אותו באצבע המורה שלו, גונן על המקטרת ביד אחת, הדליק אותה בשנייה ושאף עמוקות. ריאותיו צרבו מרוב עשן.

"יש לי הרגשה שזה לא קל לך, לראות את ג'נט עם מישהו כזה," אמר דון. "הוא מזכיר לך את עצמך לפני שנים?"

החזה של פטריק פעם. הוא החזיק את העשן בריאות עוד כמה שניות, ואז פלט ענן עשן גדול בצורת מגאפון ונשף אותו הלאה, הרחק מדון.

"אני מבין שקל יותר לדבר על פרסומת למכונית של החבר שלה מאשר לדבר עליה."

"אני הולך עכשיו," אמר פטריק. הוא נקש במקטרת על קצה הגג וניער ממנה את השאריות, ואז הכניס אותה לכיסו, קם על רגליו והתנדנד קלות. סחרחורת תקפה אותו. הם ניצבו גבוה מספיק מעל הפטיו; אם היה נופל מן הגג, גולגולתו הקירחת היתה מתבקעת. מאחוריהם נשמעה נהמת מנוע של מכונית שעשתה את דרכה לכיוון החצר.

דון הושיט את ידו למעלה ואחז בידו של פאט.

"אני מחזיק אותך."

אחרי שסיימה את ארוחת הצהריים במזנון עם גראנט, שהפגין גם הפעם תיאבון מרהיב, הלכו שניהם לשיעור סוציולוגיה. המורה שלהם גילתה איכשהו שקייט הגיעה מרקע משפחתי יוצא דופן. אלה לא היו חדשות טובות. הם קראו טקסט של אמיל דורקהיים, שתפס את החֶברה כמודעות קולקטיבית יחידה, ואמר שקיומן של מוסכמות מוסריות נסמך על אנשים הפועלים בדרכים חריגות ובלתי מקובלות, שחברה אינה יכולה להתקיים בלי אנשים שיבחנו את גבולותיה, ושלא תיתכן משפחה גרעינית בלי שיתקיים גם מודל הפוך, ואולי יש לקייט משהו להוסיף בעניין?

"נראה לי שאנשים אוהבים לדעת שמישהו איפשהו מתנסה בדרך חיים אחרת," אמרה קייט, "ככה שהם לא יצטרכו לעשות את זה בעצמם."

"תרצי לשתף אותנו בדוגמאות מחייך האישיים?"

היא הרגישה במבטו של גראנט ננעץ בעורפה.

אחרי השיעור, כשצעדה אל סככת האופניים, ירד גשם חזק. גראנט עצר לידה בפיאט פונטו הלבנה שלו, שהיו בה ארבע חגורות בטיחות עם תפסים אדומים. הוא דאג לנקות אותה. מים שטפו במורד קודקודה של קייט. הוא יצא מהמכונית. הגשם הכהה את כתפי חולצת הטי־שרט התכולה שלו, זו שעליה התנוסס הכיתוב חלב טעים. "אין לך ברירה," הוא אמר. "אני לוקח אותך הביתה."

גראנט עזר לה לפרק את הגלגל הקדמי של האופניים שלה. הוא השכיב את המושבים האחוריים ולא אמר מילה, כשפס שמן מרצועת האופניים הכתים את אחד מראשי המושב בזמן שדחסו את האופניים פנימה. גראנט היה ספוג מים כל כולו כשסיימו והתיישבו בתוך המכונית. הוא משך נרתיק דיסקים מתא הכפפות והגיש אותו לקייט.

הם נסעו והיא סקרה את אוסף המוזיקה שלו, שפטה אותו, אבל אז הרגישה לא נעים שהיא שופטת אותו והאשימה את הוריה בכך שהפכו אותה לשיפוטית. בסופו של דבר הכניסה למערכת דיסק של שון פול. גראנט עשה חיקוי די פתטי של מחוות גנגסטריות ונראה ממש חמוד. רצועה של נקבוביות אדומות מגורות סבבה את צווארו כמחרוזת הדוקה. מי הגשם בהקו על פניו. הוא נהג, היא חשבה, כמו בן עשירים. כפות ידיו לא לפתו את ההגה, אלא נחו בקלילות על כיסוי העור העבה שלו. קצות אצבעותיו נחו עליו כמו יד על כתפו של זר בריקוד צ'ה־צ'ה.

"מה היה הקטע עם מה שהיא שאלה אותך, בסוציולוגיה?"

כבר לא היה טעם להסתיר את זה ממנו. אם היא מתעתדת לספר לו, עדיף שתהיה ישירה: "גדלתי בקומונה. אף פעם לא הלכתי לבית ספר."

היא קיוותה לתגובה דרמטית יותר, אך במפתיע הוא הצליח להמשיך לנהוג.

איש בקהילה מעולם לא השתמש במילה קומונה. למילה הזאת היה כוח רב ומסוכן, וכוח רב כרוך באחריות רבה. גראנט הזדקף במושבו וניסה להיראות אדיש. הם חלפו על פני שדה התעופה הזעיר של גואר בזמן שמטוס דו־מנועי המריא ממנו. הכבשים לצד הדרך נראו אפרוריות.

"נסעתי פעם למסיבה פתוחה בקומונה בברקון," הוא אמר. "טירוף מוחלט. איזה בחור שם הצית את עצמו. אתם בטח פוגשים כל מיני משוגעים אצלכם, מה?"

בזמן שהוא נהג היא תיארה לו את בּליין־א־לין בקווים כלליים תוך שימוש במושגים שלאורך כל ילדותה חונכה להימנע מהם, קלישאות אופייניות לעיתונאים מקומיים (ולפחות לאלה מהם שביצעו את התחקיר שלהם באינטרנט): כן, סמים מסונתזים; כן, סקס חריג; כן, מזמורים ותפילות ועירום ואנשים חסרי שם משוטטים בגינת הירק. מקרה מן הסוג האחרון אכן אירע פעם, אבל קייט סיפרה את הסיפור כאילו בכל בוקר הם מוצאים מבקרים אנונימיים שנרדמו להם בין הערוגות. זאת היתה הרגשה טובה, להתבונן בגראנט הולך ונדרך בזמן שסיפרה לו על כל אלה. כשסיימה, כבר שעט בכבישי גוארטון במהירות לא חוקית.

"אז רגע... את גרה בחוות המסיבות?"

"כן. חוות המסיבות."

הביטוי נטבע ביום ההולדת החמישה־עשר של קייט, כשהיא ביקשה להמיר את מסורת מסיבת יום ההולדת הנאה והמאוזנת שלה (יום כיף של כל הקהילה במפרץ שלושת הצוקים, ובכלל זה שחייה, אכילה ומשחק כדור קבוצתי) במסיבת מוזיקה עם מערכת סאונד מקצועית. הכול התרחש בשקט יחסי. הם ניגנו מוזיקה ישנה מתקליטים שמצאו בעליית הגג, עד שהמוזיקה משכה קבוצה של בני נוער ממחנה הִיל אֶנד הסמוך. הצעירים הזמינו את האחים והאחיות הגדולים שלהם. בסביבות שתיים בלילה, שיירה של מכוניות משודרגות עשתה את דרכה במעלה שביל הגישה כמו נחש עשוי פנסים. קייט התרגשה מכך שבנים ובנות מבוגרים ממנה מכבדים בנוכחותם את יום ההולדת שלה. היא סיכמה עם הוריה שאם המסיבה תעבור לאסם, הם יוכלו להמשיך אותה אל תוך הלילה. וכך נמשכה המסיבה במשך שתים־עשרה שעות נוספות של מוזיקה בלתי אופנתית אבל "רצינית" ללא ספק, עתירת בס ותופים, בזמן שהמבוגרים נותרו נצורים בבית הגדול. קייט הלכה עם אחד הבנים המבוגרים האלה אל רחבת דשא שטוחה מאחורי האסם. הסמים שעישן הנער ריככו את הזקפה שלו, שנעשתה בזכות זאת ידידותית יותר לניסיון ראשון. חוץ מזה, גם הוויברציות מן הרמקולים, חשבה, עשו כנראה את שלהן. העובדה שהיא נהנתה לאבד את הבתולים שלה הפכה אותה, כך גילתה בדיעבד, למקרה נדיר. עד לשעת ארוחת הצהריים של היום למחרת נרדמו כל הבליינים. ניתן היה למצוא אותם בתעלות החממה, במיטה של דון ופריה, בין ערוגות עלי הבייבי וכן ליד האח, מקום ששׂערם כמעט נחרך בו. במהלך השבועות שלאחר המסיבה החלו להתרוצץ באינטרנט שמועות על הוללות חסרת גבולות, הזנחה הורית, ברביקיו בלי בשר — וכל זאת בחוות המסיבות.

בלי שקייט הבחינה בכך, גראנט נסע בדרך הארוכה שעברה ב"מפרץ שלושת הצוקים". הוא עצר מול בית מבודד שהיה ממוקם במרחק מה מהכביש עם צמחייה מטפסת על קירותיו הקדמיים.

"אז נחשי איפה אני גר," הוא אמר בטון קודר.

היא בחנה את הבית. שוב התעורר בה כעס על עצמה ועל החינוך שקיבלה, הפעם לנוכח ההסתייגויות שעלו בה באשר לחממת הפלסטיק המשושה, לכן אמרה, "אני ממש אוהבת את החממה שלכם." לבית היתה חניה מקורה. דלתה היתה פתוחה, ובפנים חנה ג'יפ בסגנון מיושן שנראה כמעט צבאי.

"אבא שלי אוהב ארבע על ארבע קלאסיים," הוא אמר.

היא עדיין תהתה איך להגיב בזמן שהוא המשיך בנסיעה לכיוון הקהילה. אחרי חמש־עשרה דקות, כשהתקרבו, האט גראנט בשביל הגישה כדי לבחון שלט עץ חובבני למראה שעליו נכתב שם הקהילה, בליין־א־לין, ואת תיבת הדואר בסגנון אמריקאי.

"למה אמרת שאחיך רצה להרוג אותי?"

"תשאל אותו בעצמך."

גראנט נסע לאט במעלה השביל הצר בין העצים, וניכר בו שלא הצליח להבין אילו מהמורות יש לעקוף ומאילו אפשר להתעלם. בשלב מסוים הצביעה קייט על הכיפה הגיאודזית שניצבה בדד בין העצים משמאל מאחורי גינת הירק.

"כאן גר פטריק. הוא כמו הדוד שלי או משהו כזה. סגן־אבא."

גראנט לא אמר כלום. הם חלפו על פני טורבינת הרוח שניצבה במרכז הגינה האקולוגית. לאחר מכן עברו ליד שלוש מכוניות ישנות ומושבתות שהשאירו מאחור אורחים שהיו עניים מכדי לתקן אותן או עצלנים מכדי למכור אותן, וכעת לא היו אלא גושי חלודה חסרי ערך. סימני אזהרה לגברים שהיו טיפשים די הצורך לנדוד הרחק כל כך.

גראנט הוריד להילוך ראשון כאשר השתפע השביל בחדות מעלה בטרם נפתח אל רחבת החצץ של החצר. בעבר, כשהיו בקהילה די אנשים להצדיק את זה, היתה הרחבה הזאת אידיאלית בגודלה ובצורתה למשחקי הקפות או בייסבול. החובט עמד בפתח הדלת הכפולה של הבית הגדול, שעדיין נשאה סימנים שהותירו בה כמה הנפות מחבט פראיות לאחור, וכשרץ היה עליו לעקוף את עץ התפוח ששימש בסיס ראשון, לעבור מן הבסיס השני לשלישי לצד בית המלאכה, ואז להגיע לבסיס הבית מול חלונות המטבח, שם היה ריקוד הניצחון שלו זוכה למרב הקהל. הוסכם שחבטה של הכדור עד לאסם או לסככת הקדרות, שניצבו הרחק מעבר לבסיס הראשון והשני בהתאמה, תיחשב ליציאה מהמגרש. אם הכדור היה מגיע עד לכיפה הגיאודזית של פטריק, בפינה הרחוקה ביותר של הגינה, מעבר לבסיס השלישי (דבר שמעולם לא קרה), החובט היה זוכה אוטומטית בכל המשחק.

אבל התקופה הזאת כבר חלפה. שני מתנדבים מדוכדכים למראה פרשו שמיכות כחולות ואפורות בגינת הירק. הם נראו כאילו הם מכסים גופות של מתים. ג'נט, שהפגינה על פי רוב שמחת חיים שוקקת, היתה מיוזעת כולה, שקועה בעישוב החצר הקדמית של הבית. קווצות של עשב שנתלש ביצבצו מכפות ידיה. אביה של קייט ישב על הגג השטוח, גופו מוסתר בחלקו מאחורי האמבטיה הישנה שניצבה שם, ואחז בידו של פטריק, שעמד לצדו.

קייט ניסתה לדמיין את המחשבות שעברו לגראנט בראש. היא קלטה שהבית הגדול בעצם לא נראה גדול כל כך. הקירות המסוידים השילו קשקשי סיד, אדני החלונות היו עשויים לוחות עץ גסים שלא נצבעו, הרעפים היו מכוסים טחב. בעצם זה היה בסך הכול קוטג'. בית שמספר דייריו היה פעם ארבעים ושניים. היא בחנה את פניו בזמן שציפיותיו נבחנו אל מול המציאות.

"המושג חוות המסיבות היה אולי קצת מטעה," היא אמרה.

"אז את גרה עם האנשים האלה?"

"כמה מהם רק מבקרים כאן. אבל כן."

"איפה החדר שלך?"

היא הצביעה לעבר חדר השינה שלה שבקומה הראשונה. מבעד לחלון ניתן היה לראות את הפוסטר שעל הקיר ועליו הכיתוב בשר זה רצח.

עיניו התרחבו. "ומי גר בחדר ההוא?"

היא הסתכלה. אלברט עמד בחלון חדרו, ידיו לצדי גופו, ונעץ בגראנט את מבט הרצח שלו, שעליו התאמן זה זמן מה.

"זה אחי. הוא ראה אותך. כדאי שתיסע."

"בן כמה הוא?"

"אחת־עשרה. אבל הוא חזק לגילו."

גראנט צחק. הוא הסתכל על קייט, ובזמן שמבטו נדד בחזרה אל החלון, אלברט נעלם.

"כדאי שתפתח את תא המטען," היא אמרה.

בזמן שיצאה מהמכונית והלכה אל תא המטען שמעה מבעד לדלת הפתוחה את אלברט, שועט במורד המדרגות. גראנט הניע את הרכב. היא שלפה את אופניה החוצה בדיוק כשאלברט יצא דרך דלת הכניסה. בשתי ידיו המתוחות קדימה הוא אחז אקדח מים סגול מדגם גלוק כמו סוכן אף־בי־איי בטלוויזיה.

