סיפור שעניינו בדיה רבה ואמת מועטה בכמות
הוא לקח עט סגול והתחיל לכתוב סיפור.
מתוך פיזור נפש בתנועה לא זהירה הוא שפך ספל חלב לבן ממותק בדבש צהוב על הדף שכתב. מתוך חמלה על הסיפור שהתחיל לכתוב ועל עצמו, ומתוך רצון להצילו, הוא תלה את הדף לייבוש. מן הדף נטף (טיף טוף) הסגול הלבן והצהוב, הדיו החלב והדבש, אל הארץ. חום השמש אפה את העפר. מתוך כך נולד דעואל. דעואל נולד עירום ויפה. הוא נולד כבן שש שנים, מחזיק בידו חנית, גאה. עד שנתו השלושים לא לבש בגד.
בשנתו התאהב באשת השחר וממנה נולדו לו שמונה בנים ובת. בחלומו הראשון נולד לו בנו זמיר. בחלומו השני נולד לו בנו
זבח. בחלומו השלישי נולד לו בנו זחל. בחלומו הרביעי נולד לו בנו פרא. בחמישי זַעַל. בשישי בר נפש. בשביעי בן נמר. ובשמיני נולד לו בנו זַר נוֹחַ. בחלומו התשיעי עמד מלהוליד. בעשירי גידל את בניו. בחלומו האחד־עשר אשתו אשת השחר לא נענתה לו. בחלומו השנים־עשר שנתו נדדה ולכן לא זכר את ערוּתוֹ. בשלושה־עשר נעדר. בארבעה־עשר איני יודע מה קרה. באחד מחלומותיו הבאים נולדה לו בִּתּו היפה. בתו היתה כל כך יפה עד שמכוח אהבתו אליה הסכימה היא לעבור איתו מחלומותיו אל ערוּתוֹ. גם היא לא לבשה בגד.
בן שלושים ושבע היה דעואל ופגש את אהבת חייו שמחה. הם נישאו כעבור חמישה חודשים. דעואל למד אז משפטים וארכיונאות באוניברסיטה ידועה. מקצועות אלו לא עניינו אותו. הוא שקל לעזוב הכל ולעבור עם אשתו מזרחה. אהבתם היתה כל כך גדולה ואיחודם כל כך מושלם עד שבשנת נישואיהם הראשונה לא אזרה יכולתם להתייחד יותר מפעם אחת. מזיווג זה נולד בנו בכורו של דעואל מַר יָמִים. סערות החיים היו קשות עליו. הוא הקדיש את חייו ללימוד מעמיק של כתבי יד עתיקים, רכון על גבי מיקרופילמים, אך הדבר לא הביא לו נחמה. ביום הולדתו השלושה־עשר, בעצם היום ההוא, קיבל תואר דוקטור לפילוסופיה מאוניברסיטה ידועה. התפתחות סגנון הכתיבה בחיבורים מדעיים במאה הראשונה להופעת האוניברסיטאות באירופה לעומת התפתחותו במנזרים היה נושא עבודתו.
מר ימים נשא שלוש נשים, נוּמי, שְׁני, וברכה. שלושתן בילו איתו לילה סוער אשר לאחריו נרדמו ולא התעוררו יותר.
אשתו הרביעית, עֲדַת זֶרֶם, הסכימה להינשא לו בשלושה תנאים, אחד שיקנה אותה מאביה במטבע שחוקה, שֵׁנִי שילדיהם לא יֵדעו קרוא, שלישי שלא ייגע בה לעולם. ביום נישואיהם החליטה נפשו של מר ימים שלא לגעת באישה או באיש או בחיה כל ימי חייו. זיווגיהם של מר ימים ועדת זרם נעשו באמצעות אחת מהדרכים הפשוטות שהמדע בזמנם הציע כתחליף לבעילה.
