מבוא
שבועיים לפני המלחמה, ב-22 בספטמבר 1973, חצתה דיוויזיה 23 את קהיר. זו היתה הדיוויזיה העילית, החדשנית והמצוידת ביותר בצבא מצרים. היא נעה ממערב לקהיר לכיוון התעלה, ובדרך עברה בקהיר עצמה, על כל עשרות אלפי אנשיה וציודם - הטנקים, הג'יפים, הנגמ"שים, המשאיות.
הייתי הקצין התורן במודיעין פיקוד דרום וקיבלתי את הידיעה, שהגיעה מאחד מסוכני המוסד במצרים. השעה היתה חצות, מוצאי שבת, ומבחינתי זה היה פעמון אזעקה משמעותי, מהדהד וחד-משמעי. מבחינת הסנסציה, אפשר לדמות את המעבר של דיוויזיה 23 בתוך קהיר לכך שאוגדה צה"לית תעבור לפתע בתל אביב באמצע הלילה.
קהיר היתה אז עיר ענייה מאוד, בין העניות בעולם, תוססת ורוחשת חיים. היו בה בתי קפה, שווקים, מסעדות, המולה ברחובות. בגלל החום הכבד, מרבית האנשים בילו את הימים והלילות מחוץ לבית. כולם ראו את המעבר של הדיוויזיה בלב קהיר. מהר מאוד הגיע המידע גם לוושינגטון - תנועה צבאית כבדה ובלתי-מוסברת בקהיר. ההערכה שהתגבשה בכל מוקדי ההערכה היתה שעומדת להתרחש במצרים הפיכה צבאית. איש לא דיבר על מלחמה.
דיווחתי על כך בטלפון המוצפן לקצין המודיעין של הפיקוד ולראש מדור מצרים באמ"ן. לשניהם אמרתי שבעיני זה סימן מעיד למלחמה. שניהם פסקו שמדובר בתרגיל. אלא שהתנועה של הדיוויזיה היתה בלילה, בדממת אלחוט מוחלטת. אם מדובר בתרגיל, מדוע להסתיר? מדוע לשמור על דממת אלחוט? מדוע לא לדווח על כך לאו"ם, כמקובל בתרגילים של הצבא המצרי?
בקורס קציני מודיעין למדתי שהמודיעין אמור לתת התרעה על מלחמה שבועיים מראש. בדיעבד זה אכן קרה. ידיעת הזהב הגיעה בדיוק שבועיים לפני המלחמה. היא היתה ההתרעה הקונקרטית הראשונה על המלחמה, שבועיים לפני שהיא פרצה. המחדל היה בהערכה, לא באיסוף המידע או בעיבודו. מי שקיבל ממני את הידיעה הזו - ללא ספק ידיעה מטרידה בחומרתה המודיעינית - לא העריך נכון את משמעותה הדרמטית.
מלחמת יום הכיפורים פרצה ב-6 באוקטובר 1973, דקות אחדות לפני השעה שתיים בצהריים, בעיצומו של צום יום הכיפורים. היא החלה בהתקפה מתואמת של צבאות מצרים וסוריה ומצאה את ישראל לא מוכנה ולא ערוכה. מקובל לומר כי מלחמת יום הכיפורים פרצה בהפתעה. מקבלי ההחלטות בדרג המדיני והצבאי לא היו אמורים להיות מופתעים כלל. שנה וחצי לפני המלחמה הם ידעו על ההכנות הצבאיות של מצרים וסוריה, הכירו את ההיערכות הצבאית לקראת המלחמה, קיבלו אינספור התרעות על אפשרות של מלחמה - אבל העדיפו לא להאמין. הם העדיפו לדבוק ב"קונספציה" של בכירי אגף המודיעין, הרמטכ"ל ושר הביטחון, בהנחה השגויה שמצרים לא תעז לצאת למלחמה נגד ישראל בלי סוריה, ושסוריה לא תצא למלחמה בלי מצרים.
אגף המודיעין, שתפקידו הראשון במעלה היה לספק התרעה על מלחמה, קבע כי "הסבירות למלחמה נמוכה". הוא קבע זאת לאורך שבועות ארוכים, שבהם הלכו והצטברו ידיעות אינספור על ההכנות למלחמה, והוא דבק בהערכה הזו גם יממה לפני שפרצה המלחמה. זהו כישלון נורא ואיום, שהתבסס על שיקול דעת שגוי, ניתוח מציאות שגוי, ויהירות בלתי-נתפסת.
