סיני

פרק 2

אחי הצעיר משה, שכולם קראו לו ניקי (קיצור של מושוניקו), חזר לישראל ארבע שנים אחרַי והתנדב לשרת בקומנדו הימי. אני כבר למדתי באוניברסיטת תל אביב ארכיאולוגיה וכלכלה, שילוב שנראה מוזר בהחלט לכל מי שלא נמנה עם המשפחה שלי.

בתום השנה הראשונה ללימודי גיליתי שאני הרבה יותר מוצלחת דווקא בעולם המספרים המדויקים ולכן גם נהניתי יותר מהלימודים באותו תחום. למרות זאת המשכתי ללמוד גם ארכיאולוגיה, נאמנה להחלטתי לחזור בתום הלימודים לסיני ולהמשיך במחקר של הורי. אולם אז נתקף אבי באירוע מוחי.

מובן שמיהרתי לעלות על המטוס הראשון לארצות הברית, שם ישבתי לצד מיטתו וניסיתי ללמד אותו מחדש את כל הדברים שמחק קריש הדם החצוף שחדר למוחו.

למרבה הצער, ההתאוששות של אבי הייתה ממושכת והחודשים חלפו במהירות, עד שלבסוף החלטתי להירשם ללימודים בהארוורד. הפעם לא עמד לרשותי כל הזמן שבעולם, מכיוון שהורי נזקקו לעזרתי יום יום, ולכן למדתי רק כלכלה.

במהלך השנה הראשונה ללימודי הכרתי באוניברסיטה מרצה זוטר, דוקטורנט ששמו ריצ'רד יוליסס רייט השלישי. הוא היה נצר למשפחה עשירה מקונטיקט שמייסדיה הגיעו לארצות הברית על סיפון המייפלאואר. למרות ייחוסו ועושר משפחתו ריצ'רד היה בחור נחמד להפליא, נעים הליכות וממש לא מתנשא. חוץ מזה, הוא גם היה בקיא באמנות החיזור, וכך כעבור שנה, אחרי שהתרגלתי לצבע עורו הלבנבן ולז'קטים המהודרים מדי שנהג ללבוש בכל מצב, הפכנו לזוג.

כמה שנים מאוחר יותר, כשבן זוגי השלים את הדוקטורט ואני סיימתי תואר שני, התחתנו ועברנו לגור במנהטן. שנינו זכינו להצעות מפתות מבנקים להשקעות שם. הוא נענה להצעה מבנק "בר סטרנס" לשמש בו אנליסט, ואני התחלתי לעבוד כמעריכת סיכונים זוטרה במחלקה לקרנות הון סיכון ב"ליהמן ברד'רס."

התחלנו לעבוד באמצע שנת 2002, כשהבורסה בוול סטריט ליקקה את פצעיה לאחר פיגועי 11 בספטמבר. זו הייתה תקופה קשה אך עתירת הזדמנויות, וכך התקדמנו במהירות ונישאנו על גלי השיקום המוצלח.

עם הזמן הפך ריצ'רד לאנליסט הראשי של מחלקת קרנות הגידור בחברה שלו ואילו אני הגעתי לדרגת מנהלת קרנות הון סיכון בבנק שבו עבדתי.

התגוררנו בדופלקס מרהיב ברחוב שבעים מזרח אשר מחזיתו נשקף נוף עוצר נשימה של הפארק. לא שהיה לנו יותר מדי זמן ליהנות מהנוף, כי את רוב שעות היום והערב בילינו במשרדים שלנו. כשהחלטנו לצאת מהם, נפגשנו בדרך כלל עם חברים במסעדות אופנתיות כמו "נובו" או "צ'יפריאני".

בסופי השבוע הקיציים היינו נוסעים לבלות בהמפטונס ובחורף נסענו לסקי באספן, קולורדו. את סופי השבוע של האביב והסתיו, שבהם שרר מזג אוויר נעים במנהטן, בילינו בפתיחת תערוכות במוזיאונים ובגלריות, בקונצרטים או בפעילות תרבותית אחרת כמו שופינג בשדרה החמישית.

