סירת ההצלה

את היום הראשון בסירת ההצלה העברנו בעיקר בדממה, מפנימים או מסרבים להפנים את הדרמה שהתחוללה במים הסוערים סביבנו. ג'ון הארדי, ספן חסון ואיש הצוות היחיד בסירת ההצלה מספר 14, תפס פיקוד מיד. הוא חילק את מקומות הישיבה לפי משקל הניצולים, ומשום שגוף הסירה היה שקוע ברובו מתחת לפני המים, הוא אסר על כולנו להתרומם או לזוז בלי לבקש רשות. לאחר מכן חילץ את ההגה ממקום אחסונו מתחת למושבי הסירה, קיבע אותו למקומו בירכתיים והורה לכל מי שיודע לחתור, לקחת לידיו משוט אחד מארבעת המשוטים הארוכים. עד מהרה לקחו את המשוטים לידיהם שלושה גברים ואישה חסונה בשם גברת גרנט. הארדי הורה להם להרחיק את הסירה שלנו ככל האפשר מהאונייה השוקעת, "תחתרו עד שתצא לכם הנשמה, אם אתם לא רוצים להישאב לגיהינום!"

מר הארדי עמד שם כשרגליו נעוצות בקרקעית הסירה ועיניו ערניות, מנווט במיומנות מסביב לכל דבר שחסם את דרכנו, בזמן שהארבעה חתרו בדממה. שריריהם נמתחו ומפרקי ידיהם הלבינו מרוב מאמץ. כמה אחרים אחזו בקצות המשוטים הארוכים בניסיון לסייע, אך הם לא היו מנוסים, ולהבי המשוט דילגו מעל המים או חתכו דרכם במקום לגרוף אותם מכיוון החרטום לירכתיים, כפי שנועדו לעשות. לחצתי את כפות רגלי כנגד קרקעית הסירה לאות הזדהות, ועם כל חתירה כיווצתי את כתפי, כאילו בדרך נס יקדם הדבר את מטרתנו. שתקנו מרוב זעזוע, ומדי פעם פילח מר הארדי את הדממה והשמיע משפטים כמו "מאתיים מטר קדימה ואנחנו בטוחים", או "עשר דקות, מקסימום שתים־עשרה, והיא שוקעת", או "תשעים אחוז מהנשים והילדים ניצלו". מילותיו עודדו אותי, אף שרגע לפני כן ראיתי אמא שהשליכה את ילדתה הקטנה אל המים ואז קפצה אחריה ונעלמה. לא ידעתי אם מר הארדי הבחין במחזה הזה או לא, אך חשדתי שכן, משום שנראה שעיניו השחורות שהתרוצצו תחת גבותיו הסבוכות קלטו כל פרט מן המתרחש סביבנו. בכל מקרה לא תיקנתי אותו ולא האשמתי אותו בשקר. במקום זאת ראיתי בו מנהיג המנסה להחדיר ביטחון בלבבות חייליו.

כיוון שסירת ההצלה שלנו היתה מהאחרונות שהורדו מהאונייה, כבר היו סביבנו סירות רבות. ראיתי שתי סירות שהתנגשו זו בזו כשניסו להתחמק משברים שצפו במים, והחלק הרגוע שבמוחי הצליח להבין שמר הארדי מנסה לכוון אותנו לעבר אזור נקי מִשברים, הרחק משאר הסירות. הוא איבד את כובעו, ובשערו הפרוע ועיניו הלוהטות הוא נראה ערוך לקראת אסון באותה מידה שאנו היינו מבוהלים ממנו. "עם כל הנשמה, חברים!" שאג הארדי. "תראו לי ממה אתם עשויים!" והחותרים הכפילו את מאמציהם. באותו רגע נשמעה סדרת התפוצצויות מאחורינו, וצעקותיהם וצרחותיהם של הנוסעים שעדיין נותרו על גבי הקיסרית אלכסנדרה או ששחו במים סביבה נשמעו כמו שהגיהינום ודאי נשמע, אם הוא קיים. הבטתי לאחור וראיתי את גוף האונייה הגדולה רועד ומיטלטל, ובפעם הראשונה הבחנתי בלהבות כתומות מלחכות את חלונות תאי המגורים.