"סע! תברח! מהר! הוא יהרוג אותך!" אמרה קייט. לשמחתה הרבה גראנט אכן ברח מהר. גם בשביל הקטע, היא חשבה, אבל גם קצת באמת. הוא סובב את ההגה בפראות, וחצץ ניתז מגלגלי המכונית על רגליה של קייט בזמן שהתפאר ברדיוס הסיבוב הקטן של הפונטו שלו. תא המטען נשאר פתוח. אלברט התחיל לרוץ בגרביים. הוא עדיין אחז באקדח לפני גופו. הוא לא העז באמת לירות, ואולי האקדח לא היה טעון, אבל ברגע שנראה כמו תולדה של בלבול ואולי של הצורך לעשות משהו מרשים, לעקוף את המכונית או משהו, אלברט זינק, התגלגל ונחת בתוך תא המטען של המכונית. בסופו של דבר זה לא היה פעלול מסוכן כל כך, אבל קייט התרשמה. כפות הרגליים שלו השתלשלו מעל הפגוש האחורי בעת שהמכונית נעלמה מאחורי העיקול במורד השביל. ניתן היה לשמוע את מכסה תא המטען המורם משתפשף בענפים. היא שמעה את המנוע עובר להילוך סרק ואז משתתק. אז לא נשמע עוד דבר.

לאחר זמן מה חזר אלברט במעלה השביל ללא האקדח. הוא חצה את החצר ועצר לידה.

"מצטער, אבל הייתי חייב להרוג אותו."

"אני אתגבר."

"לא נהניתי מזה, אבל אין מה לעשות, הוא מת."

"מה קרה לאקדח שלך?"

"השארתי אותו ליד הגופה."

היא התפעלה מאחיה. המכונית של גראנט נשמעה שוב. היא הרימה את האופניים ואת הגלגל ונשאה אותם אל האסם.

"שיקרת לי," הוא אמר. "אמרת שכל החברים שלך הם מוטציות. לזה היה פרצוף."

"באמת?"

"הוא ממש אידיוט. תגידי לו שאני רוצה את הגלוק שלי בחזרה."

הם שמעו את הטלפון מצלצל בחדר הכניסה. הטלפון תמיד צילצל. רטט עבר בשפתיו של אלברט. הוא היחיד בקהילה שבאמת רצה לענות לטלפון. כולם העריצו אותו על נימוסי הטלפון שלו. "צהריים טובים, הגעתם לאלברט ריילי, עם מי תרצו לדבר, בבקשה?" הוא תמיד היה מוכן לצאת אל השדות, גם ברוח ובגשם, כדי לאתר איזה מתנדב, אפילו אם אותו מתנדב היה שקוע עד המותניים במים בניסיון לנקות את המסנן של המשאבה ההידרואלקטרית.

"זה בטח מישהו חשוב," היא אמרה והרימה את גבותיה. "רק אנשים חשובים מתקשרים בצהריים."

הוא שיפשף את קצה אפו בכף ידו ואז אמר, "מרינה אומרת שלדברים שלומדים במכללה אין שום שימוש בעולם הבא."

"זה בשבילך," היא אמרה, זרקה את אופניה באסם והחלה לצעוד בחזרה לכיוון הבית.

"ספרי לי מה למדת היום," הוא אמר והעיף מבט לעבר הדלת הקדמית. הטלפון כבר השמיע את הצלצול השמיני שלו.

"מגישי רדיו שמחלקים פרסים מתקשרים בדרך כלל בזמן שאנשים נחים צהריים."

"למדת היום משהו על הגנה עצמית? הישרדות? כלי נשק?"

"היה משהו על פצצות, למען האמת."

"ספרי לי."

אלברט התחיל לקפץ מרגל לרגל מרוב עצבנות. הטלפון היה הממלכה שלו, אמצעי הקשר שלו עם העולם החיצון, והוא הגן עליו בחירוף נפש. לא פעם ניתן היה לראות אותו חוצה את החצר בריצת אמוק, לרגליו גרביים בלבד, שועט אל חדר הכניסה, אוחז במעקה המדרגות כדי לשנות כיוון בשיא המהירות, מחליק לאורך המרצפות, תולש את השפופרת מעריסתה ואז, כמעט ללא אוויר בריאותיו, נושא את אחד ממשפטי הפתיחה המפורסמים שלו: "בוקר טוב, כאן בליין־א־לין, אם דיברת עם אחד מאיתנו, דיברת עם כולנו." לפעמים היה פשוט מתנשף בכבדות לתוך השפופרת.

"אולי זאת שיחה בינלאומית," היא אמרה. "עכשיו בוקר במונטריאול."

הוא בלע את רוקו.

"טוב, נו, כנראה שאין אף אחד בבית," אמרה קייט והחזיקה את כף ידה בצורת שפופרת טלפון אל אוזנה. "אין ברירה, צריך למצוא מישהו אחר שיקבל את המסוק הזה במתנה."

הוא פצח בריצה קלה לאחור. "זה לא נגמר."

אלברט הסתובב וזינק קדימה. אבני חצץ ניתזו מתחת רגליו. הוא נעלם בתוך הבית ותפס את השפופרת באמצע הצלצול השישה־עשר.

"כן בבקשה!"

קייט נכנסה והתיישבה באמצע גרם המדרגות כדי לצפות בו בפעולה. הוא החזיק את השפופרת בין אוזנו לכתפו.

"אני חושש שהוא עסוק. אולי אוכל אני לסייע לך. אני בנו בן האחת־עשרה."

אלברט היה ידוע בכישרונו למסור הודעות טלפוניות מילה במילה ממש, כמו גם בהיכרותו האינטימית עם אורחי הקהילה בעבר ובהווה. הוא ידע מי חזר לגור אצל סבתא שלו, מי התאהב ועבר לסורינאם, מי הלך ללמוד רפואת ילדים. זאת היתה האחריות שלו.

"על פי רוב אנחנו מונים כעשרים איש. שבעה מבוגרים, שלושה צעירים ועשרה מתנדבים שמגיעים לכאן במסגרת ארגון 'הזדמנויות חובקות עולם בחוות אורגניות'. הם ישנים בעליית הגג שלנו."

הוא היה מיומן מאוד בהרחקת עיתונאים ותחקירני טלוויזיה. אחת הסיבות שבגללה הם קיבלו כל כך הרבה שיחות טלפון היתה שבליין־א־לין היתה ראשונה ברשימה אלפביתית של קהילות אורגניות בוויילס שפירסם אתר אינטרנט שעסק בנושא. על לוח המודעות שמעל הטלפון היתה תלויה רשימה עם תשובות לשאלות נפוצות של עיתונאים וסקרנים. אלברט למד שניתן לנפנף את רוב המתקשרים באמצעות כמה פרטים יבשים. הוא הקשיב, ואז רכן לפנים כדי להקריא את התשובה. קולו ניחן בניגון המוכר של אדם שחוזר על דברים שכבר אמר לא פעם ולא פעמיים.

"בליין־א־לין היא קהילה וחווה אורגנית שבה אנו מגדלים את האוכל של עצמנו ומנהלים עסק קטן של סלי ירקות המיועד לאזור צפון גואר. הכסף מן הסלים עוזר לנו לממן מותרות כמו —" הוא הביט באחותו "— מיגון אישי. אנחנו מגדלים תרנגולות ועזים. היו לנו גם סוסים לחריש עד שהם הוחלפו במכונות. לפעמים אנחנו הורגים בעלי חיים ואוכלים אותם. אמא שלי היא אטליז של איש אחד."

אלברט הביט באחותו וליקק את שפתיו. אמם, פריה, קצבית נמרצת שלימדה את עצמה את המקצוע, היתה אחראית על כל שחיטות בעלי החיים בחווה. היא יכלה למלוק צוואר של תרנגולת בשוויון נפש של אדם שפותח צנצנת ריבה. היא הקפידה להתעדכן בסגנונות השחיטה האחרונים. כשהפכה קייט לצמחונית, אמה התוודתה בפניה, כנראה מתוך אשמה, שהיא מעולם לא בחרה את תפקידה כתליינית בפועל.

"מאתיים דונם בסך הכול שמחולקים בין גידולי פירות, ירקות, תבואה, מקנה, שדות מרעה והבוסתן המפורסם שלנו."

הבוסתן היה בעצם עץ תפוחים בודד, שנשתל ביום הנישואים של הוריהם. קייט הסתכלה לאחור וראתה את פטריק יורד במדרגות בצעד לא יציב. היא חייכה אליו.

"הקהילה נוסדה בתקופת המיתון של ראשית שנות התשעים. פרטים נוספים ניתן למצוא באתר האינטרנט שלנו."

פטריק ניגש לשירותים שמתחת למדרגות. כשחלף לידה היא הבחינה שהוא מדיף ריח של עשן. מתחתיה, מבעד ללוחות העץ של המדרגות, היא ראתה אור נדלק. לשירותים האלה היתה תקרה נמוכה. גברים היו צריכים להתיישב כדי להשתין.

"כן, יש לנו אינטרנט בפס רחב, טלוויזיה נטולת פרסומות וכמה סרטי די־וי־די ממש גרועים שאבא שלי אוהב. הטלוויזיה קטנה ומוצבת בפינה, וכל הרהיטים מאורגנים כך שהיא לא משתלטת על הסלון."

פטריק יצא מהשירותים. הורדת המים לא נשמעה. בקהילה הורידו מים רק במקרים של הפרשות מוצקות.

"הסרט האהוב עלי?" אמר אלברט ונראה מוטרד.

פטריק לקח את הפנקס שליד הטלפון, רשם משהו והראה לאלברט.

"'אוכל שתייה גבר אישה'. יש עוד משהו שתרצה לדעת?"

קייט שמה לב לכמה כתמים לחים בחלק הפנימי של מכנסיו של פטריק. במסגרת יחסיה עם פטריק, הוא נהג לספר לה על הדרכים הנוראיות שבהן החל הגוף שלו להשתנות, ולהזהיר אותה שזה הולך לקרות גם לה, ובקרוב.

"אתה בסדר, פאט?" שאלה קייט.

"יש טופס הרשמה לחברוּת בקהילה שניתן להוריד מהאתר שלנו. ההחלטה הסופית מתקבלת על ידי כלל חברי הקהילה בהתבסס על —" אלברט העיף מבט נוסף בדף התשובות "— קריטריונים סובייקטיביים לחלוטין."

פטריק הינהן ולקח את מפתחות הוולוו הקהילתית, שהיו תלויים מעל הטלפון.

"המורים שלי סיימו את לימודיהם באוניברסיטאות מובילות."

תפקידו של אלברט כמרכזייה הקהילתית זיכה אותו בכמה הטבות ראויות לציון, ובהן הזכות לקום באמצע ארוחת הערב בלי לבקש רשות.

"המקצוע האהוב עלי הוא כלכלת בית."

אחד החברים לשעבר של ג'נט, רופא המתמחה בטיפול באלרגיות, אמר פעם לאלברט שבעולם המודרני חשוב לטפח נימוסי טלפון אלגנטיים. הרעיון הכה בו שורש, ומפעם לפעם ניתן היה לשמוע אותו חוזר עליו באוזני מתקשרים: "חשוב לטפח נימוסי טלפון אלגנטיים בעולם המודרני."

"המדיניות שלנו אוסרת הכנסת מצלמות וידיאו לחווה. אנחנו גם לא במיוחד אוהבים תמונות."

אלברט ליפף את חוט הטלפון סביב אצבעו, כאילו היה נערה בעיצומה של שיחה ארוכה עם חברה. פטריק הינהן אל קייט וחמק החוצה מבעד לדלת הקדמית.

"זה נשמע כמו פרויקט מעניין מאוד, אבל אבא שלי אומר שהתעשייה שלכם זדונית מעצם טיבה."

השתררה שתיקה ארוכה.

"באמת? הוא אחד המגישים האהובים עלי. אם ככה, אתה יכול לקבל את מספר הטלפון הנייד של אבא."

אל מול מפיקים אגרסיביים במיוחד הועילה לאלברט האפשרות למסור אחד משני מספרי הטלפון הנייד של הקהילה, שהופעלו בכרטיסי חיוג. המכשירים האלה שימשו למקרי חירום בלבד, ולכן היו כמעט תמיד כבויים.

"נהדר!" הוא אמר והקריא את הכתובת של הקהילה. במשך השנים קיבל כמה פוסטרים חתומים של מגישים מפורסמים.

פטריק נהג בוולוו הקהילתית בגשם הקל. הוא הפעיל את החימום במלוא העוצמה. ריח של בצק לח עלה מפתחי האוורור. הוא ניגן את קלטת הסווינג האהובה עליו, שהכילה תשעים אחוז בני גודמן, אבל אפילו זה נשמע לו שטחי וחסר חיים. הוא היה פיכח כבר חמישה ימים וחצי ברצף.

הוא עצר בפארקמיל, במפרץ החניה של האוטובוסים, מחוץ לגלידריית שפרד. זאת היתה שעת אחר צהריים מאוחרת. הוא סקר את הכביש, אך לא ראה איש. עורו הצטמרר בזמן שהמזגן הזרים אל המכונית אוויר מבחוץ. הוא שלף את הקלטת ועבר בין תחנות הרדיו השונות. רוק קלאסי, פופ, מוזיקה קלאסית, שירי מקהלה, רדיו מקומי. מוזיקה זה שטויות, הוא חשב לעצמו, אף שלא התכוון לזה. פטריק הכיר רק אדם אחד בעולם שסלד ממוזיקה — דון, שטען שמדובר בסוג של מניפולציה. בקרב האנשים שביקרו בקהילה, אי־אהבת מוזיקה היתה שקולה לאי־אהבת זרים או הומוסקסואלים. פטריק תמיד התענג על העובדה שהוא יודע את הסוד המביש של דון.

כשהתחיל להחשיך, ראה אותם חוצים את הרחבה באופניים שלהם. הוא אותת להם בפנסיו פעמיים ופתח את החלון שלצדו.

"חבר'ה!" הוא צעק בקול הבס המפורסם שלו. "חבר'ה!"

הם עצרו בחריקה, ואז דיוושו אל עבר חלונו של פטריק. שלושתם חבשו ברדסים וכרכו צעיפים סביב פניהם כמו לוחמי זפטיסטה.

"כן, סבא," אמר אחד מהם.

"שלום, חברים. אתם רוצים לעשות טובה לאיש זקן?"

"אני לא מוצץ לך."

