סירנות

זוג צעיר חצה את הכביש כדי להתרחק ממני, ושמעתי כסף קטן מצלצל למישהו בכיס.

רחוב שאתה רואה כל יום נראה אחרת כשאתה שרוע על הבטן, על הרצפה, ולקח לי שנייה להבין איפה אני. המדרכה היתה קפואה. ערפל נמוך טישטש את האוויר ושינה כל דבר שנקרה בדרכו. הוא הוציא את העיר מפוקוס, והקהה את הבוהק של עוד ערב שישי.

יד שמאל שלי איבדה תחושה והתגלגלתי מעליה לראות מה השעה. זגוגית השעון התנפצה. בהנחה שהוא עצר כשפגעתי ברצפה, ובהנחה שעברו מאז רק כמה דקות, עדיין נותרה לי יותר משעה. אספיק להחליף לבגדים יבשים ולהגיע לבר בזמן לַהעברה. נעזרתי בקיר וקמתי על הרגליים. הפרצוף שלי כאב והמוח שלי כאילו השתחרר מהמקום והיטלטל בתוך הגולגולת, שוכח קודים לכספומט ושמות של חברי ילדות.

ראיתי את הזוג הצעיר נבלע בערפל. למרות הרשתות החברתיות, מצלמות האבטחה והממשלה, אנחנו עדיין חיים בעולם שאפשר להיעלם בו אם רוצים. וגם אם לא. עבר בערך חודש מאז שהסיפור דלף.

חודש מאז שנעלמתי.

מיששתי את הראש מאחור, בנקודה שבה חטפתי הרגע מכה חזקה. הארנק עדיין בכיס, כלומר, לא שדדו אותי. זאת היתה אזהרה. לא היה איש מסביב, אבל הרגשתי שמסתכלים עלי.

הרחוב התנודד ותפסתי פנס רחוב כדי לייצב אותו. התחלתי ללכת, עוצם עיניים לפרקי זמן ארוכים בלי לחשוב במה אני עלול להתנגש.

פניתי ומצאתי את עצמי בסמטת פיקדילי, זיהיתי את הבניינים המפויחים שלה לפי יציאות החירום. קירות הלבנים האדומות תחמו סמטה צרה משני העברים ויצרו מסדרון קלסטרופובי. הגשם נצץ באור הירח ואני התחלתי ללכת. מתוך נוסטלגיה, אפשר לומר. בצד השני היה בית קפה שפתוח כל הלילה, שבחיים אחרים נהגתי לבלות בו. לא הייתי שם שנים, והעיר כל כך השתנתה שידעתי שלא אתקל באף פרצוף מוכר.

אחרי כמה צעדים בסמטה שמעתי רכב מתניע מאחורי. מנוע התעורר לחיים בנהמה, מתח שרירים ונרגע להמיה חלקה. אור הציף את השביל הצר וצללית עקומה צמחה מרגלי.

רזה מכפי שזכרתי.

הצצתי אחורה, אל הפנסים המסנוורים. המכונית ניצבה בכניסה לסמטה במנוע פועל. זה כלום. הסתובבתי והמשכתי ללכת. הייתי באמצע הדרך כשהאורות זזו. כשהתחילו לעקוב אחרי.

המנוע האיץ והרכב התקרב. נשמע שהוא פחות ממטר מאחורי, והבנתי שלא באמת נעלמתי. הרגשתי את הפנסים צורבים בגבי. כבר לא רציתי יותר להסתובב ולראות מי הנהג. פחדתי לגלות במי מדובר.

נדחקתי אל גומחה בקיר כדי לתת למכונית לעבור. היא נשארה במקום כמה שניות. כשצימצמתי עיניים נגד האור ראיתי ב־מ־וו נוצצת כולה בשחור ובכרום. הרגשתי את הלילה בריאות. את הדם מזמר בעורקים. חלון נפתח, אבל לא יכולתי לראות פנימה.

"הבלש וֶייטס?" שאל מישהו.

"מי שואל?"

שמעתי צחוק נשי ממושב הנוסע.

"אנחנו לא שואלים, חתיך. תיכנס לאוטו."