לעתים רחוקות, כשהיה לי קצת זמן לחשוב, מצאתי את עצמי מתגעגעת לנוף ילדותי בסיני, ליופיו הטבעי ולקסם האיטיות שבה זרמו החיים במקום. לפעמים גם תהיתי איך קרה שהתגלגלתי בלי שום עכבות לאורח חיים שהיה שונה במאה שמונים מעלות מזה של המדבר הקסום. אבל מיד נהגתי לשכנע את עצמי שהחיים במנהטן הם אלה שמתאימים לי כי יש בהם כיוון, ואם התמדת בו יכולת להתקדם לינארית למקום טוב, מרווח ומעניין יותר. ואילו במדבר, על כל קסמו הבלתי מעורער, נראה כאילו החיים מתנהלים במעין מעגליות איטית ומכושפת שרק חזרה על עצמה שוב ושוב.

העובדה שהורי, שאליהם הייתי מאוד קשורה, נראו מרוצים ואפילו גאים בהישגינו, עזרה לי להשלים עם מהלך חיי. הדבר היחיד שהטריד אותם כמובן הייתה השאלה הנצחית שעלתה בכל פגישה משפחתית: מתי אנחנו מתכננים להביא לעולם צאצאים.

ריצ'רד ואני היינו מתואמים בתגובות לשאלות הללו. פשוט הודענו שאין לנו זמן לזה ואנחנו לא רוצים להביא לעולם ילדים שיגודלו על ידי אחרים.

הוריו של בעלי הסכימו אתנו ששום דבר לא בוער, ובימינו נהוג ללדת בגיל מאוחר. הם טענו שעדיף שנחסוך ונבסס את עתידנו ואחר כך נגדיל את המשפחה. הסכמנו איתם בהחלט. אבל מה שלא סיפרנו לאף אחד הוא שלמרבה הצער, לא כל כך הצלחנו לחסוך. החיים במנהטן יקרים ותובעניים, והמעמד החברתי שרצינו להשתייך אליו חייב אותנו להימנות עם קבוצת היאפים בעלי שתי ההכנסות וחסרי הילדים.

הבקיעים הראשונים בעטיפה המוזהבת שעטפה את חיינו החלו לצוץ ערב אחד בסוף שנת 2006, בהרצאה של פרופסור לכלכלה ושמו גרמליץ', שהזהיר מהתפוצצות בועת הנדל"ן. להמחשת דבריו הציג הפרופסור את עליית שיעורי הריבית המהירים שהתחוללו באותה תקופה והקשו על משפחות רבות ברחבי ארצות הברית לעמוד בתשלומי המשכנתה שהלכה ותפחה.

"המגמה הזאת תימשך ותחריף," הוא איים, "והשוק ייגרר למיתון בסופו של דבר, ואז הבורסה תתרסק, הבנקים יקרסו וארצות הברית תידרדר למשבר כלכלי חמור ברמה של שנת 1929."

"הוא סתם מבלבל את המוח," אמר לי בעלי כשיצאנו מההרצאה. "לא לחינם קוראים לנדל"ן real estates, (נכסים מוחשיים באנגלית). השוק הזה לא יקרוס לעולם!"

למרות דבריו הנחרצים של ריצ'רד, שבחריפות שכלו עדיין לא פקפקתי, למחרת הצעתי בעבודה שנשנה בהדרגתיות את תמהיל ההשקעות שלנו.

מובן שהצעותי לא זכו לתמיכה בקרב ההנהלה הבכירה, והעולם המשיך לנהוג כמנהגו. עד שערב אחד, שנה לאחר מכן, ניגש אלי אחד מעובדי ובנמיכות רוח הראה לי על המחשב מצגת חישובים שהוכיחו כי הבנק שלי כבר הסתכן יותר מדי כשרכש איגרות חוב מגובות משכנתאות.

