ספר הנשמות



1334 | האי וַייט

 

בדממת הלילה, כשעה לאחר תפילת ההלל ושעתיים לפני תפילת השחר, התעורר פליקס, אב המנזר וקטיס, עם עוד כאב ראש נוראי. מחוץ לחלונו נשמעו שירת צרצרים ופעימת הגלים הקלושה ממצר סוֹלֶנט המתנשא למול החוף הסמוך. הצלילים היו מרגיעים, אך העניקו לו רק רגע אחד של נחת לפני שעווית בחילה גרמה לו להזדקף באחת לישיבה. הוא גישש באפלה אחר סיר הלילה וניסה להקיא. לשווא.

הוא היה בן שישים ותשע, ופיקפק מאוד באפשרות שיראה את העשור הבא לחייו.

המזון בקיבתו היה מועט. ארוחתו האחרונה כללה מרק בשר שהוכן במיוחד בידי האחיות, מרק שמנוני עם מח עצם וכתמי גזר. הוא השאיר את הקערה מלאה למחצה על שולחן הכתיבה שלו.

הוא הסיר מעליו את השמיכה, התרומם ממזרן הקש והצליח לעמוד רק לאחר שהתנודד קמעה. החבטות הקצביות בראשו היו כשל נפּח שמקיש פעם אחר פעם על סדן, וכל אחת מהן איימה להפיל אותו, אך הוא היה יציב דיו להרים את הגלימה המעוטרת באִמרת פרווה, שהיתה תלויה על כיסא גבה משענת. הוא לבש אותה מעל כתונת הלילה שלגופו והרגיש חמימות מנחמת. אחר כך הדליק ברעד נר צהוב עבה וצנח על הכיסא, לעסות את רקותיו. אור הנר ריצד על פני האבנים הממורקות, הלא אחידות, של רצפת החדר ושיקף את הזכוכית הססגונית של חלונות החצר.

העושר שניכר במעונו של אב המנזר עכר את שלוותו מאז ומעולם. כשנכנס לווקטיס כפרח נזירים, לפני זמן רב כל כך, ראשו מורכן בענווה, תלבושתו הגסה קשורה בחבל, כפות רגליו קרות וחשופות, הרגיש קרוב לאלוהים ולפיכך קרוב לאושר. קודמו, בולדווין, איש כמורה מחמיר ששאב עונג מניהול חשבונות האסם לא פחות מאשר מניהול המיסה, הזמין בית עץ נאה שיתחרה עם הבתים שראה במנזרים בלונדון ובדורצ'סטר. בצמוד לחדר הלינה היה חדר גדול ומרהיב עם אח מעוטרת, ספסל מגולף, כורסאות במילוי שער סוסים וזכוכית צבעונית. על הקירות נתלו בדים, שטיחי קיר ארוגים להפליא של תמונות ציד ומעשי השליחים, מפְלנדריה ומבּרוּז'. מעל האח נקבע צלב כסף מעשה ידי אמן באורך זרוע אדם.

עם מותו של בולדווין לפני שנים רבות בחר הבישוף של דורצ'סטר בפליקס, ראש המנזר, שיעלה לדרגת אב המנזר וקטיס. פליקס התפלל בדבקות לאל שינחה אותו בדרכו. אולי עליו להימנע ממנעמי התפקיד ולהעדיף משרה צנועה יותר, לישון בתא נזירים עם אֶחיו, להמשיך לעטות את תלבושתו הצנועה ולאכול את ארוחותיו בצוותא. אך האם לא תהיה בכך משום הכתמת זכרו של מורהו, מוַודהו? האם לא יוקיע בכך את בולדווין כמופקר? הוא השפיל ראש בפני זכרו של בולדווין, ממש כפי שהשפיל ראש בפני סמכותו של האיש בחייו. מאז ומעולם היה המשרת הנאמן, מעולם לא כשל במילוי פקודותיו של בולדווין, גם כשהיו לו השגות. מה היה קורה אילו עירער על החלטתו של בולדווין לבטל את מִסדר השמות? האם המצב היה שונה היום אלמלא הצית במו ידיו את החציר שאיכֵּל את הספרייה לפני כמעט ארבעים שנה?

הוא הרגיש חולה מכדי לכרוע ברך, לכן הרכין את ראשו הפועם והתפלל בקול, בלחש, במבטא בּרֵטוני מחוספס וחצצי כמו בשנות ילדותו. התפילה הנבחרת, המבוססת על תהלים מ"ג,יצאה מתוכו בספונטניות וכמעט הפתיעה אותו:

Introibo ad altare Dei. Ad Deum qui laetificat

juventutem meatum.

ואבואה אל מזבח אלֹהים. אֶל האֵל שִׂמחת נעורי.

Gloria Patri, et Filio, et Spiritui Sancto. Sicut erat

in principio, et nunc, et semper, et in

saecula saeculorum. Amen.