בגלל הצעיפים שלהם לא יכול היה פטריק לראות את פיותיהם זזים. העיניים שלהם נצצו בקור. הוא הגיש להם שטר של עשרים וצפה בהם מתרחקים בישבנים מורמים באוויר, ומושבי אופניים זעים ימינה ושמאלה כמו מטרונומים.

בכיתת הלימוד צבט אייזיק את מיתריו החשופים של הפסנתר הפתוח. הוא הקשיב בחצי אוזן לקייט בזמן שהסבירה לאחיה מה למדה במכללה באותו בוקר. היא ואלברט ישבו ברגליים משוכלות זה מול זה על השטיח, וקייט פרשה מולו כמה מן המקורות העיקריים שלה: עותקים של עלוני תנועת הוורד הלבן וצילומים של מנהיגי התנועה. אחד מהם נראה כמו מעריץ של מוריסי.

"הדבר הראשון שצריך לדעת הוא שלא כל הגרמנים בתקופת המלחמה היו בצד של הנאצים," אמרה קייט.

"זה בולשיט," אמר אלברט.

"בולשיט," אמר אייזיק. הוא החזיק בידו כדור כוח, וכאשר העביר אותו לאורך מיתרי הבס של הפסנתר, הוא העלה צליל שנשמע כמו קול של לווייתן.

"הוורד הלבן היתה קבוצת שפעלה נגד הדעות המושרשות בחברה הגרמנית, אפילו במחיר של סכנה לחבריה."

"הם נשמעים כמו אמא ואבא," אמר אלברט.

"הם בכלל לא דומים להם."

"אמא ואבא דוחים את הנורמות והערכים של החברה שלנו," אמר אלברט.

"הנורמות והערכים?"

"תשאלי את מרינה," אמר אלברט.

אייזיק טיפס על הנול שניצב בפינה מול הפסנתר. הוא אהב לסבך את עצמו בין החוטים, לדמיין שמדובר בקומביין שעומד להתחיל לפעול ואז להיחלץ בבריחה נועזת.

"הקהילה שלנו משנה אנשים כל הזמן," אמר אלברט. "יש לנו את הכוח הזה, למרות שהזמן שלנו הולך ונגמר."

"שתוק, אידיוט. מי אמר לך את זה?"

"כשאנשים מגיעים הנה, הם מבינים שזה אפשרי," אלברט אמר. הוא נשמע כאילו הוא מצטט מישהו. "הם מבינים שגם הם יכולים לשנות את דרך החיים שלהם."

"נו, באמת. אל תקשיב לכל מה שאנשים אומרים לך." היא לא נתנה את דעתה על אייזיק, אשר חילץ את עצמו מן הנול, התייצב מאחוריה והאזין.

"חינוך אמיתי לא מתרחש בכיתת לימוד."

"תקשיב, אלברט, לפני שתאבד את כל החשיבה העצמאית שלך," היא הנמיכה את קולה ללחישה. "אתה צריך להבין שקהילות כמו שלנו משמרות את דרך החיים המקובלת. חשבת פעם למה פטריק גר שם לבד, בכיפה שלו? הוא בדיכאון. הם שמו אותו שם בסוג של בידוד." בזמן שדיברה התחוור לה מה היא מרגישה. "וכל המתנדבים, הם בסך הכול תיירים. ומרינה, אלוהים אדירים, אתה זוכר למה בכלל הסכימו שהיא תצטרף לקהילה?" היא החלה לתבל את דבריה במחוות ידיים נחרצות, בלי להבין שהיא מחקה את אביה. זאת היתה תחושה טובה, לומר את כל זה. "היא דילגה בין קהילות בלי סוף, ובחיים שלה לא עבדה ולא שילמה שכר דירה. אמא ואבא אפילו לא מחבבים אותה! בגלל זה הם שמו אותה בסדנה! זה כאילו אנחנו גרים באיזה בית תמחוי..."

קייט השתתקה. אלברט בהה. היה מישהו מאחוריה. קייט הסתובבה וראתה את אייזיק עומד על מושב הפסנתר, ועל פניו מבט מבולבל. היא קמה על רגליה ונעמדה מולו.

"הֵי, חמוד," היא אמרה.

אייזיק נופף בידו אף שניצבו זה מול זה.

"אנחנו כמו הוורד הלבן, לא?" אמר אלברט.

קייט המשיכה להביט באייזיק: "כן. אח ואחות שמתקוממים נגד החברה, ואייזיק הוא הפרופסור. נכון, אייזיק?"

אייזיק נראה כאילו הוא חוכך בדעתו. הוא השפיל מבט אל הרצפה.

"לְמה את מתכוונת? בקשר לאמא שלי?"

"כלום. לא אמרתי שום דבר על אמא שלך."

"אמרת שאף אחד לא אוהב אותה."

"לא אמרתי את זה. אייזיק, נראה לי שכדאי שנשחק משחק, אתה לא חושב?"

"למה את לא אוהבת אותה?" שאל אלברט. "היא נהדרת."

"אני אוהב את ההורים שלך," אמר אייזיק.

קייט אחזה בשתי ידיו של אייזיק וניסתה לחשוב על קלישאה. "כולם כאן הם ההורים שלך."

"גם את?"

"בטח."

"או־קיי, תני לי לנסות," אמר אלברט. "גש לחדר שלך תכף ומיד, אייזיק."

"חה חה!" אייזיק צחק והחזיק את צלעותיו.

"אתה הגעת לי עד כאן, בחור צעיר!" אמר אלברט לאייזיק ונופף באצבעו.

"חה חה!" אייזיק התכופף מרוב צחוק.

"אלברט," אמרה קייט.

אלברט החל לנופף באגרופו לכיוון אייזיק. "אני לא רוצה לשמוע עוד ציוץ ממך. כדאי שאביא לכאן את נעל הבית שלי."

"אלברט, מאיפה אתה מביא את כל זה?"

"מהקומיקס של בּינוֹ," הוא אמר וקם על רגליו. הוא הצביע על אייזיק. "קקי קטן וכפוי טובה שכמוך. הלוואי שלא היית נולד."

"או־קיי, זה מספיק," אמרה קייט.

אייזיק שיפשף את ראשו בכף ידו. היא הפנתה אליו את גבה והציעה לו לשחק בשק קמח. הוא קפץ על גבה.

"לאן אתה רוצה ללכת?" היא שאלה.

חצי שנה חלפה מאז ניגשו אייזיק ומרינה לריאיון לקראת קבלתם כחברים קבועים בקהילה. מאחוריהם כבר היתה תקופת ניסיון של שישה שבועות מגורים בקהילה. בדרך כלל היו המועמדים אמורים לצאת לתקופת צינון של חודש לפני שתתקבל החלטה סופית בעניינם, אלא שזמן קצר לפני שעזבו החלה מרינה לערוך בירורים קולניים בטלפון הביתי לגבי הנחה במחיר שהייה קצרה באתר המחנאות הסמוך, דבר שלימד את בני הבית שאין להם לאן ללכת כדי להצטנן. אם מועמד הודה שאין איש שמוכן לקבל אותו למשך התקופה הזאת, זה היה בדרך כלל סוג של סימן מבשר רעות. אבל במקרה הזה הסכימה הקהילה להגמיש את הנוהל, בעיקר בגלל אייזיק, שבשל גילו הצעיר וקרבתו לאלברט סימל עבור בני הבית את הדור הבא של צעירי הקהילה.

בצדו האחד של שולחן האוכל העגול שבמרכז המטבח ישב הגרעין הקשה של המראיינים: פריה, ארלו ודון, בסדר הזה. מרינה ישבה מולם. השולחן היה גדול די הצורך לעשרים סועדים, כך שכעת הוא נראה ריק למדי. שאר בעלי זכות ההצבעה, היא ופטריק, היו על תקן משקיפים בלבד וישבו על הספה הכחולה שניצבה ליד הקיר האחורי. ג'נט היתה בבריסטול. היא עבדה על קולקציה חדשה. ממקומה יכלה קייט לראות את אלברט ואייזיק מתחת לשולחן. הם זחלו במעגלים וספרו את אצבעות הרגליים של כולם.

"טוב, אז הייתי רוצה לדעת: מה התוכניות שלך לעתיד?" שאלה פריה. "מה המטרות שלך לטווח הארוך?"

"טוב, אז האמת היא שאני הכי ממוקדת במה שיהיה טוב עבור אייזיק," אמרה מרינה. בנה השמיע קול נביחה כששמע את שמו מוזכר. "הדבר הנפלא בבליין־א־לין —" עיניו של דון התכווצו בזמן שניסה להעריך עד כמה מדויקת ההגייה שלה "— הוא שזה מקום נהדר, עם מרחבים פתוחים, שאייזיק יוכל ללמוד בו ולרכוש חברים חדשים."

פניה של מרינה היו עגולות, שׂערה אפור וגלי, ולחייה כמו תפוחים, ובעיני מי שנוהג לפנטז על דברים כאלה, ודאי היו החלק הטעים ביותר בפרצופה, לוּ נאפה. היא היתה גדולה אך מוצקה — בריאת גוף, כנהוג לומר — ולבשה אפודה.

"ולכמה זמן היית רוצה להישאר איתנו?" שאלה פריה.

"כמה שאפשר, מבחינתי. כלומר, אני מתארת לעצמי שכולנו נבחן את הדברים מחדש בסוף השנה, ככה שלא טוב להתחייב לשום דבר..." היא חייכה וצחקה באופן שלימד כי קיוותה שהמראיינים שלה רואים איתה עין בעין, מן הבחינה האסטרולוגית, אבל קיבלה בתגובה רק שני מבטים צוננים ואת מבטו המושפל של ארלו, שבחן את ציפורניו.

"למה?" שאל דון.

"פשוט נראה לי שאנחנו צפויים לשינויים משמעותיים לקראת סוף שנת 2012," אמרה מרינה והיטיבה את תנוחתה על הכיסא. "גם במובן הפיזי וגם הרוחני. בערך בסוף השנה."

דון הינהן ומתח את אצבעותיו.

"זה קשור בלוח השנה של בני המאיה?" שאלה פריה.

"אני יודעת שאולי זה נשמע לכם מטורף. אני לגמרי מבינה. אבל זה לא באמת קשור לבני המאיה, גם אם אנשים אוהבים לחשוב ככה. זה מאוד מגוּבּה מדעית."

"זה נשמע מעניין," אמר דון ורכן לפנים.

קייט זיהתה מיד את הציניות שבנימת קולו של אביה.

"טוב, בעיקרון, אם תדמיינו שהשולחן הזה הוא שביל החלב, הגלקסיה שלנו," אמרה מרינה ופרשה את כפות ידיה על השולחן, "אז מאוד מקובל לטעון שבמרכז שלה יש חור שחור גדול מאוד. החור השחור שלנו ידוע בשמו סגיטריוס *A. הוא ממש־ממש דחוס —" קייט הבחינה בחיוך של אביה "— בערך פי שלושה מיליון מהשמש שלנו, אבל הוא בלתי נראה בשבילנו, כי כוח המשיכה שלו כל כך גדול, שהוא שואב אפילו את קרני האור שמגיעות אליו. המדענים יודעים שהוא שם לפי איך שכל דבר סביבו נמשך פנימה." במרכז שולחן האוכל היה חור שפעם ניצבה בו שמשייה, ומרינה הציצה לתוכו בתיאטרליות. "זה כי החור השחור הזה, כמו שאומרים, 'רעבתני'. יש לו כוח משיכה רעב, והוא מושך ובולע כל מה שמתקרב אליו..."

דון החליט להתחיל ליהנות מזה.

מרינה קמה מהכיסא. "דמיינו לכם שהפלפלייה הזאת היא כדור הארץ ושזאת —" היא הרימה ספל של חג המולד "— השמש שלנו. כולנו יודעים שלוקח לכדור הארץ שנה להקיף את השמש, אבל הבעיה היא שמסלולו של כדור הארץ הוא לא עיגול מושלם אלא אליפסה," אמרה והציגה את הפלפלייה, אשר חגה באליפסה מסביב לספל. "לכן זה לוקח לנו עשרים ושישה אלף שנים של סיבובים עד שאנחנו חוזרים לנקודת ההתחלה המדויקת שלנו, נכון?"

פריה הקשיבה בריכוז.

"בהחלט!" אמר דון.

ארלו, זה היה ברור, לא התרכז בדבריה קודם לכן, ועכשיו ניסה להשלים את הפער.

"ברור שבני המאיה ידעו את כל זה, כמו גם תרבויות רבות אחרות. הסוּפים, למשל. ואז, בסופו של דבר..."

מרינה המשיכה לסובב את הפלפלייה מסביב לספל, ועשתה את דרכה מסביב לשולחן לעבר פריה. פניו של דון נראו כאילו נתקל בדבר מה חמוד להפליא ומשעשע, כמו חתלתול שעומד על גב של פרה.

"בסופו של דבר, עשרים ושישה אלף שנה לאחר מכן..."

קייט ראתה את אייזיק ואלברט דנים במשהו שמצאו על אחת מרגליו של השולחן. משיטוטיה שלה כילדה קטנה היא זכרה את הגילופים שהשאיר הנגר בחלקו התחתון של הרהיט.

"...יתרחש ליקוי. אבל זה יהיה סוג מיוחד של ליקוי." מרינה הניחה את הפלפלייה על השולחן ואז, ברוב טקס, הציבה את ספל חג המולד — כלומר, את השמש — בין הפלפלייה לבין החור השחור שבמרכזו. "כולנו מכירים ליקויי חמה וירח, אבל בשנה הבאה, בסיומו של מחזור עשרים ושישה אלף השנים, יתרחש ליקוי גלקטי. ואז השמש תעבור בינינו לבין המפלצת הזאת, סגיטריוס *A, שבמרכז הגלקסיה. וכשזה יקרה, טוב, אף אחד לא באמת בטוח, יש המון השערות לגבי הנושא הזה, אבל כשהכוח החזק ביותר בגלקסיה ייחסם, וחשוב לזכור שמדובר בכוח חזק פי כמה מיליונים מאשר השמש שלנו, אפשר בהחלט להניח שיתרחשו כאן כמה שינויים משמעותיים."

דון חייך. הוא פשוט נהנה מכל רגע. הוא לא רצה שההופעה תסתיים. "אבל ודאי יש לך תיאוריה משלך לגבי מה שצפוי לקרות."

היא הסתכלה עליו. פיו היה פעור מעט בציפייה.

"אני באמת סקרן," הוא אמר. רק בקושי הצליח לא לפרוץ בצחוק.