"השוק הולך למיתון ומחירי הנדל"ן יורדים," הוא הוסיף ונידב לי מידע שכבר ידעתי למעשה, "ואם הם ימשיכו לרדת, מה שנראה הגיוני בשלב זה, אנחנו עלולים להגיע למצב שלא נצליח לפרוע את ההתחייבויות שלנו."

באותו ערב חזרתי הביתה וסיפרתי על כך לריצ'רד. ציפיתי שהוא יצטרף לדאגתי וביחד נטכס עצה כיצד עלי להמשיך לפעול. אבל להפתעתי הרבה, הוא הדף את טענותי בזו אחר זו, ולא הסכים בכלל להתייחס למצגת שניסיתי להראות לו על מסך המחשב.

"שטויות!" הוא אמר בביטול. "כולם עובדים עם אג"חים כאלה ואין סיכוי ששוק הנדל"ן יקרוס! בֶּרנַנקי* יודע בדיוק מה שהוא עושה, ואם הוא מאשר את ההתנהלות הזאת — אין לנו מה לדאוג!"

למחרת הלכתי לעבודה כשאבן רובצת על לבי. לקראת הערב אזרתי עוז ועליתי לקומה העשרים ושמונה, שם התקיימה ישיבת ההנהלה הבכירה של המוסד שבו עבדתי. הצגתי בפני המנהלים שלי את תרחיש האימים, שהבנק הוותיק והמכובד שבו עבדתי עלול לקרוס.

באותה הישיבה כולם חייכו בסלחנות ואמרו שאני סתם רואה שחורות. אף אחד לא האמין שתרחיש כזה יכול להתגשם. אבל כשחלף הזמן ואני לא הרפיתי, התחלפו החיוכים הסלחניים במבטים כעוסים. לבסוף קיבלתי הצעה מנומסת לפרוש עם חבילת פיצויים נדיבה שהכילה בעיקר אופציות. זה היה בינואר 2008.

ריצ'רד הציע לסדר לי עבודה בבנק שלו, אבל אני כבר לא רציתי להמשיך לעבוד בבנקים להשקעות בכלל. הסתובבתי מבולבלת בסנטרל פארק והרהרתי בעתידי, שהחל להיראות ממש לא מזהיר. במקביל הפסקתי לקחת גלולות בתקווה להיכנס להיריון, מתוך הנחה שתינוק יעניק משמעות חדשה לחיי שנראו חסרי תכלית ויאלץ גם את ריצ'רד לחשוב על העתיד מחוץ למנהטן.

אבל לצערי, שום דבר בתחום הזה לא התפתח, ואחרי ימים ארוכים של חוסר מעש מתסכל הצעתי לבעלי הצעת נגד: שיתפטר מ"בר סטרנס" ונחזור שנינו לבוסטון.

"הורי יוכלו לעזור לנו למצוא עבודה בהארוורד," הוספתי בנימה של שכנוע. "נחזור לאקדמיה, ננוח קצת מהתזזית שאפיינה את החיים שלנו במנהטן ונראה לאן הרוח תנשוב. אני עדיין מאמינה שאנחנו עומדים לפני קטסטרופה בוול סטריט, ואולי זאת ההזדמנות שלנו לרדת מרכבת ההרים הזאת אחרי כל כך הרבה שנים, לחיות חיים קצת יותר שקטים ושפויים ואפילו להרחיב את המשפחה. אולי שם, באווירה יותר שקטה ונורמלית, אצליח להיכנס להיריון."

"תני לי לחשוב על זה," הוא ענה בקוצר רוח, הסתובב על צדו ונרדם.

ריצ'רד סיים "לחשוב על זה" כעבור חודשיים בדיוק, כש"בר סטרנס" קרסה ונמכרה לבסוף לבנק אחר בפרוטות. הפיטורים ההמוניים בחברה לא פסחו עליו, ואפילו חבילת פיצויים נדיבה כמו שאני זכיתי לה לא ניתנה לו, כמובן.

