ספק סביר

פרולוג

ניו יורק היא שממה מלאה בחרא, מזבלה שבה לוזרים נאלצים לשפוך את כל החלומות שלהם ולהשאיר אותם הרחק מאחור. האורות המהבהבים, שזהרו בעוז לפני שנים, איבדו את הברק שלהם, וההרגשה הרעננה הזאת, שפעם מילאה את האוויר, התחושה של תקווה, כבר מזמן איננה.

כל מי שפעם החשבתי לחבר הוא כעת אויב. המילה "אמון" נמחקה מאוצר המילים שלי. השם שלי והמוניטין שלי מוכתמים הודות לעיתונות, ואחרי שקראתי את הכותרות שהניו-יורק טיימס פרסם הבוקר, החלטתי שהלילה הוא הלילה האחרון שאי פעם אבלה כאן.

אני לא יכול יותר להתמודד עם הזיעה הקרה ועם הסיוטים ששולפים אותי משנתי, ועד כמה שאני מנסה להעמיד פנים שהלב שלי לא התרסק, אני בספק אם הכאב המייסר בחזה שלי ייעלם אי פעם.

כדי להיפרד כמו שצריך, הזמנתי את המנות הראשונות הטובות ביותר מכל המסעדות האהובות עליי, ראיתי את מותו של סוכן בברודוויי, ועישנתי סיגר קובני על גשר ברוקלין. הזמנתי גם את סוויטת הפנטהאוז במלון וולדורף אסטוריה, וכעת אני נשען אחורה במיטה, מפתל את האצבעות שלי בשערה של אישה, וגונח כשהיא מחליקה את הפה שלה סביב הזין שלי.

היא מעבירה את הלשון שלה בהתגרות סביב קצה הזין ולוחשת, "אתה אוהב את זה?" תוך כדי שהיא מרימה אליי מבט.

אני לא עונה. אני דוחף את הראש שלה למטה ונושף כשהיא מצמידה את השפתיים שלה לביצים שלי, בזמן ששיניה עוטפות את הזין שלי ומניעות אותו למעלה ולמטה.

במהלך השעתיים האחרונות, זיינתי אותה כנגד הקיר, כופפתי אותה מעל כיסא והצמדתי את הרגליים שלה למיטה כשטרפתי את הכוס שלה.

זה היה די מספק, כיף, אבל אני יודע שההרגשה הזאת לא תימשך זמן רב; היא אף פעם לא נמשכת. בעוד פחות משבוע, אצטרך למצוא מישהי אחרת.

כשהיא לוקחת אותי יותר ויותר עמוק לתוך הפה שלה, אני מושך בשערה, נדרך כשראשה עולה ויורד. הנאה מתחילה לזרום בי ושרירי רגליי מתקשחים ומאלצים אותי לשחרר אותה ולהזהיר אותה שתזוז אחורה.

היא מתעלמת ממני.

היא תופסת בברכיי ומוצצת מהר יותר, נותנת לזין שלי לגעת בחלק האחורי של הגרון שלה. אני נותן לה הזדמנות נוספת לסגת, אבל כיוון שהשפתיים שלה נשארות כרוכות סביבי, היא לא משאירה לי ברירה אלא לגמור לה בפה.

ואז היא בולעת.

עד. לטיפה. האחרונה.

מרשים...

סוף סוף היא נסוגה, מלקקת את שפתיה ונשענת אחורה על הרצפה.

"פעם ראשונה שבלעתי," היא אומרת. "עשיתי את זה רק בשבילך."

"לא היית צריכה." אני נעמד ורוכס את מכנסיי. "היית צריכה לשמור את זה למישהו אחר."

"בסדר. טוב, אה... רוצה להזמין ארוחת ערב? אולי נאכל מול הטלוויזיה ואחרי זה נעשה את זה שוב?"

אני מרים גבות בבלבול.

זה תמיד החלק הכי מרגיז. החלק שבו האישה שקודם לכן הסכימה ל"ארוחת ערב אחת. לילה אחד. פעם אחת," רוצה למסד איזשהו קשר דמיוני. משום מה, היא מרגישה כאילו חייבת להיות מעין שיחת סיכום, איזו הבטחה שטחית שתאשר שמה שקרה זה "יותר מסקס" ושנהפוך לחברים.

אבל זה היה רק סקס ואין לי צורך בחברים. לא עכשיו ולא אף פעם.

"לא תודה." אני ניגש למראה בצד השני של החדר. "אני צריך להיות איפשהו."

"בשלוש בבוקר? כאילו, אם אתה רוצה לדלג על הטלוויזיה וללכת על סיבוב נוסף, אני יכולה..."

אני חוסם במוחי את הקול המעצבן שלה ומתחיל לכפתר את החולצה שלי. בחיים לא ביליתי לילה עם מישהי שפגשתי אונליין, והיא לא תהיה הראשונה.