"טוב," היא אמרה לבסוף. נדמה שהרגישה מעט לא בנוח לגלות שהיא עומדת, וניסתה לגשש את דרכה בחזרה אל הכיסא. "אף אחד לא באמת יודע בוודאות," המשיכה, "אבל אני צופה שינוי בכוח הכבידה, ואני מתכוונת לכוח הכבידה במובן הרחב ביותר האפשרי — כבידה של המוח, של הנשמה, כבידה במערכות יחסים, וכבידה מוסרית ורוחנית. הכול ייפרץ. בלגן עולמי. יש אנשים שחושבים שהעולם ייעצר במקומו. יש כאלה שמאמינים שדרום ויילס תזכה לאקלים הים תיכוני שמגיע לה." ארלו אהב את זה. "כל מה שאני מאמינה זה שמשהו גדול עומד לקרות, ושהאנשים שיהיו ערוכים להסתגל אליו יהיו החלוצים שיִיצרו עולם חדש. זה עומד להיות מבחן. מבחן אמיתי. כי מה זה מבחן אם אתה לא יכול להיכשל בו?"

דון מחא כפיים בהתלהבות. הוא היה ידוע במחיאות הכפיים הרועשות שלו. פריה שיפשפה את עיניה. מתחת לשולחן אלברט ואייזיק לחצו ידיים.

"מבריק," אמר דון. "פשוט מבריק."

אשתו הפנתה את מבטה ממנו. מרינה, שעדיין עמדה, שבה והתיישבה בכיסא שלה.

"סקירה עתירת מעוף," אמר דון והסתכל סביב. "אנשים יכולים להיות ממש משעממים כשהם מדברים על דברים כאלה, אבל אני חושב שאת הצלחת להכניס לזה התלהבות אמיתית. שלא לדבר על הנתונים המדעיים. הם שלך, מרינה, או שאני יכול למצוא אותם באינטרנט?"

היא הסתכלה עליו ואז הביטה מתחת לשולחן, הושיטה יד אל בנה ואמרה: "בוא, אייזיק. אנחנו עוזבים."

מרינה תפסה את ידו של בנה וצעדה איתו למעלה, לחדרה של ג'נט, שם התאכסנו. דרך התקרה שמעו כולם דלת נטרקת ואז את מרינה אורזת את חפציהם ברעש. דון הניף את ידיו כלפי מעלה כמתנצל.

ואז, ודאי כדי להפגין את פניו האנושיים, התעקש דון שיש לאפשר להם להישאר כי מרינה "בלתי מזיקה" ואילו אייזיק "חיוני להתפתחותה של הקהילה". פטריק טען שזה לא הוגן להזמין מישהו להיות חבר קבוע בקהילה רק משום שהוא עומד באיזשהו קריטריון. ארלו, בדרכו הפשוטה, אמר שהוא חושב שהם נחמדים ושכדאי להזמין אותם להישאר. פריה אמרה שהשהות שלהם בקהילה היא בבירור פתרון זמני עד שימצאו להם משהו טוב יותר. בזמן שהדיון נמשך, קייט התבוננה באלברט, שחיבק את רגל השולחן בשתי ידיים והאזין ברוב קשב לקולות מלמעלה. היה לו חצי קול בהצבעה, והוא הטיל אותו לטובת אייזיק.

עם שניים וחצי קולות בעד ושני קולות נגד, ההכרעה נותרה בידיה של קייט. אחיה הפסיק לדבר איתה מרגע שהתחילה את הלימודים במכללה, והיא ידעה שאם תצביע נגדו כעת, הוא כנראה לא ידבר איתה שוב לעולם. בזמן שהיא התלבטה, הוא כרע על ברכיו, וברוב טקס הניח את ראשו על הספסל כשעיניו סגורות, כמי שממתין לחרב שתנחת על צווארו.

עד שחזרו לוחמי הזפטיסטה כבר החשיך. אדי נשימתם התעבו על שמשת חלונו הקרה של פטריק. הוא פתח את החלון. אחד הבחורים הכניס את ידו לכיסו, שלף שקיק והחזיק אותו בדרמטיות בין שתי אצבעותיו.

"זה הידרו. חומר טוב," הוא אמר בקול שהתעמעם כשעבר מבעד לצעיף שעל פניו. "זה בעשרים וחמש, לא עשרים."

פטריק מיצמץ. "אני מעריץ את החוש העסקי המפותח שלכם."

מאז ומעולם סבל מפרנויה קלה, ואחד היתרונות שבעישון מריחואנה היה שהיא נתנה לו תירוץ לפחדיו.

"לא מורח אותך, גבר. אתה חייב לנו חמישייה."

שני הבחורים האחרים עמדו על המשמר וסקרו את הכביש משני הכיוונים.

"חושבים שאתם יכולים לסחוט ממני עוד כמה גרושים, מה?" אמר פטריק, גרף חמישה פאונד של מישהו אחר מן המאפרה והעביר את הכסף לבחור.

הם העבירו לו את השקיק והוא ריחרח את החומר עמוקות — הריח היה חזק — ואז שמט אותו אל חיקו. בדרך חזרה דמיין שכולם, כולל ג'נט, תוהים להיכן הוא נעלם במכונית של הקהילה בזמן שהם עבדו בשדה והגנו על הירקות מפני הקרה. הוא חשב על חולצת העבודה הכחולה שלה מתקופת מלחמת העולם עם השרוולים המופשלים והזרועות החזקות.

כשנכנס לשביל הגישה, כיבה את פנסי המכונית וקיווה שאיש לא ישים לב שהוא חזר. הוא העביר את המנוע להילוך סרק, הניח למכונית להתגלגל בשקט לאורך השביל ועצר אותה בדיוק לפני העלייה אל החצר. אולי הם היו זקוקים למכונית כדי לאסוף חבילת שמיכות שהיתה חיונית כדי להגן על הירקות, ועכשיו, באשמתו, לא יהיו אספרגוסים הקיץ הזה. כשיצא מהמכונית הוא ראה שבמקביל לו, מהצד השני של השביל, חנתה הסאאב. הירח השתקף במשטחיה הגליים, היוקרתיים למראה. הוא דמיין את החבר של ג'נט מגיע לקול תרועות, כשהמושב האחורי של רכבו מלא שמיכות ישנות.

הוא צעד בחזרה אל הכיפה שלו. בדרכו חלף על פני הכרובים והעולש המכוסים במעילי רוגבי ושטיחי צמר. לאחר שנכנס, פטריק החזיק את השקיק כנגד מנורת הלילה שלו. הנבט היה קטן והסתמרו ממנו שערות דקיקות, כתומות. הוא היה מכוסה גבישים, כאילו טבלו אותו בסוכר. הוא לא אהב את הנטייה המאצ'ואיסטית החדשה הזאת של תרבות המריחואנה, שהחלה לבכר סופר־סקאנק גברי ומנופח. הדבר הנהדר אצל קארל אורלנד, הספק הקבוע שלו, היה שהוא העריך את ההנאות הטמונות בעשב בהיר, צנום ועדין. אבל צריך להסתפק במה שיש.

בדרך כלל הכין בְּהאנג לאסי3 רק עבור היום הארוך בשנה, אבל היות שהיה פיכח כבר כמאתיים שעות ברציפות, מצא שראוי לערבב לעצמו מנה נדיבה, כפיצוי. הוא רוקן את תכולת השקיק כולה למטחנה, הוסיף קצת סוכר חום וטחן אותם יחד. הוא יחסוך זמן אם יכין מנה גדולה עכשיו, חשב, ואחר כך יחלק אותה למנות עבור הימים הבאים. הוא לקח את הגזייה שלו וחימם את התערובת בחוץ כדי שלא תסריח את הכיפה. בשלב מסוים חלף מישהו על פניו. החושך הקשה עליו לראות במי מדובר, אבל הוא הבין שמדובר בבחורה כשהיא אמרה: "מישהו ממש חוגג כאן."

3 משקה הודי על בסיס יוגורט מוקצף מעורבל עם חשיש.

מרינה ישבה על ספסל בבית המלאכה והאובניים בין רגליה. לפעמים הניחה לאלברט לשלוט במהירות המכשיר, אבל בדרך כלל הוא רק ישב לידה, כמו עכשיו, וצפה. אייזיק כבר שכב לישון. את החדר האירה נורת ניאון שנתלתה מהתקרה בשתי שרשראות. בחוץ שרר חושך מוחלט. היא הרטיבה את ידיה בקערת המים שלצדה והניחה גוש של חומר על האובניים. היא הפעילה את הדוושה, והגלגל החל להסתובב. היא מירכזה את החומר, קיערה את כפות ידיה ודחקה אותו כלפי מעלה. לפעמים היה אלברט צוחק על הצורות המגונות הגסות שנוצרו כך, אף שמעולם לא ידע מדוע בדיוק הוא צוחק.

אחד הדברים המרשימים ביותר במרינה היה יכולתה לכייר קומקום תה ולשוחח בעת ובעונה אחת. היא נראתה כמו קוסמת. הידיים שלה ביצעו את הקסם, כישפו את החומר, בזמן שהיא דיברה עם אלברט על העתיד.

"מה את מכינה?"

"מתנה בשבילך."

"יש! זאת קסדה?"

"לא."

"איזה מין שריון?"

"לא ממש."

לאורך המדף האמצעי על הקיר ממול נחו כלי חומר שלא נמצא להם דורש: ספלים, כלים לחמאה, פסלונים של מעמד לידתו של ישו, רביעייה מוזיקלית. אלברט ראה כמה תענוג הפיקה מרינה ממיון המלאי הרבעוני שלה; הוא היה עֵד להתעלות הנפש שאחזה בה כשהשליכה כלים עקמומיים שהכינו מבקרים, חיות כעורות צורה ודיוקנאות גרועים של חברים אל תוך שקית אשפה תעשייתית, שם התנפצו לרסיסים. על המדף העליון נחו הכדים והקערות שלה עצמה.

כל חברי הקהילה הקבועים התבקשו להקדיש שמונה־עשרה שעות עבודה שבועיות כתרומה לתפקוד הקהילה. רוב החיכוכים בנושא הזה עלו לא משום שאנשים עבדו פחות מדי שעות, אלא על רקע חוסר הסכמה באשר לטיב העבודה שיש לראות בה תרומה בעלת ערך לקהילה. מרינה כללה במניין זה את שעות העבודה שלה בבית המלאכה, משום שמצד אחד היא לימדה את אלברט ואייזיק מיומנות מועילה, ומצד שני, הואיל ובקהילה נשברו לפחות שלושה כלי אוכל בשבוע, היא בעצם תרמה להשלמת מלאי הכלים.

אלברט קם על רגליו, רכן מעל האובניים ובהה בהם מלמעלה בניסיון להפנט את עצמו באמצעות בהייה בסיבובי החומר, שצורתו הלכה והתרחבה.

"דרך אגב, אחותי חושבת שאת שקרנית," הוא אמר והמשיך להתבונן מטה אל הפתח העגול, המסתובב.

"זה לא נחמד מצדה," אמרה מרינה והמשיכה להתרכז בעבודתה.

"את צריכה להראות לה את האמת. זאת קערה? זה נראה כמו קערה. אני לא ממש צריך קערה."

"זאת לא קערה."

תנועת ידיה היתה יציבה. קצות אצבעותיה היו אפורים. מעט חומר ניתז על מכנסיו של אלברט.

"קערות זה בסדר, אבל לא באמת מדהים."

הצורה היתה חרוטית וגבוהה מכדי להיות קערה. היא הורידה את רגלה מהדוושה והגלגל נעצר. היא הסתכלה על פיו של אלברט לרגע, ואז לקחה חוט מתכת וחתכה את החומר בבסיסו. היא הרימה את החרוט והראתה לאלברט שיש לו חורים בשני הקצוות. אז הניחה אותו לידה על מגש.

"מה זה?" הוא שאל.

"נחֵש."

הוא נשך את שפתו במהורהר. "משתיק־קול?"

"הנה רמז: אני עומדת לצבוע אותו באדום עם פסים לבנים. הוא אמור לעזור לך להשמיע קול."

הוא התחיל להיראות מפוחד.

"זה מגאפון, אלברט."

"מגניב!"

"אבל הוא ישמש בעיקר לקישוט. סמל לזכותך שיקשיבו לך."

"תמיד רציתי מגאפון," הוא אמר.

לאחר שסיים להכין את הבְּהאנג, פטריק הוסיף לתערובת פיסטוק וטחן הכול יחד. פיסות זעירות של עשב ופיסטוק הסתחררו בפנים כמו בסופת הוריקן. פטריק ראה איך המשקה הולך ומקבל גוון ירוק חולני.

השעה כבר היתה מאוחרת, אחרי חצות, ואף שהיה עייף, הוא לא רצה לישון לפני שיתמסטל. הוא לגם שליש מן הלָאסי ויצא לסיבוב בגינה. הלילה היה קפוא וצלול, ואחרי שלושים דקות הוא הרגיש את המוח שלו חוזר לתבנית המוכרת. זיכרונות מסוימים דעכו. האורות בעליית הגג של מוחו כבו. הוא התמתח והרגיש כיצד הדם שוטף את מוחו בקול שכשוך.

הוא חזר לתוך הכיפה והדליק את הרדיו במלוא העוצמה על תחנת רדיו 3. המוזיקה שוב נשמעה לו נעימה. הוא התיישב בכורסה המרופדת שלו. האות נחלש לאחר זמן מה, אבל הוא הרגיש שאין לו היכולת לקום ולכוון את המכשיר מחדש. הוא ישב כאילו ניטע במקומו והרגיש כיצד מוחו שועט בהילוך סרק בעודו בוהה באור הכוכבים מבעד לכיפה.

הוא חשב על הכיפה, שנבנתה כמתנה בשבילו. כשהם עברו לגואר, פטריק התגורר בחדר ששימש כעת את קייט, וחלק קיר דק עם דון ופריה. כשקייט היתה תינוקת, היתה לה עריסה שעמדה ליד מיטתם של הוריה. שם ישנה, וליתר דיוק לא ישנה. לפטריק לא היתה ברירה אלא להתאים את שעות השינה שלו אליה ולנצל כל שעה או שעתיים מזדמנות של שקט כדי לנמנם מעט. תפריט טעימות של שינה.

ביום הולדתה הראשון של קייט, דון נשא נאום ובו אמר: "לא נראה לי הוגן שפטריק צריך לסבול את הפטפוטים שלנו ואת קייט צורחת כמו סירנה. עוד מעט יש לו יום הולדת, אז חשבתי, ואני יודע שהוא מעוניין בזה, שנבנה כיפה."

