סיפו: סיפור לא גמור

יותר מכל רצה עֵילָם ש"הסיפור על הקְטִינָא" יסתיים.

מדי ערב, לפני שנרדם, התפלל שלמחרת יתעורר ויגלה כי משפטי הפתיחה של "הסיפור על הקְטִינָא" הושלמו.

מדי לילה חלם את אותו חלום, ובחלומו הוא בא לבקר בביתו של סבא שמואל ומגלה שהנה השלים סבו הסופר את הסיפור וסוף כל סוף הוא עומד לדעת מה עלה בגורלו של אותו קְטִינָא.

בכל ערב נשא עילם את אותה תפילה.

בכל לילה חלם את אותו חלום.

ובכל צהריים, כשבא לבקר את סבו, שהיה ידוע גם בשם העט ש"י בן דרור, היה ניגש להציץ בשולחן העבודה, מעיף מבט בוחן על קבוצת הניירות שעליהם שוּרְבְּטוּ משפטי הפתיחה הקטועים של "הסיפור על הקְטִינָא", ומתאכזב מחדש: דבר לא השתנה.

משפטיו הקטועים של הסיפור נותרו כשהיו.

אף מילה חדשה לא נוספה.

שום סוף עדיין לא נקבע.

כך היה מאז הפסיק סבא שמואל לכתוב את "הסיפור על הקְטִינָא" והותיר אותו כמות שהוא: ראשית סיפור, לא משוּיָף וחסר סיום.

כמה התקנא עילם בסיפורים האחרים שכתב סבו. בכל ביקור בחדר העבודה שלו, הוא נהג להתחקות אחר צמיחתם. איך מיום ליום הם מתעצמים. מילה נוספת למילה, משפטיהם נעשים מדויקים יותר מגרסה לגרסה, גיבוריהם קורמים עור וגידים, ועלילותיהם מתעבות ומעלות בשר.

בעיניים כלות עקב עילם אחר האופן שבו הסופר ש"י דואג להם, מטפל בהם ומלטש אותם, בעוד ניירות הטיוטה שעליהם נכתבה פתיחת "הסיפור על הקְטִינָא" נותרו זנוחים על שולחן הכתיבה, לא הרחק מפח הניירות למחזור.

***

את הדפים שעליהם נכתב "הסיפור על הקְטִינָא" גילה עילם בן העשר רק במקרה.