רוּ פּאראדי
Rue Paradis
מה היא חיפשה, הילדה הקטנה בעיר המעושנת? מה היא ביקשה כשצעדה בצד החשוך של רו פאראדי ברובע העשירי, כשהסתכלו עליה הרוכלים מדוכני השרצים, שחלקם עוד חיים על משטח פתיתי הקרח תחת עיניהם החולפות של דרי השכונה, דועכים לאיטם אל מותם, לפני זמן־מה שמעה אישה מספרת לאישה שעמדה בתור שהגרסה הכי טעימה מתקבלת כאשר השרצים האלה, בעיקר זה האדום רב־הזרועות, הלובסטר, נזרקים למים רותחים בעודם חיים ומוטב כאשר נשמעת צרחה קלה ברגע נפילת השרץ אל המים. איריס לא אכלה אף אחד מהיצורים האלה, טעמי כשרות שעם הזמן, גם כשחשבה שהיא כבר לא מאמינה בדבר, הפכו להרגל כי בני אדם לא מתחילים לאכול מאכלים חדשים אחרי גיל עשרים, ככה אמרה לה סבתא שלה פעם, והיא קיבלה את כל ההסברים שלה תמיד ובלי להרהר בנחיצותם או בחשיבותם לחייה. היא הסתובבה ובאה ושוב חסרת מנוחה, מחפשת משהו ומתגעגעת לדברים שספק אם היו קיימים, והקור של דצמבר תמיד מקפיא למרות השמיים הכחולים כחולים והאור המסנוור והשעה המאוחרת שמסגירה את האמת על כל אלה שאין להם לאן ללכת ואיש לא מחכה להם עם חביתה וחפץ בחזרתם. איש לא מחכה להם, הם יכולים למות ואין מי שיחפש אותם. יש כאלה, וגם היא עצמה יכלה להיעלם או למות פתאום, בת עשרים וקצת שמחפשת בית יכולה למות כאן ממש כמו אותה אישה שמתה בדירתה בארלוזורוב, בבניין ליד הגינה שאליה מטפסים במדרגות, בבניין ההוא בקומת הקרקע היא מתה ואיש לא ידע עד שגופתה העלתה צחנה. איריס זכרה היטב את האימה שאחזה בה אז, כשקראה את הידיעה בעיתון אצל הירקן ברחוב שלומציון המלכה ליד החדר ששכרה בקומת הקרקע בבניין מספר תשע, והבינה כמו שרק אדם צעיר כל כך ובודד כל כך יכול להבין שהנה, ככה ייראה הסוף שלה גם. לבד. אם בכלל תהיה לה דירה לגור בה.
מתי הפסיקה לרצות ולהאמין שיהיה אחרת? באיזה רגע על הרצף התקבלה ההחלטה לחדול מלקוות לגאולה. האם זה קרה ברגע אחד או מבדיקה של הסיכויים, שגם אם לא התקיימה בקור רוח ובשקלול הטיעונים בעד ונגד נוכח הנתונים הקיימים אלא היתה כזו שהנפש בודקת, הנפש שמהדהדת בריק שיוצר אדוות מדומיינות של ריק גדול יותר. או שהמציאות היא שגלגלה את חייה כפי שגלגלה, חיים שהתפתלו בין מדבריות לביצות, בין דממה לכורח להגיד משהו, לשאול, לברר ולתהות על קנקנם של אנשים שעברו, מקרים שקרו ואפשרויות שנסגרו בפניה כלעומת שנפתחו.
והנה פריז שנתנה לה בית כשבאה עם הבאים בשעריה בהחלטה של רגע, והנה עבודות מזדמנות והנה בני המשפחה שהחליטו ללמוד עברית כדי לעשות עלייה ובסוף הנסיבות השאירו אותם שם בפרוור קרטיי, שפעם היה פרוור שמח שטוף שמש שאגם קרטיי במרכזו והפך עם הזמן לתחנת מהגרים מוכת עוני ופשע. אז הזמן עבר ובית לא נמצא ואיש לא אהב אותה כי מאז שהחליטה שהיא שוכבת רק עם מי שהיא רוצה לא היה אחד שבבדיקות הפנימיות של הלב שלה היא רצתה, שהפעימות שלה נטו לעברו, וגם האפשרות לסרב כה קסמה לה והשלמות שבמשפטים כמו "אין לי עניין" בלי שמשתרבב לשם "אבל" או משודרת בתדרים אחרים חרטה שבעצם אפשר אם רק יתעקש, או "לא אשכב איתך, לא הערב ולא בכלל", גרמה לה להרגיש כמו האישה שתמיד רצתה להיות. את ההחלטה לא לשכב עם אף אחד ככה סתם קיבלה כבר לפני שנתיים, אבל פעם אחר פעם נכנעה לילדה הנאנסת מפעם, זאת שלא יכלה לשאת גוף של גבר ובמקום להימלט עצמה עיניים והתפללה שייגמר והיא תחזור להיות אדם חופשי, הילדה שלא ידעה כמה עמוק יכולות אצבעות של איש לחדור לתוכה ולמה אין שם בפנים משהו שעוצר אותו מהחיטוט האינסופי בקרביים שלה. היא נמלטה פנימה וכשמאסה במילוט ברחה אל האכילה והאביסה עצמה ללא רחמים.