חלפנו על פני שברי עץ וחביות שקועות למחצה וחבלים צפים ארוכים כנחשים. זיהיתי במים כיסא סיפון, כובע קש ומה שנראה כמו בובה של ילדה צפים יחדיו, תזכורות עגומות למזג האוויר הנעים ששרר רק באותו הבוקר ולתחושת החופשה שפיעמה בקרב נוסעי האונייה. כשנתקלנו בשלושה מכלים קטנים יותר שהתנועעו להם יחד במים, קרא מר הארדי "אה־הה!" והורה לגברים להעמיס שניים מהם על הסירה, ואז איחסן אותם מתחת למושב המשולש שיצרו ירכתי הסירה המחודדות. הוא הבטיח לנו שאלה מכלי מים טריים, ושברגע שנינצל מן המערבולת שיוצרת האונייה השוקעת, נזדקק להצלה מפני רעב וצמא. אבל אני הצלחתי לחשוב רק על ההווה. לדעתי כבר התקרב מעקה הסירה הקטנה שלנו לשפת המים בצורה מסוכנת, ועצירה מכל סיבה שהיא היתה עלולה להקטין את סיכויינו להימלט מהמרחב המסוכן שיצרה האונייה הטובעת.

גם גופות צפו במים, ואנשים חיים שנאחזו בשרידים. ראיתי עוד אמא וילד, והפעוט החיוור הושיט את ידיו לעברי וצרח. כשהתקרבנו אליו, יכולנו לראות שאמו מתה. גופתה צפה ללא רוח חיים על גבי קרש עץ, ושערה הבלונדיני התפזר וצף סביבה במים הירוקים. הילד ענב עניבת פרפר זעירה ולבש מכנסיים עם כתפיות, ונראה לי מגוחך שאמו הלבישה אותו בבגדים זרים כאלה, אף שתמיד הערכתי לבוש נאה ומהודר, ואף שאני עצמי נאנקתי תחת סרבולם של המחוך, התחתוניות ומגפי העור הרכים שרכשתי זה לא כבר בלונדון. אחד הגברים צעק, "עוד קצת לכיוון ההוא ונוכל להגיע לילד!" אך הארדי ענה, "טוב, ומי פה נותן לו את המקום שלו?"

למר הארדי היה קול מחוספס של ספן. לא תמיד יכולתי להבין את דבריו, אך העובדה הזאת רק הגבירה את האמון שלי בו. הוא הכיר את עולם המים הזה, הוא דיבר את שפתו, וככל שהבנתי אותו פחות, כך גדל בעיני הסיכוי שהאוקיאנוס מבין אותו יותר. לאף אחד לא היתה תשובה לשאלתו, והותרנו מאחורינו את הילד הצווח. גבר שברירי שישב לידי רטן, "ברור שאפשר להחליף בין המכלים ההם לבין היצור המסכן!" אך כעת היה מחייב מהלך כזה לסובב את הסירה לאחור, והחמלה שחשנו כלפי הילד, שהתלהטה לרגע קצר, הפכה לחלק מעבָרֵנוּ השוקע, ולפיכך שמרנו על שתיקה. רק האיש השברירי המשיך לדבר, אך קולו הדק בקושי נשמע על רקע החריקות הקצביות של צירי המשוטים, שאגות התופת והמולת הקולות האנושיים שהשמיעו הוראות או צרחות מצוקה: "זה רק ילד קטן. כמה הוא כבר יכול לשקול?" לאחר מכן גיליתי שהדובר היה כומר אנגליקני, אך בשלב ההוא עדיין לא ידעתי את שמותיהם או מקצועותיהם של חברי לסירה. אף אחד לא ענה לו. במקום זאת רכנו החותרים קדימה וחתרו, וכולנו התכופפנו איתם, כי נדמה שזה הדבר היחיד שיכולנו לעשות.

