סערה אדירה 2: לצלוח את הסערה

טרו... פרק 1

 

אני מרימה את משקפי השמש מהעיניים, משאירה אותם על המצח ומפנה פנים אל שמש בין הערביים החמימה עדיין. אחת מרגליי משתלשלת מכיסא הנוח ואני תוחבת בהונות בחול הלבן הרך. ג'ייק יושב לידי על כיסא נוח משלו, ידו בידי ואצבעותינו שלובות, כשהוא מדבר בטלפון עם סטיוארט.

"פשוט תגיד להם לעשות מה שאני משלם שיעשו. ואם יש להם בעיה עם זה תזכיר להם שלכל אחד יש תחליף... אני יודע. חבורת טמבלים... אה, זוכר מה שביקשתי שתעשה בשבילי... עשית את זה? יופי, תודה."

ג'ייק מסיים את השיחה באנחה וזורק את האייפון על שולחן הצד.

"הכול בסדר?" אני מפנה ראש להביט בו.

אלוהים, הוא כזה מהמם. לא נראה לי שאי-פעם אתרגל לכמה שהוא עוצר נשימה.

ועכשיו הוא אפילו חתיך במיוחד, שזוף משמש והנמשים על אפו בולטים מתמיד. בא לי לטרוף אותו.

"מממ? כן, הכול בסדר," הוא עונה קצת בפיזור נפש. "סתם אנשים שלא עושים מה שאני משלם שיעשו."

"רוצה לדבר על זה?"

"לא." הוא מצמיד את ידי לפיו ומעביר שפתיים על פרקי האצבעות, מקפיד לנשק במיוחד את הטבעת.

"יש הרבה דברים שבא לי לעשות לך כל עוד אנחנו כאן, טרו, ודיבורים על עבודה הם ממש לא אחד מהם."

אני מתעלמת מההעדפה שלו לא לדבר על עבודה ושואלת, "אתה צריך להקדים את החזרה ללוס-אנג'לס כדי לסדר את זה?"

ג'ייק נשען על צדו להביט בי. "לא. את ואני באנו לכאן לבלות לבד, רק שנינו. ואף אחד ושום דבר לא ירחיקו אותי מהאי הזה וממך. בחמשת הימים הבאים אני מתכוון לדאוג שתהיי לבושה במינימום האפשרי, אם בכלל, ורוב הזמן לזיין לך את הצורה."

סמרמורת מרטיטה את גבי.

אני אוהבת שהוא מדבר אליי ככה. מלוכלך ושולט. זה מדליק בטירוף.

"אתה כזה רומנטיקן." אני מגלגלת עיניים בצחוק.

"ואת מתה עליי ככה."

מבטי מרצין לרגע. "זה נכון."

אני שולחת יד לקחת בקבוק מים מהשולחן ולוגמת ממנו, מבטי נודד אל הנוף המרהיב שמולי.

אנחנו באי פרטי בפיג'י. ואם לדייק, אנחנו שוהים באי הצבים, אחד מאיי יָאסָאוָוה בפיג'י. כאן צילמו את הסרט "הלגונה הכחולה". זה מקום פרטי ואקסקלוסיבי מאוד שיש בו רק ארבע-עשרה וילות בכל האי, אבל ג'ייק, בהיותו ג'ייק, שכר את כל האי לשבוע. שבוע של התבודדות מוחלטת לשנינו. כמובן שדייב ובן, שומרי הראש של ג'ייק, באו איתנו, ומתגוררים בנפרד באחת הווילות האחרות בצדו האחר של האי. בקושי ראיתי אותם מאז שהגעתי. וחוץ מהעובדים המתגוררים במקום, ג'ייק ואני נמצאים פה לבדנו.

ככה זה היה ביומיים האחרונים, וזה גן עדן. פשוט גן עדן.

אחרי ההופעה במדיסון סקוור גארדן, כשג'ייק קפץ מהבמה לרדוף אחריי והציע לי נישואים, הכול נהיה קצת משוגע... טוב, משוגע יותר מהרגיל, כי החיים עם ג'ייק תמיד משוגעים.