היא כל כך לא רצתה להיות היא, שראתה בכל מי ששנא אותה יותר מששנאה את עצמה אפשרות לגאולה. כשמצאה חן בעיני מישהו חיכתה שהשקר הגדול יתגלה, שהוא יגלה שהיא לא מה שהוא חושב, שהיא אדם נדיב בלי כיסוי, שהיא נולדה פושטת יד בלי גלגולים היסטוריים מפוארים ובלי מורשת. וכך אלו שהתעלמו ממנה זכו להערכה מבוהלת, הם כבר ידעו את מה שהיא עמוק בפנים יודעת, הם ידעו שהיא תפוח רקוב, שיש שם חושך ובדידות ושהאצבעות המחטטות לא הפסיקו לחטט בתוכה גם כשכבר חלפו שנים, הן עוד היו שם, מזהמות והורסות כל חלקה טובה.
זה נגמר באחת, בלי הסבר זה קרה והיא הפסיקה אולי כי פריז, בה היתה אדם חזק, קלטה אותה ומכיוון שהתקיימה בין בודדים לא היה שום ערך לבדידות הפרטית שלה, היא היתה הדהוד של בדידויות אחרות שלא נוגעות לה בשום צורה, בדידויות של אנשים שהכירו משהו אחר, שידעו ימים אחרים, ומכיוון שהפכה לאדם בלתי נראה גם הפחדים שבהישרדות כבר לא הטרידו אותה, מי שלא רואה אותה לא יראה. והמחשבה הזאת, על כוחה המסתורי, הסבה זיכוך עמוק לנפש המסרבת להסתער שלה.
זה היה זמן אחר, לא היה לה טלפון סלולרי ולא היה מה לדבר על טלפון נייח וכך הטריחה עצמה אחת לחודש אל סניף הדואר ושלחה גלויה לאמה ולשתי החברות היחידות שהשאירה מאחור, חברות שכמה חודשים מאוחר יותר נעלמו אל חייהן שלהן וההריונות וצער הגידול. היא התגעגעה לים גם אם הפעם האחרונה שראתה אותו ממש מקרוב היתה כשהיתה בת חמש־עשרה שבורחת בפעם הראשונה מהבית לעיר אחרת שנגמרת בים, אבל הים קסם לה גם בלי שמימשה את האפשרות לבוא בגליו, וקסמה לה העיר שגובלת בים הנוכח והאינסופי. פעם בשבוע ירדה נחושה אל תא הטלפון בקפה דנטון באודאון לקיים שיחה עם אמא שלה, וכשנחה עליה הרוח היתה מטלפנת גם למוקד המטאורולוגי לקבל עדכונים על מזג האוויר בארץ כדי לדמיין את הדופק במקום שהשאירה מרחק קילומטרים וימים ומדבריות משם כי מאז שגילתה את כרטיסי הטלפון, אלו עם הסיסמאות המייגעות, היתה יושבת דקות ארוכות על כורסת העור המרופטת ליד תא השירותים ומחייגת מהטלפון השחור, ערב אחד נרדמה מרוב מחשבות על הכורסה והתעוררה כשהגיעו השוטרים שהוזמנו לכבודה אבל היא לא היתה שיכורה כלל, רק עייפה כמו יער, יצאה מלווה בשני שוטרים דרך עיניהם הסקרניות של המסובים מוכי האספרסו החרוך והוויסקי הזול בקפה ההומה עם מנורות הקריאה הירוקות על פּלאס אנרי מונדור בפינת בולוואר סן ז'רמן ורו דה ל'אודאון.
