סיפורים בלתי-רצוניים

על הסיפור שאני עומדת לספר לכם עכשיו אין לי מה להגיד. אני מניחה שהוא משיק לעוד סיפורים, אשר ייתכן שיש מה לומר עליהם. אבל על הסיפור הזה אין לי מה לומר. אני עומדת משוללת מלים מול התופעה הזאת שנקראת אנקדוטה, היא נבצרת ממני, שונה ממני, ובעיקר, לא צריכה במאומה את שירותַי. זה מסוג הסיפורים האלה ששומעים עליהם, ומה אפשר לעשות? יש אנשים שמסוגלים לקפוץ לבריכה מגובה של שבעה מטרים, יש אנשים שמסוגלים להיכנס למים בקפיצה. הם יגידו לך שהם אוהבים את השינוי הפתאומי. כשהם קופצים ראש למים הם רוצים את זה דרך הראש. יש אחרים שנותנים להם סיפור והם מסיקים ממנו מסקנה, מוציאים אותה מהר ובמין מיומנות אל הכללי, מבלי להבחין בדרך ומבלי לייחס לה כל חשיבות. הם אומרים: אהה, זה סיפור על אנשים עשירים. אהה, זה סיפור חברתי. אהה, זה רוצה להגיד שכסף הוא לא הכל. מובן שפֹּה־ושם אני נתקלת באנשים כאלה, שיהיו בריאים, מה לי ולהם? מה לי ולסיפור הזה?

איש אחד הלך ברחוב וירד גשם. ירד הרבה גשם, הנעליים שלו נרטבו, הלמטה של המכנסיים שלו התחיל לספוג מים משלוליות שחצה בדרכו. היו לו מכנסיים שחורים רחבים שהתעופפו כמעט כמו שכמייה בפני עצמה וקלטו טיפות מים הרבה יותר מכל מכנסיים רגילים צמודים, בגלל שטח הפָּנים הגדול שלהם. הברכיים שלו נעשו קרות, וכל שׂער הגוף שלו בדרך למעלה סמר מהקור. כשאגיע לאוזניים שלו, אם אגיע, אספר לכם שהן היו קפואות ושהוא חשב שהוא צריך כובע, שכובע היה עוזר. אבל בינתיים אני עוד בחצי הגוף התחתון שלו, באזור הזה של איבר המין, שהוא כרגע בחנייה. כלפי מעלה - הכרס המבצבצת ביום קיץ קדימה מחולצת הטריקו, אבל עכשיו מוסתרת היטב בתוך מעיל גשם אפור ומוכתם, ולא בדם, למה כל הזמן צריך לחפש דרמות?

ובכן, לא דם. סתם כתמים, מהחורף שעבר, ממאכל שאכל, כתמים שכבר התאחדו עם המעיל ושכחו את מקורותיהם, כתמים שרק מישהו חד עין באמת היה מבחין בהם.

הגענו לאזור החזה. זה רחב למדי, ואם להציץ פנימה יותר, אפילו מעֵבר לעצמות, הרי שהלב דופק שם מהר מאוד, בקצב שלא היה משביע את רצונו של שום קרדיולוג.

אנשים חושבים שאם הלב של מישהו דופק מהר מדי זה עלול ולא עשוי. איך שדברים קורים בחיים האלה. קדימה למעלה צוואר רחב, ופנים ארוכות עם אף גדול ועיניים, עיניים שמתחננות. אבל למי הן מתחננות? מובן שלמישהו שלא רואה אותן, מישהו שאילו היה רואה אותן לא היה שועה לתחנוניהן. אלה עיניים רעבות, אתם יודעים מה זה רעבות? הן שיקפו את מצבו העגום של האיש הזה, מבחינה תזונתית הוא היה רעב, וראו את זה בעיניים שלו. הוא היה רעב, אתם מבינים את זה?

הגשם המשיך עם הזלעפות שלו, לא עשה חשבון, הוריד על עשירים ועניים, רעבים וצמאים, הוריד גשם, מים לא חָסרו. מָן, זה כן. הוא ראה איזה פתח של משהו, בית־קפה, יש לו חור בבטן. אז מה אם יש לו כרס? זה מהשנה שעברה. עכשיו שנה חדשה. הוא נכנס כאילו יש לו כמה קצת, קצת. מתיישב על הכיסא, אף־אחד לא ניגש אליו. זה מהמקומות האלה שגם אם אתה מת על השולחן שלהם, הם לא מזיזים אותך, רק אם הריחות הרעים מתחילים להתפשט הם שמים לב. לא מנקים כאן, מי בכלל מחזיק את המקום הזה?

יושב ומסתכל סביב. ככה שָׁקט בלי שאף־אחד מרגיש, הוא לוקח שקית נייר שיש בה סוכר ופותח אותה ומרוקן אותה לתוכו. עוד שקית נייר - אותו דבר. ככה את כל העשרים חתיכות שהיו כאן. ובינתיים - הוא לא רואה אף־אחד. רק בקצה־קצה, אחרי שהסוכר מתחיל להשפיע, התמונה מסתמנת לו, הלב שלו קצת נרגע, הוא רואה עיתון פרוש בצורה כזאת שרק מישהו יכול להחזיק אותו. זאת־אומרת שיש בן־אדם שמחזיק את העיתון הזה וקורא בו. הוא מסתכל לשם. מעניין אותו מי הבן־אדם הזה רק בשביל שיוכל לעבור הלאה. רבע שעה עוברת, העיתון לא זז, עומד. אותה זווית.