הזמנתי אותו לארוחת ערב ב"נובו", כדי לעודד את רוחו. שם חזרתי באוזניו על ההצעה שהצעתי לו לפני חודשיים.

לתדהמתי, הוא שלח בי מבט מאשים ואמר בקור, "אני באמת חושב לחזור לבוסטון, אבל בלעדייך."

"סליחה? על מה אתה מדבר?!" כל כך הופתעתי עד שחשבתי שלא שמעתי טוב.

"מה סליחה?!" הוא התקיף, "לעזאזל אתך, סיני! איך חשבת שאני אגיב על הבגידה הזאת שלך?"

"בגידה? ריק, מה לא בסדר אתך היום? אולי אני אקבע לך פגישה אצל הפסיכולוג שלי?" שאלתי בדאגה אך בנעימות. האמנתי שהוא רק קצת לא מאופס בעקבות הלם הפיטורים.

"אני לא צריך פסיכולוג!" הוא כמעט ירק את המילים מפיו. "מה שאני צריך זה עורך דין טוב שיוציא ממך חצי מהרכוש המשותף שצברנו במשך השנים וגם מהאופציות שקיבלת כשהתפטרת. אני לא מבין מאיפה החוצפה הזאת, לשמור לעצמך את הידיעה שהכול הולך להתפוצץ לנו בפרצוף ולא לשתף אותי בזה? ממה פחדת? שאם אני אתפטר, זה יגרום לאחרים ללכת בעקבותי ואז ירע את תנאי הפרישה של כולם וגם שלך?"

"תגיד, אתה שפוי?" התנפלתי עליו בחזרה, מרגישה איך לבי קופא לנוכח הדיבורים על גירושים. "לא היה יום בחודשים האחרונים שבו לא ניסיתי לשכנע אותך לפרוש!"

"משום מה אני לא זוכר אפילו פעם אחת כזאת," הוא ענה בקול קודר וקם ממקומו. "תהיי בריאה, סיני. אני אישן הלילה במלון ומחר אסע הביתה. עורך הדין של הורי כבר ייצור אתך קשר בעניין הסדרי הרכוש."

"ריק... השתגעת?" נשארתי קפואה במקומי ובהיתי בגבו המתרחק. בכל לבי ניסיתי להאמין שהוא לקה בחוסר שפיות זמני, ואחרי שיישן לילה אחד כמו שצריך הוא יתעשת ויבוא להתנצל.

אבל אותו הלילה חלף ואחריו עוד לילות וימים רבים שבהם דיברתי בטלפון בעיקר עם עורך הדין החלקלק של הוריו, שניסה לשכנע אותי להימנע מלפנות לבית המשפט ולסגור את העניינים בינינו בהסכם שהוא יערוך.

אחרי שבועות ארוכים שבהם רק כיליתי את כוחותי בבכי על מר גורלי, הסכמתי לעשות כך. לא נותרו בי כוחות נפש להילחם על צדקתי, במיוחד לאחר שהסתבר שהאופציות הנדיבות שניתנו לי בפרישה הולכות ומאבדות מערכן מדי יום במהירות האור.

'אוקיי,' אמרתי לעצמי אחרי שחתמתי בידיים רועדות על ההסכם ושלחתי אותו בפקס לעורך הדין הנאלח של משפחת רייט, 'תנסי לראות את הצד החיובי במצבך. נשארו לך עוד כמה מאות אלפי דולרים בבנק וחצי מהדירה. זאת התחלה לא רעה לדרך חדשה, שעל פרטיה תוכלי לחשוב בראש שקט בדירה של ניקי בתל אביב."