עדת זרם קשתה להרות. לאחר שלושים ושש שנים הרתה וילדה שלישיית בנות: מרת זרם, עדת זָרים, ומרת זרים. מרת זרם לזרים היתה. עדת זרים ומרת זרים חיו ביחד בארמון נפלא בנוי בסגנון משונה ומופלא ביותר פרי תכנונם של בני דעואל. המבנה שילב להפליא קווים רומנסקיים פשוטים עם עיטורים גותיים חמקניים, אשר תוכננו בחכמה כה רבה עד שלא הכבידו על הקלות והטבעיות של המבנה. בן דעואל הקטן, זר נוח, הוא שניצח על מלאכת הרכבת התכניות. לימים נודע שמו בעולם כאדריכל גדול. הוא תכנן את המוזיאון לאמנות דתית וחילונית של עמי כֶּרֶם, שנבנה על קרקע בינלאומית שנרכשה על ידי הסתדרות הקהילות החופשיות וקהילת בזי אמריקה ושנתרמה במיוחד למטרה זו בצפון מדינת ניו יורק. אך כל זה היה שנים רבות אחרי כן.
עדת זרים ומרת זרים הביאו יחד לעולם שני ילדים בריאים. הבכור, אריה מילוא, והבכיר ממנו גוֹבָרִין. גובָרין לִבו נטה אחר דברים הרבה. בצעירותו התעניין בבוטניקה בבחרותו באסתטיקה בגברותו בדברים רבים נוספים. עד ימיו היתה כל הארץ ימים. גוברין הוא זה שנטע אי בסערת הימים.
אחריו קמו עוד איים רבים: אי רן, אי צח, אי צם, אי דר ועוד רבים, אך אִיוֹ היה הראשון, והיציב שבהם. היה זה באיו, בזמן שסייר ביערות שבו ורשם לעצמו את מיני העצים והפרחים השיחים והשיבולים, הקוצים והדרדרים, השרכים והרזים, העשבים, העשבים השוטים, העשבים השותים, הצמחים הטורפים, הציצים והאיבים, הדשאים והחרולים, — שכן הוא אמנם רשם את מיניהם ותיאר אותם לעצמו, אך עשה זאת מתוך כוונה ביום מן הימים לפרסם לאוות אִמותיו ספר מחקר מקיף על צמחיית אִיוֹ, פלורה אִיָה, שיהיה מיון מדעי מדוקדק של כל מיני הצומח והעוֹשֵׂב, בליווי תיאורים מפורטים, רישומים, מספר רב של תמונות בצבע, נספח שבו מגדיר שיטתי לנוחות הקורא, ואינדקס מיוחד ממוין לשבע חלוקות ותשע חלוקות משנה — וכל זאת למה ביום מן הימים? כי זהו פרויקט רציני מאוד, ממש מפעל חיים, משום שצמחיית איו היא מהמגוונות בעולם. — שהוא, גוברין, ראה לראשונה את בתו היפה של דעואל.
בתו היפה של דעואל מעולם לא לבשה בגד. שדיה ביקשו מעיניו שייגע בם. הוא קרא שני מיני צמחים על שם הפטמות: קשות וכהות. כל שהתבונן בטבורה נשאף אליו, הרגיש נוחת על מסלול הנחיתה במרכז הבטן על העור השחום, ונופל לנִקְבָּה זו, לטבור, לכפתור הלידה, עובר דרכו לחלום. לאחר שנישאו, וזה היה במסיבה שהפכה לציון תאריכִי באי — היא ארכה שבעה ימים וארבעים לילות אשר כל מי שנרדם במהלכם חלם חלום שלא היו בו רשעים — שמהּ בפי תושבי האי היה מְסִיבְּ, ובדרך זאת הם ציינו תאריך: לשון ״המאה הראשונה לפני מְסִיבְּ״, ״המאה השתים־עשרה לאחר מְסִיבְּ״ וכגון כך. — כיסתה, בעידוד אישהּ, את טבורה בבד קטן שעליו רקמה את דגל האי. פס אחד סגול ושני פסים לבן וצהוב, לבן וצהוב.
