סכין

שמלה קרועה התנופפה לה מענף של עץ אורן רקוב. היה בה כדי להזכיר לגבר הזקן שיר מימי נעוריו, על אודות שמלה התלויה לייבוש. אבל השמלה הזאת לא התנופפה ברוח הדרומית כמו בשיר, אלא בזרם הקפוא של מי שלגים מפשירים בנהר. דממה מוחלטת שררה בקרקעית הנהר, ואף שהשעה היתה חמש אחר הצהריים, בחודש מרס, ובהתאם לתחזית מזג האוויר, השמים מעל פני המים היו נטולי עננים, לא נשאר הרבה מאור השמש אחרי שהסתנן מבעד לשכבה של קרח וארבעה מטרים של מים. לכן היו האורן והשמלה שרויים במעין אפלולית ירקרקה משונה. הוא שם לב שזאת היתה שמלת קיץ, כחולה עם נקודות לבנות. כלומר, אולי היה לה פעם צבע, לשמלה, הוא לא ידע, תלוי מן הסתם כמה זמן היתה תקועה על הענף. ועכשיו התנופפה שמלת הקיץ בזרם שלעולם לא נעצר, שכיבס אותה, ליטף אותה כשהמים בנהר היו בשפל, קרע ומשך בה כשהנהר געש, אבל כך או כך קרע אותה לגזרים, פיסה אחר פיסה. במובן זה השמלה הבלויה היא כמוהו, חשב הזקן. אי אז היתה השמלה הזאת משמעותית עבור מישהי, עבור בחורה או אישה, עבור מבטו של גבר או זרועותיו של פעוט. אבל עכשיו היא היתה כמוהו, אבודה, מבוזבזת, בלי תפקיד, כבולה, עצורה, אילמת. זה רק עניין של זמן עד שהזרם יסחף איתו את הפיסה האחרונה של מה שהיה פעם.

"על מה אתה מסתכל?" הוא שמע קול מאחורי הכיסא שעליו ישב. הוא התגבר על מחאת השרירים הכאובים, סובב את ראשו ונשא עיניו מעלה. וראה שמדובר בלקוח חדש. הזקן נטה לשכוח יותר מאשר בעבר, אבל מעולם לא שכח פָּנים שנכנסו אל "סימֶנסֶן ציד ודיג". הלקוח הזה לא מתכוון לקנות נשק או תחמושת. עם קצת ניסיון ניתן היה לקבוע על פי המבטים מי מעלה גירה, מי שייך לחלק במין האנושי שאיבד את האינסטינקט להרוג, מי אינו שותף לסודם של האחרים: ששום דבר לא מסב לגבר תחושה יותר משכרת של חיוניות מתקיעת כדור בגופו של יונק חם. הזקן הניח שהלקוח מחפש את אחד הרוֹלֶרים או החכות שהיו תלויים על המדף מעל ומתחת למסך הטלוויזיה הגדול על הקיר מולם. ואולי את אחת ממצלמות המעקב אחר חיות טרף בקצה השני של החנות.

"הוא מסתכל על נהר הגלֶבּוּ." אָלף הוא שענה. החתן ניגש בינתיים אליהם. הוא עמד ותחב את ידיו לכיסי וֶסט הצלפים הארוך מעור שלבש תמיד בעבודה. "בשנה שעברה הִתְקַנּוּ שם מצלמה תת–מימית בשיתוף עם היצרן. אז עכשיו יש לנו שידור חי מסביב לשעון, היישר ממסלול הנדידה של דגי הסלמון ליד מפל נוּרָה ואנחנו יכולים לעקוב במדויק אחרי הרגע שבו הדג מתחיל לנדוד במעלה הנהר."

"מתי זה קורה?"

"חלקם מגיעים באפריל ובמאי, אבל רובם לא מופיעים לפני יוני. הפורל–סלמון משריץ לפני הסלמון."

הלקוח חייך אל הזקן. "אתה קצת מקדים, לא? או שכבר ראית דגים?"

הזקן פתח את פיו. הוא חשב את המילים, הוא לא שכח אותן. אבל שום דבר לא יצא לו מהפה. הוא חזר וסגר אותו.

"אפזיה," אמר אלף.

"מה?"

"שבץ מוחי, הוא לא מדבר. אתה מחפש ציוד דיג?"

"מצלמת מעקב אחרי חיות טרף."

"אז אתה צייד?"

"צייד? ממש לא. מצאתי גללים מחוץ לבקתה שלי בסוֹרקֶדָאלֶן, והם לא נראו כמו משהו שראיתי בעבר, אז צילמתי והעליתי לפייסבוק ושאלתי מה זה. קיבלתי תשובה מיידית מאנשים מאזורים הרריים בצפון. דוב, דוב! ביער במרחק נסיעה של עשרים דקות, והליכה של חצי שעה מאיפה שאנחנו עכשיו, במרכז עיר הבירה של נורווגיה."

"מדהים."