ואמנם, באותו ערב כבר צלצלתי לאחי והודעתי לו שאני מתכוונת להגיע אליו לזמן בלתי מוגבל. תגובתו הנלהבת שכנעה אותי שאני כבר בכיוון הנכון לקראת התאוששות מהדיכאון והחלפת כוחות.

למחרת התעוררתי ליום בהיר ויפה והחלטתי לצאת ולערוך באור השמש את כל הסידורים שתכננתי לסדר בטלפון.

בסוכנות נסיעות מהודרת בסמוך לרוקפלר סנטר קניתי כרטיס לטיסה שתצא לישראל למחרת בלילה. אחר כך נכנסתי למשרדה של סוכנת נדל"ן ידועה בשדרה החמישית והזמנתי אותה לערוך סיור בדירתנו כדי להעריך את שווייה. קבענו להיפגש למחרת בבוקר, ובאותה הזדמנות עברתי אצלה על צילומים של לופטים ציוריים שאוכל לשכור, אם וכאשר בכלל אחזור לחיות במנהטן.

מהביקור בשני המשרדים הללו יצאתי במצב רוח מרומם עד כדי כך ששכנעתי את עצמי שלהשלמת היום באופן מוצלח אקנה בגדים שיתאימו לשהייה של חודש לפחות בישראל.

נכנסתי לחנות של סאקס פיפת' אבניו ויצאתי ממנה כעבור שעתיים, מצוידת היטב בביגוד קליל שיתאים לאווירה החמימה והלא פורמלית בתל אביב. אחר הצהריים כבר הרגשתי כל כך נלהבת להתחיל את חיי מחדש, עד ששקלתי להתקשר למשרד הנסיעות ולהקדים את הטיסה.

כשהרמתי את הטלפון, שמעתי לחרדתי את המפתח מסתובב במנעול וריצ'רד פלש לדירה. חיוך נבוך עיטר את פרצופו כשאמר, "אני מצטער שלא הודעתי שאני מגיע, אבל פחדתי שלא תרצי לראות אותי."

"ובהחלט היו לך סיבות לחשוש מזה!" הטחתי בו את דברי בעצבנות, והתחרטתי שלא החלפתי את המנעול מיד אחרי שהוא עזב. "שלחתי לכם אתמול את ההסכם חתום, אז מה אתה עוד רוצה ממני, לעזאזל?"

"הבאתי לנו אוכל סיני מהמסעדה האהובה עלייך," הוא הרים את השקיות שבידו ונופף בהן, "חשבתי שיהיה נחמד אם נסגור את העניינים בינינו יפה בארוחת ערב."

"מצטערת, כבר עשיתי תוכניות לארוחת ערב," שיקרתי בנימה צוננת.

ריצ'רד התעלם מדברי והחל לערוך את שולחן האוכל. אחר כך פתח בקבוק יין לבן, מזג ממנו לשתי כוסות והגיש לי אחת מהן.

"לחיי הידידות שאני מקווה שתשרור בינינו מעתה ועד עולם, למרות הגירושין," הוא אמר והקיש את כוסו בכוסי.

האמת היא שחמתי עדיין בערה על החוצפה שלו. אבל בכל זאת ספרתי בלב עד עשר והחלטתי לזרום עם כוונותיו הידידותיות. נכון שתהיתי ביני לבין עצמי מה עשיתי כל כך הרבה שנים עם הצלופח החלקלק וחסר חוט השדרה הזה, ואיך לעזאזל יכולתי אי פעם להאמין שאני מאוהבת בו, אבל בכל זאת העדפתי לסיים את מערכת היחסים הארוכה ביותר בחיי באווירה חיובית.

"בסדר, לחיי הידידות," אמרתי ולגמתי מהיין.

"שבי," הוא אמר ומזג מרק ווֹן טוֹן לשתי קעריות פורצלן דקיקות.