כשאני מסדר את העניבה שלי, אני מביט למטה וקולט ארנק ורוד ומרוט על השידה. אני מרים אותו, פותח אותו ומעביר את האצבעות שלי על השם המודפס ברישיון שלה: שרה טייט.

על אף שאני מכיר את האישה הזאת רק שבוע, היא תמיד נענתה לשם "סמנתה." היא גם אמרה לי, פעם אחר פעם, שהיא עובדת כאחות בבית החולים גרייס. לפי כרטיס העובד שלה מוולמארט, שמתחבא בארנק מאחורי הרישיון שלה, אני מניח שגם החלק הזה לא נכון.

אני מביט בה מעבר לכתפי. היא שרועה עכשיו על סדיני המשי של המיטה. עורה בצבע שמנת חלק מכל פגם ושפתי הלב שלה מעט נפוחות.

עיניה הירוקות פוגשות בשלי והיא מתיישבת באיטיות, מפשקת עוד קצת את רגליה ולוחשת, "אתה יודע שאתה רוצה להישאר. תישאר..."

הזין שלי מתחיל לעמוד - הוא בהחלט מוכן לסיבוב נוסף, אבל עכשיו כשראיתי את השם האמיתי שלה, זה הרס לי הכול. אני לא יכול להיות עם מישהי ששיקרה לי, גם אם יש לה שדיים בגודל DD ופה אלוהי.

אני זורק את הארנק לחיקה. "אמרת לי שקוראים לך סמנתה."

"אוקיי. ו...?"

"קוראים לך שרה."

"אז מה?" היא מושכת בכתפיה ומחווה תנועת ביטול בידה. "אני אף פעם לא אומרת את השם האמיתי שלי לגברים שאני פוגשת באינטרנט."

"את רק מזיינת אותם בסוויטה במלון חמישה כוכבים?"

"למה פתאום אכפת לך מה השם האמיתי שלי?"

"לא אכפת לי." אני מעיף מבט בשעון שלי. "את מבלה את הלילה בחדר הזה או שאני צריך לתת לך כסף למונית כדי שתגיעי הביתה?"

"מה?"

"השאלה שלי לא הייתה ברורה?"

"וואו... פשוט, וואו..." היא מנידה בראשה. "עד מתי אתה חושב שתוכל להמשיך לעשות את זה?"

"לעשות מה?"

"לחזר אחרי מישהי במשך שבוע, לזיין אותה, ואחרי זה לעבור לבחורה הבאה. עד מתי?"

"עד שהזין שלי יפסיק לעבוד." אני לובש את המעיל שלי. "את צריכה כסף למונית או שאת נשארת? צריך לפנות את החדר בשעה שתים-עשרה."

"אתה יודע שגברים כמוך, אלה שנמנעים ממערכות יחסים, הם אלה שבדרך כלל נופלים הכי חזק?"

"מלמדים את זה בוולמארט?"

"רק בגלל שמישהי פעם פגעה בך, זה לא אומר שכל אישה אחריה תפגע בך." היא משרבבת את שפתיה. "כנראה בגלל זה אתה ככה. אולי אם היית מנסה לצאת עם מישהי, היית הרבה יותר מאושר. אתה צריך לקחת אותה לארוחת ערב וממש להקשיב, ללוות אותה לדלת שלה מבלי לצפות שתזמין אותך פנימה, ואולי לדלג על כל הקטע של ׳בואי נלך להזדיין׳ בסוויטה במלון בסוף הערב."

איפה המפתחות שלי. אני חייב ללכת. עכשיו.

"אני כבר יכולה לראות את זה..." נראה שהיא לא מסוגלת לסתום את הפה. "...יום אחד, אתה תרצה יותר מסקס, והאישה שתרצה את זה ממנה תהיה הכי פחות צפויה. מישהי שתאלץ אותך להיכנע."

אני מושך את המפתחות שלי מתחת לשמלה המקומטת שלה ונאנח. "את צריכה כסף למונית?"

"יש לי מכונית, פרצוף תחת." היא מגלגלת עיניים. "אתה באמת לא מסוגל לנהל שיחה רגילה? יהרוג אותך לדבר איתי במשך כמה דקות אחרי סקס?"

"אין לנו על מה לדבר." אני מניח את המפתח לחדר על השידה ופוסע לעבר הדלת. "היה מאוד נחמד לפגוש אותך, סמנתה, שרה. לא משנה איך קוראים לך. שיהיה לך לילה מעולה."

"לך להזדיין!"

"שלוש פעמים היה יותר ממספיק. לא, תודה."

"יום אחד תצטער על זה, מניאק!" היא צועקת כשאני יוצא למסדרון. "קארמה היא חתיכת כלבה!"

"אני יודע." אני זורק חזרה. "זיינתי אותה לפני שבועיים..."