השבח לאל ולבן, ולרוח הקודש. כפי שהיה בראשית, וכעת, ולעולם ועד. אמן.

הוא קפץ את שפתיו לנוכח האירוניה שבתפילה.

לעולם ועד.

פעם היה זקנו סמיך ושחור כלחי של חזיר בר. הוא היה שרירי וחסון, מסוגל להתמודד עם קשיי החיים במנזר ללא לאות, עם הקצבת המזון הדלה, עם רוחות הים הקרות שהקפיאו את עצמותיו, עם עבודת הכפיים ששברה את הגוף אך קיימה את הקהילה, עם פרקי השינה הקצרים בין שעות התפילה אשר פיסקו את הלילה ואת היום בעִתות של תפילה משותפת. כעת היה זקנו עשוי טלאים, לבן מלוכלך כחזהו של שחף, ולחייו היו שקועות. שריריו המוצקים קמלו והידלדלו, ועורו, שהגמישות אזלה ממנו, היה יבש כקלף ומגרד ומצולק כל כך, שהסיח את דעתו מן התפילה ומן המדיטציה.

אך השינוי הגופני המבהיל ביותר חל בעינו הימנית, שהחלה לבלוט ולהזדגג בהדרגה. היה זה תהליך אטי ומזדחל. בתחילה הבחין רק ביובש ורוד, כמו גרגירים שלא הצליח לשטוף. אחר כך החמירה הפעימה הקלה מאחורי ארובת העין, והראייה החלה להציק לו. לבסוף הופיע טשטוש מסוים ואחריו הבזקי אור מסנוורים, וכעת גם הכפלה מטרידה שהקשתה עליו לקרוא ולכתוב בשתי עיניים פקוחות. בשבועות האחרונים, כל גבר ואישה בין כותלי המנזר הבחינו באימה בארובת העין הבולטת. הם התלחשו ביניהם כשחלבו פרות או כשטיפלו ביבולים, ובשעת התפילה הפצירו באל שיחוס על אחיהם.

האח גירַרדוּס, האחראי למרפאה וחבר יקר, ביקר אותו בכל יום והציע פעם אחר פעם לישון על רצפת חדרו הגדול למקרה שפליקס יזדקק לעזרה במשך הלילה. גיררדוס היה יכול רק לנחש את טבעה של המחלה והניח שיש גידול בתוך ראשו של האיש הטוב, גידול שנדחק אל העין וגורם לו כאב. לוּ היתה זו מורסה מתחת לעור, היה יכול לפתוח אותה בעזרת אזמל, אך איש מלבד אלוהים אינו יכול לרפא גידול בתוך הגולגולת. הוא סיפק לידידו תה מקליפת עצים ורטיות צמחים להקל את הכאב והנפיחות, אך בעיקר התפלל.

פליקס העביר כמה דקות במדיטציה, ואז דישדש אל ארון הסיסם שניצב בין מיטתו לבין השולחן. התכופפות מן המותניים גרמה לו כאב רב מדי בעין, לכן הוא ירד על ברכיו כדי לפתוח את תיבת הארון הגדולה. זו היתה מלאה בגדים, תלבושות ישנות וסנדלים, כיסוי מיטה נוסף. מתחת לכיסוי ולרכּוּת היה דבר־מה קשה ומוצק. חלק ניכר מכוחו נדרש לו כדי לגרור אותו החוצה ולשאת אותו אל שולחן הכתיבה.

היה זה ספר כבד, עתיק, צבעו כעין הדבש, פרי עמל של מאות שנים רחוקות. הוא היה האחרון מסוגו, הניח, הניצול היחיד משרפה שהוא עצמו הצית. והסיבה לכך שהסתיר אותו בקפידה כזאת לאורך שנים רבות כל כך היתה שהוא נשא תאריך שיחול בעוד מאתיים שנה כמעט — 1527.

מי מבּין החיים כיום יוכל להבין? מי מאחיו יראה אותו כמות שהוא ויתפעל מנשגבותו? או שמא יטעו ויראו בו צל רפאים של כפירה ורשע? כל מי שהיה איתו באותו יום קר של ינואר 1297, כשהגיהינום פקד את האדמה, כבר מת ונקבר. הוא היה העד האחרון, והנטל הכביד על נשמתו.

פליקס הדליק נרות קטנים יותר שהאירו את שולחנו בקשת של אורות מרצדים בגון הקש. הוא פתח את הספר והסיר צרור דפי קלף רופפים שחתכו למענו בחדר הכתיבה של המנזר, כך שיתאימו בדיוק לכריכה. הוא עבד בקדחתנות על כתב היד שלו, נאבק במרוצו של הזמן, חושש שמא מחלתו תקטוף אותו בטרם יסיים.