צנחתי על הכיסא מולו והתחלתי לאכול. התקשיתי לעמוד בפני ניחוחות האוכל הסיני, במיוחד לאחר שבחודשים האחרונים התזונה שלי כללה בעיקר סלטים וסנדוויצ'ים. פשוט לא הייתי מסוגלת ללכת לבדי למסעדות שבהן נהגנו לאכול. מיותר לציין שכל החברים והחברות שהקיפו אותנו במשך השנים בניו יורק התנדפו לכל רוח מיד אחרי שנפרדנו.

"את לא מתכוונת לבטל את ארוחת הערב?" הוא שאל. "עם מי קבעת בכלל?"

"בתור מישהו שנזכר שהוא רוצה להיות ידיד שלי אחרי חודשיים של נתק, אתה לא חושב שאתה שואל שאלות אישיות מדי?" שאלתי, נינוחה, משועשעת מהרעיון שהוא מנסה לבדוק אם אני יוצאת עם מישהו. אבל הוא לא הניח לי ליהנות לאורך זמן.

"סיני, אני מצטער על איך שהתנהגתי, אבל היו סיבות לכך שנעלמתי... סיבות טובות," הוא אמר פתאום ונעץ בי מבט מוזר. "כמה מהלקוחות של 'בר סטרנס' התארגנו לתביעה ייצוגית נגדי ונגד כמה ממנהלי התיקים שלנו."

"מה?!" נדהמתי. "מה פתאום נגדך? הרי אתה אף פעם לא היית מנהל תיקים!"

"נכון, אבל הם טוענים שהיו לי אינטרסים בחברות שהמנהלים שלנו רכשו מניות שלהן ושהחזקנו בסתר קרן גידור פיקטיבית."

"וזה... נכון?" שאלתי, עדיין המומה. אם מישהו היה מספר לי לפני חצי שנה אפילו שבעלי היקר עוסק באיזושהי פעילות לא חוקית, הייתי שולחת אותו מן הסתם להסתכלות פסיכיאטרית. אבל אז גם לא האמנתי שהוא יהיה מסוגל ביום מן הימים להאשים אותי בהעלמת מידע מהסוג הבוגדני ביותר, רק מפני שלא היה מוכן להקשיב לאותה אינפורמציה כמה חודשים קודם לכן.

"איך את יכולה לשאול בכלל דבר כזה?" הוא שאל בקול יבבני. "הרי את יודעת שאני אדם ישר ומצפוני."

'אולי,' הרהרתי לעצמי, 'אבל אתה גם לא מוכן לקחת אחריות על שום טעות שעשית אי פעם.'

"מה את שותקת?" הוא המשיך. "את לא מאמינה באמת שהייתי מסוגל לעשות דברים כאלה."

"אני... אני נוטה להאמין לך," עניתי, "אבל למה חשוב לך כל כך מה אני חושבת? אתה רוצה שאעיד לטובתך עדות אופי במשפט?"

"זה יהיה נחמד מאוד מצדך," הוא ענה ולגם ארוכות מכוס היין שלו, "אבל אני בעיקר צריך כסף כדי לשכור את ג'ייד ניקולס."

שתקתי שוב. עורך הדין שעליו דיבר נחשב לאגדה בוול סטריט. הוא היה קשוח וערמומי והצטיין במציאת כשלים טכניים בחקירות לקוחותיו, שבזכותם הצליח לחלץ ממאסר ממושך ותשלום פיצויים כבדים לפחות חמישה מנהלי חברות שההוכחות שהם סחרו במידע פנים זעקו לשמים. מובן שהמנהלים הללו שילמו לו סכומי עתק כשכר טרחה, אבל זה כנראה השתלם להם.

צמרמורת פתאומית חרשה את גבי כשנזכרתי שריצ'רד אמר שהוא צריך כסף.

'ברור שהוא צריך כסף, אפילו הרבה מאוד כסף, כדי לשכור את שירותיו של ג'ייד ניקולס. אבל מדוע הוא בחר לדבר דווקא אתי על כך?' שאלתי את עצמי בחשש.

