סיבוב שני

עזבתי את הבית בשבוע הראשון של אוגוסט 1984, אך מקומי שם לא נותר ריק זמן רב. יומיים אחרי לכתי בא יובל, בן זוגה של שירה ־ אמן הפרפורמנס שחור התלתלים ־ עלה על יצועי והיה לבעל הבית.

קצב האירועים והשינויים בחיינו היה באמת מטורף באותם ימים. רק כמה שבועות לפני כן התחלתי טיפול אצל אבירם, פסיכולוג צעיר מפתח תקווה. כשהוא שאל אותי למה באתי, אמרתי לו שלא טוב לי בנישואיי והתחלתי להלשין על נוקי ־ על הרומנים שלה שפתאום התחילו להכביד עליי. ואז, בפגישה השנייה או השלישית, הוא שאל: "אם כל כך לא טוב לך, למה אתה לא עוזב אותה?". שבוע אחרי זה באתי אליו צוהל והודעתי לו בגאווה שזהו, עזבתי את הבית. הבחור חשב להתעלף. התברר ששכח להגיד לי שלא עושים שינויים כאלה ־ ככה פתאום ־ באמצע טיפול. קודם מדברים על זה ובודקים אם נכון או לא נכון לעשות אותם. הוא זרק לי את השאלה רק כהתגרות, כדי להביא אותי לחשוב על טיב הקשר שלי עם נוקי, ולא כהמלצה לשבור את הכלים. אבל אני הרגשתי פתאום כל כך טוב, שלא בא בחשבון להחזיר את הגלגל לאחור.

פתאום הייתי חופשי. פתאום יכולתי לנשום. הגב התיישר לי. הידיים הפכו כנפיים ־ והדבר הכי מדהים היה שזה בא כל כך בקלות. כל מה שהייתי צריך לעשות זה לומר לנוקי: "נוקי, תשמעי, אני עוזב. לא טוב לי. דיברתי עם אבירם והחלטתי שכדאי שניפרד. אני לא יודע לכמה זמן. אני אשכור לי חדר ואת תישארי כאן בבית."

נוקי שמעה אותי המומה והתחילה לבכות בכי נורא. כשכבר הצליחה לומר משהו בין היבבות, היא אמרה שתהרוג את עצמה כי היא לא יכולה לחיות בלעדיי. חיבקתי אותה וליטפתי אותה והרגעתי אותה שהכול יהיה בסדר ושהיא לא תהרוג את עצמה. והיא נרגעה. מהר מאוד היא נרגעה.

למחרת נסעתי להוריי וסיפרתי להם. הם הצטערו לשמוע אבל לא הציקו לי, ורק אחי הפתיע. אחי המרוחק והמסויג, שגוער באשתו כשהוא שומע אותה מתערבת בענייניהם של אחרים, בא אליי הביתה, לבית שלי ושל נוקי, טיפס את תשעים ושתיים המדרגות המובילות מן הכניסה אל דירתנו שעל הגג, נכנס, הושיב את עצמו על שפת הספה בסלון, ראה אותי מתיישב מולו על אחת הכורסאות, ובמשך עשרים דקות דיבר אליי ־ לאט ובסבלנות, בלי להרים את קולו ־ והסביר לי למה עליי לזנוח מיד, אבל מיד, את הרעיון המטופש הזה, להיפרד מנוקי.

"דני, אתה כבר ילד גדול. אתה צריך כבר להכיר את עצמך. אתה בחור חלש. כזה אתה ותמיד היית ־ וכשחיים בשניים, אף פעם אין הרמוניה ואין איזון מושלם בין בני הזוג. אחד יותר חזק ואחד יותר חלש, והחלש מרגיש את זה כמובן ־ וזה לא תמיד נעים. אבל לא בשביל נעים או לא נעים מפרקים קשר של נישואין. נוקי בחורה נהדרת. עם כמה בחורות היית עד שהכרת אותה? עם עשרות. עם אף אחת מהן לא התחתנת. רק אִתה ־ כי היא עולה על כולן. דני, בחורה כמו נוקי לא עוזבים. אם תעזוב אותה תעשה את שטות חייך. אל תחשוב על זה בכלל."

כשסיים וראיתי שהוא מחכה שאומר משהו, שאלתי אותו: "אתה רוצה קפה?"