זמן קצר לאחר מכן נתקלנו בשלושה שחיינים שעשו את דרכם לעברנו בתנועות חתירה נמרצות. בזה אחר זה הם אחזו במעקה שהקיף את הסירה שלנו והכבידו עליה עד שגלי מים קטנים החלו להישפך פנימה מבעד לשפת הסירה. אחד הגברים נעץ בי את עיניו. פניו היו מגולחות למשעי וכחולות מרוב קור, אך לא היה אפשר שלא להבחין בהקלה הברורה שזרחה מעיני התכלת הצלולות שלו. בהתאם לפקודותיו של הארדי, הכה החותר שישב בסמוך לו באחד מזוגות הידיים שאחזו במעקה בטרם החל להכות את אלה של האיש בעל העיניים הכחולות. שמעתי את קול התפצחות העצמות כנגד העץ. ואז הניף הארדי את מגפו הכבד והטיח אותו בכוח בפניו של האיש, והאיש המופתע זעק בייסורים. היה זה בלתי אפשרי להסיט ממנו את המבט, ומעולם לא חשתי חמלה רבה כל כך כלפי אדם כלשהו כפי שחשתי כלפי האיש חסר השם ההוא.

אם אתאר את שהתרחש בצדה הימני של סירת ההצלה מספר 14, בהכרח אצור את הרושם שאלף דרמות אחרות לא התרחשו בו בזמן במים הסוערים שסביבנו. במקום כלשהו נמצא גם בעלי הנרי. הוא ודאי ישב בסירת הצלה והרחיק מסירתו ניצולים אחרים במהלומות משוט כפי שעשינו אנו, או ניסה לשחות לעבר סירת הצלה וספג הוא עצמו מהלומות כאלה. התנחמתי במחשבה שהנרי פעל ביעילות ובנמרצות כדי להבטיח לי מקום בסירת ההצלה, והייתי בטוחה שהוא פעל ביעילות ובנמרצות גם למען עצמו. אך האם היה הנרי מסוגל לפעול כמו הארדי אם חייו היו תלויים בכך? ואני? המחשבה על אכזריותו של מר הארדי רדפה אותי שוב ושוב — לא היה ספק שהתנהגותו איומה, ולא היה ספק שאף אחד מאיתנו לא היה מסוגל לקבל את ההחלטות הנוראות והמיידיות שנדרשו ממנהיג באותו הרגע, וגם לא היה ספק שזה מה שהציל אותנו. אפילו איני משוכנעת שאפשר לכנות את התנהגותו אכזרית, בידיעה שכל החלטה אחרת היתה מובילה ללא ספק למותנו.

הרוח לא נשבה, אך אפילו בים השקט ניתזו מדי פעם מים אל תוך הסירה העמוסה מדי. לפני כמה ימים ערכו עורכי הדין ניסוי שהוכיח שאדם בוגר אחד בעל משקל ממוצע שהיה מתווסף אל סירה מהסוג ומהממדים האלה היה מסכן את חיינו ללא עוררין. לא יכולנו להציל את כולם וגם להציל את עצמנו. מר הארדי ידע זאת, והיה לו האומץ לפעול בהתאם, והיו אלה פעולותיו באותן דקות ושעות ראשונות שקבעו אם נשרוד או נשקע במימי האוקיאנוס. פעולותיו אלה הן גם שגרמו לגברת גרנט, החזקה והקולנית מכל הנשים, לתקוף אותו. היא קראה לעברו, "פרא אדם! לפחות תחזור ותציל את הילד," אך היא ודאי ידעה בבירור שלא נוכל לחזור לאחור ולצאת משם בחיים. עם זאת, בשל מילותיה אלה נצרבה גברת גרנט בתודעתם של הניצולים כאוהבת בריות, והארדי כשטן.

