ספר המראות

פרולוג

קיבלתי את מכתב הפנייה בינואר, כשכולם פה בסוכנות עדיין ניסו להתאושש מההנגאוברים של אחרי חג המולד.

ההודעה הצליחה לחמוק מתיקיית הזבל שלי והופיעה בתיקיית הדואר הנכנס, שבה הסתדרה בתור עם עוד כמה עשרות כמוה. העפתי מבט במכתב הפנייה והוא נראה לי מסקרן, אז הדפסתי אותו עם העמודים המצורפים מכתב היד החלקי, והנחתי אותם במגירת השולחן שלי. הייתי עסוק בסגירת עסקה, כך ששכחתי מהם עד סוף החודש. בסוף השבוע, שהוארך על ידי יום הזיכרון למרטין לותר קינג, נתקלתי שוב בדפים, ששכבו על ערמה של כתבי יד שהתכוונתי לקרוא במהלך החג.

על מכתב הפנייה היה חתום "ריצ'רד פלין", וזה היה נוסחו:

פיטר היקר,

שמי הוא ריצ'רד פלין, לפני עשרים ושבע שנים סיימתי לימודי אנגלית בפרינסטון. חלמתי להפוך לסופר, פירסמתי כמה סיפורים קצרים במגזינים, ואפילו כתבתי רומן של מאה אלף מילים, שאותו זנחתי לאחר שנדחה על ידי כמה מוציאים לאור (וכיום גם אני מוצא אותו בינוני ומשמים). לאחר מכן מצאתי עבודה במשרד פרסום קטן בניו ג'רזי, ובתחום אני עובד עד עצם היום הזה. בתחילה שיקרתי לעצמי שיש נקודות השקה בין פרסום לספרות, ושבבוא היום אחזור להיות סופר. מובן ששום דבר כזה לא קרה. אני חושב שלרוע המזל, עבור רוב האנשים התבגרות משמעה פיתוח היכולת לנעול את חלומותיהם בקופסה ולהשליך אותה לאיסט ריוור. היה נדמה שאני לא היוצא מהכלל.

אבל לפני כמה חודשים גיליתי דבר־מה חשוב, שהזכיר לי סדרה של אירועים טרגיים שהתרחשו בסתיו ובחורף של 1987, שנתי האחרונה באוניברסיטת פרינסטון. אתה בוודאי מכיר את זה: אתה חושב ששכחת משהו — אירוע, אדם, מצב — ולפתע פתאום אתה מבין שהזיכרון נָמֵק באיזה חדר סודי במוחך ושהוא תמיד היה שם, כאילו זה התרחש רק אתמול. זה כמו לפתוח ארון ישן גדוש בזבל, וכל מה שאתה צריך לעשות זה להזיז קופסה אחת או חפץ אחד כדי שהכול יתמוטט עליך.

הדבר ההוא היה משול לנַפָּץ. שעה אחרי שגיליתי את המידע, עדיין חשבתי על חשיבותו. התיישבתי אל השולחן מוצף בזיכרונות, והתחלתי לכתוב. בשלב שעצרתי כבר היתה השעה הרבה אחרי חצות, וכתבתי יותר מחמשת אלפים מילים. דומה היה שלפתע גיליתי מחדש את זהותי, לאחר ששכחתי את עצמי לחלוטין.

כשהלכתי לחדר האמבטיה לצחצח שיניים, היה נדמה לי שאדם שונה מביט אלי מן המראה. לראשונה זה שנים רבות נרדמתי מבלי לקחת כדור, וביום המחרת, לאחר שהודעתי לסוכנות שאני לוקח שבועיים חופשת מחלה, המשכתי לכתוב.

פרטי האירועים בחודשים ההם ב־1987 חזרו אל תודעתי בכאלה עוצמה ובהירות, שעד מהרה הם הפכו חיים וחזקים יותר מכל דבר אחר בחיי בהווה. היה נדמה שהתעוררתי משינה עמוקה, שבמהלכה מוחי הכין את עצמו בדממה לרגע שבו אתחיל לכתוב על האירועים, שגיבוריהם היו לורה ביינס, פרופ' ג'וזף וידר ואני.