העניין הוא שלא הייתי מרוכזת אחרי כל מה שקרה באותו ערב, ולא פעלתי מספיק בחוכמה. לא הסתרתי את הטבעת. כשג'ייק ואני נכנסנו למלון אחרי ההופעה, מישהו מהכתבים שחיכו לנו שם קלט את זה ונהיה בלגן גדול.

ביומיים הבאים היינו מרותקים למלון, פשוטו כמשמעו. התקשורת והמעריצים התגודדו וצעקו בחוץ. הרגשתי חנוקה מאוד, וכשג'ייק הציע שנברח לחו"ל לכמה זמן קפצתי על ההצעה.

נתתי לג'ייק לדאוג לסידורים. לא היה לי אכפת לאן ניסע, כל עוד נהיה לבד.

ואנחנו באמת לבד.

כל-כך טוב לי להיות כאן איתו. זאת הפעם הראשונה מאז שחזרנו שאין איתנו אף אחד אחר.

אני יודעת שהצעתי הרגע שנחזור ללוס-אנג'לס, אבל אני חייבת להודות שלא לגמרי התכוונתי למה שאמרתי. לא בא לי לוותר על זה – על מה שיש לנו פה כרגע, פרטיות מוחלטת לעשות מה שבא לנו, מתי שבא לנו.

אבל אני יודעת שהוא טרוד בגלל משהו שקשור בעבודה. קלטתי את זה מנימת קולו כשדיבר עם סטיוארט. אפילו עכשיו אני רואה שהמחשבות שלו נמצאות במקום אחר כשהוא בוהה באוקיינוס ואצבעותיו מתופפות בחוסר מנוחה על ידי.

מעצבן אותי שהוא לא משתף אותי. אני יודעת שהוא לא רוצה להכביד עליי, אבל אני רוצה שיכביד. אני רוצה שיחלוק איתי הכול. החיים שלנו שלובים זה בזה עכשיו, ואני לא רוצה שהוא יצטרך להתמודד עם דברים לבד. בפעם האחרונה שהוא עשה את זה הוא נפל בחזרה לסם וכמעט איבדנו אחד את השני כתוצאה מכך.

ג'ייק נקי רק שבועות ספורים, ואני רוצה שזה יישאר ככה.

אני שמחה שהוא כאן עכשיו, רחוק מפיתויים. טוב, מפיתויים שהם לא אני, כלומר. אבל אני כן שואלת את עצמי איך הוא יסתדר אחרי שנחזור לעולם האמיתי בסופו של דבר.

"בא לך טבילה לפני שהשמש שוקעת?" אני מחליטה לא ללחוץ עליו יותר בעניין ומנידה בראשי לעבר המים המלחכים את החול הלבן. בעיות התקשורת שלו יכולות לחכות לאחר כך, כשיהיה יותר רגוע.

עיניו של ג'ייק נעוצות בגופי, ומבטו הנודד מקימור לקימור מעורר בגופי התכווצויות לא רצוניות, בעיקר בין הרגליים.

"את שואלת אם בא לי לראות אותך רטובה בביקיני הזה?" שפתיו המשגעות נפשקות בחיוך והוא זוקף אליי גבה בשאלה.

אני מעבירה מבט על הביקיני המוצלח שקניתי לא מזמן, לבן עם פרחים ורודים ומעוטר ביהלומים קטנטנים. קלטתי אותו בשדה התעופה והתאהבתי בו ממבט ראשון.

"איך אתה יודע להפוך דבר פשוט כמו הצעה לטבילה להצעה מגונה?" אני צוחקת אליו ומתרוממת מכיסא הנוח שלי. אחר כך אני מורידה את משקפי השמש מהראש, זורקת אותם על המגבת ונועצת בו מבט כשידיי על מותניי.

מבטו שוב נודד על חמוקיי. "כשאת במשוואה, מתוקה, הכול קשור לסקס."

הוא מתרומם מכיסא הנוח שלו בתנועה פנתרית וזורמת ומתקרב אליי.

גופי משתוקק פתאום למגעו, ורעב מתעורר בי כלפיו.

אני פשוט לא יכולה לשֹבוע ממנו, וגם לא רוצה לשֹבוע. אף פעם.

הוא נצמד אליי וידיי נשלחות מאליהן אל בטנו הנוקשה, האצבעות נצמדות אל השרירים המסותתים כשאני מביטה בעיניו הכחולות המשגעות. יכולתי להסתכל בעיניים האלה כל חיי.