שבע שנים חיזר גוברין אחרי בתו היפה של דעואל, הוא המציא לה אלף שמות. קרא לה כששמעה וכשלא שמעה. דיבר עם אביה, בכה לפני אִמותיו. לבסוף היא נתנה לו נשיקה על הלחי. לאט. ואמרה שהיא אוהבת אותו ושתינשא לו אבל לפני כן הוא צריך לתת לה שם. תשע שנים גוברין חיפש לה שם. הוא שתק ופרש מן העולם כדי למצוא את השם המיוחל. הוא עבר לגור במנזר מבודד על ראש הר מבודד במרכז יער מבודד במחוז נידח במדינה שייסד אחיו אריה מילוא והיה מושל בה ביד רמה. כלומר אחיו אריה מילוא היה מושל בה ביד רמה.
עוד בנעוריו גילה אריה מילוא תכונות של מנהיג. לא בטוח שהמילה הזאת מתאימה, בכלל המילה הזאת לא מתאימה לתיאור הדבר שאותו רוצים לתאר כאשר משתמשים בה בימינו, אם כי ההוראה הגורמת של הבניין דווקא מתאימה. אז אם כן, שליט (אני חוזר: תכונות של וכו׳) תקיף. הוא נהג להטיל מרות על כל ילדי האי, הצעירים והבוגרים ממנו. יש לציין שהשתייכותו הקרובה, שקרובה ממנה אין, למשפחת מייסד האי, הציבה אותו במצב נוח לעשות כן. אך, כמי שהכיר אותו אישית, אני יכול להבטיח לכם שגם אם הייתם שׂמים אותו על גדות הווֹלגה, הוא כבר היה מאכיל את המוּז׳יקים בחרא של הבהמות האומללות שחורשות את השדות שגם את הבעלות עליהם הוא היה משיג בדרך שאולי לא היתה עומדת בפני עינו המשפטית הבוחנת של אבי סבו, אבל במונחי המקום היתה בוודאי לגיטימית לגמרי (לגיטימית היא ודאי לא מילה שמוז׳יק היה משתמש בה באותה תקופה, בעיקר לא כלפי גזל אדמותיו, אך את המילה הנהוגה המדויקת עצמה איני יודע).
(אגב אותה המרוּת שהוא הטיל בצעירותו בימים מאוחרים הרבה יותר עזבה אותו ועברה לרמת אנטוליה. שם היא חייתה תקופה ארוכה מאוד עם שבט צוענים שגר באהלי קבע באזור של מעיינות חמים שהיו משנים את מקומם.)
אריה מילוא, אין זה המקום להרחיב עליו. אך בכל זאת אספר שבזקנתו, והוא זכה לזקנה מופלגת, שנים רבות לאחר שירד מִכס המושל שְׂבע אכזבות ומרירות, הפך למשורר מן הגדולים שקמו לעמו. הוא סיפר על עצמו, בפואמה אוטוביוגרפית־פילוסופית ארוכה ששקד על חיבורה שמונים ושלוש שנים, שהוא מהבודדים שזכו להיוולד שנים רבות אחרי שנולדו בפועל. הוא התכוון כמובן לכך שהפך למשורר בגיל מאוחר מאוד. נו, לא יודע. אם אתם שואלים אותי יכול להיות שאני חושב שלהיוולד מתי שנולדים בפעם הראשונה זה הכי טוב. אבל אולי במקרה שלו עדיף מאוחר מאשר לעולם לא.
באותה תקופה שגוברין התבודד באותו מנזר כדי למצוא את שם אהובתו, כפי שסיפרתי, הוא שתק ולא דיבר. ממש לא הוציא מילה אחת מפיו. ובאותה התקופה האחים בני דעואל, אחֵי החלום, האמנים המומחים ששלחו ידם בכל אמנות מועילה ומהנה בני אדם, ותכננו מבנים וגנים, מזרקות ציבוריות, כיכרות ציבוריים, כיכרות עם מזרקות, חצרות אחוריות של ארמונות שנרקמו בהם מזימות אהבהבים, באותו הזמן הם, זאת אומרת כל אחד מהם, מחק אות אחת משמו. בדיו של אותן האותיות, שבכל אחד משמות האחים היה בעל צבע שונה, באותו דיו שעורבב וקיבל צבעוניות מדהימה, הם צָרוּ בור וקראו לו סיפוק. במהלך השנים השתבש שם הבור והפך לשפתיים. תיירים נוסעים, שראו את הבור כמה מאות לאחר שנבנה, ותיארו אותו בחיבוריהם, ציינו שהוא דומה ל… אך אין לסמוך עליהם.