אין הבדל מוחשי בין דבר שנעשה מאהבה לדבר שנעשה מתוך טינה, למעט זאת שהטינה עומדת בלוחות זמנים. בתוך שישה חודשים העבירו אותו אל הכיפה על ספריו ועשביו. דון גם קנה לו שקית מריחואנה כדי לומר תודה על שהוא משאיר את הבית הגדול נטול עשן, למען קייט. זה היה הרגע שבו חזר פטריק לעשן באופן סדיר. כעת, כשעלתה בו הפרנויה מחדש, הוא התחיל לתהות אם תכליתה של הכיפה לא היתה מלכתחילה להרחיק אותו מהבית הגדול.

פטריק תרם את סכום הכסף החודשי הגדול ביותר לקהילה, ומשום כך נטה להאמין שמסכימים לסבול את נוכחותו רק בגלל הכסף שלו. הוא גם היה בטוח שאם דון ישמע אותו רומז אי־פעם שעושרו אמור לזכות אותו ביחס טוב יותר מזה שמקבלים החברים האחרים, הוא יאבד את עשתונותיו האידיאולוגיים. כך שפטריק מעולם, אפילו לא פעם אחת במשך עשרים השנים שחלפו, לא רמז שמעמדו כנושא בעול הכספי של הקהילה קונה לו את הזכות שלא יתנכרו לו.

הניסיון המשמעותי ביותר שלו להביע את חוסר שביעות הרצון שחש התרחש רק לפני כמה שבועות. זה היה ביום השוויון של האביב, בתקופה הקשה שלפני חזרתה האחרונה של ג'נט לחווה, ופטריק היה שיכור מסיידר. הוא ישב עם רוב חברי הקהילה מסביב למדורה ואמר שהכיפה הגיאודזית, במיקומה המבודד מאחורי הפקעות שבקצה הגינה כמו גם בגישתם המסויגת והמעט־נוסטלגית של אנשי הקהילה כלפיה ("טוב, כשהיא היתה חדשה היא בטח נראתה עתידנית לגמרי"), אנלוגית לאופן שבו אנשים תפסו אותו עצמו. הוא חשב שזאת תהיה אמירה קלילה ומצחיקה מעט, ושהם ישיבו לו בבדיחות משלהם — "בטח, פאט, שמנו אותך שם בבידוד" — אבל התגובה של הקהל שלו היתה הכחשה נדהמת — "איך אתה בכלל יכול להגיד דבר כזה?" — מן הסוג שאנשים נוהגים לנקוט כשהם מרגישים שהועלתה נגדם טענה מדויקת לחלוטין.

יותר ויותר נטה להאמין שאנשים דיברו עליו מאחורי גבו. תמיד אפשר לשמוע אנשים מדברים איפשהו, ופטריק שמע לא פעם מילים בעלות שתי הברות שנשמעו לו כמו שמו שלו, ונהג להשלים את החסר בצורה שעלתה בקנה אחד עם מצבו הרגשי ביום הרלוונטי. ביום של מצב רוח טוב היה שומע, "פטריק הכין יופי של אורז עם עדשים הבוקר." ביום רע היה שומע, "זה רק אני או שהאורז של פטריק הגיע לעוס?"

כשהרגיש ככה היה מחפש נחמה במוזיקה ובאמנות, אבל גם בכך היתה בעיה. צורתם העקמומית ועתירת הזוויות של קירות הכיפה סיכלה כל אפשרות לתלות עליהם תמונות. לפני שנים, כשפטריק עזב את הבית הגדול, הוא השאיר כמה תמונות על קירות חדרה החדש של קייט הפעוטה, ובכללן תמונת נוף ים ערפילית בשמן אקרילי ועוד שמונה רישומים מופשטים במיוחד של מרסל לֶה לִיוֹנֶה: "עירום נשי 1–8". דון החזיר אותם לפטריק יום לפני יום הולדתה השלישי של קייט. הוא נשא אותם תחת זרועותיו כל הדרך אל הכיפה וטען שהם "קצת יותר מדי בשביל קייט בשלב ההתפתחותי הנוכחי שלה."

הואיל ופטריק לא היה יכול לתלות את התמונות על הקירות, הוא החליט להשתמש לשם כך בחללים המגוחכים שנותרו בהכרח מאחורי כל אחד מרהיטיו שלא נבנו במיוחד כדי שיתאימו לכיפה. ספות מלבניות, כונניות ספרים מלבניות, ארונות בגדים מלבניים: כל דבר שלא תוכנן במיוחד להיצמד בגבו אל קיר מעוגל הותיר שטח מבוזבז. אז בפרץ של יצירתיות הוציא פטריק את התמונות ממסגרותיהן והשחיל אותן לתוך מעטפות ניילון שקופות עם גב קרטון קשיח. לאחר מכן הציב את התמונות במעמד תמונות גדול, בצורה ובגודל של עריסת תינוק שקנה בחנות לצורכי אמנות במאמבלס. הוא מצא למעמד מקום מתאים מאחורי הפוטון, וכך הצליח לנצל, גם אם במידת מה של גמלוניות, את השטח המבוזבז. עכשיו, כשנשען על הספה ופניו אל הקיר, יכול היה לצפות בציורים להנאתו. בתוך זמן לא רב זה הפך להיות הדבר העיקרי שגרם לפטריק לחוש עלוב ובודד באמת: שמונת הרישומים של ליונה, שהפכו למעין מצגת אנימציה של אישה עירומה מתפוצצת, איבריה מתנפחים, קורעים את גופה, ולבסוף תמונת הנוף הריקנית, הקודרת כל כך, של ים כחול־שחור־אפור. התמונה האחרונה הזאת תיארה את רגשותיו של פטריק בכל פעם שניסה ליהנות מאוסף האמנות המקורית הצנוע שלו.

קישוטי הקיר היחידים בכיפה הגיאודזית היו כלי המיתר של פטריק. כשהם בנו אותה, דון התקין על הקירות מתלים מיוחדים עבור הגיטרה והבנג'ו של פטריק. זה היה מעשה קטן של אכפתיות אמיתית. במהלך השנים קנו אנשי הקהילה לפטריק כמה כלי מיתר. כל אחד מהם היה קטן יותר ושקט יותר מקודמו. לפני שנתיים בחג המולד, זאת היתה סַמיסֶן — גיטרה יפנית בעלת שלושה מיתרים.

האקוסטיקה בכיפה היתה גרועה במיוחד. אם פטריק ישב על שרפרף במרכז החדר עם הגיטרה הספרדית שלו, הפריטה על מיתריה לוותה בהשהיית צליל לא רצויה, שגרמה למוזיקה שלו להישמע כמו מוזיקת מסעדות משנות השמונים. הוא אף פעם לא הצליח להגיע לצליל פשוט ושורשי. יתר על כן, רבים מן התקליטים באוסף שלו היו בלתי ניתנים להאזנה בתוך הכיפה, שהרוותה אותם באפקטים מוזיקליים לא נחוצים. פטריק האשים את דון גם בזה.

כשהיתה קייט באמצען של שנות העשרה שלה, פטריק עיבד וניגן בשמחה את מוזיקת האינדי־רוק החביבה עליה כדי שתוכל להתאמן בשירה. הוא היה אחד מן האנשים היחידים שהניחה להם לשמוע אותה שרה, מה גם שאפילו העדיפה להקשיב לקול של עצמה עם ההד המתגלגל שיצרה הכיפה. יתרון נוסף היה שלפטריק לא היו שום שכנים שעלולים לשמוע אותם. הוא הרגיש שנפלה בחיקו הזכות להיות, ככל שידע, האדם היחיד שאיתו שוחחה קייט על החבר החדש שלה.

כעת, כשבהה פטריק במיטה המתקפלת שהוצבה קרוב לתקרת הכיפה, הוא נזכר באותו לילה שג'נט והוא בילו שם. זמן קצר לאחר לידתו של אלברט התקיימה מסיבה. ג'נט נידבה את מיטתה לשני חברים שביקרו אותה בחווה, ורצפת כיתת הלימוד היתה מלאה באנשים מקצה לקצה. אז פטריק, בתום לב מוחלט וללא כל כוונות זדון, הציע לג'נט לישון בכיפה. מזג האוויר היה צונן וגשום כשהם רצו לאורך החצר, עדיין שיכורים. הם הדליקו את ההסקה, טיפסו למיטה בלבוש מלא ונשכבו יחד מחובקים. הכיפה היתה מבודדת להפליא. בכל הנוגע לניהול הטמפרטורה, תכנון הכיפה נסמך על העובדה שהחום עלה למעלה, כך שקרוב לראש הכיפה היה חם בהרבה מאשר בתחתיתה. בגג המבנה היה חלון ששימש לאוורור, אבל כאשר ירד גשם, וגשם אכן ירד בלילה ההוא, הוא נשאר סגור כדי שהגשם לא יחדור פנימה.

בבוקר זרחה השמש מבעד לחלון הגבוה, והם התעוררו באקלים טרופי. ספוגי זיעה, פיותיהם יבשים, ראשיהם מסתובבים, אדים מסתחררים בקרני השמש, טיפות לחות מעובות נחות על השמיכות העבות, מה שהזכיר את צפון גואר בשעות הזריחה. הם הסירו את הסוודרים שלהם, השתנקו מחוסר חמצן, צחקו, השתעלו, זרקו את הבגדים שלהם למטה מן המיטה העליונה, ובסופו של דבר מצאו שמתחסד ומיותר, בהתחשב בלילה שבילו יחד ובתנאי הסאונה ששררו במקום, לא להסיר את כל בגדיהם, לשכב על השמיכות ולהתנשף מרוב חום.

השיער שלהם היה דביק, גופיהם נצצו מרוב זיעה, חזותיהם עלו וירדו. פטריק פתח את החלון והניח לטיפות הגשם הקלילות לנשור עליהם. בכל מובן חוץ מאחד התחושה היתה כמו אחרי סקס. ואז, בלי לחשוב על זה, הם התנשקו והתחבקו וחזרו לישון.

משהו בחוויה הזאת, הרגיש פטריק, חסם לחלוטין כל אפשרות שיהיו יחד אי־פעם. הם הגיעו לשלב המבוכה והפטפוט הביישני של שני חברים טובים ששכבו יחד, אבל בלי לחצות את הגבול הזה הלכה למעשה. היה משונה אפילו לשקול את האפשרות שיתחילו בתהליך חיזור כלשהו, כמעט כאילו נדרשו להסיג את הזמן לאחור. אבל פטריק הרגיש גם נבוך מכדי לנהוג באומץ ולדבר איתה בפשטות על מה שכמעט קרה, ולבדוק אם יש סיכוי שזה באמת יקרה. ככל שחלף הזמן הוא מצא שפחות ופחות אפשרי בשבילו לשוחח עם ג'נט על הבוקר ההוא. הוא התחיל לחשוד שהיא אפילו לא תזכור מה קרה.

פטריק הצליח להניף את עצמו אל מחוץ לכורסה ולהגיע לארון המטבח. בין שאר העשבים היתה לו צנצנת של פטריות הזיה מיובשות שהוא קטף בסתיו הקודם. הוא נזקק למשהו שיעזור לו להפוך את הערב הזה על פיו, וחשב שהפטריות אולי יפתחו בו כמה חלונות פנימיים. הוא חזר אל הכורסה, לעס שלושה כובעי פטרייה ושטף אותם במורד גרונו עם שארית הלאסי ששכח שהוא תיכנן לשמור, ואז ניסה לחשוב על משהו חיובי.

זה היה הרגע שבו שמע שאגה של חיה גדולה מאוד.

למעלה, בבית הגדול, פריה ודון שכבו במיטה, כל אחד מהם עם ספר משלו ועם מנורת קריאה משלו. היא אספה את שׂערה על צד הראש, כך שיכלה להישען עליו כנגד ראש המיטה. הוא קרא שוב את "דרכי ראייה" של ג'ון ברגר ומדי פעם ציחקק בשפתיים סגורות, דבר שפריה הרגישה כסדרת רעידות במזרן. הוא השעין את רגלו הימנית על שתי כריות לצורך ניקוז.

הוא סגר את הספר, התבונן באשתו, ואז נשען לעברה בדממה ונישק אותה על הלחי. "בדממה", משום ששמונה־עשרה שנים לאחר שנישאו, לפני כשנתיים, החל דון להשמיע צליל נשיקה בלתי רצוני (הצליל לא נשמע כמו נשיקה, אלא יותר כמו שקית אטומה שנפתחת) בכל פעם שציפה לנשיקה או התכוון לתת לה נשיקה. זה פשוט התחיל יום אחד. היא היתה שומעת את שני צלילי הוואקום הלחים בחשכת חדר השינה ויודעת שבעוד רגע הוא ייגע בה. בשולחן ארוחת הבוקר, רגע לפני ששפתיו נגעו בצווארה, היא היתה שומעת את הצליל הרטוב והחלקלק. זה היה צליל דומה לזה שאנשים משמיעים כדי ללכוד את תשומת לבו של חתול. היא מעולם לא נגעלה מן הנשיקות שלו בעבר, אבל משהו בהקדמה הזאת — כמו בדרן שניצב מאחורי הקלעים ומכריז על עלייתו אל הבמה — פשוט עיצבן אותה. היא פשוט הרגישה שיהיה נכון לומר לו, "הדבר הזה שאתה עושה, לפני שאתה מנשק אותי —" היא לא ידעה איך לחקות אותו, והשמיעה מעין צליל של לעיסה, "— הוא נורא. אולי תוכל להפסיק עם זה?" עיניו התרחבו. הוא לא היה מודע לכך שהוא משמיע צליל כזה.

ברור שהוא יפסיק, כך אמר. מאותו רגע ואילך בכל פעם שהשמיע את הצליל, היה עוצר את עצמו ומקלל. הוא נלחם בנטיותיו האוטומטיות. לבסוף, לאחר שבועות של מאבק, היה דון מסוגל לנשק ולקבל נשיקות בלי להשמיע את ההקדמה הלחה.

אבל משהו ממנה נשאר בכל זאת. מעין הד של הצליל. הדחף עצמו ללא ביטויו הקולי. היא נעשתה מודעת לאופן שבו דון מדחיק את הצליל, וכששכבה במיטה בחושך ידעה באותה מידה של ודאות מתי היא עומדת להרגיש את שפתיו ואת החיכוך של שׂער זקנו בעורה. במובנים מסוימים ההד הזה הטריד אותה יותר מאשר הצליל המקורי. הצליל נעלם, אבל הרעיון המשיך לחיות. הוא הכביר גודל ומורכבות טורדת מנוחה; הוא היה לתהליך שהתקיים ביניהם.

