סערה

1

הזוג הצעיר החליט, מתוך גחמה, לנסוע בלב אפלת הסתיו, לסוף שבוע בעמק קטן ומבודד בחצי האי של הפיורדים המערביים. הם נסעו במכונית הטויוטה הישנה של בנדיקט, אבל הנסיעה הייתה ארוכה למדי והלילה ירד עוד לפני שהגיעו. בנדיקט התעקש לנהוג אף על פי שלא הכיר את הדרך, ועכשיו היה לא רגוע.

"לא יצאנו מאוחר מדי? נצליח בכלל למצוא את הבית בחושך הזה?״

"אל תדאג," אמרה. "אני מכירה את הדרך. ביקרתי כאן הרבה פעמים בקיץ."

"בקיץ, נכון," השיב בנדיקט בעוקצנות בעודו מנסה לשמור על יציבות המכונית בכביש העקלקל והאפלולי.

"אל תהיה כזה," אמרה, והוא שמע את העליזות בקולה. הוא חיכה לרגע הזה תקופה ארוכה והתפעל מהבחורה העדינה והצוהלת שלידו. הוא קיווה שהרגש עשוי להיות הדדי. אף אחד מהם לא העז לעשות את הצעד עד לפני כמה שבועות, ואז קרה משהו והניצוץ הפך לאש להבה.

"עוד מעט נגיע לפנייה," אמרה.

"גרת פה פעם?"

"אני? לא. אבל אבא שלי מכאן. הוא גדל באיספיורדור, ובית הנופש היה שייך למשפחה שלו. באנו לכאן תמיד בחופשות. זה ממש גן עדן."

"אני מאמין לך, אף על פי שאני לא מצליח לראות הרבה בחושך הזה. אני כבר מת להגיע אל האור." ואז הוא הוסיף בהיסוס, "יש חשמל, נכון?"

"מים קרים ואור נרות," השיבה.

"ברצינות?" נאנח בנדיקט.

"לא, אני צוחקת. מים חמים, המון מים חמים, וגם חשמל."

"אמרת... אמרת להורים שלך שאנחנו באים?"

"לא. זה לא עניינם. אמא שלי לא בבית, ובכל מקרה, אני עושה מה שמתחשק לי. בסך הכול אמרתי לאבא שלא אהיה בבית בסוף השבוע. גם אחי נסע, אז גם הוא לא יודע."

"בסדר. פשוט התכוונתי לומר... זה הבית שלהם, לא?" הוא בעצם רצה לדעת אם ההורים שלה מודעים לקשר ביניהם, כי הרי הכול נשמר בסוד עד עכשיו.

"כן, כמובן. הבית של אבא — אבל אני יודעת שהוא לא מתכוון להשתמש בו. יש לי מפתח. הכול יהיה נהדר, בני. פשוט תדמיין את הכוכבים הלילה. השמיים אמורים להיות בהירים."

הוא הנהן ועדיין תהה בינו לבין עצמו אם עשו בחוכמה שנסעו לכאן.

"הנה, תפנה פה," אמרה בפתאומיות. הוא נאלץ להאט באחת, וכמעט איבד שליטה על הרכב. אבל הוא הצליח לפנות בעיקול והמשיך לנסוע בכביש הכפרי הצר באיטיות.

"הכול יהיה בסדר. אתה מוכרח לנסוע מהר יותר, אחרת לא נגיע עד הבוקר."

"פשוט נורא חשוך. ואני לא רוצה להרוס את המכונית."

היא צחקה בקול יפהפה ומכשף ותחושתו השתפרה מייד. צחוקה ניחן בכנות מקסימה שעוררה בו משיכה כלפיה. סוף־סוף הוסרו כל המכשולים, ותחושה חדשה הציפה אותו. זו רק ההתחלה, זו רק טעימה מהעתיד לבוא.

"לא אמרת שיש שם ג'קוזי?" שאל. "יהיה נהדר לטבול בו אחרי נסיעה ארוכה כל כך."

"הממ, כן, אמרתי," אמרה.

"מה זאת אומרת? יש ג'קוזי או לא?"

"עוד תראה..." תמיד אפפה אותה הילה לא ברורה. היא הצליחה להפוך כל דבר שגרתי למסתורי ומסקרן.

"טוב, בכל מקרה, אני מחכה בקוצר רוח."

כעבור עשר דקות הם הגיעו אל העמק שבו היה אמור לשכון הבית, אבל בנדיקט לא ראה אותו. היא אמרה לו לעצור והם יצאו אל החשיכה.

"בוא איתי. אתה צריך ללמוד לסמוך עליי." היא צחקה ונטלה את ידו בעדינות. הוא הלך בעקבותיה. הוא הרגיש כאילו הוא בחלום יפהפה בשחור־לבן בלב העמק האפל.

היא עצרה בפתאומיות. "אתה שומע את הים?"

הוא הניד בראשו לשלילה. "לא."

"ששש. חכה. תעצור ואל תדבר. פשוט תקשיב."

הוא התרכז בהאזנה ואז שמע רחש קל של הים. היה משהו סוריאליסטי וקסום במצב, חשב לעצמו.

"החוף לא רחוק מכאן. נוכל ללכת לשם ברגל מחר, אם תרצה."

"בטח, זה יהיה נהדר."

תוך זמן קצר התגלתה לעיניהם הבקתה. היא לא הייתה מבנה גדול או חדיש במיוחד. היא מצאה את המפתחות לאחר נבירה ממושכת בכיסי המעיל המרופד שלה, וכשנכנסו קידם את פניהם סלון קטן ונעים. כל הרהיטים היו ישנים, אבל שיוו למקום קסם כפרי. בנדיקט הרגיש שבמקום שוררת אווירה טובה.

הוא התכוון ליהנות מסוף השבוע ההרפתקני הזה באמצע השממה. כיוון שסביר להניח שאיש לא ידע שהם שם, כל העמק עמד לרשותם. ממש חלום.

ליד הסלון היו מטבחון וחדר אמבטיה וגרם מדרגות.

"מה יש למעלה?" שאל. "עליית גג לשינה?"

"כן, בוא מהר." היא עלתה בגרם המדרגות בכמה צעדים זריזים.

בנדיקט מיהר בעקבותיה. זו אכן הייתה עליית גג לשינה עם מזרנים, שמיכות וכריות.

"בוא לכאן," אמרה ונשכבה על אחד המזרנים. "בוא לכאן." וכשחייכה אליו, הוא לא היה מסוגל לעמוד בפיתוי.