היו גם דוגמאות להתנהגות אצילית. הנשים החזקות יותר טיפלו בחלשות מהן, וזו עדות לעבודתם המצוינת של החותרים שהרחיקו אותנו מן האונייה הטובעת מהר כל כך. מר הארדי, מצדו, היה החלטי ונחוש בדעתו להציל אותנו, והוא הבחין מיד בין אלה שהפקידו את גורלם בידיו לבין אלה שלא. לנו נדרש זמן רב יותר לפתח את ההבחנה הזאת. במהלך הימים הראשונים נטיתי להזדהות פחות עם אנשי סירת ההצלה מספר 14, ויותר עם חברי למחלקה הראשונה שבקיסרית אלכסנדרה, ומי לא היה נוהג כמוני? למרות הקשיים של השנים האחרונות הייתי רגילה לחיי מותרות. הנרי שילם יותר מחמש מאות דולר עבור כרטיסי המחלקה הראשונה שלנו, ודמיינתי את עצמי שבה בשמחת ניצחון אל עיר הולדתי, לא כניצולה מטונפת של אונייה טרופה ולא כבתו של איש עסקים כושל, אלא כאורחת כבוד בסעודת קבלת פנים, בשמלה ובתכשיטים שכעת נחו להם בין צמחי קרקעית האוקיאנוס האפלה. דמיינתי שהנרי מציג אותי סוף סוף לפני אמו, שכעת — משהפכו נישואינו לעובדה מוגמרת — אינה יכולה לעמוד עוד בקסמַי. ודמיינתי שהגברים שהונו את אבי נדחקים במרפקיהם ומפלסים את דרכם בין האנשים בקהל, אך לבסוף נדחים בבוז על ידיהם ומושפלים לעיני כול. הארדי, ייאמר לזכותו או לגנותו, הסתגל מיד לנסיבות החדשות שלנו, יכולת שאני זוקפת לנשמת הספן שלו ולעובדה שכבר מזמן איבד את רגישותו וחמלתו, אם בכלל היו לו כאלה. הוא חגר סכין למותניו והחליף את כובעו האבוד בסחבה ממקור בלתי ידוע, שעמדה בניגוד חריף לכפתורי הזהב של מעילו. אך שינויים אלה בהופעתו היו עדות למוכנותו ולסתגלנותו ורק חיזקו את האמון שרחשתי לו. כשנזכרתי לבסוף להביט סביב בחיפוש אחר סירות הצלה נוספות, הן הפכו לנקודות זעירות באופק, דבר שנראה בעיני סימן מעודד, משום שהים הפתוח נראה מקום בטוח יחסית לעומת האנרכיה והמערבולת סביב האונייה.

מר הארדי העניק לנשים החלשות יותר את המושבים הטובים ביותר וקרא לכל אחת מאיתנו "גברת". הוא שאל לשלומנו כאילו היה ביכולתו לעשות משהו כדי לשפר את מצבנו, ובתחילה הנשים החזירו לו טובה ושיקרו לו שהן בסדר, אף שכולן יכלו לראות שמפרק כף היד של גברת פלמינג הזדקר בזווית משונה, ושאומנת ספרדייה בשם מריה סבלה מהלם חמור. גברת גרנט היא שהכינה מתלה לזרועה של גברת פלמינג, והיא שתהתה בפעם הראשונה בקול רם כיצד קרה שמר הארדי הגיע לסירה שלנו. לאחר מכן גילינו שלמרות נוהלי החירום שעל פיהם אל כל סירת הצלה יתלווה איש צוות מיומן, נשארו רב־החובל סאטר ורוב חברי הצוות שלו באונייה, סייעו לאחרים לעלות על סירות ההצלה וניסו להשליט סדר לאחר שפאניקה השתלטה על מי שנותרו על הסיפון. ראינו במו עינינו, בזמן שהמרחק בינינו לבין האונייה הלך וגדל לאיטו, שרוח התזזית שאחזה באנשי הצוות ובנוסעים כאחד בזמן שניסו להוריד את סירות ההצלה האחרונות רק גרמה לנזקים, שכן האונייה הטובעת נטתה על צדה בזווית חדה, והמצב החמיר עוד יותר כיוון שתוכנה התנועע מצד לצד והתרסק בתוכה, ולכן בזמן שסירות ההצלה הורדו לעבר המים, הן כבר לא ירדו בקו ישר מן הסיפון אל פני האוקיאנוס. לא רק שהיתה סכנה שסירות ההצלה יתנגשו בשיפוע החד של גוף האונייה או ייתפסו בבליטה כלשהי ויתהפכו, אלא שהגברים שהפעילו את מנגנון ההורדה של הסירות נאלצו להתאמץ להוריד את שני קצותיהן באותו הקצב. הסירה שהורדה מיד לאחר זו שלנו התהפכה לחלוטין, וכל הנשים והילדים שבה הושלכו היישר אל תוך מי האוקיאנוס. ראינו אותם צורחים ומנופפים בידיהם אך לא עשינו דבר כדי לעזור להם, וללא הנחיותיו של הארדי סביר להניח שגורלנו היה דומה. לאחר כל מה שקרה, אני יכולה לענות על שאלתי בחיוב: אם מר הארדי לא היה מרחיק באלימות את השחיינים מדופן סירתנו, הייתי נאלצת לעשות זאת בעצמי.