סערה אדירה 3: לאלף את הסערה

הווה – אולפני הקלטות TMS, לוס-אנג'לס

"זייפת."

אה, מה?

הקול באוזניי עוצר אותי באמצע השירה. אני מפנה ראש הצדה להביט מבעד לזגוגית מעל המיקרופון הענקי שמולי.

אני נועצת מבט בבעליו של הקול – זֵיין פוקס, סמנכ"ל אולפני TMS, חברת ההפקה שהלהקה שלי חתומה אצלה.

שווה בטירוף, אם הייתי בקטע, אבל אני לא.

אני לא אוהבת גברים. ולא, אני לא לסבית.

אני א-מינית. מתנזרת. כבר עשרה חודשים.

יש לי היסטוריה לא טובה עם גברים.

כל הגברים החשובים בחיי, מלבד מעטים, אכזבו אותי בגדול. בכל מה שנוגע למערכות יחסים עם גברים – טוב, בואו נגיד שאני כישלון חרוץ.

חבר מספר אחת בגד בי עם החברה הטובה היחידה שהיתה לי בחיים.

חבר מספר שתיים גנב ממני כסף.

חבר מספר שלוש חלם להיות זמר והתברר לי שהוא יוצא איתי רק כי הוא ידע מי זה אבא שלי. במקרה יצא לי לשמוע אותו מספר לחברים שלו. זה הכאיב לי במיוחד כי אני שונאת את אבא שלי.

חבר מספר ארבע זרק אותי כשלא הסכמתי לעשות שלישייה איתו ועם חבר טוב שלו. לא צוחקת איתכם.

חבר מספר חמש "שאל" את המכונית שלי. לא ראיתי אותו – או את המכונית – מאז ועד היום.

חבר מספר שש – מערכת היחסים הכי ארוכה שהיתה לי ומישהו שבטיפשותי חשבתי שאני באמת אוהבת – זיין את אח שלי בלילה הכי חשוב בחיי. אחרי שתפסתי אותם על חם גיליתי שלמעשה הוא זיין את אח שלי כל החודש שלפני זה, כלומר חודש שלם מתוך השמונה שהיינו יחד.

זה היה הקש האחרון ששבר את גב גמל הסקס שלי.

אחרי זה הבנתי שכנראה אני נמשכת רק לגברים שרוטים. אין לי ספק שכל פסיכולוג ראוי לשמו יאמר שאני בוחרת בטיפוסים כאלה בגלל אבא שלי והבעיה שיש לי איתו – זה שהוא אבא מחורבן.

בעיקרון הוא היה בסך הכול תורם זרע שעזר ליצור אותי.

אז אני שומרת מרחק מגברים. ברצינות. הכי קרוב שאני מגיעה לגבר בימינו זה לצאת לשתות עם החבר הכי טוב שלי, קייל.

בעבר תמיד הייתי טיפוס של זוגיות – אם כי זוגיות כושלת. מין מזדמן פשוט לא היה הקטע שלי. סקס מעורר אצלי יותר מדי רגשות, ואני לא מסוגלת לשכב עם מישהו ולא לראות אותו יותר.

כך שהורדת עניין מערכות היחסים מסדר היום ביטלה גם את תפריט הקינוחים, כלומר לא עוד סקס בשבילי.

ואין לי שום בעיה עם זה – טוב, בערך תשעים אחוז מהזמן.

אוקיי, אם לדבר בשיא הכנות, קרוב יותר לשבעים וחמישה אחוז אבל משתפר בזכות סיוע קל מחאמע"ב.

חאמע"ב – חבר א-מיני על בטריות. מאתר נקודת הג'י, מספק האורגזמות, יכול לעשות כל מה שגבר יכול (חוץ מלישון כפיות ולשבור לי את הלב) או במילים אחרות, ויברטור.

חאמע"ב הוא דרכי החשמלית לאורגזמה הנחוצה כל-כך.