עתה הגיעה השעה לספר מה אירע לבני דעואל אחֵי החלום במשך תשע השנים אשר בהן התבודד גוברין. אך כדי לספר כל מה שאירע להם צריך הרבה מקום. לכן אספר מקצת מה שקרה לכל אחד מהם.
זמיר הורה בצוואתו לכתוב על מצבתו את המילים ״אנו מוסרים את נפשנו״. אשתו שכנעה אותו להוסיף כוכבית קטנה ליד הכתוב, ולהוסיף בהערת שוליים, ליד כוכבית דומה, מתחת, את המשפט ״כדי לתת לכם כמה רגעים הנאה״. בנם שכנע אותם להוסיף עוד כוכבית ליד ההערה הראשונה ולהוסיף את המשפט: ״עדיף היה לא לכתוב את השטויות האלה״. זמיר האריך ימים גם לאחר שכתב צוואה וזכה לזקנה מופלגת.
זבח נשא אישה והוליד שבעה בנים. אך הם כולם נולדו בגוף אחד. אח כמה שהם שיגעו את הגוף המסכן, ממש עשו לו את המוות! בסוף הוא התעייף ועזב אותם אבל הם באותו שלב כבר שכחו ממנו לגמרי ולא היה אכפת להם והם המשיכו להתווכח ולריב ולהשתולל בלעדיו. עד היום אפשר לשמוע אותם רבים ומרעישים בגבעת אחישבע.
זחל הקדיש מספר שנים של התבוננות עמוקה לברר על מה חלה שלילה.
פרא ויתר על שאיפותיו. הוא ירה כל אחת מהן כחץ. וזה רק עשה לו טוב. שאיפותיו בסוף התגשמו.
זַעַל היה עד למקרה מפליא. הוא בא לבקר בבית שהוא ואחיו תכננו לפני שנים, הלא הוא בֵּיתן של עדת זרים ומרת זרים, ובעומדו בגן היפה הוא ראה את הבית ממריא ופורח באוויר, ממש מרחף כך לאִטו. הוא היה כה קל עד שעף.
בר נפש היה לסופר גדול שהתאמץ להעביר לקוראים בבהירות ובמקוריות את חוויות חייו. לבסוף הפסיק כי הבין שהכתיבה, ובעיקר הקריאה, הן חלק מחוויות החיים, ולא להפך.
את בן נמר אכל דבר אחר. בלע אותו חי.
זַר נוֹחַ ערך את טיוטות כתבי אחיו בר נפש, שוב ושוב ושוב.
ככלות תשע שנות התבודדות, שבמהלכן לא הוציא גוברין מילה אחת מפיו, הוא חייך. הוא מצא את שמה. הוא קרא לה. רוצים לדעת מה שם הוא קרא לה? אני אגיד לכם, הוא קרא לה: ״אהובתי״.
גוברין ואהובתו חיו חיים באמת מאושרים.
אחד מילדיהם היה אמן גדול. יצר הרבה יצירות אמנות. הוא שאף תמיד ליצור יצירות יותר ויותר טובות. ואכן הצליח בכך. הוא יצר יצירות גדולות ונפלאות ביותר. למעשה כמעט כל אחת מיצירותיו היא נפלאה וגדולה בפני עצמה ונפלאה וגדולה מהקודמות לה.