היא קראה שוב ושוב אותה שורה בשיר: "כך הדבר עם קטיעות איברים."4 לאחרונה מצאה שאם דון נרדם לפניה, נגזר עליה להישאר ערה ולסבול מצלילי החריקה של נחירותיו. בעבר נהגה לומר עד כמה היא אוהבת את צלילי הסינוסים שלו, אבל לא כעת, כשהם לא הניחו לה לישון. ובזמן שלא ישנה, היא דאגה לבנה.

4 מתוך "סינדרלה" של המשוררת האמריקאית אן סקסטון (1928–1974).

לעתים תכופות יותר ויותר היא ראתה את אלברט חומק אל הסדנה או אל סככת הקדרות. שני המקומות היו רחוקים מכדי שפריה תוכל סתם כך לעבור לידם כדי לבדוק מה שלומו ללא סיבה מוצדקת. זה היה הרעיון של דון, להוציא את מרינה ואייזיק אל מחוץ לבית הגדול (מאחר שג'נט עתידה היתה להזדקק שוב לחדרה זמן לא רב לאחר מכן) ולהעביר אותם אל החדר הפנוי בסדנה. בפני כולם הוא הצהיר כי המעבר יאפשר להם עצמאות — "תוכלו להיות יחידה משפחתית עצמאית" — לצד זאת שיישארו בתוך המסגרת של הקהילה. אבל האמת היתה שרצה להרחיק מהם את מרינה. דון התלונן שהיא "יותר מדי", אבל מה שהיה יותר מדי בעיני מבוגר, היה עבור ילד פשוט הקשבה.

אף שהיה מפתה לזלזל בהצהרותיה על ליקוי גלקטי, כפי שעשה דון, פריה העדיפה לבחון את הנושא לעומק כדי שתוכל לדחות אותו מתוך סמכות, מעין "דע את האויב". המחקר האינטרנטי שלה לימד כי אכן יש חורים שחורים בעלי מאסת ענק, וכי במרכז הגלקסיה הספיראלית שלנו אכן היה חור שחור כזה: סגיטריוס *A. הוא היה בלתי נראה. תמונות דרמטיות ממצפה הכוכבים צ'אנדרה הראו היכן הוא (לא) נמצא. מאמר בבלוג של נאס"א, אשר נכתב, כך היא שיערה, בעיקר עבור חובבי אסטרונומיה צעירים, ציין כי החשס"מ (חור שחור סופר־מאסיבי) היה "רעב", שהוא "בלע" את כל מה שנקרה בדרכו, וש"מפלצות" מסוגו ניחנו בכוח לעוות את רצף הזמן־חלל. נאס"א לא הרחיקו לכת עד כדי תיאור של אחרית הימים, אבל פריה לא היתה מופתעת במיוחד אם היו עושים זאת. כך ניסה העולם המדעי לשלהב את דמיונם של בני הנוער. אבל אז, כשחיפשה חומר על "ליקוי גלקטי", מצאה את המטורפים האמיתיים: gaiamind.org ו־prophetsmanual.com.

המחשב הקהילתי שכן בעליית הגג, ולידו היה כפתור שלחיצה עליו איפשרה גישה לאינטרנט. זו הוגבלה לשלושים דקות בכל התחברות. אלברט, אם כן, התייחס לגלישה ברצינות מרבית ועלה לעליית הגג עם רשימה מוכנה מראש: התלקחויות סולריות (12 דק'), קו המשווה הגלקטי (10 דק'), אפוד חסין דקירות (8 דק'). פריה לא חששה רק שאלברט יאמץ אמונות זהות לאלה של מרינה, אלא שהאמונות האלה יפתחו לו צוהר אל מרחבי הטירוף נעדרי הקצה של האינטרנט.

כל זה יחד הביא את פריה להחלטה שעליה להרחיק את אלברט מן הקהילה לזמן מה. העובדה שגם היא עצמה נזקקה לחופשה מדון היתה רק צירוף מקרים מוצלח. הפתרון הקל והזול ביותר היה ששניהם ישהו יחד לזמן מה בבית העגול, ששכן במרחק עשרים דקות הליכה מן הקהילה, בתוך היער. זה לא היה אתר תיירות מפואר, אבל זה יוכל לתת לו (לשניהם) קצת מרחב נשימה. הבית העגול היה עשוי מתערובת של חומר וקש, ובמילים אחרות, בוץ. במקור הוא נבנה כתרגיל לימודי: סטודנטים לבנייה ירוקה בנו אותו במשך ארבעה ימים, בילו בתוכו שני לילות, ואז ניסו לפרק אותו. כישלונם היה עדות מוצקה למעלותיה של הבנייה בבוץ, היות שהריסת המבנה דרשה עבודה רבה יותר מאשר בנייתו. הסטודנטים ויתרו על ההריסה והשאירו את המבנה שלם בעיקרו. מאז ואילך שימש מעין בית הארחה של הקהילה במקרים של עומס במבקרים, אף שלא נעשה בו שימוש זה זמן רב.

זאת לא נראתה לה כמו בקשה גדולה מדי מדון: שבועיים של זמן איכות לה ולאלברט. אולי חודש. אחרי הכול, שניהם הרי הסכימו שצריך לעשות משהו בעניין ההשפעה של מרינה עליו. ואף על פי כן הרגישה שהיא לא מסוגלת להעלות בפניו את הנושא. זאת היתה הסיבה לכך שהבוקר, לאחר לילה של נדודי שינה מטריפי דעת, החליטה שזה רעיון טוב להציג בפניו את העניין במכתב. היא הגיעה עד "דון היקר", ואז קייט נכנסה לחדר ופריה קלטה שהיא מתנהגת כמו אדם מבולבל הסובל מחוסר שינה ולא כמו אישה בוגרת המעוניינת לפתור עם בעלה בעיה משותפת.

פריה שמטה את ספר השירה שלה על השמיכה. משקפי הקריאה שלה נפלו מאפה ונתלו על צווארה. היא פנתה אל בעלה, אבל הוא התחיל לדבר לפני שהספיקה לפתוח בדברים.

"אמרתי לפטריק שהוא צריך סוף־סוף לשכוח את ג'נט," אמר דון. "אל תהיה קורבן. תפסיק להתבכיין. תפסיק עם הסמים. אבל הוא בכל זאת המשיך לעשן את המקטרת ההיא. מי יודע איזה מין חומרים היו בה." משהו בנימת הדיבור שלו, משהו בזווית שבה נשא את הסנטר כשדיבר, גרם לה להבין שהוא כבר הספיק להתאמן על הנאום הקטן הזה באודיטוריום הפנימי שלו. הוא דיבר כלפי מעלה, אל מסילת הווילון. לפעמים היה מנסה על פריה אמירה כלשהי, ובמהלך הימים שלאחר מכן היתה שומעת אותו יוצא באותה אמירה בפני אנשים אחרים בקהילה, אולי תוך שינוי מילה פה ושם בהתאם לקהל שלו. אמירה משמעותית, חזקה, זכתה לתשעה או עשרה שידורים חוזרים לפני שנשלחה לארכיון. "אתה חי בקהילה שכל הזמן עוברות בה צעירות מושכות וליברליות. לך על זה, פאט, אמרתי לו. שישים זה לא זקן מדי. כל הנשים המדהימות האלה שמבלות כאן, אינטליגנטיות, פתוחות, בטוחות בעצמן ובגופן. צא אליהן. זה יעשה לך טוב, לשמח אחרים. תיזום. תתמודד עם הבעיות שלך. בוא נחזק מחדש את הגדרות של החווה. אבל נראה לי שהוא דואג לכתף שלו, שלא יפרוק אותה. אותי יותר מדאיג שהמוח שלו יתפרק."

"דון."

הוא פנה להביט בה. הוא נראה כאילו עיטוש נתקע לו על סף הנחיריים. משהו בפניה גרם לו לסגור את הספר שלו. הוא שמט אותו על השמיכה וליטף את כריכתו האחורית. "כן," הוא אמר.

"אני מודאגת בקשר לאלברט. אני לא חושבת שזה טוב בשבילו, לבלות כל כך הרבה זמן עם מרינה."

"אני איתך, פריי. את יודעת את זה."

"חשבתי שהוא ואני נוכל לצאת יחד אל הבית העגול לאיזשהו זמן. שבועיים, אולי. כמו מין חופשה."

דון מיצמץ פעמיים. היא הרגישה את המזרן זז בזמן שהזדקף. "אבל הבית העגול לא גמור."

"חשבתי שזה יוכל להיות חלק מהעניין. אני אלמד אותו איך לסיים את הבנייה. זה יהיה תרגיל לימודי."

דון העביר את מבטו על החדר. "מתי חשבת על זה?"

"אני חושבת על זה כבר די הרבה זמן."

"את אומרת שאת רוצה לעזוב את הבית? את ואלברט?" הוא הרים את קולו מעט.

"חשבתי שנוכל לדבר על זה. שנינו."

"כל זה בגלל מרינה? בואי לא נשתגע. למה לא שאחד מאיתנו פשוט ידבר עם אלברט? חינוך, לא איסורים. אולי אנחנו יכולים —" היא ראתה את שערות העורף שלו מתנועעות בזמן שהגרגרת שלו עלתה וירדה "— להחזיר לשימוש את המכשיר האישי."

"אתה צוחק."

"אני באמת חושב שזה יוכל לעזור."

"אני בטוחה שזה מה שאתה חושב."

"למה את מתנהגת ככה?"

הם שתקו לרגע. "המכשיר האישי" היה כלי לימודי שלטענת בעלה סייע "לעודד בני נוער להבחין באופן פעיל ומושכל בין טוב לרע". הוא בנה אותו בעצמו. זמן קצר לאחר יום ההולדת השלושה־עשר שלהם, כל נער ונערה זכו להסתובב בחווה ולחבוש את המתקן על ראשם. דון שמח לטעון שהחוויה שווה בעוצמתה למסע החניכה של הנערים האינדיאנים בצפון אמריקה. זה היה מפחיד, לקלוט את הפער בין האופן שבו דון תפס את עצמו לבין המציאות. היא הפשילה מעליה את חלקה בשמיכה והורידה את רגליה מהמיטה. הוא צפה בה מתלבשת ולוקחת שמיכה מהמגירה התחתונה של שידת המגירות. הוא הקשיב לה כשירדה במדרגות ונקשה על דלת חדרה של בתם.

פטריק עמד במרכזה של הכיפה הגיאודזית בתחתוני בוקסר ישנים בתנוחה של חובט בייסבול. בשתי ידיו אחז רגל של שולחן.

לא ניחמה אותו במיוחד ההבנה שהנהמה ששמע, זאת שהיתה חזקה ומאיימת עד כדי כך שהרעידה את הבשר הרך של לסתותיו, לא היתה של בעל חיים קדמוני שהתנער מאלפי שנות תרדמה כדי לזרוע הרס וחורבן סביב, אלא של הסאאב. החבר של ג'נט יצא מן החווה והיא ודאי איתו, ישובה לצדו במושב הקדמי ומלווה את קולות המנוע בגרגור משל עצמה. אחר כך, כשהתחיל לחוש שחלקו השני של הלאסי מתחיל להשפיע, הוא טיפס במדרגות העץ אל מיטתו. זמן מה לאחר שנשכב והתכסה בשלוש שמיכות הוא התחיל להרגיש מעט עצבנות. בתוך זמן לא רב היתה העצבנות לפרנויה של ממש, וזמן קצר לאחר מכן הבשילה הפרנויה לכדי תובנה צלולה: חברי הקהילה אינם חברים שלו. והם מתכננים לסלק אותו.

זה יהיה כל כך קל. הרי אין מנעולים על הדלתות. אי לכך פטריק יצא ממיטתו, פירק את הרגל הרופפת של השולחן, הניח אותה כבריח בין שני מתלי המעילים שבשני צדיה של הדלת הכפולה ובכך חסם אותה. הוא ניסה לחזור לישון. זה לא עבד. הוא הקשיב לעץ הזית נאנק כמו זקן תם לגווע. הוא שמע צלילים מרוחקים של צחוק שמקורו ודאי היה בדיחה אכזרית אך אולי מוצדקת ביחס לריחות שעלו מגופו. הוא שמע צלילי נביחה פראיים של כלב זר, רעב וצמא דם. הוא שב ויצא ממיטתו, הסיר את רגל המיטה מן הדלת, אחז בה כמחבט והתייצב במרכז החדר. הוא חיכה להם שיפרצו פנימה.

בזמן שהקשיב לרעשים שהגיעו מבחוץ, פטריק רקם את סיפור העלילה: דון מחפש כבר שנים דרך להיפטר ממנו, ומספר לכולם על האובססיה המינית המפחידה והעלובה של התימהוני מהכיפה כלפי ג'נט. דון אמר לכולם שפטריק מתבודד. הוא אמר להם שהוא כבר לא מועיל לקהילה, שהוא שחוק, שהוא נטל על המשאבים של כולם. אבל בהתחשב במצבו הכספי, לא פשוט לסלק אותו.

קודם כול, הם שיחדו את הספק הקבוע שלו, קארל אורלנד, כדי שלא יבוא. אחר כך הם המתינו עד שמלאי הסמים של פטריק ייגמר. הם הימרו כמה זמן זה ייקח עד שיישבר נפשית. לאחר מכן, במהלך ארוחת צהריים סודית, הם תיכננו לפרטי פרטים את שעותיו האחרונות, ולא פסחו על אף היבט: כיצד להיפטר מהגופה, עניינים משפטיים, מדורת השבט שישרפו בה את הגיטרות שלו. המחויבות שלהם לחיסולו של פטריק תצמיח בקהילה רוח של אחווה חדשה, כאילו הוא מין פסולת אורגנית משובחת.

אז, באותו אחר הצהריים, כשפטריק לקח את המכונית הקהילתית ללא רשות, לא עזר להם להגן על הירקות ולא החזיר את המפתח של המכונית, כולם ידעו שהוא נוסע למפרץ האוטובוסים ליד גלידריית שפרד. הם החליטו לפעול. אחת המרגלות שלהם היא שעברה ליד הכיפה וקראה, "מישהו ממש חוגג כאן." כך דיווחה להם שהוא מכין לעצמו מנה חזקה ושבקרוב ייכנס למצב של תפקוד פיזי ירוד.

אלברט, שהצטיין בטיפוס, העפיל על עץ המילה שמעל הכיפה הגיאודזית, ידיו אוחזות בענף גבוה. הוא דחק את הענפים הנמוכים ברגליו, מתח וכופף אותן וגרם לעץ לחרוק בקול בכוונה לעורר בפטריק פחד שידיר שינה מעיניו.