מובן מאליו שלאור התוצאה הטרגית, הסיפור מצא את דרכו לעיתונים בזמנו, לפחות חלקו. אני עצמי הוטרדתי על ידי בלשי משטרה ועיתונאים במשך זמן ניכר. זאת היתה אחת הסיבות שהניעו אותי לעזוב את פרינסטון ולסיים את התואר השני שלי בקורנל, ולחיות שנתיים ארוכות ועלומות באיתקה. אבל איש מעולם לא גילה את האמת כולה על הסיפור ששינה לעד את חיי.

כפי שאמרתי, נתקלתי בָּאמת לפני שלושה חודשים והבנתי שאני חייב לחלוק אותה עם אחרים, אף שהכעס והתסכול שהרגשתי, ועודני מרגיש, מציפים אותי. אבל לפעמים שנאה וכאב יכולים לשמש דלק באוקטן משובח בדיוק כמו אהבה. התוצאה של אותה הכוונה היא כתב היד שהשלמתי לאחרונה, בתום מאמץ שהותיר אותי מותש נפשית וגופנית. צירפתי דוגמה, על פי ההנחיות שמצאתי באתר שלכם. כתב היד מושלם ומוכן להגשה. אם תהיה מעוניין לקרוא את כולו, אשלח לך אותו מיידית. השם הזמני שבחרתי לו הוא ספר המראות.

אעצור כאן, מפני שאני רואה על מסך המחשב שלי שכבר עברתי את הגבלת חמש מאות המילים למכתב הפנייה. בכל מקרה, אין עוד הרבה לומר עלי. נולדתי וגדלתי בברוקלין, לא נישאתי ואין לי ילדים, ואני סבור שעובדות אלו נובעות, בין השאר, מכך שמעולם לא שכחתי באמת את לורה. יש לי אח, אדי, שגר בפילדלפיה, ושאותו אני רואה לעתים רחוקות מאוד. הקריירה שלי בפרסום היתה נטולת דרמות, ללא הישגים יוצאים מן הכלל או תקריות לא נעימות — חיים אפרוריים עד סנווּר, כשאני נחבא בין צללי בבל. היום, כשאני מתקרב בהדרגה אל סוף חיי העבודה שלי, אני קופירייטר בכיר בסוכנות סוג ב' שממוקמת במנהטן, די קרוב לצ'לסי, ששם אני מתגורר זה יותר משני עשורים. אני לא נוהג בפורש ולא שוהה במלונות חמישה כוכבים, אבל אני גם לא צריך לדאוג מה יביא המחר, לפחות לא כשזה נוגע לכסף.

תודה על הזמן שהקדשת, והודע לי בבקשה אם תרצה לקרוא את כתב היד המלא. הכתובת ומספר הטלפון שלי מצורפים מטה.

שלך,

ריצ'רד פלין

הכתובת היתה בקרבת תחנת פנסילבניה. אני מכיר את האזור היטב, שכן גרתי שם זמן־מה בעצמי.

מכתב הפנייה היה די חריג.

קראתי מאות אם לא אלפי מכתבים מסוג זה במהלך חמש שנותי כסוכן בברונסון את מֶטֶרְס. לסוכנות הספרותית שבה התחלתי כעוזר זוטר תמיד היתה מדיניות פתוחה של הגשת כתבי יד. רוב מכתבי הפנייה היו מגושמים, נטולי חיים, ונעדרו את הדבר המסוים שמרמז כי הסופר הפוטנציאלי מדבר אליך ורק אליך, ולא סתם למישהו ממאות הסוכנים שאת שמותיהם וכתובותיהם ניתן למצוא במדריך המוציאים לאור. קצתם היו ארוכים מדי ומלאים בפרטים חסרי תוחלת. אבל המכתב של ריצ'רד פלין לא השתייך לאף אחת מהקטגוריות האלה. הוא היה מדויק, כתוב היטב, ומעל הכול הקרין חום אנושי. הוא לא אמר שיצר קשר רק איתי, אבל מבלי לדעת למה, הייתי כמעט בטוח שזה היה המקרה. הוא בחר בי מסיבה מסוימת שלא ראה לנכון להצהיר עליה במכתב הקצר.

קיוויתי שאוהב את כתב היד באותה המידה שאהבתי את מכתב הפנייה, ושאוכל לתת תשובה חיובית לאיש ששלח אותו, איש שחשתי כלפיו אהדה סמויה כבר אז באופן בלתי ניתן להסבר כמעט.