חיוך זדוני מרצד על שפתיו וכפות ידיים גדולות נשלחות מטה לחפון את ישבני, מאיצות בי להרים את רגליי ולכרוך אותן סביב מותניו.

אני כמובן נענית לבקשה האילמת בחפץ לב.

אני חובקת את צווארו בזרועותיי, משחילה אצבעות בשערו השחור הסמיך ונושקת לשפתיו, מרגישה את זקפתו נלחצת אליי מיד.

"עומד לך?" אני מחייכת.

"טוב, את מדליקה," הוא עונה במשיכת כתף.

הוא מתחיל ללכת אל המים ובמקביל מנשק את צווארי וקצה לשונו מטייל על עורי. כשאנחנו מגיעים לאוקיינוס החמים הוא לוקח אותנו פנימה עד עומק החזה.

שערי הארוך הספיק להירטב, ולכן אני נאחזת בכתפיו של ג'ייק ומטה את הראש אחורה כדי להרטיב את כולו.

כשאני מזדקפת אני נתקלת שוב במבטו של ג'ייק הנח עליי. "איך יכול להיות שזכיתי בך?" הוא שואל, וחוסר ביטחון מופיע פתאום בעיניו.

אני רוצה לשכך את הדאגות שעלו בו פתאום ולהרגיע אותו.

"אני שואלת את עצמי את אותה שאלה לגביך כל יום," אני הומה אליו. חשוב לי שיבין שאני לא יותר טובה ממנו. כמו שלו יש חסרונות, גם לי יש.

ג'ייק נאנח ועוצם לרגע עיניים, ואז רוכן לנשק אותי. הנשיקה מוחה כל מחשבה שלילית שעלתה בי ואני מתמסרת לו, פושקת שפתיים ולשוני מקבלת את לשונו שמלטפת אותה בתנועות אטיות ומדודות.

מאחר שברור לי לאן הנשיקה הזאת מובילה, אני לוחשת, "רוצה לחזור לווילה?" כל-כך בא לי שנהיה עירומים ביחד.

"לא. אני רוצה אותך כאן, עכשיו." לציווי שבקולו מצטרפות בנחישות גם ידיו שמהדקות את הלפיתה בישבני ומצמידות אותי חזק לזין העומד שלו.

"אתה בקטע של סקס בפומבי בזמן האחרון, וות'רס?"

הוא צוחק צחוק עמוק ממעמקי גרונו. "לא, רק בקטע שלך. עשרים. וארבע. שעות. שבעה. ימים. בשבוע." בין מילה למילה הוא עוצר כדי להמטיר נשיקות על כתפי.

אני מרגישה את שיניו על עורי ופטמותיי מזדקרות בתגובה, שדיי הופכים כבדים בחזיית הביקיני.

אני מעיפה מבט זריז מסביב. "מה אם מישהו יראה אותנו?"

ג'ייק מסתכל לצדדים בעיניים נוצצות. "אנחנו באמצע שום מקום. ועוד בתוך המים. מי כבר יכול לראות אותנו?"

"אנשים שעובדים פה. או דייב. או בן."

"שיהיה להם לבריאות."

"ג'ייק!" אני נותנת לו מכה בכתף.

הוא מתקרב אליי ומצמיד את אפו לאפי. "הם יודעים לשמור מרחק. רק אני ואת פה, בייבי."

בתעוזה שרק הוא יודע לעורר בי אני לוחשת, "אם ככה..." ומתחילה לנשק את צווארו, מעבירה לשון על עורו לאותה נקודה רגישה מתחת לאוזן שאני יודעת שמטריפה אותו.

ג'ייק מצטמרר ומצמיד אותי אליו חזק יותר, מחכך את האגן שלו בשלי.

אני שולחת יד מתחת לפני המים ולתוך בגד הים של ג'ייק, ומיד נתקלת באיברו המשיי והקשה כאבן. אצבעותיי עוטפות אותו ומלטפות כמו שאני יודעת שהוא אוהב.

פיו מחפש את שפתיי, נאנק, והוא מתחיל לנשק אותי כאדם מורעב.

