סיפורם של יהודים חילוניים

הערה בדבר שם הספר:

ספר זה עוסק ביהודים המוגדרים חילונים, דהיינו ברוב העם היהודי וכמעט בכל היהודים המפורסמים בעולם. בשפה המקובלת בישראל חילוני הוא מי שאינו שומר מצוות. מונח זה מטעה מעט משום שהוא מרמז לאיש של חולין, לאדם שכל תוכו ומחשבותיו הם חול לעומת קודש. בשביל 'חילוני', כפי שהוא מתכנה בישראל, המציאות אינה כזאת. בעיני עצמו הוא חופשי משמירת מצוות הדת היהודית או, ליתר דיוק, משמירת כל המצוות: רבים מן היהודים בישראל ובתפוצות מבטאים את זיקתם ליהדות בדרכים שונות ומגוונות וכן, כפי שנראה בספר זה, בשמירה על חלק מהמצוות.

ואולם בצד החופש הזה יש לחילונים רבים שורה של עקרונות מחייבים המטילים עליהם לקיים מצוות שאין להן מקור הלכתי. למשל, עניין השוויון. השוויון הוא ערך עקרוני בשביל רוב החילונים, והוא מחייב אותם שלא להפלות כל אדם שהוא מטעמי גזע, דת או מין; עקרון השוויון מחייב את החילוני שלא לתת יד להדרת נשים.

מבחינה ערכית עקרון השוויון אצל החילוני חשוב ומכריע לא פחות מחובת אכילת מזון כשר אצל שומר המצוות. לכן יש במונח 'חילוני' משום הטעיה. 'חופשי' הוא מונח המתאים יותר והיה מקובל בעבר. אבל גם 'חופשי' הוא מונח בעייתי, שכן החילוני אינו חופשי מקיום העקרונות האוניברסליים שעליהם מושתתת הדמוקרטיה הליברלית. עמדה דומה מציג יובל נח הררי, אחד מהוגי הדעות החשובים והנודעים של ישראל. הררי קובע כי לחילוני יש שתי מחויבויות עיקריות: לאמת, המבוססת על עובדות מדעיות, ולחמלה. לפי הררי, החמלה היא מחויבות מוסרית, והיא באה לידי ביטוי בעזרה של החילוני לעצמו ולאחרים להשתחרר מסבל.1

בהיעדר שם מוסכם הלכתי בעקבות הדרך המקובלת בישראל, גם בסקרי דעת הקהל למיניהם, ואימצתי את הכינוי 'חילונים', שכן לביטוי הזה יש מובן מקובל ואיני רוצה לסטות ממנו. אבל, למעשה, לא מדובר בהבחנה מהותית וערכית בין חילונים לדתיים אלא בשתי קבוצות של אנשים שכל אחת מהן קיבלה עליה מערכת נורמטיבית מסוימת המחייבת אותה. האיש שומר המצוות, יהודי או נוצרי או מוסלמי, הוא אדם ירא שמים, ובשמים מולך אל אחד כל יכול ורב צדק. ואילו האדם הלא דתי, הליברלי, יהא מוצאו אשר יהא, הוא ירא אדם. הוא חושש שאם החברה לא תתבסס על אדנים של הסכמה חברתית ושל צדק לכול, היא לא תחזיק מעמד ועלולה לגלוש להקמת משטרים רודניים ואכזריים שכמותם ידעה האנושות בשפע מעורר חרדה. המאה העשרים ידעה גם שואה וגם גולג (מחנות הכפייה של ברית המועצות) והולידה את המונחים הבין־לאומיים 'זכויות אדם' ו'הגדרה עצמית' של עמים כדי למנוע, או לפחות לצמצם את הסכנה של חזרה לאסונות כאלה. ברור, לפחות ביהדות, שמצוות הדת, ובמיוחד אורח החיים האורתודוקסי, מטילים על הפרט נטל כבד מאוד: אך גם על האדם הליברלי מוטל לעיתים נטל כבד, והוא נדרש לסכן את חייו על מזבח דרכו, כמו שעשו הדיסידנטים בברית המועצות ובסין. רבים מבני האדם אינם יודעים להגדיר את עצמם, אך מעשיהם מעידים לאיזו קבוצה הם משתייכים. הם יכולים להיות ליברליים במעשיהם אבל לא בהצהרותיהם. ויש בני אדם שאינם משתייכים לשום קבוצה: אין להם עמדה בשום נושא והם מקבלים את עמדת הרוב שבתוכו הם חיים כנתון טבעי. ספר זה אינו עוסק בהם.