מרינה הוציאה את הקלידים שלה, קוֹרְג עם ארבע אוקטבות, וחיברה אותם לרמקולי סראונד שאותם הציבה במעגל מסביב לכיפה. תוך התעלמות פושעת משיקולים של חיסכון בחשמל היא בחרה במערך צלילים מספר 665 — "אפקטים מוזיקליים טורדי מנוחה" — וניגנה את "רוח מבעיתה" ביד אחת ואת "צחוק על חשבונך" באחרת, ומדי פעם הוסיפה עליהם את "כלב נוהם בתאוות דם שלוחת רסן".

תכלית כל זה היתה להשרות על פטריק פחד משתק, מה שיאפשר לארלו, מרינה, פריה ודון, בליווי קבוצה של מתנדבים שאפתנים במסכות, שירצו להפגין בדרך זו את מחויבותם לקהילה, לפרוץ לחדרו בגלימותיהם המבורדסות, למלמל "פטריק, פטריק" ולקחת אותו משם. פטריק הרועד ישכב דומם במיטתו כשייכנסו. בהתחשב בהיסטוריה המשפחתית שלו ובהיסטוריית השימוש שלו בסמים, הוא יסבול ככל הנראה משבץ קטלני. אם בכל זאת ישרוד, אז הם פשוט יצמידו בכוח לפרצופו את הכרית הצבעונית שלו, ירתקו את ידיו ורגליו וימשיכו למלמל "פטריק, פטריק" עד שיפסיק לזוז. אז ישלבו את זרועותיו על חזהו, ובבוקר ייכנסו ויגידו: "הוא נראה כל כך שלֵו, הוא בטח ידע שהגיע זמנו ללכת."

הם יזרקו את גופתו לתוך הקומפוסט ומיד ימצאו לו מחליף, שהרי היו עשרות מועמדים שרק חיכו לתפוס את מקומו, והם צעירים וגמישי איברים ממנו, ואף מדברים כמה שפות.

הסיכוי היחיד שלו היה לנקוט פעולה. הוא לא יכול להרשות לעצמו לעמוד במקום ולחכות להם. הוא יצטרך לחמוק החוצה, לחצות את המרפסת, לצאת אל אור הירח ולנופף באַלה הקשיחה שלו. קודם כול הוא ירסק את הקלידים, את זה הוא רצה לעשות בכל מקרה, ואז יתקוף את פריה, שהיתה מסוכנת יותר מבעלה. לאחר מכן יפצח את גולגולתו של ארלו כמו ביצה, הוא ימשיך עוד ועוד, הוא יחסל אותם בזה אחר זה, חריצים על רגל השולחן, הגם שאפילו בפנטזיות המופרעות ביותר שלו לא העלה פטריק על דעתו את האפשרות שיפגע בקייט.

אחרון יהיה דון. פטריק יגרור את גופו חסר ההכרה אל החלק העמוק של הנהר. הוא ימתין לו שיתעורר מעלפונו, ואז, כאילו הוא מנקה את עצמו מכל חטאיו, רוחץ מעליו את כל מרירותו, נפטר מכל אומללותו, פטריק יטביל את דון בנהר שוב ושוב ושוב, תחת שמות רבים ושונים.

פטריק התנשף ופתח את דלת הכיפה בבעיטה. הוא יצא אל אור הירח, והקור המקפיא הכה בו מיד, ראשית באפו. הוא לא מצא את הקלידים. הוא לא מצא דמויות מבורדסות. באוויר נישא ריח של עשן מדורה. את גן הירק עדיין כיסו מעילים, יריעות ושטיחים.

בזמן שצעד לאורך השביל הסלעי אל החצר חילחל הקור במעלה כפות רגליו וקרסוליו, טיפס דרך ברכיו והתמקם בבטנו. הוא ניסה לשמור על אופטימיות: הואיל והוא לובש רק תחתונים, הוא יהיה קל תנועה בהרבה מהם, בגלימותיהם המגושמות, שיידרשו לדשדש אחריו כמו שקים של תפוחי אדמה. הוא שוב חשב על האגרוף שתיכנן להנחית על ראשו של דון, והפעם עם הטבעת שקיבל במתנה מג'נט, מה שיאפשר לו להשאיר חותם של בהמה על רקתו. הוא שלח מבט לאחור, אל הכיפה, ובחן את הגג. שום דבר. הוא הסתכל למעלה, אל עץ המילה העירום. העץ חרק בכוחות עצמו. אבל אז, סוף־סוף, הוא שמע צחוק. צחוק לעגני וחלול.

פטריק העווה את פניו כשדרך על החצץ הדוקר שבחצר. הוא נשאר צמוד לקיר הדרומי של הבית הגדול והשתדל להתרחק מן האזורים שהירח האיר. הוא רעד מקור. בוץ דבק בשיער הסמיך שעל שוקיו. בזמן שצעד במורד השביל המחופה שבבי עץ הוא שמע כמה אנשים שישבו סביב מדורה קטנה בתחתית הגינה, דבר שלא היה יוצא דופן בערבי שישי.

מוחו של פטריק מיהר לארגן את סיפור העלילה שרקם קודם לכן, כך שיתאים למציאות החדשה. עכשיו הם יגידו לו שהוא פרנואיד. הם יניחו על כתפיו שמיכה דליקה. הם ישאלו אותו אם יהיה מוכן לשקול להפסיק לשתות את הלאסי הירוק. אז הם ידחפו אותו אל המדורה הבוערת, יכו אותו, ישרפו אותו, ירקדו סביב גופתו וירימו כוסית לכבוד פטריק, הקורבן שהקריבו. עד הבוקר לא ייוותר מעצמותיו אלא אפר, שאותו יפזרו מעל ערוגת הסלק, וכך יחזור אל האדמה שממנה בא.

מי יבוא לחפש אותי?

אף אחד. הם ימשיכו לחתום בשמך על הקבלות של הפנסיה, כך שאפילו אחרי מותך תמשיך לממן את הקהילה.

אלה היו ג'נט, פריה וקייט, שישבו על שלושה כיסאות מטבח. פריה היתה במרכז, ועל כתפי שלושתן נפרשה שמיכה גדולה אחת. כל אחת מהן החזיקה ספל. הן נשענו זו על זו. לרגליהן נח קנקן יין. הסיבה שבגללה שלחה ג'נט את החבר שלה הביתה, החליט פטריק, היתה שהיא לא רצתה שהוא יחזה בחזיון הדישון האכזרי הצפוי לבוא.

כשהתקרב הוא יכול היה לשמוע אותן.

"...לא פגשתן אותו כי הוא אידיוט," אמרה קייט.

"את קוראת לחבר שלך אידיוט?" שאלה ג'נט. היא החזיקה את הספל בשתי ידיה והצמידה אותו לפיה כאילו היה ספל תה. שׂערה נאסף לאחור, אך תלתל בודד נשאר תלוי מעל למצחה.

"אתן לא תאהבו אותו," אמרה קייט.

"אני אוהַב אותו," אמרה פריה. "אני בעניין של טמבלים. הוא מכוער? אני אוהבת גברים מכוערים."

ג'נט הרימה את היין ומילאה את ספליהן. פניה היו נפוחות. בזוויות פיה היו שני כתמים בצורה של קרני שטן.

"הוא לא מכוער," אמרה קייט.

"ידעתי. הוא יפה," אמרה ג'נט. "את חייבת להרשות לנו לפגוש אותו."

"בחיים לא."

פריה אמרה: "אני אתאפר ואעמיד פנים שאני לא אמא שלך."

"אני ממש לא רוצה לראות את זה."

"פטריק?" שאלה ג'נט.

הוא עמד מעברה האחר של המדורה, אחז ברגל השולחן לצד גופו ורעד במהירות כזאת, שכבר איים להתאדות לגז. לאור המדורה הם ראו את עור כתפיו המקומט והמדולדל. שׂער החזה שלו לא היה סמיך כלל וכלל, אבל היה אחיד.

"בואו," הוא אמר. "אני מוכן."

"פאט, מה קרה?" שאלה פריה. "אתה בטח קופא מקור."

הן קמו יחד והשמיכה נשרה מכתפיהן.

"אני מניח שאתן הפיתיון. בתולות הים. קייט, אני חייב לומר שאני מאוכזב ממך."

"ספר לנו מה קרה," אמרה ג'נט. "אתה רועד מקור."

"כן, זהו זה, תציעו לחמם אותי. שלא תעזו להתקרב אלי."

קייט דיברה לאט: "על מה אתה מדבר?"

הוא שאג אל היער. "צאו החוצה!" הריאות הענקיות שלו רעדו. "צאו החוצה! אני מוכן!"

נשמעה המולת ציפורים שנחרדו ממקומן על העצים. עלים נשרו אל הקרקע. אלברט בחדרו, בערסל שלו, פקח את עיניו. דון כבר עמד בחלון. הוא צפה באשתו.

"חמוד, תן לי לשים את השמיכה הזאת עליך," אמרה ג'נט. היא התקרבה אליו והשמיכה בידיה כמו לוחם שוורים. פטריק הרים את רגל השולחן.

"אני לא הולכת לפגוע בך, פטריק. זאת אני, ג'נט. אתה מכיר אותי. אנחנו חברים."

"אני יודע בדיוק מי את, חתיכת פרה. הייתי צריך לדעת מהתחלה."

קייט התקרבה אליו מן הצד האחר של המדורה. פריה הצטרפה אליה.

"תניח את זה על האדמה," אמרה קייט.

"פאט, מה קרה לך?" שאלה ג'נט. "אתה רוצה שאני אקרא לאמבולנס?"

"זהו זה! תיפטרו ממני וזהו!"

ג'נט צעדה עוד צעד לכיוונו והרימה את השמיכה. העיניים שלה היו אדומות. הן סגרו עליו משני הצדדים.

"אתה קפוא," אמרה ג'נט.

"את קפואה," הוא אמר והניף את האלה.

קייט ופריה התקדמו לעברו באיטיות.

"תתרחקו!"

הוא שמט את רגל השולחן, פנה לכיוון המדורה, רץ אליה בגופו הרועד ובעורו המדולדל, אשר כוסה בכתמים סגולים, וזינק מעל האש. הלהבות התנשאו לגובה הברך, וכפות רגליו עברו באש. הוא נחת בצד השני בגניחה, המשיך לרוץ ונבלע ביער. הן צפו בו נבלע בין העצים, מותיר מאחור פסי אש שהעלו שערות השוקיים הבוערות כמו ברנדי על עוגת חג המולד. רגליו הדקות טפפו על אדמת היער.

כולם התעוררו, וכעת ניצבו ליד מה שנותר מן המדורה שבקצה גן הירק. פניהם היו חיוורים, חלומות שנקטעו באבם רק החלו להתפוגג. ארלו לבש את מעיל הרוגבי המקצועי שלו, שהגיע עד ברכיו והיה שחור ומבריק מעט הודות לפוליאסטר. היו שם גם ארבעה מתנדבים. הם לא היו ערוכים לקור, ולבשו ז'קטים אופנתיים. כעת קירבו את כפות ידיהם אל להבות האש האחרונות כדי להתחמם. אייזיק ואלברט לבשו פונצ'ואים עמידים למים מעל סוודרים מעל פיג'מות. הברדסים שיוו להם מראה שהעלה על הדעת את שליחי המוות שפטריק דמיין.

דון, בהגזמה מכוונת, יצא החוצה לבוש בקימונו הכחול הביתי שלו (שאותו לבש בבית במקום חלוק רחצה) ותחתיו פיג'מה. הוא חבש כובע צמר ונעל נעלי הליכה. הוא ייחס לעצמו יעילות מופלגת במצבי חירום.

הם העבירו את רגל השולחן מיד ליד, וכל אחד מהם ניסה לאמוד את מצבו הנפשי של פטריק בכך שהעביר את ידו על העץ. הירח היה מלא ובהיר. אם יש בנמצא לילה אידיאלי לאיתור איש שמנמן וחיוור שרץ בינות לצמחיית היער, זה היה הלילה הזה.

ג'נט היתה חסרת סבלנות. "בואו פשוט נצא," היא אמרה.

דון הידק את הקימונו וניסה לא להניח לנוכחותה של אשתו להסיח את דעתו. פריה עמדה לידו, אדומת עיניים ומתנדנדת קלות, והחזיקה בספל היין שלה.

"ג'נט צודקת. אנחנו חייבים לפעול מהר. פריה, ארלו, גבריאלה והחברה שלה, לכו לאורך הנהר. ג'נט, קייט, אתן ראיתן לאיזה כיוון הוא יצא, נסו למצוא את העקבות שלו בשיחים. אתם שניכם," הוא אמר והצביע על שני הבחורים מבלרוס, "תבדקו את האסם, את הסדנה, את הסככה ואת החממות. מרינה ואייזיק, אתם תשבו במפקדה. הישארו בתוך הבית. אלברט ואני ניקח את השביל."

זאת היתה הזדמנות נדירה עבור דון להפגין את מיומנויות המנהיגות שלו בעת משבר. בנימה דרמטית של סמל מחלקה שמודיע לחייליו שלא כולם יחזרו מהמשימה בחיים, דון הצהיר: "אני מדליק את הטלפונים הניידים."

כל קבוצה קיבלה פנס. הם התרחקו מהמדורה והצמידו כפות ידיים לפניהם כשהקור הכה בהם. משנכנסו אל תוך היער, יכלו לאמוד את המרחק ההולך וגדל בין דון לפריה הודות לרצף צלילי הודעות הטקסט וההודעות הקוליות שהתקבלו סוף־סוף במכשיריהם לאחר חודשים במצב כבוי. זה היה מצב החירום האמיתי הראשון שבו נמצא למכשירים שימוש. הצפצופים הרמים שלא לצורך, שאיש בקהילה טרם למד איך לשנות, נשמעו כמו קריאות משונות של ציפורים כשהידהדו ברחבי היער.

שלוליות הגשם הקפואות לאורך השביל הבהיקו באור הפנס של דון ואלברט. אלברט היה מודאג ונרגש, מלא בהנאות שהניב קיומה של מטרה ברורה ומוגדרת. אביו נראה מלא חיים וקשר קשר חדש בחגורת הקימונו שלו.

"אבא, זאת ההתחלה של סוף העולם?"

"לא, אלברט. לפעמים דברים רעים פשוט קורים."

כעת צעדו במהירות לאורך הדרך. מדי כמה צעדים נדרש אלברט לרוץ מעט כדי להדביק את אביו.

"מרינה אומרת שנתחיל לראות יותר ויותר דברים רעים קורים ככל שיתקרב הזמן."