שירה היא אחת מהבחורות האלה שאִתן לא התחתנתי. היינו חברים פעם במשך כמה חודשים ונפרדנו, ואחרי איזה זמן שמעתי שהיא עומדת להתחתן עם קיבוצניק ממעגן מיכאל, אחד מהפלחה. אחרי כמה שנים פגשתי אותה שוב, והיא אמרה לי שבסוף לא התחתנה, כי קצת לפני החתונה היא שמעה אותי פתאום מדבר ברדיו על משהו ונזכרה איך היא הרגישה כשהייתה אתי, ואמרה שככה היא רוצה להרגיש גם עם בעלה. אז היא הלכה ללמוד בבצלאל ופגשה שם את מיקו נחושתן, מבקר האמנות הנודע, אליל הבנות ־ נמוך, שמן, עם בטן של בלזק וסקסאפיל טורף של מיק ג'אגר ־ והתאהבה בו. גם הוא התאהב בה והבטיח לה שוב ושוב שהוא עוזב למענה את הבית, ולא עזב עד שהיא זו שעזבה ונסעה לאמסטרדם וחיכתה לו שם. אבל הוא לא בא, כי הכיר כאן איזו שירה אחרת ואִתה התחתן.

באמסטרדם היא פגשה את פול, שעשה לה ילד, ואת יובל, אמן הפרפורמנס היפיוף, שאתו היא חיה בשנים האחרונות, שבהן הפכה שם לציירת מוערכת והוא גדל אצלה כילד שני. כשכמה בעלי גלריות מהארץ שבאו לבקר ראו את העבודות שלה, הם אמרו לה שכדאי לה לחזור לישראל, לפחות לזמן מה והם אמנם חזרו. חודש אחר כך שירה כבר ארגנה ליובל סדרה של מופעים בגלריה אחת נחשבת בירושלים. היא צלצלה להזמין אותנו. כך נודע לי שהיא בארץ ושהיא לא לבד.

שבועיים אחר כך הם באו אלינו לארוחת ערב, וכל הערב נוקי לא הפסיקה להתחנחן ליובל. אני לעומתה נזהרתי לא להביט לעברו, כי פחדתי שאם אראה פתאום מולי את מלוא פרצופו היפה עם החיוך ההוא הקטן, הקבוע, לא אוכל להתאפק ואחנוק אותו.

שנאתי אותו בגלל מה שקרה בגלריה בירושלים בשעת המופע. ולא בגללו זה קרה, אלא בגללי. הוא ישב שם ללא ניע על במה קטנה, עטוף גלימה לבנה, והביט לפנים במבט עיוור. מהתקרה נפלו על ראשו טיפות גדולות של נוזל שמנוני, שמשחו את שערו וירדו ימינה ושמאלה אל תלתליו השחורים, שהלכו והבריקו. המראה היה מרתק, והקהל הרב צפה בו במתח, שהלך וגבר. פתאום יצא מבין הצופים ילד כבן חמש, ניגש ליובל ומשך בידו. יובל לא זז. הילד משך בידו חזק יותר, ויובל הטה את גופו הצידה כהולך אחר היד. מעודד מן ההישג, המשיך הילד ביתר כוח, עד שנראה שיובל המסכן יאבד עוד רגע את שיווי משקלו ויתמוטט. לא עמדתי בזה. אם ההורים של הרשע הקטן לא מוצאים לנכון לרסן את בנם ולא ממהרים להציל את יובל חסר הישע, החלטתי, אעשה זאת אני. יצאתי משורות הקהל ותפסתי בכוח בזרועו של הילד, שנבהל ושחרר מיד את ידו של יובל. כשחזרתי אל מקומי שליד נוקי, ראיתי שהסדיסט הקטן לא חיכה הרבה ושב אל יובל, אולי בעידוד הוריו. הוא לא הספיק לתפוס בידו, כי אני זינקתי אליו ועצרתי אותו. קולות מחאה רמים עלו מכל עבר, בעוד מלאך החבלה הזעיר נמלט אל זוג שעמד בשורה הראשונה של הקהל. אדומים מכעס השניים החלו לצעוק אליי משהו שלא ממש שמעתי. חלפו רק כמה שניות והילד חזר לסורו. לפני שהספקתי לזוז, נוקי כבר אחזה בכוח בידי ולחשה באוזניי לחש נרגז מאוד: "מה–אתה–עושה?! לא ראית אף פעם פרפורמנס? האמן מתגרה בקהל ־ אבל רק ילדים מתפתים ומגיבים לפרובוקציה. מה, אתה ילד? שלא תעיז לזוז!". הסתכלתי אל יובל. הוא לא זז. הוא הביט לפנים כמו קודם ־ אבל מבטו שוב לא היה עיוור. הוא הביט אליי. וחייך.

החיוך ההוא הקטן, המצטנע, שבו קיבל בהכנעה את מטר החנחונים של נוקי בארוחת הערב. בן זונה. ושירה? כל הערב לא אמרה מילה.