"ריק, הגעת עד לכאן מבוסטון כדי לבקש ממני כסף לממן את ההגנה שלך?" הצלחתי סוף סוף לשאול כשפחדי עולים וגואים, במיוחד כשנזכרתי שאם הוא עוד לא חתם על מסמכי הגירושין, הרי שכל רכושי בעצם עלול לרדת לטמיון במידה שייתבע ויימצא אשם.

פניו עטו הבעת עלבון, מה שהוכיח שהיה משהו בהשערותי.

"סיני, אני לא מבין אותך," הוא נהם לבסוף. "באתי לכאן עם כל הכוונות הטובות לפתוח דף חדש ביחסינו, ורציתי לעשות את זה כבר מזמן, אבל בגלל הנסיבות נאלצתי לדחות את זה שוב ושוב. אז למה את מנסה להציג אותי כאופורטוניסט?"

"אני... אני לא מנסה לעשות שום דבר, חוץ מלהבין למה לכל הרוחות דיברת אתי לפני שנייה על זה שאתה צריך כסף," מלמלתי במורת רוח. "ההורים שלך בטח מוכנים לעזור לך לממן את ההגנה, נכון?"

"אז זהו ש... הם לא כל כך יכולים," הוא התפתל בכיסאו. "הם... השקיעו את רוב ההון הנזיל של המשפחה בקרנות שלנו... ו..."

"אז הם שלחו אותך אלי!" בבת אחת התברר לי שכל הרצון הטוב שניסיתי לגייס היה מבוסס על חישובים מוטעים. "הם בטח אמרו לך שבשום אופן לא תחתום על מסמכי הגירושין, נכון או לא?"

"הם לא היו צריכים להגיד לי את זה." לפתע לבשו פניו של בעלי הבעה נכלולית. "מה את חושבת, שאני אידיוט? את צריכה להבין שאם אני אפול את תיפלי אתי, ולא רק מפני שהבית רשום על שם שנינו, אלא בעיקר כי את עשית קופה רצינית בזכות הטיפים שקיבלת ממני!"

"מה?!" בעצם לא הייתי אמורה להיות מופתעת מכך שהוא משקר במצח נחושה. כבר מזמן הייתי צריכה להבין שהמוח שלו הפך כל אמת אובייקטיבית לאפשרות הפחות מועדפת מבין כל תפיסות המציאות האפשריות בעיניו.

ובכל זאת לא יכולתי לעצור בעצמי ושאלתי בזעם, "על מה לכל הרוחות אתה מדבר?"

"על מה אני מדבר? אני מדבר על 'שַרטֶריה', 'מוֹרגֶג' אינק' ו'ביו האלי'," הוא נקב בשמן של שלוש חברות שבהן השקיעה הקרן שניהלתי. "מי אמר לך שכדאי להשקיע בהן כי הן הוצעו למכירה הרבה מתחת למחיר הריאלי שלהן?"

"אתה? אתה רציני? הרי אתה בסך הכול אמרת לי שקיבלתי החלטות נכונות הרבה אחרי שכבר החלטתי להשקיע בהן!" הפעם באמת הגעתי לנקודת רתיחה. הזעם שפעפע בי פרץ בבת אחת וגרם לי לצרוח עליו בדציבלים שלא דמיינתי שאני מסוגלת לייצר. "אני לא מאמינה שאי פעם יכולתי לאהוב אותך! איך לא הרגשתי שמתחת למעטפת המכובדת והאצילית של איזה ווֹספּ מחורבן מבוסטון מסתתרת מפלצת שקרנית ונכלולית?"

"אני לא מפלצת ובטח שלא שקרן," הוא ענה והוציא מתיק העור שלו ערמת מסמכים. "ואני מוכן לחתום לך עכשיו, שאם תסכימי להעביר אלי את כל הדירה והפיצויים שלך, לא יהיו לי יותר שום תביעות ממך בעתיד."