לאיש הזה אין כוח לקום. הוא מאלה שאם הם קמים יהיה צורך אחר־כך בעוד עשר שעות עד שיֵשבו עוד פעם. הוא רוצה כבר להוריד את השאלה הזאת מהקיום שלו, לשכוח את זה כבר, לעבור לנושא הבא. מאחורי הדלפק ניצבת אשה שמנקה כאן, עכשיו הוא מבחין בה. היא אפילו לא שואלת אותו מה בשבילו, כאילו הוא כבר אכל כאן ארוחה מלאה ושילם הכל והוא רק נח עוד כמה רגעים. הוא מחַשֵׁב שמהזווית שלה היא בטח רואה מי מאחורי העיתון, והוא מקנא בה שהיא יודעת משהו שהוא רוצה לדעת, אבל לא יכול לקום לברר. הוא מנסה לקרוא על הפנים שלה מי זה מאחורי העיתון, זאת־אומרת לפי המבטים שאולי היא זורקת לְשָׁם, לפי היחס שלה לְשָׁם, אבל הוא לא מגלה שום דבר שממנו הוא יכול להתחיל להפיק את התיאוריה שלו. היא הולכת, נכנסת פנימה. והאיש שלנו בבית־הקפה מנסה את המהלך הבא:

"אפשר לקבל רגע את הכותרות?"

אין תגובה. והוא מנסה בקול רם יותר.

"סליחה, את הכותרות בבקשה, אני יכול?"

כלום. טוב, הוא מתחיל לחשוב שזה מישהו מת. אולי תייר. אולי. לא. העיתון באותיות המוכרות. אם מישהו מת שם, אז למה העיתון לא מת יחד אתו, תוהה האיש. אבל עדיין לא קם.

הוא מנסה:

"אהה, כל מה שכתוב בעיתון חרא. זה מת, זה טָבע, זה מושחת. אתה הורג אחד ובאים עשרה חדשים. אתה עוזב הכל כמו שהוא, גם לא טוב".

שום כלום.

הוא לוקח נייר, מקמט אותו, וזורק אותו. לא קולע. עוד נייר - לא קולע. עוד שני ניירות - כלום. לוקח מלחייה, זורק אותה. המלחייה בכלל לא מגיבה באופן פיזיקלי כאילו לפניה עיתון, זאת־אומרת היא נופלת על הרצפה ונשברת והעיתון לא זז. ממש לא זז. לא מתנועע, לא מרצד.

האיש שלנו בבית־הקפה, הביטחון העצמי שלו בסביבה, אף־פעם לא היו לסביבה השגות בנוגע לזה. נכון, הוא התמוטט כלכלית, אבל זה יכול לקרות לכל אחד. כזאת הכלכלה החופשית, אתה חופשי להתמוטט. כשאתה מתמוטט אתה חופשי. אני מתמוטט משמע אני חופשי. אם אני מתעשר אני חופשי להתעשר וחופשי להתמוטט, אני חופשי.

בן־אדם לא צריך לגמור סמסטר בפיזיקה כדי לדעת שחפץ קשה, כשהוא פוגע בכוח בנייר עיתון פרוש, אמור להפיל אותו, לקרוע אותו או להזיז לו במשהו. אבל לא כאן. לא בקפה השומם הזה. זלעפות. זלעפות בחוץ. אנשים ממהרים לבתים. בבית הם מסדרים את החיים שלהם עוד ועוד פעם, לא, אסור לוותר. אבל כאן יצר הסקרנות נלחם ביֵצר הישיבה. בסוף אומר יצר הישיבה: נשב עוד רגע ואחר־כך נחזור להסתקרן. האיש לוקח את הפלפלייה וזורק, וזו מתנפצת על הרצפה בקול גדול, שקול רעם בדיוק בולע אותו. בסוף האיש מתקרב ומתקרב ומתקרב - ורואה, בן־אדם! אין כאן כלום מאחורי העיתון, לא שלד, לא קורא־עיתון, לא עניבה. הוא נוגע בעיתון, רואה שהעיתון הזה קשה, קשה כמו אבן ודק כמו נייר. הוא לא תופס איזה מין דבר זה. מה לעזאזל הולך כאן? הוא מנסה לקמט את הזיפת הזה, וזה יותר חזק ממנו, מה זה, הוא שואל את עצמו, השוק חופשי, אולי זאת הדיקטטורה של הפרולטריון? נכנסת בעלת־המקום, והאיש הזה מוכרח. הוא מוכרח לדעת לפני שהוא נפלט לרחוב אחרי הארוחה־כביכול. תגידי לי, הוא אומר לה, מה? מה? ומצביע על העיתון.

"היה לנו לקוח אחד", אמרה. "היה קורא עיתונים. כל העיתונים. יום אחד קרא לתוך העיתון במקום את העיתון".

הבן־אדם הזה, הלקוח החדש הזה, הסתכל אל העיתון הזה בחלחלה ויצא משם החוצה במנוסה, הוא רץ ורץ, עד שנפל על המדרכה, ואשה זקנה אספה אותו לחדר הקטן שלה ונתנה לו מרק חם, ואמרה לו: תישאר.