הימים עברו והשלג ירד חולמני ומלטף על העיר, הממהרים מיהרו עטופים בצעיפים שלהם ואלו שלא מיהרו לשום מקום העמידו פנים שהם כן, ואיריס סירבה להעמיד פנים כי האמינה שהאישה החדשה שהיא לא חייבת דבר לאיש, גם לא את הכבוד המינימלי שבהעמדת פנים. היא לא בירכה לשלום ולא בורכה, היא הלכה וחזרה ממקום שחשבה שהוא בית לבית שחיפשה, לפעמים נתנה בלב שמות לאנשים שראתה במטרו ותהתה מה היו עושים בשעה הזאת בדיוק לו היו נולדים במקום שהוא לא כאן, מה היתה עושה היא ברגע זה לו היתה נשארת שם. ולפעמים דמיינה לאיזה בית הם חוזרים ומי מחכה להם, האם מחכה להם אישה שמחה שקורנת אליהם בערבים או אישה עצובה שנמחקה תחת החיים שהאיש שלה בחר לעצמו או נבחרו בשבילו בלי שנשאל, כמו שאמרה לה פעם אמה, שהנשים בבית הן המראה של הבעלים שלהן, ובעל טוב נותן לאישה שלו לפתח תחביבים ולעבוד ובעל רע מוחץ אותה עם ילדים עד שאת מתעוררת ואין לך עם מי לדבר, וגם אם יש מי שעוד מוכן לשמוע אותך את לא יודעת איך מתחילים ועל מה מדברים אלו שמדברים אלו עם אלו בימים האלה ומה היה בחדשות. או אולי מחכה שם אישה שצופה בחדשות עם כריך וסלט ומסכמת לאיש שחזר את החדשות והחיים שקרו מרגע היעדרו בבוקר בכמה מילים, והוא מסכם לה את היום שלו ואז הם מתחילים לדבר על שירה, למשל, או על מי שהוא כבר לא מעז לחלום שתחכה לו בבית. או אולי הם מגיעים באותו רגע ממש ונפגשים בכניסה כשהיא מתעקשת לקודד את הקוד והוא שולף מפתח ומקצר תהליכים. ככה נתנה לאנשים שמות והרעיפה סיפור על כל שם, ואיש לא קרא לה בשמה גם כי אין איריס בצרפתית וגם כי אין צרפתי בנמצא שחיפש לקרוא לה.
מירי נחמן (בעלים מאומתים) –
רשימת האימהות גלי מיר -תיבון
עלילת הספר מתארת את שואת יהדות רומניה בתקופת מלחמת העולם השנייה. העלילה חושפת את הקורא למה שהתרחש בשנות המלחמה בגטו מוגילב אשר הוקם בטרנסניסטריה, חבל ארץ שנמצא באזור אוקראינה והוענק על ידי הגרמנים לרומנים. הספר בנוי מכמה רבדים ויש בו שלושה קולות המתארים את מה שהתרחש. רשימת האימהות, שעל שמה נקרא הספר היא סיפור בתוך העלילה המרכזית ולא עיקר העלילה
הציר המרכזי בספר הוא החקירה שמתבצעת ע”י החוקר הרומני – קונסטנטין מקאנו . הנחקרים הם המהנדס זיגפריד שמעון יגנדורף – ראש הועד היהודי בגטו מוגילב ועורך הדין מיכאל דנילוב – ראש המשטרה היהודית בגטו ובחלק מן התקופה שימש כראש הועד היהודי בגטו. שניהם נחקרים על מעשיהם, קבלת החלטות וחלקם במשלוחי יהודי רומניה מן הגטו. במהלך החקירה הם מנסים להצדיק את מעשיהם כנסיון להציל כמה שיותר מיהודי הגטו ולהוכיח כי חלקו של האחר במה שהתרחש גדול יותר, שכל ההחלטות שגרמו למותם של יהודי הגטו נובע מהחלטות והוראות של השני, ובעצם כל מה שנעשה נבע מהוראות שהם קבלו מהשלטונות הרומנים שנהלו את הגטו. שניהם מנסים להסביר כיצד התקבלה אצלם ההחלטה מי יישאר ומי יישלח הלאה, עפ”י איזה קריטריונים הם בחרו ובנו את הרשימו שנמסרו לשלטונות הגטו הרומנים. מההסברים לומדים כי כל אחד מהם דאג שאנשי קהילתו ינצלו ועל הפערים בהתייחסות לאנשי בוקובינה ואוקראינה ושגם בתוך הקהילה עצמה יש התייחסות שונה לחבריה. החלק הזה של הספר שכאמור הוא עיקר הספר כתוב כשאלה של החוקר ובעקבותיה תשובתו הנרחבת של הנחקר והקורא נחשף למה שהתרחש בגטו. התיאורים בחלקם לא קלים כלל ומעוררים רגשות רבים . קריאת תיאורי החקירה עוררה אצל תחושה שאני קוראת דו”ח חקירה משטרתית ולעיתים זה הפריע לי בשטף הקריאה. במהלך קריאת החלק המתאר את החקירה אחד הנושאים שעלה במחשבתי היה- סובייקטיביות . ההוכחה ששני אנשים יכולים להיות באותה סיטואציה וכל אחד מהם רואה ומבין אותה בצורה שונה ובעקבות כך גם קבלת ההחלטות והפעולות שלו תהיינה שונות. מחשבה נוספת שהתעוררה אצלי היא שבכל מצב ובכל תפקיד, גם אם האדם ממלא תפקיד ציבורי הוא בראש וראשונה דואג לעצמו לקרובים לו ורק אח”כ לשאר הציבור עליו הוא מופקד.