הגדרתי את הוויברטור שלי כא-מיני כדי שלא אחשוב עליו כעל משהו גברי. אני ממש לא רוצה לחשוב על גברים בצורה מינית – טוב, חוץ מאשר כשאני מנסה להגיע ל-א' עם חאמע"ב. ברור שאני צריכה קצת גירוי מנטלי, אז כן, מדי פעם אני אכן מדמיינת גבר נטול פנים, או את הבחור השווה שמגיש לי קפה בסטרבקס. אבל ברגע שאני גומרת לגמור אני ישר מעיפה את הבחור מהראש שלי.

בכל מקרה, נחזור להווה... ולעובדה שאני בוהה בזיין פרק זמן לא סביר באורכו, כאילו יש לו שלושה ראשים חייזריים על הכתפיים.

"סליחה. מה אמרת?" אני מקווה ששמעתי לא טוב.

זיין רוכן קדימה ומדבר שוב למיקרופון, מקפיד להדגיש בבירור כל מילה, "אמרתי שזייפת."

נראה לי שלא מוצא חן בעיניו שהוא צריך לחזור על עצמו.

וכן, שמעתי טוב.

גופי נדרך.

ממש לא זייפתי. אין מצב. כל-כך לא זייפתי שזה בדיוק באמצע הבול-על-התו.

אני מכירה את השירים שלי. אני מכירה את השיר הזה כמו את כף היד שלי. אין מצב בעולם שזייפתי.

אני משפילה מבט אל נעלי הקדס שלי בפרצוף מעקצץ, מתאמצת לכבוש פרץ של כעס.

אני לא מגיבה טוב לביקורת. ביקורת ואני לא חברות בכלל. ומכאיב לי במיוחד לשמוע כזאת ביקורת מזיין, כי אני מעריכה את דעתו.

אני מתייחסת לעבודה שלי בשיא הרצינות. מתה עליה. אוהבת לשיר. בשביל זה אני חיה. הלהקה שלי, האלבום הזה – מבחינתי זה הדבר הכי חשוב שיש. הדבר היחיד שיש.

שנים שרתי בברים ובמועדונים עלובים וניסיתי להגשים את החלום. וכשסוף-סוף הצלחתי להגיע אליו הקדשתי חודשים לעבודה על האלבום – שבעה ימים בשבוע, יום ולילה, כמעט בלי לישון. היה לי כל-כך חשוב ללטש אותו לשלמות עד שחששתי שאחטוף התמוטטות עצבים.

אז לשמוע עכשיו שאני מפספסת – ועוד מזיין, מכל האנשים שבעולם – זה לא טוב. לא היתה לו בעיה עם השירה שלי בשירים האחרים. ודווקא היום ממש לא מתאים לי לשמוע כזה דבר.

אני מרגישה כאילו קיבלתי נכשל במבחן מהמורה הכי אהוב עליי, וכמו ילדה קטנה מתחשק לי להגיב בקריזה רצינית.

לא בוגר, אבל לא מזיז לי.

נשימות עמוקות, ליילה.

זה זיין פוקס. הוא לא יגלה הבנה להתקף קריזה יצירתי מצד זמרת לא מוכרת שרק עכשיו הוחתמה בחברת ההפקה שלו.

אני שואפת נשימה מרגיעה ומכריחה את עצמי לדבר יפה. "בסדר, אולי זייפתי טיפ-טיפונת" – אני ממש לא חושבת ככה – "אבל –"

"לא זייפת טיפ-טיפונת," הוא קוטע אותי. "זייפת בהרבה, זייפת ברמה שזה אפילו לא מצחיק. שום דבר פה לא עבד. ברצינות, נשמעת כמו המנקה כשהיא שרה עם אוזניות."

מה נהיה? כאילו, מה בדיוק נכנס לו היום לתוך התחת ומת שם?

אני פוצה פה לענות, אבל הוא מקדים אותי.

לשמחתי, נימת קולו קצת פחות ארסית. "הקול המטורף שלך פשוט לא איתנו היום, ליילה. הגוון הזה שנותן לקול שלך את הייחוד המובחן שלו כאילו נעלם. אני שואל את עצמי מה נהיה? אז תגידי לי, יש משהו שאני צריך לדעת לפני שאנחנו ממשיכים?"

הוא מביט בי בציפייה.

"אה... כמו מה בדיוק?"

"כמו אני לא יודע, בגלל זה אני שואל אותך."

"הכול בסדר."

"את לחוצה."

"אני לא לחוצה."