אני מתה על זה שהרעב שלו אליי לא יודע שובע. עשינו אהבה אינספור פעמים מאז שהגענו לאי, ובכל פעם הוא טרף והתיש אותי כליל, כאילו זו הפעם הראשונה.

ידו נודדת לכיוון החזה שלי והוא מסיט מטה את חזיית הביקיני כדי לשחרר את שדיי לחופשי ומעביר אגודל על קצה הפטמה הזקורה. ידו השנייה עסוקה בפלישה לתוך חלקו התחתון של הביקיני מאחור.

אצבעותיו מוצאות את הפתח שלי והוא מכניס אחת מהן לתוכי.

אני פולטת יבבת עונג אל שפתיו.

"פאק," הוא גונח. "אני לא יכול לחכות. אני חייב להיכנס אלייך. עכשיו."

אני אוהבת את הרגעים שהוא נעשה תובעני וחמדן כלפיי.

אני משחררת את רגליי מסביבו, מורידה את בגד הים שלו אל ירכיו ומסיטה הצדה את תחתוני הביקיני שלי.

ג'ייק מניח את כיפת הזין שלו בפתח שלי ומכניס אותו מעט, לאט-לאט. בדרך כלל הוא מכין אותי לגודל שלו באצבעות ובלשון כדי שאהיה משוחררת לקראתו, אבל כרגע אני כל-כך מגורה ממה שאנחנו עושים שלא אכפת לי שיכאב.

אני חייבת אותו בתוכי. יותר מכפי שחשוב לי לשמור על עצמי, כנראה.

וכך גם הוא, כשידיו נשלחות אל ישבני ולופתות אותו בכוח והוא מחליק אותי עליו למלוא אורכו.

"שיט," אני מסננת בשיניים חשוקות כשהוא פוער אותי לרווחה בעונג מייסר.

"את בסדר?" הוא בוחן את עיניי.

"כן..." אני מניעה את מותניי מעליו. "כן, אני בסדר... מעולה," אני מתנשפת כשעונג נוכחותו בתוכי מתעורר בי.

"סליחה, חשבתי רק על עצמי... אבל פאק, טרו," הוא נאנק חרש. "נראה לי שאני בחיים לא אתרגל למגע שלך מסביבי. הוא מדהים. את כל-כך צרה. כל-כך חמה."

"אההה," אני גונחת כשהוא זוקר אגן ופוגע בנקודת העונג המתוקה שבתוכי.

"את תגמרי בשבילי," הוא מתנשם כנגד עורי. "כאן בתוך האוקיינוס השקט. את תצרחי את השם שלי כשאביא אותך לאורגזמה." הוא מלקק את שפתי התחתונה ומחדיר לשון עמוק לתוך פי עם כל נעיצה תקיפה למעמקי גופי.

התנועות הופכות מהירות יותר ויותר ואני נאחזת בו חזק, ציפורניי ננעצות בבשרו ושנינו חלקלקים ממי מלח.

"בחיים לא אשֹבע ממך, טרו. בחיים לא," הוא נוהם באוזני, מפלח אותי בחבטות עזות ובטוחות שמגיעות עמוק אל קרבי.

והוא עומד במילתו וממשיך להתעלס איתי בין גלי האוקיינוס השקט, בזמן שהשמש שוקעת במסלולה המוכר אל תוך המים.

כבר לפנות ערב, וג'ייק ואני שוכבים לנו במיטת האפריון בווילה שלנו.

וילה צנועה יחסית ומעוצבת בטוב טעם. לא ראוותנית מדי. מתאימה לנו.

החלל פתוח ומכיל פינות שונות שמתמזגות זו בזו. יש בו משהו חופשי ומשחרר. חופש מהסוג שג'ייק לא זוכה לו לעתים קרובות.

מעניין אם זו אחת הסיבות שהוא בחר בשבילנו את המקום הזה.

חדר השינה מואר ואוורירי, הסדינים נקיים ובוהקים בלובנם. אם כי לא מעט מפורסמים בוחרים להימלט לגן העדן הזה, אין בו שום דבר מוגזם. הכול מאופק מאוד.

ומושלם.

הערב חמים כל-כך עד שהעפנו מעלינו את השמיכות. רגלינו שלובות זו בזו וגופינו הצמודים דביקים ממלח ומגרגירי החול שדבקו בעורנו. אני מרוחה על חזהו של ג'ייק והוא משתעשע בהיסח הדעת בשערי הפרוע, מהמהם לעצמו נעימה כלשהי.