הדגילה בשוויון בין בני האדם אינה משימה קלה. עליך לחוש אמפתיה כלפי כל אדם שנברא בצלם, גם אם תכונותיו אינן נראות לך. לשם כך עליך לעשות מאמץ מחשבתי ולהביא בחשבון את המקריות של הגורל האנושי: נולדת עשיר, אך באותה מידה יכולת להיוולד למשפחה ענייה; נולדת יהודי, אך יכולת להיוולד לא יהודי, ערבי, פלסטיני; נולדת לבן עור, אך יכולת להיוולד כהה עור; נולדת שלם בגופך, אך רק המקרה מנע ממך להיות נכה גוף. דרך זו שוללת פירוש דתי נוקשה של המקרא: העם נבחר משום שבעולם אלילי הוא היה היחיד שבחר באלוהים חסר דמות וגוף. הוא לא נבחר בשל מוצאו או בשל תכונות גזעו. זו ה'אמונה' החילונית וכוחה לא נופל מכל אמונה דתית שהיא. צריך לומר זאת, כי הציבור הדתי הציוני היה מוכן לפשרה בעניין השוויון המוחלט שחל גם על לא יהודים כפי שהוא כתוב בהכרזת העצמאות. ההכרה בשוויון אינה שוללת הגדרה עצמית לאומית וודאי שאינה שוללת את מדינת הלאום הדמוקרטית.

ליהדות הדתית יש אמצעים הלכתיים יעילים ליצור פשרה כזאת "משום דרכי שלום" או מפאת "פיקוח נפש" או משום שהתורה "דרכיה דרכי נֹעם וכל נתיבותיה שלום". לא חסרים תימוכין הלכתיים לפשרה בין ההלכה לבין ערכים אוניברסליים כגון שוויון, ואותם אפרט בספר. דרוש רק רצון ללכת בדרך זו.

הספר ו'חוק יסוד הלאום':

ספר זה אינו עוסק בשאלות פוליטיות. ישראל יודעת משברים פוליטיים רבים, אך שאלת הזיקה ליהדות ולעולם היהודי עולה למרכז הבמה רק לעיתים רחוקות. יש הסכמה רחבה שישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית: הכרזת העצמאות וחוקי היסוד בדבר זכויות האדם מעידים על כך. 'חוק יסוד: ישראל — מדינת הלאום של העם היהודי', המיותר והאומלל, לא ביטל זאת. הכינוי 'מדינה יהודית ודמוקרטית' מחפה על ההשקפות הרבות בעניין היהודי וגם בעניין הדמוקרטי, אך החוק אינו מזכיר את הביטוי ׳יהודית ודמוקרטית׳ אך גם לא מבטלו.

'חוק השבות' מגדיר מיהו יהודי בדרך הקרובה מאוד לפירוש האורתודוקסי וממתיק את חומרת הפירוש על ידי מתן זכות עלייה ואזרחות לקרוביהם של יהודים. אך החוק הזה הוא פרי פשרה פוליטית שנועדה לענות על דרישותיה של מפלגה דתית.

'חוק יסוד: ישראל — מדינת הלאום של העם היהודי' נחקק בכנסת ביולי 2018 בפזיזות, על פי עדותם של כמה מהשרים שאשמים בפזיזות. זהו מקרה מיוחד במינו. על כך כתב השר לשעבר משה ארנס: "מוטב היה לו יוזמי החוק היו מגייסים סביבו תמיכה רחבה יותר במקום לנסות לקושש במאמץ רוב צר על־ידי עסקה עם החרדים שהתנגדו לחוק, שבמסגרתה הושגה פשרה על החוק לגיוס החרדים ואם לא היו מצליחים לעשות זאת — אולי היה מוטב לחכות".2 למקרא הדברים האלה מתעוררת הרגשה לא נעימה, שכן מדובר בעסקה עם נציגי החרדים ומקצתם אינם מגדירים את עצמם ציונים. הרי לכם: חוק שעורר את כעסם של בני העדה הדרוזית המשרתים בצה"ל נחקק בתמיכתה של סיעה שחלק מבניה מסרבים לשרת בצבאה של מדינת היהודים.

ברור שהחוק עורר חילוקי דעות קשים, ושבעיני רבים הוא סוטה מהכרזת העצמאות, שכן מי שאינו יהודי בישראל אינו נכלל בו, והוא גם פוגע בחובת השוויון בין כל אזרחי ישראל. לעומת זאת, החוק עוסק בקשר בין ישראל לעולם היהודי. בסעיף 6 יש שלוש הוראות בעניין זה:

(א) המדינה תשקוד על הבטחת שלומם של בני העם היהודי ושל אזרחיה הנתונים בצרה ובשביה בשל יהדותם או בשל אזרחותם.

(ב) המדינה תפעל בתפוצות לשימור זיקה בין המדינה ובני העם היהודי.

(ג) המדינה תפעל לשימור המורשת התרבותית, ההיסטורית והדתית של העם היהודי בקרב יהדות התפוצות.

סעיף קטן (א) מבטא את ברית הגורל היהודי (אדון בה בהרחבה בפרק ד של הספר), אך הוא חל גם על אזרחיה הלא יהודיים של מדינת ישראל.

סעיף קטן (ב) הוא כללי וסתמי. מעניין שהוראה סתמית זו נחקקה בימים שבהם שורר מתח רב בין ישראל (וליתר דיוק, ממשלתה) לבין הקהילות הלא אורתודוקסיות בתפוצות.