"תלוי למה אתה מתכוון במילה מדהים. יש לי כאמור בקתה שם. אני לוקח איתי את המשפחה לשם. אני רוצה שמישהו יירה בחיה."

"אני צייד, אז אני מבין בדיוק למה אתה מתכוון, אבל אתה יודע שאפילו בנורווגיה, שבה עד לפני זמן לא רב במיוחד היו הרבה דובים, כמעט שלא נרשמה תקיפה קטלנית אחת מצד דובים במאתיים השנים האחרונות."

אחד–עשר, חשב הזקן. אחד–עשר בני אדם מאז 1800. הפעם האחרונה ב—1906. הוא אולי איבד את יכולת הדיבור ואת המוטוריקה, אבל לא את הזיכרון. והמחשבה שלו היתה צלולה. בדרך כלל, לפחות. קרה שהוא נהיה מבולבל מעט, ולפעמים הוא ראה את חתנו אלף ואת בתו מֶטֶה מחליפים ביניהם מבטים, ואז הוא הבין שהוא פקשש משהו. בתקופה הראשונה אחרי שהם לקחו פיקוד על החנות, שאותה הוא הקים וניהל במשך חמישים שנה, הוא הביא תועלת. אבל עכשיו, אחרי השבץ האחרון, הוא סתם ישב שם. לא שזה היה רע כל כך. לא, אחרי שאוליביה מתה בעצם לא היו לו דרישות גבוהות מי–יודע–מה ממה שנשאר מהחיים. הוא הסתפק בזכות להיות קרוב למשפחה, לאכול ארוחה חמה כל יום, באפשרות לשבת על הכיסא הזה בחנות ולצפות במסך הטלוויזיה, בתוכנית בלתי נגמרת, אילמת, שבה הכול קורה בקצב שלו, ושבה הדבר הדרמטי ביותר שיכול לקרות הוא הופעת הדג הראשון השש אלי השרצה ונחפז בנתיב דגי הסלמון.

"מצד שני זה לא אומר שזה לא יכול לקרות שוב." אלף ניגש עם הלקוח אל מדף עם מצלמות המעקב, והזקן שמע את קולו: "למרות שבעל החיים נראה כמו דובון חביב, הרי שכל אוכלי הבשר יָהרגו במוקדם או במאוחר. אז ברור שאתה צריך לרכוש מצלמה, ואז תדע אם בעל החיים התנחל בקרבת הבקתה שלך, או רק עבר שם. הדובים החומים, אגב, מתעוררים בערך בתקופה הזאת מתרדמת החורף, והם רעבים. תתקין את המצלמה במקום שבו מצאת את הגללים, או בקרבת הבקתה."

"אז המצלמה יושבת בתוך תיבת הקינון הזאת?"

"תיבת הקינון, כפי שאתה מכנה אותה, מגנה מפני מזג האוויר ורוחות וחיות שמתקרבות יתר על המידה. זאת מצלמה פשוטה במחיר סביר. היא מצוידת בעדשת פרֶנֶל ורגישה לקרינה האינפרה–אדומה כך שהיא מזהה את חום הגוף של בעלי חיים, בני אדם וכל השאר. כשנרשמת חריגה בסביבה, ההקלטה מופעלת אוטומטית."

הזקן הקשיב בחצי אוזן לשיחה, משהו אחר לכד את תשומת לבו. משהו על מסך הטלוויזיה. הוא לא ראה מה זה, אבל החשכה הירוקה התחלפה בגוון בהיר יותר.

"הקובץ מאוחסן על כרטיס זיכרון נשלף שנמצא במצלמה ־ אתה יכול לשמור אותו אחר כך על המחשב שלך."

"פנטסטי, באמת."

"כן, אבל אתה צריך לבדוק את המצלמה פיזית כדי לראות אם צולמו תמונות. אם תיקח את הדגם המעט יקר יותר הזה, תקבל הודעת טקסט בטלפון בכל פעם שהיא מצלמת משהו. האלטרנטיבה היא דגם–העל הזה שגם לו יש כרטיס זיכרון, אבל הוא גם שולח את ההקלטה ישירות לטלפון או לכתובת המייל שלך. זה אומר שאתה יכול לשבת בסלון ולגשת אל המצלמה רק כדי להחליף בטרייה מפעם לפעם."

"ואם הדוב מגיע בלילה?"

למצלמה יש Black LED-light או White. אור בלתי נראה כך שהחיה לא נבהלת ובורחת."

אור. הזקן ראה זאת עכשיו. אלומת אור שהגיעה במעלה הזרם מימין. היא קדחה את דרכה מבעד למים הירוקים, פגעה בשמלה, לרגע רוטט קצר חשב על בחורה שסוף–כל–סוף ניעורה שוב לחיים והיא רוקדת משמחה.

"ממש מדע בדיוני!"