שמתי בצד את שאר כתבי היד שהתכוונתי לעיין בהם, הכנתי קפה, התמקמתי על הספה בסלון והתחלתי לקרוא את החלק ששלח.

1

עבור רוב האמריקאים היתה 1987 השנה שבה שוק המניות המריא רק כדי להתרסק אחרי זה, פרשת איראן־קונטראס המשיכה לטלטל את הכיסא של רונלד רייגן בבית הלבן, ו היפים והאמיצים החלו לפלוש לבתינו. עבורי זאת היתה השנה שבה התאהבתי וגיליתי שהשטן קיים.

כבר למדתי בפרינסטון קצת יותר משלוש שנים וגרתי בבניין מכוער ישן ברחוב בֵּייארד, בין המוזיאון לסמינר הדתי. בקומת הקרקע היו סלון ומטבח פתוח, ולמעלה היו שני חדרי שינה גדולים עם מקלחות צמודות. המקום נמצא במרחק עשרים דקות הליכה בלבד מאולם מֵקוֹש, שבו למדתי את רוב שיעורי האנגלית.

אחר צהריים אחד באוקטובר, כשחזרתי הביתה ונכנסתי למטבח, הופתעתי לגלות שם אישה גבוהה רזה עם שיער בלונדיני ארוך ושביל באמצע. היא שלחה אלי מבט ידידותי מאחורי משקפיים עבי מסגרת, שהעניקו לה מראה חמור סבר וסקסי בעת ובעונה אחת. היא ניסתה לסחוט חרדל משפופרת, מבלי שהבינה שקודם יש לקלף את אטם האלומיניום. סובבתי את המכסה, הורדתי את האטם והחזרתי לה את השפופרת. היא הודתה לי ומרחה את הממרח הצהוב הסמיך על נקניקיית הענק שבישלה.

"היי, תודה," אמרה במבטא שגררה איתה מהמערב התיכון, ושכנראה סירבה להיכנע לתכתיבי האופנה ולהשיל אותו. "רוצה קצת?"

"לא, תודה. אגב, אני ריצ'רד פלין. את הדיירת החדשה?"

היא הינהנה. היא לקחה ביס רעבתני וניסתה לבלוע במהירות לפני שענתה.

"לורה ביינס. נעים להכיר. מי שגר פה לפנַי גידל בואש מחמד או משהו בסגנון? הסירחון שיש למעלה יכול לשמש להסרת שיער בנחיריים. בכל מקרה אצטרך לצבוע מחדש את החדר. ומשהו לא בסדר עם הבוילר? הייתי צריכה לחכות חצי שעה לפני שהמים התחממו."

"מעשן כבד," הסברתי. "הדייר הקודם, אני מתכוון, לא הבוילר. ולא רק סיגריות, אם את מבינה למה אני מתכוון. אבל מעבר לזה הוא היה בחור נחמד. מהיום למחר הוא החליט לצאת לשבתון, אז הוא חזר הביתה. מזלו שבעלת הבית לא הכריחה אותו לשלם שכר דירה עד סוף השנה. בעניין הבוילר, כבר היו פה שלושה אינסטלטורים שניסו לתקן אותו. הם לא הצליחו, אבל עוד לא איבדתי תקווה."

"נסיעה טובה," אמרה לורה בין ביסים בהתייחסות לדייר הקודם. היא הצביעה על המיקרו שעמד על השיש. "אני מכינה פופקורן, ואחרי זה מתכוונת לראות טלוויזיה — יש שידור חי של ג'סיקה בסי־אן־אן."

"מי זאת ג'סיקה?" שאלתי.

המיקרו ציפצף להודיע שהפופקורן מוכן להישפך לקערת הזכוכית הגדולה שלורה דלתה ממעמקי הארון מעל הכיור. "ג'סיקה מקלוּר היא ילדה שנפלה לתוך באר בטקסס," היא הסבירה. "סי־אן־אן מסקרים את החילוץ בשידור חי. איך לא שמעת על זה? כולם מדברים על הסיפור."

היא שמה את הפופקורן בקערה ואותתה לי לבוא אחריה לסלון.

התיישבנו על הספה, והיא הדליקה את הטלוויזיה. למשך זמן־מה איש מאיתנו לא אמר מילה, רק צפינו בהשתלשלות האירועים על המסך. זה היה אוקטובר מתון וחמים, שנעדר כמעט לחלוטין את הגשמים הרגילים, ואור בין ערביים שלֵו הזדחל על פני דלתות ההזזה מזכוכית. מעברם שכן הפארק שהקיף את כנסיית טריניטי האפלה והמסתורית.