רשימת האימהות כאמור הוא סיפור בתוך סיפור המסגרת ולא עיקר העלילה אך בעיני עוצמתי מאד ומביא את קורותיהן של אימהות חד-הוריות שבעליהן נשלחו למחנות אחרים, נשים שאינן יכולות לפרנס את עצמן ומבחינת הקהילה הן מהוות מעמסה עליה- קהילה ענייה שחבריה אף הם מתקשים לפרנס את עצמם. ההחלטה לבנות את רשימת האימהות התקבלה בעקבות דרישת השלטונות הרומנים להכין רשימה עם מכסת אנשים שישולחו מגטו מוגילב לגטו בפצ’ורה ומכיוון שהועד היהודי אינו מסוגל למלא את המכסה הוחלט להוסיף את האימהות החד הוריות. מאות אימהות יהודיות יחד עם ילדיהן נשלחות מגטו מוגילב ובדרך לפצ’ורה הן נכלאות בבסיס צבאי נטוש, ללא מזון ומים כששומרים אוקראינים ורומנים ניצבים מעבר לדלתות הנעולות ומסרבים לפתוח אותן. החלק הזה מתואר בקולן של שלוש אימהות המביאות את ההתמודדות הקשה עם הרעב והצמא, הפחד, הדאגה לילדים ועוד.
קול נוסף בספר הוא קולה של הילדה המביאה נקודת מבט של ילד על מה שקורה איתו בגטו.
התיאורים בספר אינם קלים וגם לי שקוראת הרבה ספרי שואה היה לא קל. יחד עם זאת הוא חושף את הקורא לשואת יהדות רומניה שפחות מדוברת וכתובה. מהידע שיש לי הייתי בטוחה שחבל טרנסניסטריה והגטו שבו נשלט ע”י הגרמנים ומתוך הקריאה למדתי שלא כך הוא וששואת יהדות רומניה התרחשה ע”י הרומנים ולא הגרמנים. הספר מעורר הרבה מאד שאלות של מוסר, קבלת החלטות, אחריות, האם פעולה בעקבות הוראת שלטונות או ממונים מסירה ממבצע ההוראה את האחריות, מה הייתי עושה בסיטואציה דומה? האם הועד היהודי בגטאות הציל יהודים / פעל בשיתוף עם רומנים, גרמנים/ דאג לעצמו ולמקורביו ?
רשימת האימהות הוא ספר לא קל לקריאה שנשאר עם הקורא גם לאחר סיום הקריאה.
מומלץ
איריס –
סימנים כחולים
“האם היה שלב שבו יכלה להבין לאן פניו מועדות? האם בתוך הרגעים שעברו מהכניסה למועדון עד שחדר לגופה וזיהם אותו ברעל שלו יכלה לצפות את שקרה? מתי? בבר בו לא היה מקום פנוי? כשהבינה שהמשרד הוא לא ממש משרד? וגם כשהבינה שהמשרד אינו משרד, לאן יכלה ללכת? לאן? לא היה לה אלא להתפשט מולו ולקוות שתישאר בחיים, זו היתה המשימה המרכזית גם כשלא הבינה שזה היעד – לצאת מזה חיה. לצאת מזה אדם, אדם חי ומגיב. …” (עמ 118)
אשה צעירה בעיר זרה, פוגשת איש “יפה כמו אלוהים” ומשליכה עליו את כל חלומותיה ותקוותיה ויהבה למצוא אהבה. והוא קובע איתה פגישה, ואונס אותה, והיא הרה ללדת בן, ולאחר שהילד נולד היא הורגת את האיש שאנס אותה, עומדת למשפט והולכת לכלא.