הוא התאמץ עד כאב להתגבר על הראייה הכפולה ועל כאבי הראש המפלחים ולהעלות את זיכרונותיו על הכתב. הוא נאלץ לעצום את עינו הימנית כדי להתמקד ולו באות אחת על הדף ולהניע את קולמוסו בקו ישר. הוא כתב בלילות, כשהכול דמם ואיש לא הפריע את סודו. כשהתעייף, היה מחזיר את הספר אל מקום מחבואו ונופל על יצועו לשבריר שינה בטרם יצלצלו פעמוני המנזר בקריאה לתפילה הבאה בקתדרלה.

עתה הוא הרים בעדינות את הדף הראשון בערמה ובעין אחת עצומה קירב אותו אל פניו. הוא נפתח במילים, איגרת מאת פליקס, אב המנזר וקטיס, נכתבה בשנת אדוננו 1334.

אלוהי, עבדך הנני. השבח והתהילה לך. אדיר אתה, אלוהי, ואדיר שבחך. אמונתי בך היא מתתך לי, אשר השבת לתוכי בדמות האדם שלבש בנך.

הנני נחוש בדעתי להעלות בזיכרוני את הדברים הידועים לי ואת הדברים אשר ראיתי ואת הדברים אשר עשיתי.

שפל רוח אני לנוכח זכרם של כל מי שקדמו לי, אך אין יקר ומרומם כיוסֵפוּס הקדוש, פטרונו של מנזר וקטיס, שעצמותיו הקדושות טמונות בקתדרלה. שכן יוספוס, באהבתו האמיתית והשלֵמה לאל, הוא אשר כונן את מסדר השמות כדי להלל את האל ולקדש את שגיבותו. אני הוא החבר האחרון במסדר, כל האחרים היו לעפר ואפר. אם לא אעלה על הכתב את מעשי העבר ואת מאורעותיו, כי אז ייגזל מידי האדם הידע שעבדך החוטא מחזיק בו לבדו. לא לי להחליט אם ידע זה ראוי הוא לבני האדם. אתה, אלי, תשפוט, בתבונתך האינסופית. אני אכתוב בענווה את האיגרת הזאת, ואתה, אלוהי, תחרוץ את גורלה.

 

פליקס הניח את הדף ונתן מנוחה רגעית לעינו הבריאה. כשחש מוכן להמשיך, עילעל בדפים והמשיך לקרוא.

 

יֶדע היום ההוא הועבר בשפתותיהם של אחים ואחיות מבעד לערפילי הזמן. יוספוס, שהיה אז ראש מנזר וקטיס, השתתף בלידה באותו יום שביעי הרה גורל של החודש השביעי לשנת אדוננו 777. התקופה צוינה בנוכחותו של הקוֹמֶטֶס לוּקטוּס, כוכב שביט אדום ובוער שלא שב מאז ועד עצם היום הזה. אשתו של פועל כרעה ללדת, וידוע היה כי אם ייוולד בן זכר, יהיה זה בנו השביעי של בן שביעי. בן זכר אכן נולד, ומתוך פחד ונהי, הִכה אותו אביו והרגוֹ. לתדהמתו של יוספוס, ילדה האישה בו ברגע בן שמיני, ושמו של התאום נקרא אוקטאבוס.

פליקס העלה בדמיונו את דמותו של אוקטאבוס בנקל, שכן ראה עוללים רבים כמותו במהלך השנים, חיוורים, לא בוכים, עם עיני ברקת ושיער רך בגון הזנגוויל מזדקר מקרקפת ורודה. האם חשד יוספוס, בינות לדם ולמיטת הלידה הספוגה מי שפיר, בין מלמוליהן המבועתים של הנשים שנכחו בלידה, שאוקטאבוס הוא הוא הבן השביעי האמיתי?

מתוך אמונה כי הילד אוקטאבוס זקוק לנוכחותו של האל, הביא אותו אביו למנזר וקטיס בגיל צעיר. הילד לא דיבר ולא התרועע עם הגברים, נכמרו עליו רחמיו של יוספוס, והוא פרש עליו את חסות המנזר. או־אז חזה יוספוס בנס של ממש. מבלי שלמד, ידע הילד לכתוב אותיות ומספרים. ושומו שמים, לא סתם אותיות ומספרים, כי אם שמות של ילדיך, בני התמותה, ומועדי לידתם ופטירתם בעתיד. יכולֶת נבואית שכזו מילאה את לבו של יוספוס פליאה ופחד. האם זהו כוח אפל שנולד מן הרוע, או שמא קרן אור שמימית? בתבונתו, כינס יוספוס מועצה של חברי המנזר לבחון את הילד, וכך נוסד מסדר השמות. כמרים חכמים אלה הסיקו כי שום רוע אינו פועל כאן, שכן לוּ היה זה רוע, מדוע הועבר הילד אל חיקם המגונן? לא היה ספק בלבם כי אצבע אלוהים בדבר, וסימָן, אשר התגלם בחזרתו של המספר הקדוש שבע, כי האל בחר בברייה צנועה כאוקטאבוס להיות לו לקול של התגלות אלוהית. אשר על כן גוננו על הילד ובודדו אותו בחדר הכתיבה, שם קיבל קולמוס ודיו וקלף והורשה להעביר את שעותיו במילוי ייעודו האמיתי.