אוקיי, אולי אני לחוצה.

ממש לפני שנכנסתי לאולפן קיבלתי טלפון שקצת ערער אותי מדודה שלי סטף. היא התקשרה לעדכן אותי שדקס הצטרף ללהקה חדשה. והלהקה נמצאת בלוס-אנג'לס. הוא עבר לפה לפני כמה ימים.

אז אפשר להגיד ש"לחוצה" היא הגדרה עדינה.

מאוד התאים לי שדקס בניו-יורק ואני פה בלוס-אנג'לס, במרחק אלפי קילומטרים. כשידעתי שאין סיכוי להיתקל בו במקרה היה לי קל יותר לרסן את הכאב הופך-הקרביים ומצמית-הלב שהרגשתי מאז שתפסתי אותו על חם עם צ'אד.

אבל עכשיו הידיעה שהוא פה בלוס-אנג'לס החזירה אליי הכול בשיא העוצמה.

אני שמחה שדודה סטף סיפרה לי. הרי אם הייתי נתקלת בו במקרה בלי להיות מוכנה זה היה אסון. אבל מפריע לי שהוא פה.

החזקתי מעמד בזמן שדודה סטף סיפרה לי. היא לא יודעת למה הפסקנו לדבר.

הוא לא סיפר לה, ואני לא מסוגלת לספר לה. היא מכבדת את בקשתנו ולא לוחצת, אבל אני יודעת שכואב לה שאנחנו כבר לא בקשר, ולא כי הוא לא ניסה.

אני יודעת שהיא חושבת שלו רק היתה יודעת מה הבעיה, היא היתה פותרת אותה. אבל היא לא יכולה.

אי אפשר לתקן את מה שקרה ביני ובין דקס. זה נשבר ברגע שהוא התחיל להזדיין עם החבר שלי.

אני מרגישה את הצריבה המוכרת בחזה ומרימה יד כדי לעסות את המקום הכואב.

"את במתח, ליילה," זיין לא השתכנע. "אם זה משהו אישי ואת לא רוצה לשתף, אין בעיה. אני מבין. אבל אנחנו באולפן עכשיו והזמן יקר, אז את צריכה להשאיר את החיים האישיים שלך בחוץ לפני שאת נכנסת." הוא מצביע אל היציאה. "ולמצוא דרך לתעל את כל הרגשות החבויים האלה לתוך השיר, ולשיר אותו כמו שאני יודע שאת מסוגלת."

הוא צודק. לא טוב לערבב את המקצועי והאישי.

אני מסוגלת ליותר.

נכון שיש לי גוש בגודל טקסס תקוע בגרון, ויש לי דקירות כאב בכל הגוף מהידיעה שדקס קרוב כל-כך.

אבל אני חזקה. אני אפילו כבר לא בוכה. כבר עשרה חודשים לא בכיתי.

נראה לי שנגמרו לי הדמעות מרוב שבכיתי על דקס וצ'אד.

אני מישירה מבט אל זיין ואומרת בקול נחוש, "אתה צודק. בניסיון הבא זה יהיה מושלם."

הוא מביט בי דקה ארוכה ומשהו מתרכך במבטו. "את צריכה הפסקה קצרה לפני שאנחנו ממשיכים?"

החביבות שלו מוציאה אותי לרגע מהאיזון.

אני זוקפת סנטר ועושה מה שצריך. "לא, אני בסדר עכשיו."

"בסדר." הוא מוחא כפיים. "בואו נקליט את הטְרק הזה!" זיין מתרחק מהמיקרופון וטופח על כתפו של גארי, טכנאי הקול.

אני מעיפה מבט זריז אל קייל, ואן וסוני שיושבים באולפן עם זיין. הם מעלים את הטרק המוזיקלי שהקלטנו אתמול. זיין רצה להקליט את המוזיקה והשירה בנפרד בשיר הזה – ולכן אני פה, שרה לבדי.

קייל הוא הבסיסט שלנו, ואני מכירה אותו כבר שנים. אני, קייל ודקס גדלנו ביחד, והקמנו את וינטג' ביחד. קייל הוא החבר הכי טוב שלי, הגבר היחיד שאני בוטחת בו, וברור לי שאני תמיד יכולה לסמוך עליו כי הוא הוכיח את זה לא פעם ולא פעמיים.

