סיפורי השתיקה

כשאני מהרהר בחוויות הקשות שעברתי בשנות המלחמה, כילד קטן, אני חושב שאולי יכולתי להיות חכם ומוצלח יותר, אילו בתקופה ההיא החיים לא היו מתאכזרים אליי כל כך. הרי אי אפשר להתעלם מכך שלא זכיתי לחוש מוגן במקום קבוע, ונדדתי ממקום למקום בחרדה ובדאגה תמידית ובתנאי רעב קשים, בעולם שונה לגמרי מזה שכל בן אנוש מייחל לו.

אך אם זאת הייתה מנת חלקי, לא הייתם קוראים שורות אלה.

עברתי חוויות יוצאות דופן והן השפיעו עליי ועיצבו אותי.

הייתי מוכן לוותר על חוכמת החיים שרכשתי ועל המחיר הנפשי ששילמתי כתוצאה מניסיונות אלו, אך התושייה והאומץ שסיגלתי לעצמי סייעו לי להתגבר על מכשולים וקשיים שנתקלתי בהם גם בהמשך חיי.

שנים רבות נמנעתי מלהוציא לאור את זיכרונותיי ולשתף בהם.

הם היו מבחינתי "סיפורי השתיקה". אולם, ככל שהתמעטו בינינו האנשים החיים, שחוו על בשרם את השואה, חשתי צורך גובר לפרסם את זיכרונותיי על מנת להשאיר אותם אחריי לדור הבא – דור שמרביתו לא מודע לימים הנוראיים ההם, ומקבל את השפע של ימינו כמובן מאליו.

רצוני הוא שרבים יותר מבני דור ההווה יהיו מודעים ללקחיי עבר וידעו להשריש זאת גם לצאצאיהם.

אני מאמין שזה עשוי להוביל להתחשבות ולהבנה כלפי הזולת ולחיים טובים יותר של צדק. אני מקווה כי בהוצאת

סיפור חיי אל האור, אתרום את חלקי להשגת מטרה זו.

צבי מל

"לזכור את העבר,

לחיות את ההווה,

להאמין בעתיד".

(אבא קובנר)