לורה גמרה לאכול את הנקניקייה ולקחה חופן פופקורן מהקערה. נדמה ששכחה ממני לחלוטין. על המסך הופיע מהנדס שהסביר לכתבת איך מתקדמת עבודת החפירה של פיר מקביל לבאר, שנועד לאפשר למחלצים גישה אל הילדה הלכודה מתחת לפני הקרקע. לורה בעטה מעליה את נעלי הבית וקיפלה את רגליה מתחתיה על הספה. שמתי לב שציפורניה משוחות בלכה סגולה.

"מה את לומדת?" שאלתי אותה בסוף.

"אני עושה תואר שני בפסיכולוגיה," אמרה בלי להסיר את עיניה מהמסך. "זה התואר השני השני שלי. את התואר השני הראשון עשיתי במתמטיקה, באוניברסיטת שיקגו. נולדתי וגדלתי באוונסטון, אילינוי. היית שם? המקום שאנשים לועסים בו טבק ושורפים צלבים?"

שיערתי שהיא צריכה להיות מבוגרת ממני בשנתיים־שלוש, וזה מעט הרתיע אותי. בגיל הזה הבדל של שלוש שנים נראה משמעותי.

"חשבתי שבמיסיסיפי זה ככה," אמרתי. "לא, מעולם לא הייתי באילינוי. נולדתי וגדלתי בברוקלין. רק פעם אחת הייתי במערב התיכון, בקיץ כשהייתי בן חמש־עשרה, נדמה לי, ואבא שלי ואני יצאנו לדוג באגם אוֹזרקס, מיזורי. ביקרנו גם בסנט לואיס, אם אני זוכר נכון. פסיכולוגיה אחרי מתמטיקה?"

"תראה, בבית ספר חשבו שאני סוג של גאונה," היא אמרה. "בתיכון זכיתי בכל מיני תחרויות מתמטיקה בינלאומיות, ובגיל עשרים ואחת כבר גמרתי תואר שני והתכוננתי לדוקטורט. אבל סירבתי לכל המלגות והגעתי לכאן ללמוד פסיכולוגיה. התואר השני שלי במדעים עזר לי להתקבל לתוכנית מחקר."

"בסדר, אבל זה עדיין לא עונה לי על השאלה."

"קצת סבלנות, זה הכול."

היא סילקה פירורי פופקורן מחולצת הטריקו שלה.

אני זוכר את זה היטב. היא לבשה ג'ינס משופשפים שהתחילו להיות אופנתיים בזמן ההוא, מאלה שהיו בהם כמה רוכסנים, וטריקו לבנה.

היא הלכה למקרר להביא קולה ושאלה אם גם אני רוצה. היא פתחה את הפחיות, תקעה קשית בשתיהן, חזרה אל הספה והושיטה לי אחת.

"בקיץ אחרי שגמרתי את הלימודים התאהבתי בבחור מאוונסטון. הוא חזר הביתה לחג. עשה תואר שני באלקטרוניקה באם־איי־טי, משהו שקשור למחשבים. בחור נאה וכנראה גם חכם, בשם ג'ון ר' פינדלי. הוא היה מבוגר ממני בשנתיים, והכרנו בכללי מימי התיכון. אבל חודש אחרי זה ג'וליה קרייג, אחת מהיצורים הכי מטומטמים שיצא לי להכיר, סוג של הומיניד שלמדה להגות עשר מילים, לעשות שעווה ברגליים ולהשתמש בסכו"ם, גנבה לי אותו. הבנתי שאולי אני טובה במשוואות ובאינטגרלים, אבל אין לי שמץ של מושג איך המין האנושי חושב באופן כללי, ואיך גברים חושבים באופן ספציפי. הבנתי שאם לא אזהר, בסוף אעביר את חיי בחברת חתולים, שרקנים ותוכים. ובגלל זה בסתיו שאחרי באתי לפה. אמא דאגה וניסתה לגרום לי לשנות את דעתי, אבל היא תמיד הכירה אותי מספיק טוב כדי לדעת שיהיה קל יותר ללמד אותי לרכוב על מטאטא. עכשיו אני בשנה האחרונה, ולרגע לא התחרטתי על ההחלטה שלי."