בשלב כלשהו בחייו היצירתיים הפריע לו שהגמול על יצירתו הוא לא עצם היצירה בלבד. הפריע לו שבגמול מעורבת גם הערכת הקהל. הוא חש שזהו מכשול בפני טוהר יצירתו. גם מכשול בפני עצמו וגם משום שהערכה זו מעוררת בנפשו דחפים ויצרים שהוא ראה כשליליים. רדיפת כבוד למשל, ועוד. שנים רבות הוא קיבל מגרעת זאת בלית ברירה. זה המחיר שעליו לשלם, חשב. אבל זה הלך וגרע. הוא לא הסכים לכך יותר. הוא החליט על מעשה נועז לאָמָּן כמותו. היצירות שייצור מהיום והלאה — הוא לא יפרסמן. איש לא יראה אותן מלבדו. כך ייטהר ממה שהציק לו. הוא יצר כמה יצירות גדולות ונפלאות ביותר, יותר מכל מה שיצר עד אז. ואיש לא חווה אותן מלבדו. כך הוא חופשי מהרצון לִגְמוּל. האמנם? הוא גילה שעדיין היה בו רצון לגמול על יצירתו, — גמול שהוא עצם היצירה. לאחר שחי עם העובדה תקופה ארוכה הוא הבין שאת זה הוא יכול לסבול. זה היה כמו תבלין חריף שמיעוטו יפה. אך דבר אחר התעורר והחל להציק לו: הוא הבין שמעשה אמנות גדול באמת הוא זה שכוונת היוצר ליצור לא ניכרת בו. שהוא כאילו קיים לעצמו.
בשנים ההן ניסה לצמצם ביצירותיו את ניכרות כוונת היצירה, ועשה בכך חיל. אין כבר מילים לתאר את ההישגים האמנותיים שהגיע אליהם.
לאחר שנים חשב שאולי יוכל לפתור את יצירותיו כליל מפגם זה שלשיטתו היה פגם, על ידי כך שמראש יחליט שהוא עצמו לא יראה את היצירה עם היגמרהּ. והוא יצר את יצירותיו הגדולות ביותר בדרך זו. עם כל הכאב הנורא והצער והוויתור, הוא לא נתן לעצמו לחווֹת את היצירה המושלמת. מראש הוא התנה עם עצמו כך. כאשר גמר את היצירה ממש בעצם אותו הרגע העביר אותה ממחיצת חושיו. ואפילו רגע לפני.
אך עוד הוא הרגיש שלא הגיע למקום שאליו חתר. לאחר שנות דור בשלה בו ההכרה שעליו ליצור את יצירותיו באופן שאפילו לא יֵדע שהוא יוצר אותן. כלומר שלא ייחשף אליהן לא רק כאשר הן גמורות אלא גם לא בעת תהליך היצירה, ואפילו לא בזמן יוזמת היצירה. רק כך תהיה יצירתו מעשה יצירה חף ממעשה יצירה. חופשי ומשוחרר ממנו. הוא יצר, בבלי דעת, כמה יצירות כאלו. כל אחת מהן, יצירתהּ ארכה שנים. היו אלה יצירות כל כך גדולות עד שאין מילים בשפה לתאר ובטח שלא לשבח אותן. וגם מחוץ לשפה אין ואי אפשר. לכן המשפט האחרון הוא חסר תועלת משום שהוא מנסה להצביע על שבחים שמחוץ לשפה אך אומר שאין כאלה.
את יצירתו האחרונה הכבירה מכולן סיים על ערש מותו ל״ע, אך לא הוא ואין צריך לומר לא שום אדם אחר, לא ידע זאת.
מה שהוא לא הבין ולא ידע הוא שאולי, ואין זאת בהכרח עמדת כותב שורות אלו אלא הצעה, יש דרגה גבוהה, לפחות לשיטתו, ממעשה האמנות ללא מעשה אמנות. או בניסוח טוב ובהיר יותר: דרגה גבוהה יותר מלעשות מעשה אמנות חף ממעשה אמנות. והיא לא לעשות מעשה אמנות, גם אם הוא חף ממעשה האמנות. הרחמן יצילנו מגישה כזו.
כותב שורות אלו בזמן כתיבת שורות אלו, לא אחז אף אחת מהדרגות שבהן עמד בנם של גוברין ואהובתו.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.