אני מקשיבה, מרותקת, כשהוא מתחיל לשיר חרש את המילים.

הוא נשמע נפלא. אני אוהבת לשמוע אותו שר. במיוחד בלי ליווי מוזיקלי.

"מה אתה שר?" אני מרימה ראש להביט בו.

"את השיר שלנו."

"לא ידעתי שיש לנו שיר." אני מחייכת. יש לנו הרבה שירים שמזכירים לנו את הילדות שלנו, אבל אף אחד מהם לא מסמל אותנו כזוג.

"קוראים לו You Started, של Ou Est Le Swimming Pool." למראה פרצופי התמה הוא אומר, "את לא מכירה?"

אני מנענעת בראשי לשלילה.

"ואת מעזה לקרוא לעצמך כתבת מוזיקה." הוא מצקצק בלשונו בתוכחה מעושה. "והם עוד להקה בריטית. בושה וחרפה, בייבי."

"תסתום." אני מוציאה לו לשון.

הוא תופס אותה בין אצבע ואגודל במהירות הבזק ומושך אותה קלות לפני שהוא עוזב.

"אז למה זה השיר שלנו?" אני משעינה סנטר על חזהו.

"כי הוא אנחנו," הוא עונה בפשטות.

"אוקיי..." זה לא מספק אותי. "ומתי בדיוק החלטת שזה השיר שלנו?"

אני רואה את פניו מתעוותים לשנייה בכאב חולף וזה עושה לי רע.

"שמעתי אותו בפעם הראשונה יום אחרי שעזבת אותי בבוסטון." המילים פוצעות את לבי בכאב עז ואני נזכרת בתקופה שהיינו בנפרד. "הייתי במכונית עם דני. הוא הכריח אותי לצאת מהמלון לאכול משהו, והוא השמיע את האלבום שלהם במכונית. כששמעתי את השיר הרגשתי כאילו הוא מספר את הסיפור שלנו, טרו." הוא מישיר אליי מבט, מביט עמוק בעיניי כמו שרק הוא יודע לעשות. "גם אם לא הייתי יודע אז שאני חייב להחזיר אותך אליי, השיר הזה היה גורם לי להבין שאני..." הוא משתתק ונאנח.

"להבין מה?" אני משדלת אותו.

"שאני מוכרח להילחם עלייך. שאני מוכרח לעשות כל מה שאפשר כדי שתחזרי אליי. כולל לשחק מלוכלך." הוא מעביר את קצות אצבעותיו על לחיי. "את היחידה מבחינתי. אני מתחיל ונגמר בך."

הוא לוקח את ידי, מרים אותה ומצמיד את כף ידו אל כף ידי.

"אני יכולה לשמוע אותו?" אני שואלת בגרון חנוק. "יש לך אותו?"

"בטלפון שלי. זה הצלצול שלך, האמת," הוא מוסיף ומושיט יד למכשיר.

"איך לא ידעתי את זה?" אני מצמצמת אליו עיניים.

"כי כשאת מצלצלת אליי את בדרך כלל לא לידי." הוא עושה לי פרצוף דבילי.

"אתה כזה טמבל," אני צוחקת ודוחפת אותו קצת.

הוא צוחק, לוחץ על מסך הטלפון ומניח את המכשיר בינינו. כמה שניות אחר כך אני שומעת סינתיסייזר מתחיל להתנגן בקלילות.

המוזיקה מציפה את הווילה שלנו. הצלילים היחידים מלבדה הם אוושת הגלים בחוץ והלמות לבי הכואב.

הסולן מתחיל לשיר ואני מאזינה בתשומת לב לכל מילה ומילה, כול עורי סומר. כשהשיר מגיע לפזמון אני כבר לא יכולה לעצור את הדמעות שגואות בעיניי.

אני מבינה בדיוק למה ג'ייק מתכוון. אלה באמת אנחנו. הוא. אני. הכול. הטוב והרע ביחד.

הבית השני מתחיל והכינורות שנוספים ברקע משחררים סופית את הדמעות שזולגות על לחיי.