סוני הוא המתופף שלנו. הוא בלהקה מאז הקמתה. תלינו מודעות למבחני קבלה והוא היחיד שהגיע. למזלנו הוא היה מעולה. הוא פשוט אלוף על התופים. בחיים לא שמעתי מישהו דומה לו.

ואן לא נמצא איתנו הרבה זמן. הוא הצטרף כגיטרה מובילה כשדקס עזב – טוב, כשאני אומרת עזב...

"אם דקס נשאר אני הולכת." אני זוקפת גב ומישירה מבט, אבל לא אל דקס. עליו אני לא מסוגלת להסתכל. אני מפחדת שאם אסתכל הנחישות שלי תתערער, אקלוט שהוא לא יהיה יותר חלק מחיי ואשבר לרסיסים.

דקס הוא השמש, ואסור לי להסתכל ישירות במבטו הצורב.

קייל קם ממושבו וניגש אליי, נעמד לידי ואוחז בידי. אני מתאמצת לעצור את הדמעות שמתחילות לבעור בגרוני. כמה שניות אחר כך סוני מתייצב לצדי, מניח זרוע על כתפי.

דקס קם. "תשמרו עליה, חברה. וליי..."

אני יודעת שהוא מסתכל עליי, מרגישה את מבטו צורב בי חור.

"אני יודע שזה שווה לתחת, ואני לא יודע מאיפה להתחיל בכלל להגיד לך כמה אני מצטער."

אני שומעת את קולו נשבר ונושכת שפתיים.

"אוהב אותך, ליי. מאז ולתמיד. ותמיד אהיה אחיך הגדול – אם תרצי ואם לא."

מאז לא ראיתי את דקס.

קייל תופס את מבטי ומסמן בשפתיו שאלה, את בסדר?

כן, אני לוחשת בלי קול חזרה ומתאמצת לחייך.

הוא מצמצם אליי עיניים, לא משוכנע. אני מסבה מבט.

אף אחד לא מכיר אותי כמו קייל, והוא יודע מתי אני לא בסדר. אני ממש לא מצפה בכיליון עיניים לרגע שאספר לו שדקס בלוס-אנג'לס. הוא לא יקבל את זה יפה.

אני רק שמחה שעוד שבוע אנחנו יוצאים לסיבוב הופעות ולא נהיה פה יותר.

הפעם אני שומעת באוזן את קולו של גארי. "כשתהיי מוכנה, ליילה, מתחילים."

אני מסדרת את האוזניות, נושמת עמוק ומנענעת ידיים. "מוכנה."

אני מתקרבת למיקרופון, שפתיי מרחפות מעל הריפוד החמים, עוצמת עיניים ועושה מה שזיין אמר. מרכזת את כל הרגשות שלי, את כל מה ששיגע לי את השכל היום, ומתעלת אותם למוזיקה.

שירה זה הדבר היחיד שתמיד מובן לי. המקלט הבטוח שלי. שום דבר ואף אחד בעולם לא יכולים לפגוע בי כשאני שרה עם כל הנשמה.

המוזיקה המוכרת לי כל-כך מתנגנת באוזניי, הצלילים הערבים מהדהדים בגופי ומשתלטים על מחשבותיי.

אני פושקת שפתיים יבשות, מלקקת אותן ופותחת בשורה הראשונה של השיר, ואז שרה עד שקולי מטפס לגבהים, מגיע לשיאים, שרה את המילים כך שבשורה האחרונה אני סחוטה לגמרי.

בתום השיר אני פוקחת עיניים.

לזיין לא יהיה מה להגיד על זה. זה היה מושלם.

אני מורידה את האוזניות ומתרחקת מהמיקרופון, מצפה לראות את חדר הקונטרול מלא, אבל מגלה שם רק את גארי.

איפה כולם?

אני לוחצת על כפתור האינטרקום. "איפה כולם?"

גארי רוכן אל המיקרופון. "חדר הישיבות. זיין אמר שתבואי ברגע שתסיימי."

נעשה לי רע.

הוא שנא את זה? אוף, אני שונאת את הלחץ הזה, את הצורך לרצות את מנהלי האולפן.