"זאת גם השנה האחרונה שלי. למדת את מה שהתכוונת ללמוד?" שאלתי. "זאת אומרת, על איך גברים חושבים?"

היא הישירה אלי מבט לראשונה. "אני לא בטוחה, אבל חושבת שהתקדמתי. ג'ון נפרד מהגודזילה אחרי שבועות ספורים. אחרי זה לא עניתי לטלפונים שלו, למרות שבמשך חודשים ניסה ליצור איתי קשר. אולי אני סתם בררנית, אתה יודע."

היא גמרה את הקולה שלה והניחה את הפחית הריקה על השולחן.

המשכנו לצפות בחילוץ של הילדה מטקסס בטלוויזיה, פיטפטנו כמעט עד חצות תוך שתיית קפה, ומדי פעם יצאנו לגינה לעשן מרלבורו שהיא הביאה מחדרה. בשלב מסוים עזרתי לה לסחוב פנימה את שאר החפצים שלה שנשארו בתא המטען של היונדאי הישנה שלה שחנתה במוסך, ולאפסן את המלתחה שלה.

לורה היתה נחמדה, היה לה חוש הומור, והתרשמתי שהיא קראה הרבה. כמו כל בגיר טרי, הייתי הר געש של הורמונים. בזמנו לא היתה לי חברה והייתי נואש לעשות סקס, אבל אני זוכר בבהירות שבהתחלה לא חשבתי לרגע על האפשרות להיכנס איתה למיטה. הייתי בטוח שיש לה חבר, למרות שלא דיברנו על הנושא. אבל הייתי מוטרד באופן נעים מהרעיון שאחלוק את הבית עם אישה, משהו שלא עשיתי עד אז. היה נדמה שלפתע פתאום תהיה לי גישה למסתורין אסור.

האמת היתה שלא אהבתי את האוניברסיטה, וכבר בער לי לגמור את השנה האחרונה ולעוף משם. נולדתי וגדלתי בברוקלין, בשכונת ויליאמסבורג, ליד רחוב גרנד, שאז הבתים בו היו זולים בהרבה מאשר היום. אמא לימדה היסטוריה בבית הספר לבנים ולבנות בבֵּד־סְטַיי, ואבא היה סייע רפואי בבית החולים של מחוז קינגס. במילים אחרות לא הייתי ממעמד הפועלים, אבל הרגשתי ככה בגלל שכונת הצווארון הכחול שבה גרתי.

גדלתי ללא בעיות חומרניות משמעותיות, למרות שההורים שלי לא יכלו להרשות לעצמם הרבה דברים שהיינו רוצים שיהיו לנו. אנשי ברוקלין עניינו אותי, והרגשתי כמו דג במים בתוך בליל הגזעים והמנהגים השונים הזה. שנות השבעים היו תקופה קשה לעיר ניו יורק, ואני זוכר שרבים היו עניים מרודים ושאלימות היתה עניין שבשגרה.

כשהגעתי לפרינסטון הצטרפתי לכמה אגודות אקדמיות, הפכתי לחבר באחד ממועדוני האכילה המפורסמים האלה בשדרות פּרוֹספֶּקט, והסתובבתי עם שחקנים חובבנים ממועדון טרייאנגל.

הקראתי כמה סיפורים קצרים שכתבתי לקראת סוף התיכון בפני חוג ספרותי בעל שם אקזוטי. את הקבוצה ניהל סופר ידוע במידה צנועה שלימד כמרצה אורח, וחבריה התחרו זה בזה בעינוי השפה האנגלית לצורך יצירת שירים חסרי פשר. כשהם הבינו שהסיפורים שלי "קלאסיים" בסגנונם ושאני מוצא השראה ברומנים של המינגוויי וסטיינבק, הם החלו לקטלג אותי כפריק. בכל מקרה, בשנה שאחרי העברתי את זמני הפנוי בספרייה או בבית.