"היי, אל תבכי," מנחם אותי ג'ייק ומוחה באצבעותיו את הדמעות מלחיי.

"מצטערת. זה לא בכוונה. זה מהמם. וזה באמת לגמרי אנחנו. אתה צודק."

"את באמת... התחלת את החיים שלי," הוא אומר, מתייחס לכותרת השיר, ואצבעותיו מסרקות את שערי וחופנות את לחיי.

"ואתה את שלי," אני עונה לו ומתיישבת עליו, מצמידה את שפתיי לשפתיו.

ידו לופתת את עורפי כדי לרתק אותי אליו בזמן שלשונו משתעשעת מעדנות בלשוני. הוא יונק את שפתי התחתונה לתוך פיו ונושף עליי ברכות. "את לא משלימה אותי, טרו. את עושה אותי למי שאני. את משפרת אותי. בלעדייך אני כלום. שום דבר. כבר הייתי שם בעבר, ואין לי כוונה לחזור. אני לא מתכוון לאבד אותך יותר."

המילים מעבירות בי צמרמורת. "יופי, כי אני לא הולכת לשום מקום."

"בלי חרטות?" הוא שואל.

"בחיים לא. אני בדיוק איפה שנועדתי להיות – איפה שתמיד נועדתי להיות."

הוא שולח יד ומזיז את הטלפון שלו שמונח בינינו בזמן שהשיר מתקרב לסיומו.

אני משתרעת שוב על חזהו ועוצמת עיניים, מסניפה את ניחוחו כשהוא מחבק אותי חזק.

"יש לנו תוכניות לערב," הוא אומר אחרי רגע ומרים את הטלפון לבדוק מה השעה.

"באמת?"

"כן, וכדאי שנתחיל לזוז אם אנחנו לא רוצים לאחר."

הוא מוריד אותי מעליו ומתרומם מהמיטה.

"המלצרים יחכו, ג'ייק. זה לא שהכול מוזמן פה או משהו. תחזור למיטה." אני טופחת על המקום הריק לצדי.

האמת שאין לי חשק לקום. בא לי להישאר כאן, חבוקה בזרועותיו.

הוא מותח זרועות מעל הראש כך שאני זוכה לראות את גופו המשגע במלוא הדרו, ואז רוכן אליי ונותן לי נשיקה צנועה על השפתיים.

"תעשי את זה בשבילי הפעם," הוא אומר ומסתלק לו לאמבטיה, ואני נותרת תוהה.

לעשות את זה בשבילו? למה בדיוק הוא מתכוון?

אני שומעת את המים מתחילים לזרום במקלחת.

"יש לך חצי שעה להתארגן, אז כדאי שתזיזי את התחת החמוד שלך," הוא קורא מהאמבטיה.

הוא כזה שתלטן.

אני נאנחת, מניחה רגליים על הרצפה והולכת לחדר הרחצה להצטרף אליו במקלחת הזוגית הענקית.

 

"את נראית מדהים," ג'ייק מגיח מאחוריי ומחבק את מותניי בזרועותיו.

אני עומדת מול המראה הגדולה באמבטיה לליטושים אחרונים, עונדת על צווארי את השרשרת עם התליון שג'ייק קנה לי בפריז ומחייכת אליו דרך המראה.

"גם אתה. מתה על איך שהנמשים שלך יוצאים אחרי שהיית בשמש."

הוא מעקם פרצוף. "אני נראה ככה בן ארבע-עשרה."

אני מסתובבת בזרועותיו ומעבירה אצבע במורד אפו. "לא, אתה נראה ככה סקסי. אפילו יותר מהרגיל." אני נעמדת על קצות האצבעות ונושקת לקצה אפו.

קשה לי באי הצבים בלי נעלי העקב שלי – הן ממש חסרות לי. רוב הזמן אני יחפה או בכפכפים, שאותם אנעל הערב עם שמלת הקומבניזון הלבנה שלי.

אני מתרחקת אחורה, נשענת בגבי על הכיור להתפעל מהגבר שלי, שלובש מכנסי ג'ינס גזורים וחולצת טריקו בלי שרוולים של פרל ג'אם ונראה כמו התגלמות כוכב הרוק כשהקעקועים שלו מוצגים ככה לראווה. אפשר להוציא את כוכב הרוק מלוס-אנג'לס, אבל אי אפשר להוציא אותו מג'ייק.