דרג השדה המודיעיני והאיסופי עשה את עבודתו כהלכה. הוא סיפק לבכירי אגף המודיעין מידע עשיר על ההיערכות המצרית והסורית לקראת המלחמה. הוא סיפק נתונים למכביר על ההתעצמות הצבאית, על השינויים המפליגים בקווי החזית - אבל כל המידע הזה התנפץ על כותלי הקונספציה, היהירות והשאננות. בדרגים הבכירים לא היה מי שרצה להקשיב, ואף שראה את התמונה המלאה לא הסיק את המסקנות הנכונות.
עם פרוץ המלחמה הייתי קצין מערך צעיר במחלקת המודיעין של פיקוד דרום. חוליית המערך היתה אחראית על היערכות, מיקום ותנועות האויב, על הערכה ו/או התרעה על בסיס תמונת המודיעין, והיתה שותפה בבניית דרכי הפעולה האפשריות מול האויב כחלק מהתכנון המבצעי.
מפקדי הישיר היה סגן בנימין סימן טוב, ראש חוליית המערך במודיעין הפיקוד. מפקדו היה סא"ל דוד גדליה, קצין המודיעין של הפיקוד. אומר זאת חד וחלק: היחסים בין שניהם היו אבן נגף בגיבוש הערכת המודיעין. האיבה ששררה ביניהם עיוורה את גדליה ומנעה ממנו להקשיב לסימן טוב. סימן טוב זיהה את המלחמה שבפתח. הוא היחיד שהבין את התמונה. הוא התריע, בכתב ובעל-פה, בהליך רשמי ומנומק, עקף את מפקדו ופנה ישירות לבכירי אמ"ן. אבל בגלל הסכסוך שהיה לו עם גדליה והיחסים העכורים ששררו ביניהם, דבריו נפלו על אוזניים ערלות. גדליה כל כך בז לו, כל כך תיעב אותו, שלא העלה בדעתו שמא סימן טוב צודק. הוא אפילו לא בחן את טענותיו של סימן טוב. הוא פשוט דחה אותן על הסף.
גדליה אינו האשם היחיד. גם ראש אמ"ן, אלוף אלי זעירא, וקציניו הבכירים בחטיבת המחקר ובענף שש (ענף מצרים) סירבו לקבל דעות שהיו מנוגדות לדעתם. זו גם היתה עמדתו של אלוף פיקוד דרום, שמואל גונן (גורודיש), ערב המלחמה. זעירא וגורודיש גם לא חששו ממלחמה. לא היה להם ספק שישראל תנצח בה בדיוק כפי שניצחה במלחמת ששת הימים, ועוד בקלות.
אני חייב להודות שגם אני חשבתי כמותם. לא פחדתי ממלחמה, וכאשר היא פרצה - רק רציתי להיות כמה שיותר קרוב לחזית. הייתי בטוח שננצח ורציתי להיות שותף לניצחון הבא של ישראל, למלחמת ששת הימים השנייה.
כמעט 50 שנה חלפו מאז. בני דורי, הוריהם ומשפחותיהם, ובהם חברַי מילדות ומהשירות הצבאי, שילמו מחיר איום ונורא במלחמת יום הכיפורים. הצלקות לא הגלידו והפצע לא נרפא. יש קולות שעדיין רודפים אותי ויש מחזות שלעולם לא אשכח. אבל מעל לכול אני נושא איתי את התסכול המר על המחדל של בכירי המודיעין. על האטימות, היהירות ושיכרון הכוח. על אובדן האמון בהנהגה. על המחיר הנורא. על אלפי ההרוגים, עשרות אלפי הפצועים, מאות השבויים ואלפי המשפחות השכולות.
איש מהם, מאותם אנשים שדחו על הסף את הערכת המודיעין המדויקת של סימן טוב, לא שילם מחיר. הם הודחו מתפקידם ובזה תם העניין. הם לא עמדו לדין, הם לא איבדו את זכאותם לפנסיה תקציבית עד יומם האחרון, הם לא הורדו בדרגה. גדליה אפילו המשיך להתקדם בצבא עד לדרגת תת-אלוף, ובתפקידו האחרון היה נספח צה"ל בפריז. וזה האדם שכקצין המודיעין של פיקוד דרום אמר בבוקר המלחמה: "תפרוץ מלחמה כשלסבתא שלי יהיו גלגלים".