הזקן פער את פיו כשהוא ראה חללית נכנסת לתמונה. זו היתה מוארת מבפנים וריחפה בגובה של מטר וחצי מעל קרקעית הנהר. שם היא נתקלה באבן גדולה בזרם, כמו בהילוך איטי היא היטלטלה, אורות הפנסים הקדמיים חלפו על פני קרקעית הנהר, ולרגע הזקן הסתנוור כשהאור פגע בעדשת המצלמה. אז נלכד כלי השיט המרחף בין הענפים העבים של עץ האורן ונדם. הזקן הרגיש את לבו פועם בחוזקה בחזהו. זו היתה מכונית. נורת תא הנהג דלקה והוא ראה שגוף המכונית מלא במים כמעט עד התקרה. והיה מישהו בתא הנהג. אדם שספק ישב, ספק עמד במושב הנהג תוך שהוא מצמיד נואשות את ראשו אל תקרת הרכב, כפי הנראה כדי לנשום. אחד הענפים הרקובים שלכדו את המכונית נשבר ונסחף בזרם.

"התמונות שתקבל לא יהיו חדות וברורות כמו באור יום, והן בשחור–לבן. אבל אם אין טל על העדשה או מכשול אחר בדרך, אתה תראה גם תראה את הדוב שלך."

הזקן בעט ברצפה בניסיון להסב את תשומת לבו של אלף. האדם במכונית נראה כמי שנושם נשימה עמוקה וצולל למטה. השיער הקצר, המזדקר לכל עבר, התנחשל ולחייו של הגבר בלטו. הוא חבט בשתי ידיו בשמשה הצדדית שפנתה אל המצלמה, אבל המים בצד הפנימי הפכו את החבטות לחסרות כוח. הזקן הניח בינתיים את ידיו על מסעדי הכיסא וניסה לקום, אבל שריריו לא נאותו לציית לו. הוא שם לב לְאַמָּה אפורה באחת מכפות ידיו של הגבר. הגבר הפסיק לחבוט, כמי שמרים ידיים. ענף נוסף נשבר, והזרם תלש ומשך כדי לגרור איתו את המכונית, אבל עץ האורן עדיין לא רצה להרפות מאחיזתו. הזקן נעץ עיניו בפָּנים המושחתים שנלחצו אל הצד הפנימי של שמשת המכונית. עיניים כחולות בולטות. צלקת שציירה חצי ירח חום מזווית הפה ולמעלה, בכיוון אחת האוזניים. הזקן הצליח לקום מהכיסא ועשה שני צעדים מתנודדים אל המדף עם המצלמות.

"סליחה," אמר אלף ללקוח. "מה קרה, אבא?"

הזקן החווה בידיו אל הטלוויזיה שמאחוריו.

"באמת?" אמר אלף כלא מאמין וחלף בצעד מהיר על פני הזקן אל הטלוויזיה.

"דגים?"

הזקן נד בראשו לשלילה ונפנה שוב אל המסך. המכונית. היא נעלמה. והכול היה כשהיה. קרקעית הנהר, האורן המת, השמלה, האור הירוק מבעד לקרח. כאילו דבר לא קרה. הזקן שוב בעט ברגלו ברצפה והצביע על המסך.

"תירגע, אבא," אמר אלף וטפח לו טפיחה ידידותית על הכתף. "האמת היא שעונת ההשרצה עוד לא התחילה, אתה יודע." הוא חזר אל הלקוח ואל המצלמה.

הזקן הביט בשני הגברים שעמדו בגבם אליו והרגיש שהייאוש והזעם שוטפים אותו. איך יוכל להסביר מה שהוא ראה זה עתה? הרופא אמר שכאשר שבץ פוגע הן בחלק הקדמי והן בחלק האחורי של האונה השמאלית של המוח, זה פוגע לא רק ביכולת הדיבור אלא לעתים קרובות גם ביכולת לתקשר, לרבות בכתב ובתנועות ידיים. הוא דידה אל הכיסא שלו והתיישב שוב. הביט בנהר שזרם וזרם. עיקש. אדיש. קבוע. ואחרי כמה דקות הוא הרגיש שלבו פועם שוב מעט יותר במתינות. מי יודע, אולי זה לא קרה, למרות הכול. אולי היתה זו רק הצצה חטופה אל הצעד הבא לעבר החושך המוחלט של הזִקנה. או, במקרה הזה, לעבר עולם ההזיות הססגוני שלו. הוא נשא את עיניו אל השמלה. לרגע, כשחשב שפנסי מכונית האירו אותה, הוא כמו ראה את אוליביה רוקדת בה. ומאחורי שמשת המכונית, בתוך תא הנהג המואר, הבחין בפנים שאותם כבר ראה פעם. שאותם זכר. והפָּנים היחידים שהוא עדיין זוכר הם אלה שהוא ראה פה בחנות. הגבר הזה היה פה פעמיים. העיניים הכחולות, הצלקת החומה. באותן שתי פעמים הוא קנה מצלמת מעקב אחרי חיות טרף. המשטרה עברה כאן לא מכבר ושאלה עליו. הזקן סיפר להם שהגבר הזה גבוה. ושהיה לו המבט הזה בעיניים. מבט שפירושו שהוא מכיר את הסוד. מבט שאומר שהוא אינו מעלה גירה.