"מוכנה?" הוא שואל וממשש את התליון התלוי על צווארי.

"כן."

הוא אוחז בידי, משלב אצבעות באצבעותיי ומוביל אותי מחדר השינה. אנחנו חוצים את הווילה ויוצאים משם החוצה אל השמים זרועי הכוכבים.

פשוט מהמם פה. אני יכולה לראות כל כוכב ברקיע, ואין טיפה של זיהום אוויר שתסתיר אותם מן העין, רק שמים צלולים עד קו האופק.

אנחנו הולכים לחוף, חותכים בדרך הקצרה למבנה המרכזי שבו שוכנת המסעדה. כשאנחנו מגיעים לפנייה אני מתחילה לפנות, אבל ג'ייק מושך בידי כדי לעצור אותי ומנענע בראשו.

אני מטה ראש בהפתעה, אבל נותנת לו להוביל אותי הלאה בלי לשאול שאלות.

כשאנחנו ממשיכים לאורך החוף המתעקל נגלה לעיניי שולחן שניצב על החוף קרוב לקו המים, ערוך ומצפה לנו.

"ארוחת ערב על החוף?" אני זורחת כולי.

"רק הטוב ביותר לבחורה שלי," הוא אומר ונותן לי נשיקה במצח.

עששיות משתלשלות ממוטות הנעוצים בחול סביב השולחן, אבל לא הן תופסות את מבטי אלא האורות מעברו האחר של השולחן.

אני עוזבת את היד של ג'ייק והולכת אל הנרות הנעוצים בחול.

 

הינשאי לי

 

המילים כתובות בנרות קטנים שסודרו בחול, ומוקפות בלב.

בלב מתרונן ובראש סחרחר מעט אני מסתובבת אליו. "אתה מציע לי נישואים?"

הוא מישיר מבט לעיניי. "כן."

"לא עשית את זה כבר?" אני מחייכת בבלבול ומרימה את יד שמאל להראות לו את טבעת האירוסים היפהפייה בהחלט שלי.

הוא קרב אליי, ואין לי מושג למה אבל הלב שלי מחיש את פעימותיו ופרפרים פורחים לי בבטן כאילו זו הפעם הראשונה שהוא מציע.

הוא מגיע אליי ואוחז בשתי ידיי. "טרו, הצעתי לך נישואים מאחורי הקלעים במדיסון סקוור גארדן באמצע הופעה. לא הסיטואציה הכי רומנטית, וממש לא איך שדמיינתי שזה יקרה." הוא נושם עמוק כדי לאזור אומץ. "אז עכשיו אני מציע לך כמו שצריך, איך שתמיד רציתי."

"ג'ייק, לא משנה לי איך או איפה הצעת לי... רק זה שהצעת."

הוא מלטף באגודלו את טבעת האירוסים שלי. "אני רוצה לתת לך את הכי טוב מכל דבר. ואני לא מדבר פה על כסף, טרו. אני מתכוון לזיכרונות. לחיים שלנו ביחד. הצעתי לך להתחתן איתי שנייה אחרי שהעברנו זה את זה גיהנום רגשי. עכשיו המצב נרגע והכול טוב בינינו – "

"מעולה," אני מתקנת.

"מעולה." הוא מחייך. "אני מציע לך שוב כדי שיהיה לך ברור שההצעה שלי לא הייתה סתם אלתור. אותך, לתמיד, זה כל מה שאני רוצה. ונראה לי, טוב..." הוא משפיל מבט במבוכה ואז שב להביט בעיניי. "אולי אני רוצה לדעת גם בעצמי. חשוב לי לדעת שאת באמת רוצה להתחתן איתי. שלא סתם אמרת כן כי היה לך לא נעים." הוא לופת את ידיי חזק כל-כך שזה כמעט כואב. "הרי לא בדיוק הסכמתי לקבל סירוב באותו ערב, נכון?"

"כן, יש בזה משהו." אני מחייכת ומנענעת בראשי, נזכרת איך דיבר באותו לילה. "אבל אני לא ילדה קטנה. לא הייתי אומרת כן אם זה לא היה בדיוק מה שאני רוצה. אני אוהבת אותך. תמיד אהבתי אותך," אני מוסיפה, מופתעת מהדמעות שגואות בעיניי.