"הוא אמר למה?"

"לא. הוא קיבל שיחה ונשמע עצבני. ואז אמר לבחורים לבוא איתו לחדר הישיבות ושאת תבואי איך שתסיימי."

בתחושת בלבול אני עונה, "בסדר."

"היית מצוינת דרך אגב," אומר גארי. "מושלם. אני יכול לערוך את השיר עם זה בקלות. עד שתחזרי אחר כך כבר יהיה לי אותו מוכן ותוכלי לשמוע."

"תודה, גארי. נתראה אחר כך." אני יוצאת מחדר ההקלטה וחוצה את האולפן לכיוון הדלת.

אני הולכת במסדרון הקצר לכיוון חדר הישיבות. שלושה ראשים מתרוממים אליי כשאני פותחת את הדלת. הם לא נראים שמחים במיוחד, ואני מבינה שמה שזה לא יהיה, הם כבר קיבלו את הבשורה.

זיין עומד ליד החלון, פניו נטולי רגש כתמיד וזרועותיו שלובות על חזהו.

יציבתו המתוחה מעוררת בי מיד דאגה.

"הכול בסדר?" אני מנסה להישמע רגועה ומתיישבת בכיסא ליד סוני.

"דינה שברה הבוקר רגל בתאונת סקי." זיין מזדקף וניגש לשולחן שאנחנו יושבים סביבו. "כאילו, ברצינות, מי בכלל עושה בימינו סקי לעזאזל?" הוא מפטיר תוך שהוא לוקח לו כיסא ומתיישב.

אלמלא חרב עליי עולמי כרגע הייתי פורצת בצחוק בתגובה להערה.

דינה היא המנהלת שלנו. היא היתה אמורה לצאת איתנו לסיבוב ההופעות.

חלמתי על סיבוב ההופעות הזה מאז שהתחלתי לנגן בגיטרה.

אני מודעת למדיניות של אולפני TMS – בלי מנהל לסיבוב ההופעות אין סיבוב הופעות.

הם לא מרשים ללהקות שלהם לצאת בלי תמיכה, והאמת שזה לגמרי הגיוני.

לא חכם לשלוח להקה חדשה לדרכים בלי תמיכה, עם כל הכרישים בתעשייה הזאת.

אני בולעת גוש בגודל בית שעלה בגרוני. זאת שאלה אידיוטית, אבל אני חייבת לשאול, "אז היא לא תבוא איתנו לסיבוב ההופעות?"

זיין מתופף באצבעותיו על השולחן. "לא. נקרעה לה רצועה צולבת קדמית בברך והיא תעבור ניתוח בימים הקרובים."

"ואנחנו לא יכולים לצאת לסיבוב הופעות בלי מנהל בשטח," אומר קייל ומביט בי.

הוא מכיר את החוקים בדיוק כמוני. זה חשוב לו בדיוק כמו לי. חשוב לכולנו.

אני בולעת את רוקי במאמץ. "בסדר, אז מה הולך לקרות?" אני מנסה לשמור על קול יציב, אבל הוא קצת רועד.

אל תדחו את הסיבוב. אל תדחו את הסיבוב.

"סיבוב ההופעות עדיין בתוקף. ג'ייק מנסה כרגע למצוא מנהל מחליף שילווה אתכם בהופעות."

ג'ייק וות'רס, הבעלים של חברת ההפקה וסולן הלהקה הכי מפורסמת בעולם, המייטי סטורם.

אני משחררת בהקלה את הנשימה שעצרתי.

אבל היא שוב נעתקת כשוואן שואל, "כן, אבל תצליחו למצוא מישהו בכזאת התראה קצרה?"

שיט. בכלל לא חשבתי על זה. הסיבוב אמור להתחיל בעוד שבוע.

שבוע למצוא מנהל שטח טוב. אני לא אופטימית לגבי הסיכויים. רוב מנהלי השטח, במיוחד הטובים, בטח כבר תפוסים.

עיניו של זיין נודדות לעבר ואן ומצטמצמות. "נמצא מישהו." קולו תקיף. הוא קם. "נהיה בקשר בקרוב." ואז הוא יוצא מהחדר.