כך, בתמצית, זה כל הסיפור.
אונס. ממש אונס, ולא כפי שניסה מראיין אחד, בראיון עם אמילי מואטי לרגל צאת הספר, להמעיט בדרגתו של האונס, כי אין אונס קל ואונס קשה, ואין אונס שאינו אכזרי, ואין אונס שאינו ברוטלי, ואין אונס שאינו משאיר צלקות, לעתים מדממות, ואין אונס שאין אחריו טראומה, וגם אם האנס מוכר לנאנסת, ואין זה המקרה כאן, כי ההכרות ביניהם מועטה וקצרה, אין היא יודעת עליו דבר, אפילו לא את שם משפחתו, אפילו אם האנס מוכר לנאנסת, הפצעים נשארים. והצלקות. ואסור אף פעם לגרד יותר מדי, כי הצלקות יכולות לדמם.
עכשיו היא בכלא. נפסקו לה כך וכך שנים. עכשיו היא סוף סוף אדון לעצמה, עם מסגרת היררכית ברורה של מתי מותר לקום, ומתי לישון, מתי לאכול, ומתי לעבוד. מתי לצאת לחצר, מתי להסתגר בחדר. ויש תוכנית ברורה להכל. לחיים.
עכשיו היא מתקיימת.
“מתי הפסיקה לרצות ולהאמין שיהיה אחרת? באיזה רגע על הרצף התקבלה ההחלטה לחדול מלקוות לגאולה. האם זה קרה ברגע אחד או מבדיקה של הסיכויים, שגם אם לא התקיימה בקור רוח ובשקלול הטיעונים בעד ונגד נוכח הנתונים הקיימים …. או שהמציאות היא שגלגלה את חייה כפי שגלגלה, …” (עמ’ 9)
אבל הכלא אינו מפלט מעצמה, לא באמת. בראשה היא חוזרת לחייה הקודמים, לחייה שהיו צריכים להיות, למקום ממנו באה, למקום אליו הגיעה, לחיים שהיו הבטחה לאשה הצעירה שהיתה פעם, מלאת חלומות, עם תוכניות גדולות לעצמה לעתיד. אשה צעירה שהשאירה את עברה מאחוריה, את השכונה, את המשפחה המפורקת, את האם שנעזבה על ידי האב, שמצא לו אשה אחרת, וכל חייה חכתה שישוב, את האלימות, את המצוקה הכלכלית, את הניצול. עזבה הכל ונסעה לעיר אחרת, לארץ אחרת, ורצתה לעצמה חיים אחרים.
ואז בא האיש היפה כמו אלוהים. כזה שאפשר להתאהב בו ממבט ראשון, שאי אפשר שלא. והוא הזמין אותה לבר, והבר היה מלא, אז הוא הציע שילכו אליו למשרד. ותיכף יבואו המצקצקים בלשונם ויאמרו – מה היא חשבה לעצמה? אבל היא לא חשבה לעצמה, כי כשאת צעירה ונדמה לך שאת מאוהבת את לא חושבת, ובכלל מה בדיוק אמור להיות חשוד בהזמנה למשרד. ויותר מהמצקצקים בלשונם, הרי שגם היא, כמו כל מי שאי פעם הותקפה, עסוקה במחשבות על אשמתה בסיטואציה אליה נקלעה, כי ככה זה נשים שנאנסו, תמיד יפנו אצבע מאשימה אל עצמן קודם כל, ואיך היתה יכולה לפעול, אלמלא קפאה, אלמלא היה בה האינסטינקט הזה של הישרדות. כי תמיד, בדיעבד, אנחנו יודעות הרבה יותר טוב מה היינו צריכות לעשות ואיך היינו צריכות להתנהג, ומה היינו צריכות לומר, בכל מיני סיטואציות בחיים.