"תגיד, אתה שומע את עצמך? מה פתאום שאתן לך את כל מה שיש לי בעולם? את כל מה שהרווחתי בעבודה קשה של שנים?" למרות הכעס הנוראי הצלחתי איכשהו להבין שאני חייבת לגייס שליטה עצמית כדי להבהיר לו שהוא חצה את כל גבולות ההיגיון. "ריצ'רד, אני מבקשת שתלך מפה עכשיו ותחשוב על כל הדברים הנוראיים שאמרת לי היום לבד ובראש שקט בלי ההורים ועורכי הדין שלך. אני משוכנעת שתגיע למסקנה שאתה לא רוצה להיות נוכל סחטן ושקרן. זה לא אתה, ריצ'רד, הלחץ הוא זה שמדבר מגרונך, אז תעשה לי טובה ותלך."

"אני דווקא חושב שכדאי שאת תקדישי לדברים שאמרתי כמה דקות של מחשבה," הוא ענה בנינוחות חשודה. "לדעתי, את תגיעי למסקנה שכדאי לך לוותר על הכסף בתמורה לחופש שלך, כי אם אני אפתח את הפה, אין לדעת עד היכן תשקעי."

"אם לא תצא מפה עכשיו, אני אצרח עד שהשכנים יזמינו משטרה!" לחשתי בשטניות, "ואין לך מושג איזה שקרים אני עלולה להמציא אם תדחק אותי לפינה! כולל זה שאנסת אותי באיומי סכין כל לילה במשך החודש שלפני הפרידה שלנו, ובגלל זה החלטתי להתגרש! אתה יכול ללכת על זה לכלא הרבה פחות נעים מזה שאליו הולכים עברייני צווארון לבן!"

ריצ'רד התלבט רגע ואחר כך קם על רגליו ואחז את תיקו. "אני משאיר לך את המסמכים כאן," הוא אמר, "ומקווה שתחזרי לשפיות בקרוב ותחתמי עליהם."

"לך תזדיין עם המסמכים המחורבנים שלך!" צעקתי וזרקתי עליו את הניירות הארורים. אבל הוא כבר יצא בטריקת דלת והם התפזרו על הרצפה. הדמעות פרצו מעיני מיד כשהתחלתי לאסוף אותם. סוף סוף הבנתי כי מהמקום שהחשבתי עד אתמול כנקודת השפל הנמוכה ביותר בחיי אפשר עוד להידרדר. כל תקוותי שבנסיעה לישראל אצליח לאזור כוחות מחודשים ולמצוא מסלול מתאים יותר להתקדם בו התבססו על הביטחון שיעניק לי הכסף שלי בבנק פלוס החלק שיתווסף אליו ממכירת הדירה. נכון שהייתי צריכה להבין שהפתח להתחלה חדשה ייפתח באמת רק כשאתנקה ואשתחרר מכל זכר לחיי הקודמים, אבל למרבה הצער לא הצלחתי להתקרב אפילו למחשבות הרוחניות הללו. הפחד שיתק את מוחי, וכל מה שהצלחתי לחשוב עליו הוא השאלה שחזרה והדהדה בו, מה ימנע מריצ'רד לסבך אותי בתביעה נגדו, אפילו אם אלקה בשיגעון רגעי ואחליט לחתום לו על המסמכים שמעבירים לו את כל הכסף שביקש. הרי הדיונים בתביעה כזאת עלולים להמשך חודשים ואף שנים, והכסף עתיד גם הוא להיגמר בסופו של דבר, במיוחד בהתחשב בסכומי העתק שעורך הדין הכריש שהוא מעוניין בשירותיו נוהג לגבות. ואז למי יפנה, אם לא אלי? הוא יניח בצדק כי מי שנכנע פעם אחת לסחטנות, ימשיך בכך עד קץ כל הדורות או עד שייגמר גם למשפחתו הכסף.

* נגיד ה"פדרל ריזרב" — הבנק המרכזי של ארצות הברית.