"אם אתה מחפש מכוניות צהובות, אתה תראה בעיקר מכוניות צהובות. אנחנו קוראים לזה 'הטיית אישוש'. אני אלמד אותך על זה יום אחד."

"או־קיי, אני אתחיל לחפש דברים טובים."

"זה נשמע יותר טוב."

"אתה חושב שפטריק מת?"

"הוא לא מת."

"איך אתה יודע?"

"ניחוש מושכל."

"גם אני רוצה לנחש ניחוש מושכל. זה משהו שאוכל ללמוד דרך הכובע הסובייטי?"

"מצחיק, אבל אמא שלך ואני בדיוק דיברנו על זה."

אלברט הסתכל על אביו בעיניים בורקות. "וואו! באמת?"

דון הרים את גבותיו והגביר שוב את קצב הליכתו.

"אם תתנהג ממש יפה, אז אולי יהיה איזשהו שיעור שתוכל לקבל לפני יום ההולדת השלושה־עשר שלך."

"יש!" אמר אלברט, שהחל לגשש עם הפנס שלו בין השיחים שלצד הכביש בתחושת אחריות.

מהיער הם שמעו צעקות עידוד: "אנחנו לא רוצים לפגוע בך!" "אנחנו אוהבים אותך, פטריק!" "אנחנו החברים שלך!" זה היה בדיוק כמו משחקי האמון ההיפיים שדון תמיד סלד מהם, שבליין־א־לין התנגדה להם נחרצות, אבל עכשיו, כשזה התרחש באופן טבעי בסיטואציה דרמטית, זה מילא את דון בגאווה ובאדרנלין. לאור הפנס ראו את הצורות הגיאומטריות השבורות שהתוו המים שהיו ליריעות קרח בכפור של אפריל. עצים צעירים התנוצצו על גדת הנהר.

לאורך הנהר צעדו פריה, ארלו וגבי אורלס, בחורה קטלונית שהיתה מבקרת קבועה בבליין־א־לין, והפעם הגיעה עם החברה החדשה שלה, פטרישיה, שנראתה יפהפייה כשניעורה משנתה בפתאומיות. הן החזיקו ידיים בזמן שכיתתו את רגליהן דרך הצמחייה הקפואה למחצה.

"פטריק, תקשיב ללב שלך!" צעק ארלו.

קייט וג'נט ניסו להתחקות אחר עקבותיו של פטריק. תחילה הותיר מאחוריו צמחייה רמוסה וכמה עקבות בבוץ, אבל מהר מאוד כבר התפוגגו העקבות ללא כלום. ג'נט צעדה הרחק בראש, טיפסה מעל עצים שנפלו ונדחקה בלי להתלונן דרך סרפדים שהגיעו עד מותניה.

כשאור השחר החל להפציע, החלה להיחלש מעט הפרנויה של פטריק. הוא נתלה על ענף נמוך של עץ אלון ולפת את הגזע ברגליו. העובדה היחידה שהיה משוכנע בה ללא צל של ספק — קרי, שהחברים שלו מנסים להרוג אותו — החלה להיראות לו משכנעת פחות.

הבעיה היתה שהוא לא רצה לגלות שהוא טועה. מה אם בעצם לא היתה שום בעיה אמיתית, אלא שהוא בסך הכול צריך להיות קצת יותר פתוח לבני אדם, לצמצם קצת את צריכת המריחואנה שלו, לנסות לעזור קצת לאחרים, ללמוד כמה מתכונים חדשים וזהו? הוא התפלל לכל אל שהכיר שזה לא הפתרון. שמתינות אינה המפתח. שהאנשים האלה באמת ניסו לתפוס אותו, להפיל אותו מהעץ ולעמת אותו עם כמה אמיתות קשות. שהם בדרך אליו עם אקדח הימום ומסור חשמלי.

הגוף שלו התכווץ מקור. לא היו לו יותר אצבעות ברגליים. הן נעלמו לפני שעה. גם כפות רגליים לא היו לו. גם לא כפות ידיים או אף. האוזניים שלו נעלמו אף הן. עיניו העלו קול נקישה, כמו עיני רמשים, בכל פעם שמיצמץ. אם לא היה ממצמץ הרבה זמן, הן היו קופאות. לאט־לאט הוא איבד את כל תחושות הגוף שלו, חוץ מאשר בלשון.

"אההההה!"

גם לו היה רוצה לקרוא בשמותיהם של האנשים שאכפת לו מהם, הקור לא היה מאפשר לו לבטא אותם. לא נותרו לו עיצורים, רק תנועות. הוא שמע קולות מכל מיני כיוונים.

"אהה!"

לא היו לו מפרקי כף יד. לא היו מרפקים. ואף שכעת כבר ידע בתוך תוכו שהם לא מנסים להרוג אותו, הוא היה מוכן לעשות כל דבר כדי לדחות קצת את האהדה שלהם, את ההתחשבות שיפגינו, את הסליחה שיעניקו.

הוא הניח לעצמו ליפול מעל העץ. נשמע צליל ריסוק יבש. כולם שמעו אותו.

לא היה לו קרסול שיכול להתרסק.

הוא גרר את עצמו קדימה ומעד. הוא פלט קולות קטנים כמו של בעל חיים. מתחת לעורו ארבו רסיסי עצם. שלוש קבוצות החיפוש התקרבו אליו מכיוונים שונים, וג'נט צעקה: "פטריק! אנחנו באים!"

בקצה היער, מעבר לגבול הפארק הלאומי, היתה שכונת מגורים חדשה, שנבנתה במעין חצי סהר על גבול לאנמַדוֹק והשקיפה אל העצים שמעבר לה. בנייתה זה עתה הושלמה, ואיש עדיין לא גר שם.

פטריק זחל אל הרחוב. חלונות הבתים היו ריקים, לא היו וילונות, לא פעמוני רוח, לא מכוניות חונות, רק עשרה בתים פרטיים כמעט זהים עם דלתות עץ ושבילי גישה צרים שהובילו לחניות מקורות. במחווה תמוהה לעבר שלא היה ולא נברא, פנסי הרחוב לבדם עוצבו בסגנון ויקטוריאני. הכביש עצמו עוצב כמו מדחום, עם כיכר בקצהו.

לאור פנס הרחוב ראה פטריק שהקרסול שלו התנפח נוראות, והיה גדול כמעט כמו גולגולתו. הוא גרר את עצמו למרכז הכיכר וקרס על רחבת הבטון השטוחה. גופו רעד. אור הפנס זרח. צבעו היה זהה לצבע הירח.

ג'נט היתה הראשונה שזיהתה אותו. היא החלה לרוץ לעברו לאורך הכביש. אחריה הגיעה קייט, ובמרחק לא רב אחריהן באו דון, אלברט והאחרים. ענן אדם; אדים היתמרו מקרקפותיהם. פטריק התכרבל, אבל רגלו השמאלית עדיין הזדקרה החוצה כדי שהקור יקהה את הכאב. הקרסול שלו התנפח כל כך, שלא ניתן עוד להתחקות אחר צורתה של כף הרגל. הוא השמיע צליל גרגור נמוך כמו שמשמיע רדיאטור של מכונית בזמן שממלאים אותו במים. בעודה רצה אליו התירה ג'נט את כפתורי מעילה. מאחוריה עשו האחרים כמוה. תחתוני הבוקסר שלו היו קרועים ומוכתמים, ואחד מאשכיו נצמד לירכו כמו חשופית סגולה. הם הסירו מעליהם את בגדיהם בזמן שרכנו עליו — בדיוק כפי שחשש — וחנקו אותו במעילים וסוודרים. הם הסירו מעליהם כל פריט לבוש שיכלו לוותר עליו ועטפו אותו בבגדים, עד שניתן היה לראות רק את ראשו מצד אחד ומן הצד השני את קרסולו המרוסק, שנראה כמו כדורגל מרוקן למחצה, כיפה גיאודזית עם עור מאפיר שהלך והתקלף, ואת הזווית הלא־טבעית של כף הרגל.

בזמן שג'נט הידקה סביבו את הבגדים ביעילות, דון, שלא היה מסוגל להסתכל על הקרסול הפצוע, החליט שזה הזמן למפגן של ידע, ונשא דברים בפני פנסי הרחוב הכאילו־ויקטוריאניים.

"האויב כאן הוא הקור. פטריק בסכנה של היפותרמיה. הוא הפסיק לרעוד — זה לא סימן טוב. זה לא מספיק, לכסות אותו במעילים. הוא זקוק לחום גוף. פטריק, אני הולך לחבק אותך."

ובאומרו זאת הידק את חגורת הקימונו שלו, ירד על ברכיו, נשכב על צדו על האספלט ועטף בגופו את פטריק מאחור. הבעת פניו הרפה של פטריק לא השתנתה. דון עטה הבעה קשוחה של גבר צריך לעשות מה שגבר צריך לעשות, והניח את לסתו על כתפו של פטריק. פריה היטיבה את המעילים סביב שניהם. שני ראשים הציצו מבין הכיסויים, שני חברים, מאוחדים בעבודתם ובחזונם המשותף. עיניו של פטריק בלטו מעט מחוריהן, כאילו ניסו לזנק לחופשי.

בזמן שהמתינו לאמבולנס התכרבלו כולם עם פטריק לפי התור מתחת למעילים, והעבירו לו את חום גופם דרך גבו החיוור, הכחלחל, דרך הבליטות הלבנבנות שהתוו חוליות עמוד השדרה שלו. כולם לקחו חלק בזה. פטריק החליט להישאר דומם, לא לתת להם שום דבר מיוזמתו. הוא שמר על שתיקה אפילו כשהרגיש את שדיה הקטנים ואת פטמותיה המוחשיות של ג'נט בגבו. היא אחזה בו חזק והצמידה את שפתיה החמות לצווארו. עכשיו, כשהגיע תורה, לא הניחה לאיש להחליף אותה. פטריק תהה כיצד ייתכן שהגוף שלו, הנתון במועקה כזאת, עדיין מצא זמן להזרים דם למפשעה שלו. אנשים זרים הניחו את ידיהם על כתפיו של פטריק ועיסו אותן בתנועות מכניות, כאילו בחנו את עוצמת ההתנגדות של גופו. אחרי זמן מה הגיעו מרינה, אייזיק והרוסים עם תרמוסים חמים. אייזיק רץ במעגלים סביב הכיכר והתנשף בכבדות. הוא העמיד פנים שהוא רכבת.

איש למעט המתנדבים החדשים ביותר לא התייחס לדון, שישב על המדרכה וניגב את עיניו. הוא בכה פעם ברבעון, בממוצע. הוא אהב את הפורקן הרגשי שהביא לו הבכי. הוא היה טוב בזה. לפעמים היה מעורב בזה מעין משחק מקדים; פיו היה נפתח ונסגר כמה פעמים לפני שהבכי היה ממש מתחיל.

הם עמדו ורעדו מקור לצד הכביש עד שהגיע האמבולנס אל השכונה הבלתי מיושבת. הם הרגישו כמו חברי כת במובן החיובי של המילה כשעמדו שם בשורה מסודרת, בשיער סתור משינה, בעוד אורות האמבולנס מהבהבים על שיחי הלילך הלבנים. חדרי ההסבה וחדרי השינה הריקים נמלאו אור כחול. האמבולנס נסע לאחור, אל המקום שבו שכב פטריק על הכביש. פריה כרעה לצדו וניסתה להבטיח שלא יירדם בשאלות חוזרות ונשנות באשר למוניטין המופרז שיצא למיילס דייוויס. הם פינו מקום לשני חובשים שיצאו מן האמבולנס ובידיהם תיקי פלסטיק ירוקים.

"מה שמו?" שאלה האישה.

הם ענו לה במקהלה.

כמה מבני החבורה קיוו שהתגובה הראשונית של החובשים תהיה, "וואו, זה כל כך מוזר, מה אתם בכלל עושים כאן? השעה חמש בבוקר," אבל זה היה כאילו החובשים לא ראו אותם בכלל. דון לבש קימונו. היו כאן לסביות ספרדיות, למען השם. אבל החובשים לא הגיבו אף במבט. הם פשוט קילפו את כל שכבות הבגדים עד שמצאו את גופיהם המחוברים של פטריק וג'נט.

"שלום. פטריק? אני הלן. כמה זמן אתה כבר בחוץ?"

הוא לא היה יכול לדבר, אף שעדיין היה בהכרה.

"בערך שעתיים וחצי, אנחנו חושבים," אמרה ג'נט בזמן שניתקה את עצמה ממנו.

"או־קיי. פטריק, אני עומדת לתת לך קצת חמצן עכשיו."

החובש השני הוציא בלון חמצן מתוך האמבולנס, הניח אותו בצליל נקישה מתכתי וחיבר את המשאף לפניו של פטריק. נשמע קול שהעלה על הדעת דלתות אוטומטיות נפתחות.

"פטריק, תוכל להנהן אם לקחת סמים או אלכוהול?"

פטריק רק בהה. פריה אמרה: "רק מריחואנה, עד כמה שאנחנו יודעים."

"אנחנו ניתן לך משהו נגד כאבים, בסדר?"

היא חיפשה בזרועו ורידים אבל לא מצאה, אז הזריקה את המורפיום לתוך השריר. דון נעמד ליד אשתו והניח את זרועו סביב כתפיה. הוא עדיין לא היה מסוגל להביט בפציעה. הם עטפו את פטריק ביריעת כסף והעבירו אותו לאלונקה.

"או־קיי," אמרה החובשת. "אני צריכה שיצטרף אלינו מלווה מבוגר."

הם עמדו שם כולם והקשיבו למנוע של האמבולנס, ואז הבינו כי אף שעד כה רכבו על גל של אהבה קבוצתית לאיש המבוגר הנוקשה והמסוגר הזה, והרגישו מאוחדים בתמיכתם המשותפת בו — למרות העצלנות והדיכאון שלו — כרגע ציפה כל אחד מהם שמישהו אחר יקפוץ על ההזדמנות לנסוע איתו באמבולנס, ובטח יש כאן מישהו, חשב כל אחד מהם לעצמו, שהוא האדם שנכון שייסע איתו, מישהו כזה שמבחינתו זה יהיה הדבר הנכון לעשות, ולכן לא רצה אף אחד מהם לקפוץ בראש ולהגיד אני, כי זה ימנע מן האדם המתאים ההוא ללוות את פטריק בעת משבר כזו.

איש לא דיבר.

האור הכחול נדד על פניהם, שכמה מהם היו עצובים ורציניים ואחרים דווקא חייכו כמו בהתרסה, עד שבסופו של דבר נכנעה האישה המתאימה ואמרה, "או־קיי."