“היא היתה צריכה להתנגד, אין ספק בזה בכלל, היא היתה צריכה לצעוק, לבעוט, כמו שלמדה פעם כשלשכונה שלה באו נשים חכמות מרחוק ללמד אותה ואת החברות הגנה עצמית, היא היתה צריכה להשתמש במפתחות ולהכניס לו לעין או לנשוך לו את האף או לנסות לחנוק אותו, ככה למדה פעם ובשביל מה לומדים את כל התרגילים האלה אם ברגע שאת צריכה להפעיל אותם את מתפללת למות מיד, ברגע. היא היתה צריכה להגיד לו משהו, שיבין שלא עושים ככה לבני אדם, גם לאויבים לא עושים ככה. אולי אפילו ללכת למשטרה. אבל היא לא השתמשה במפתחות ולא נשכה לו את האף ולא העלתה בדעתה לחנוק אותו. אם רק היה לה אקדח היא היתה יורה בו בראש ובורחת. החחיים האלה כמה שלימדו אותה היא לא למדה. …” (עמ’ 26 – 27)
ויש את האחרי. אחרי האונס, אחרי שאספה את עצמה. אסור לה להתעטף ברחמים עצמיים. צריך להמשיך לחיות, אם סיפרת לסביבה ואם לא סיפרת, את מוכרחה להמשיך כאילו לא קרה דבר, כאילו לא חדר אל גופך איש זר ועשה בו כרצונו, והותיר אותך חבולה ופצועה בנשמתך. את חייבת להמשיך כאילו כלום.
“…תתעשתי, הורתה לעצמה, .. תתעשתי, יכולת למות, יכולת להירצח. .. קודם תודי לאל שאת עוד חיה, שזה לא סרטן ושהאיש ההוא לא רצח אותך לאחר מעשה. תתעשתי.. זה לא הזמן להתפרק, אין זמן להתפרק, קר בחוץ ויש לך עבודה – את מנהלת, זה לא זמן טוב לבכות בו. אין זמן כזה …” (עמ’ 46)
אחר כך יבוא התינוק, והיא לא תאהב אותו. היא תטפל בו כפי שצריך, אבל לא תוכל לאהוב אותו. לא תמיד אפשר. אחר כך תהרוג את האיש שפגע בה. אחר כך תעמוד למשפט.
אחר כך תחיה את הרגע, את היומיום – קליפה שעוטפת ריק מסוים.
אבל היכולת הזו, להפוך את חלום הנקם למעשה, היכולת הזו השיבה לה במעט משהו מעצמה.
“.. ולימים היא תבין שבתחתית בתודעה שלה, בחושך הקריר שבין הרגש למחשבות, היא רצתה להשתחרר מלהיות הקורבן שלו, וכשהיוצרות התהפכו והוא הפך להיות הקורבן שלה הוקל לה, לקח לה זמן להודות שזה המצב אבל הוקל לה, היא שמה סוף לאירוע המתגלגל שפקד את חייה והשאיר אותה מצולקת, מהלכת עם התינוק פול.” (עמ’ 159)
אמילי מואטי, ברומן ביכורים, מצליחה להעלות לתודעה את הלך הרוח של אשה אחת, אחרי שנפגעה, אחרי שמסלול חייה השתנה באופן מוחלט בערב אחד, בפגישה אחת, שלאחריה שום דבר לא נשאר כשהיה, שום חלום לא נותר להחלם. רק הישרדות. אשה אחת, ויש עוד רבות שכאלה, ויש אחרות, וכל אחת היא עולם ומלואו, וכל נפש פצועה נושאת עמה את הזכרון.
“.. איך יכלה לחמוק מהגורל שזימן לה הנרצח באותו ערב? הוא היה יכול להרוג אותה מיד לאחר מעשה או להפוך אותה לאחת הנשים שם, כי מה בסופו של דבר המשמעות של להיות אחת הנשים במועדון הזה אם לא לוותר באופן מוחלט על האפשרות להיות אדם שגורלו בידיו, להיות אישה שגופה הוא שלה וברצותה היא חולקת אותו עם איש או אישה וברצותה אינה חולקת אותו עם אף אחד, כי גם אם הניחה שיש בידי הנשים האלה לסרב למגע של אנשים מסוימים הן עדיין במסגרת שמתירה אותן לשאר והשאר הם בריות אכזריותשלא רואות בני אדם אלא רק את עצמם ואת הצורך המיידי שלהם להשתמש במה שעומד לרשותם כדי להשיג פורקן, ומי שנמצאת שם היא המשאב הזה והיא לחלוטין לרשותם. זה החוזה., (עמ’ 118)
קשה לקריאה, מרתק, ומומלץ מאד.
https://irisganor.com/3780/