פעמים רבות מאוד שאלתי את עצמי מה היה קורה אילו. מה היה קורה אם במקום גורודיש כאלוף הפיקוד, היה שם קודמו, אריק שרון. מה היה קורה אם במקום אלי זעירא היה נותר בתפקיד אהרן יריב. מה היה קורה אם במקום גדליה היה מישהו אחר. מה היה קורה אם גדליה היה מקבל את ההערכה של סימן טוב ומעביר אותה לגורודיש. האם ההיסטוריה היתה שונה? אני מעריך שכן. אני מאמין שהנפשות הפועלות, מקבלי ההחלטות, אכן משנים את ההיסטוריה.
זו הסיבה שכתבתי את הספר. כדי שאנשי מודיעין - בכל דרג - יֵדעו שבכוחם לשנות. שלא יהססו להשמיע את דעתם ולהילחם עליה. שיתריעו ללא חשש על כל דבר שנראה להם ראוי. שיאפשרו לכפופים להם להשמיע את דעתם, ואף יעודדו אותם לנהוג כך. שלא יתבצרו מאחורי דרגות ושרשרת פיקוד. שיקשיבו לשטח, לא רק למטֶה. ומי שלא ינהג כך - שייענש. תקשורת פתוחה, נטולת פחד ומשוחררת מאימת הביקורת של סמכות גבוהה יותר, היא מאבני היסוד של הערוץ המודיעיני. בלעדיה, אין ערך לתמונת המודיעין ולהערכת המודיעין. אם חייל או קצין מרגיש שעליו לצנזר את דעתו בגלל יראת הממונה או הממונים עליו, הוא מועל בתפקידו. מפקדו, שגרם לכך, אשם עוד יותר. הצבא צריך לאפשר שזה יוכל לקרות.
המרכיב הפסיכולוגי שיבש את התקשורת בין גדליה לסימן טוב ולכן פגע בתהליך המודיעיני. נוצרו ביניהם קצר בתקשורת, חשדנות הדדית, איבה וחוסר אמון, ובסופו של דבר גדליה חסם את סימן טוב ולא אִפשר לו להיות המתריע בשער. אני הייתי ביניהם. הייתי נאמן לסימן טוב, אבל לא הייתי מנודה אצל גדליה. הייתי עֵד לדחייה של גדליה את הערכת המצב של סימן טוב - עד כדי כך שגדליה רצה להכניס אותו לכלא. הייתי עֵד לתסכול של סימן טוב ולניסיונות שלו לגבור על המחסומים שגדליה הציב בדרכו. בזמן אמת לא ידעתי שאני עֵד שמיעה וראייה לאירועים היסטוריים, שישפיעו על מדינת ישראל ויעצבו את דמותה. גם כשהעדתי בוועדת אגרנט, הוועדה שהוקמה כדי לחקור את מחדלי מלחמת יום הכיפורים, עוד לא הבנתי זאת.
זהו אינו מסמך היסטורי. כתבתי את הספר על סמך זיכרוני הפרטי ונעזרתי בזיכרונם של אחדים מהקצינים והחיילים שהיו איתי שם. מלחמת יום הכיפורים היא נקודת הציון המשמעותית בחיי, כמו שהיא נקודת הציון המשמעותית בחיי מדינת ישראל מאז הקמתה. המחדל המודיעיני שקדם לה גרם לי להיות ספקן יותר, לא לקבל שום דבר כמובן מאליו, לחפש תמיד את הבלתי-צפוי, את מה שעלול להשתבש. המשכתי את דרכי הצבאית במילואים עד לדרגת אלוף-משנה. פרשתי בגיל 66. 48 שנים עקבתי מקרוב אחר אגף המודיעין וצה"ל כולו, ראיתי את ההתפתחויות הטכנולוגיות, את החזיתות החדשות, את האיומים החדשים שנוצרו עם השנים. ראיתי את ההצלחות המודיעיניות - וגם את הכישלונות.
מודיעין הוא לא מדע מדויק. הוא היה ונותר מבוסס על אנשים, על שיקול הדעת האנושי, על הפסיכולוגיה האנושית, על יכולת הניתוח האנושית. האם ההיסטוריה יכולה לחזור על עצמה? האם מלכודת הקונספציה עדיין רלוונטית? אני סבור שכן. כל עוד אנשים מנהלים את עבודת המודיעין, זה בהחלט עלול לקרות. יותר מכך: אני בטוח שזה יקרה, על אף הפיתוחים והאמצעים הטכנולוגיים. לכן חייבים לוודא שהאנשים המתאימים ביותר יאיישו את התפקידים הללו, לעודד ולתמוך בחוש הביקורת שלהם.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.