סעיף קטן (ג) עלול לעורר בעיות משפטיות. גם הסעיף הזה כללי ולא נרמז בו כיצד על ישראל לקיימו. אך יש בו גם קושי מיוחד: איך תפעל ישראל לשימור "המורשת הדתית" בקרב יהודי התפוצות? אם הכוונה רק למורשת הדתית האורתודוקסית לא יקבל אותה הרוב הגדול הלא אורתודוקסי של יהודי התפוצות, והמחלוקת בעניין זה תתעצם והיא עשויה להגיע לכדי הכרעה משפטית.3 מדינת ישראל תצטרך להכיר בפלורליזם הקיים בתפוצות או לטעון כי יהדות קונסרבטיבית, למשל, אינה חלק מ"המורשת הדתית" של יהדות צפון אמריקה. טענה כזאת תעורר סערה ציבורית נוספת בקרב יהודי צפון אמריקה ותוצאותיה עלולות להיות מרות. ספק רב אם בית המשפט יקבל אותה. דבר אחד ברור: סעיף זה חל רק על יהודי התפוצות ולא על ישראל כדי למנוע הכרה כלשהי בפלורליזם של יהודי ישראל.

ניכר בחוק היסוד הזה שניסוחו הסופי נועד למטרות פוליטיות, ושמשום כך הוא נוסח בפזיזות וברשלנות יוצאות דופן: למשל, סעיף 1(ב) קובע כי מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, ושבה הוא מממש את זכותו הטבעית, התרבותית, הדתית וההיסטורית להגדרה עצמית" [הדגשה שלי — א"ר]. המונח 'הגדרה עצמית' הוא פרי הנאורות ואינו מתיישב עם זכות דתית, שכן מדובר בדבר והיפוכו: הדת, כל דת, אינה מכירה בשום זכות של הגדרה עצמית משום שמשמעותה היא זכותו של הפרט או של הכלל להגדיר בעצמו את זהותו. הדת — ובעיקר היהדות הדתית — מבוססת על "נעשה ונשמע", על ציות מלא לדבר הקב"ה. ברור שאיש מהתומכים בחוק מוזר זה אינו מעז לפרש את הדברים הסתומים האלה. אני מקווה שהחוק הזה לא יעמוד במבחן הזמן, ולאחר שגרם נזק הסברתי ותדמיתי גדול לישראל הוא פשוט יישכח. אני מאמין ומקווה, למשל, ששלטי התנועה וההכוונה בשפה הערבית ברשות הרבים יישמרו.

יש להעיר בעניין זה שאת הכרזת העצמאות, שלא כמו את חוק הלאום, ניסח בזהירות ובקפדנות דוד בן־גוריון ושהיא נתקבלה, שלא כמו חוק הלאום, בקונסנזוס רחב וחתמו עליה כל חברי מועצת העם, גם החרדים.

אומנם מדינת ישראל חשובה ביותר מבחינה יהודית וחוקיה משפיעים על חיי היהודים בתפוצות, אך החשיבות וההשפעה נחלשות מאוד אם הן נובעות מהסכמים פוליטיים ומפשרות בין מפלגות. ויש כאן גם בעיה עקרונית: יהדות התפוצות אינה חד־גונית ושלטת בה ההכרה שלזיקה ליהדות יש נתיבים רבים גם מן הבחינה הדתית, אך ישראל היא דו־קוטבית: בין הדתי אורתודוקסי לבין החילוני והמסורתי הלא דתי אין מרווח שהמדינה מכירה בו. היא אינה מכירה במיעוט הקטן הדתי שאינו אורתודוקסי וברבניו וברבניותיו. יתר על כן, שיטת הבחירות הישראלית מעניקה הטבות גדולות למפלגות קטנות השותפות בממשלה, וכך נוצר החיץ הרעיוני המפריד בין יהדות ישראל לבין הקהילות היהודיות בתפוצות, החיות, ברובן המכריע, בדמוקרטיות ליברליות המכירות בחופש הדת והמצפון.

לבסוף, עליי להבהיר שתי הבהרות: הקטעים על זיגמונד פרויד ועל פרנץ קפקא שבפרק ב פורסמו בעבר בנוסח עיתונאי בעיתון 'ישראל היום';

לנוחיות הקורא הערות השוליים נמצאות בסוף כל פרק.

1. יובל נח הררי, "האמת החילונית", ידיעות אחרונות, 31.8.2017, בכתובת: www.yediot.co.il/articles/0,7340,L-5010322,00.html.

2. משה ארנס, "לקחים מחוק הלאום", הארץ, 21.8.2018, עמ' 2.

3. חבר הכנסת וסגן השר מייקל אורן כותב במאמר דעה ל'ניו־יורק טיימס' שהעדר ההכרה ביהדות הקונסרבטיבית והרפורמית אינו עולה בקנה אחד עם רוח החוק ומטרתו. Michael B. Oren, Israel, What Israel Owes American Jews, The New York Times Oct. 29, 2018. בכתובת: www.nytimes.com/2018/10/29/opinion/what-israel-owes-american-jews.html.