רוב הסטודנטים היו בני מעמד הביניים מהחוף המזרחי, שחבריו חוו בהלה רצינית בשנות השישים, כשהיה נדמה שכל עולמם מתפורר, ושחינכו את צאצאיהם באופן שהיה אמור למנוע מהטירוף ההוא לחזור על עצמו אי־פעם. לשנות השישים היו מוזיקה, צעדות, קיץ האהבה, התנסויות בסמים, וודסטוק ואמצעי מניעה. שנות השבעים היו עדות לסיומו של הסיוט בווייטנאם, דיסקו, מכנסיים מתרחבים ושוויון זכויות. כך שהיתה לי תחושה שלא היה שום דבר אפי בנוגע לשנות השמונים, ושהדור שלנו פיספס את הרכבת. כמו שמאן זקן וערמומי, העלה מר רונלד רייגן באוב את רוחות שנות החמישים כדי לבלבל את מחשבתה של האומה. הכסף החריב את מזבחי כל האלים האחרים בזה אחר זה, ועשה הכנות לריקוד הניצחון שלו, בזמן שמלאכים גוצים, שעל תלתליהם הבלונדיניים ניצבו כובעי סטטסון רחבי שוליים, זימרו המנונים ליוזמה החופשית. קדימה, רוני, קדימה!

מצאתי שהסטודנטים האחרים היו קונפורמיסטים סנובים, למרות הפוזות המרדניות שעשו, ללא ספק מתוך אמונה שזה הדבר הנדרש מחברי ליגת הקיסוס, כסוג של זיכרון מעורפל כלשהו מהעשורים הקודמים. מסורות היו עניין משמעותי בפרינסטון, אבל עבורי הן היו לא יותר מהעמדת פנים — הזמן רוקן אותן מכל משמעות.

כל המרצים נראו בעיני יצורים בינוניים שנאחזו בכוח במשרה משובחת. הסטודנטים ששיחקו בלהיות מרקסיסטים ומהפכנים על חשבון הכסף של הוריהם לא נלאו מקריאת כותרים עבי כרס כגון הקפיטל, ואילו אלה שראו את עצמם שמרנים התנהגו כאילו הם צאצאים ישירים של אותו מתיישב שניצב בראש התורן של ה מייפלאואר, הצל על עיניו מפני השמש וצעק: " יבשה!" בעיני הראשונים הייתי זעיר־בורגני שיש לבוז לבני מעמדו ולרמוס ולדכא את ערכיו. בעיני האחרונים הייתי סתם זבל לבן צעיר מברוקלין, שאיכשהו הצליח להסתנן לקמפוס המופלא שלהם מתוך כוונות מפוקפקות, ומן הסתם, ראויות לגינוי. בעיני, בפרינסטון שרצו רובוטים יהירים שדיברו במבטא בוסטוני.

אבל ייתכן שכל הדברים האלה התקיימו רק במחשבתי. אחרי שהחלטתי להפוך לסופר לקראת סוף התיכון, בניתי לעצמי בהדרגה חזון עגמומי ומטיל ספק בעולם בעזרתם הבל־תשוער של האדונים הנכבדים קורמאק מקארתי, פול אוסטר ודון דלילו. הייתי משוכנע שסופר אמיתי חייב להיות בודד ועצוב, ובו בזמן לקטוף תמלוגים עסיסיים ולצאת לחופשות באתרי נופש אירופיים יקרים. אמרתי לעצמי שאם השטן לא היה מביא את איוב לנקודה שבה הוא ישב שבור ומותש על ערמת גללים, הוא בחיים לא היה רוכש לעצמו שם, ומהאנושות היתה נגזלת יצירת מופת ספרותית.

ניסיתי להימנע מלבזבז בקמפוס זמן רב מהנחוץ, כך שבסופי שבוע נסעתי לרוב בחזרה לניו יורק. הייתי משוטט בחנויות ספרים יד שנייה באפר איסט סייד, רואה הצגות בתיאטראות עלומים בצ'לסי והולך להופעות של ביל פריסל, ססיל טיילור וסוניק יות בניטינג פקטורי, שבדיוק נפתח ברחוב יוסטון. נהגתי ללכת לבתי קפה בשדרות מרטל או לחצות את הגשר אל הלואר איסט סייד ולאכול ארוחת ערב עם ההורים שלי ואחי הצעיר אדי, שעדיין היה בתיכון, באחת מהמסעדות המשפחתיות האלה שבהן כולם מכירים אלה את אלה בשמם הפרטי.