"גם אני אוהב אותך, בייבי." הוא חופן את פניי בידיו ונושק ברכות על שפתיי.

"אז זה כן?" הוא שואל כנגד שפתיי.

"זה כן." אני מחייכת, מוצפת באושר מבעבע. "עכשיו יש לנו שתי הצעות נישואים לספר עליהן לילדים בבוא היום."

אני מרגישה אותו נדרך כנגד גופי, ולא בצורה טובה.

אני מטה ראש אחורה וקולטת בעיניו משהו שמעורר אי-נוחות בבטני.

לא טוב. ממש לא טוב.

"אני לא מתכוונת שנעשה ילדים עכשיו, כמובן," אני ממהרת להוסיף. "עוד מלא זמן. כאילו, ממש הרבה זמן." שלוש-ארבע שנים גג.

ג'ייק לא אומר כלום וממשיך להסתכל עליי בארשת חתומה, אבל אפילו באפלולית השוררת אני מבחינה שהוא החוויר קצת.

וכעת אני מרגישה צורך לשאול, "אתה רוצה ילדים, לא?"

אני רוצה. אני לא מסוגלת לדמיין חיים בלי ילדים.

הוא מכחכח בגרונו. "אני... אה... טוב, אני לא יודע." הוא מושך בכתפיו, והתנועה נראית נבוכה וחדה. "כאילו, זה משהו שאף פעם לא חשבתי עליו. פשוט אף פעם לא דמיינתי ילדים בעתיד שלי. זאת לא השקעה שאי-פעם שקלתי."

השקעה? ממתי ילדים הם מוצר צריכה?

זה לא טוב בכלל. כל-כך לא טוב שזה ממש ההפך מטוב.

"אה," אני אומרת.

מה עוד יש לי לומר? צמרמורת פתאומית עוברת בי, והיא אינה קשורה כלל למזג האוויר. אני מתרחקת ממנו מעט.

"תראי, טרו." הוא נושא מבט אל עיניי. "את יודעת שלא גדלתי עם המודל הכי טוב לחיקוי."

אביו של ג'ייק היה גבר עלוב שהתעלל בו ונשלח לכלא בגלל היחס שלו אל ג'ייק ואל אימא שלו.

"אני לא יודע שום דבר על אבהות," הוא ממשיך. "ותינוקות... פאק, זה לא הכי משתלב בחיים שלי, לא? אין לי מושג מאיפה להתחיל בכלל. הקטע שלי זה מוזיקה. את ומוזיקה."

אני לא יודעת אם זה בגלל הפרצוף שלי או שפת הגוף או שסתם הצד האידיוטי בתוכו משתלט עליו פתאום וגורם לו להגיד, "אבל תשמעי, אם בא לך ילדים, אז בטח, נעשה ילדים." הוא נושק למצחי. "מה שתרצי, מתוקה. לא סיפור גדול. בואי נאכל."

מרוב הלם אני נותנת לו להוביל אותי לשולחן בשתיקה ולא אומרת את מה שעובר לי בראש. מה שתקוע לי בגרון וחונק אותי למוות.

הוא אמר לא סיפור גדול. לא סיפור גדול.

הוא צודק, זה לא סיפור גדול. זה סיפור ענק. עצום.

וכרגע הלב שלי צלל דרך הסיפור העצום הזה היישר לתהום.

לא עושים ילד כי בן הזוג רוצה ילדים, פשוט בשביל שהוא יהיה מרוצה. במיוחד אם זה משהו – ועוד משהו משמעותי כמו הבאת ילד לעולם – שאתה בבירור לא רוצה. עושים ילד עם מישהו כי שניכם רוצים את זה, ביחד.

אני ללא ספק רוצה את זה בעתיד. אבל נראה שג'ייק... פחות.

איך לא ידעתי את זה?

ריקנות חלולה מתפשטת בחזה שלי.

ג'ייק לא רוצה ילדים. ואני כן.

אנחנו במקומות שונים מאוד.

אוף.

איך עברתי מהצעת נישואים שנייה ואושר שמימי לאפשרות של עתיד ריק תוך כמה דקות בלבד?

אוף איתי ועם הפה הגדול שלי.