עברתי את המבחנים ללא מאמץ והתכרבלתי באזור הנוחות של ציונים ממוצעים, כך שגם לא יעשו לי בעיות וגם יהיה לי זמן לכתוב. כתבתי עשרות סיפורים קצרים והתחלתי רומן שלא התקדם מעבר לכמה פרקים. השתמשתי במכונת כתיבה רמינגטון ישנה, שאבא מצא בעליית הגג של הבית, תיקן ונתן לי אותה כמתנה כשיצאתי ללמוד באוניברסיטה. אחרי שקראתי מחדש את הטקסטים שלי ושיכתבתי אותם שוב ושוב, הגיעו רובם בסופו של דבר לפח האשפה. בכל פעם שגיליתי סופר חדש חיקיתי אותו באופן בלתי מודע, כמו שימפנזה שנמלא הערצה למראה אישה באדום.

מסיבה כזאת או אחרת לא נהניתי מצריכת סמים. עישנתי מריחואנה לראשונה בגיל ארבע־עשרה, בזמן טיול לגן הבוטני. בחור בשם מרטין הביא שני ג'וינטים, שחמישה או שישה מאיתנו העבירו ביניהם במקום נסתר, בהרגשה שהמים העכורים של הפשיעה גוררים אותנו למעמקיהם לנצח. בתיכון עישנתי עוד כמה פעמים, וגם השתכרתי מבירה זולה בכמה מסיבות בדירות מפוקפקות בשדרות דְריגְס. אבל לשמחתם של הורי, לא מצאתי כל עונג בהתמסטלות או בהשתכרות. בימים ההם אם היתה לך נטייה לסטות מדרך הישר, היה הרבה יותר סביר שתגמור מת מדקירת סכין או ממנת יתר מאשר שתמצא עבודה ראויה לשמה. עבדתי קשה בבית ספר, קיבלתי ציונים עילאיים וקיבלתי הצעות גם מקורנל וגם מפרינסטון, ונעניתי לשנייה, שנחשבה יותר מתקדמת בזמנו.

הטלוויזיה עדיין לא הפכה למצעד אינסופי של תוכניות, שבהן לוזרים שונים ומשונים נאלצים לשיר, לספוג עלבונות ממנחים וולגריים או להיכנס לברכות שחייה מלאות בנחשים. תוכניות הטלוויזיה האמריקאיות טרם שינו צורה למעשייה שמסופרת מפיו של אידיוט, שכל כולה צחוק וצליל ונטולת כל משמעות. עם זאת, לא מצאתי שום דבר מעניין בדיונים הפוליטיים הצבועים של הימים ההם או בבדיחות העבשות ובסרטים סוג ב' על בני נוער עם מראה פלסטי. המפיקים והעיתונאים ההגונים הספורים משנות השישים והשבעים, שעדיין נמצאו בתפקידי מפתח באולפני הטלוויזיה, נראו מגושמים ולא נינוחים כדינוזאורים שמבחינים במטאוריט שמבשר על קץ העידן שלהם.

אבל כפי שיצא לי לגלות, לורה אהבה לספוג מנות הגונות של טלוויזיית זבל בטענה שזה האופן היחיד שבו המוח שלה יכול לעבור לניוטרל, מה שאיפשר לו לסווג, לארגן בשיטתיות ולאחסן את כל החומר שצבר במהלך היום. כך קרה שבסתיו 1987 צפיתי ביותר טלוויזיה מאי־פעם ומצאתי סוג של עונג מזוכיסטי בישיבה שמוטה לצדה על הספה, כשאני מנדב הערות על כל תוכנית אירוח, אייטם חדשותי ואופרת סבון, כמו שני הקשישים הרטנוניים ביציע ב חבובות.

היא לא סיפרה לי מיד על פרופ' ג'וזף וידר. רק כשליל כל הקדושים הגיע, היא אמרה לי שהיא מכירה אותו. הוא היה מהדמויות הכי חשובות שלימדו בפרינסטון בשנים ההן, ונתפס כמעין פרומתיאוס שירד לשהות בקרב בני תמותה מן המניין ולחלוק איתם את סודות האש. צפינו ב לארי קינג לייב, שווידר הוזמן אליה לדבר על התמכרות לסמים — שלושה צעירים מתו ממנות יתר יום קודם לכן בבקתה ליד יוג'ין, אורגון. התברר שהפרופסור ולורה היו חברים טובים, על פי דבריה. נראה שבשלב ההוא כבר הייתי מאוהב בה, למרות שבזמנו לא הייתי מודע לכך.