כאב הראש לא הרפה מפליקס, לכן קם משולחנו והכין לעצמו קנקן של תה מקליפות עצים. בחדר הגדול עירבב את הגחלים שבאח והוסיף חופן זרדים. עד מהרה החל קומקום הברזל התלוי על זרוע לבעבע. הוא דישדש בחזרה אל חדר השינה והמשיך לקרוא.

בחלוף השנים גדל הילד אוקטאבוס לאיש, שמטרתו היחידה נותרה כשהיתה. יומם וליל עמל והניב ספרייה קטנה, שהלכה וגדלה, ובה שמות ונבואות של לידה ופטירה. בתוך כך לא ניהל אוקטאבוס שום שיחה ולא התרועע עם עמיתיו, ומסדר השמות אשר הגן על גופו ועל ייעודו, דאג למלא את כל צרכיו הגופניים. ביום מר ונמהר אחד נתקף אוקטאבוס תשוקה חייתית וחילל את גופה של נזירה צעירה, וזו הרתה וילדה בן, שחזותו משונה כשל אביו. הילד נקרא פּרימוּס והיו לו עיניים ירוקות ושער זנגוויל, ובדומה לאוקטאבוס, היה גם הוא אילם כגדם עץ, ובבוא הזמן התגלה כבעל כוחות דומים לכוחותיו של אביו. במָקום שהיה אחד, היו כעת שניים, ישובים זה לצד זה, כותבים את שמות החיים והמתים.

התה המר הקל עליו את הכאב ואיפשר לו לקרוא מהר יותר את הקטע שכתב בלילה הקודם.

הימים היו לשנים והשנים לעשורים והעשורים למאות. לבלרים נולדו ולבלרים מתו, ושומריהם ממסדר השמות באו גם הם לעולם ועזבו אותו אל העולם הבא, וכל העת סיפקו כלים נשיים לרבייתם. הספרייה גדלה מעבר לכל דמיון, והמסדר דאג לשמר את הספרים הקדושים באמצעות חפירת מערות רחבות ידיים שהסתירו את הספרייה ושמרו עליה, ועצמות הלבלרים המתים נקברו בקטקומבות קדושות.

במשך שנים רבות, אלי הטוב, הייתי ראש המנזר העניו של וקטיס ומשרת נאמן של אב המנזר הדגול בולדווין וחבר נאמן במסדר השמות. הנני מודה ומתוודה, אלי הטוב, שהבאַת אחיות צעירות שישמשו למטרה הנחוצה לא הסבה לי עונג, אולם מילאתי את תפקידי באהבה לך ומתוך ודאות שספרייתך חייבת להישמר ושילדיך העתידיים זכאים לקבל את רשומותיהם.

זה מכבר הפסקתי לספור את כל העוללים האילמים אשר באו לעולם וגדלו לתפוס את מקומם בהיכל הלבלרים עם קולמוסם בידם, כתף אל כתף עם אחיהם. אולם איני יכול לשכוח שבהיותי נזיר צעיר הייתי עֵד למקרה יחיד שבו אחת האחיות הנבחרות ילדה בת ולא בן. עוד לפני כן שמעתי שמקרה נדיר כזה אירע בעבר, אך בכל ימי חלדי לא ראיתי בת באה לעולם. חזיתי בילדה האילמת ירוקת העיניים עם שער הזנגוויל הולכת וגדלה, אך היא, בניגוד לאחֶיה, לא זכתה למתת הכתיבה. בת שתים־עשרה גורשה ונמסרה לסוחר דגן, גאסוֹנֶט היהודי, והוא לקח אותה מן האי ואיני יודע מה עשה בה.

משבא על סיפוקו, היה פליקס מוכן להשלים כעת את כתיבת זיכרונותיו. הוא טבל את הקולמוס בדיו והמשיך את העלילה בכתב ידו החגיגי וכתב את הדפים האחרונים במהירות המרבית, עד שעבודתו תמה ונשלמה.

הוא הניח את הקולמוס והרשה לעצמו להאזין לצרצרים ולשחפים בשעה ששורות הדיו האחרונות התייבשו. מבעד לחלון ראה את שחור הלילה מפנה את מקומו לאפור המזדחל. פעמון הקתדרלה יצלצל בקרוב, והוא יצטרך לאזור עוז ולהנחות את הקהילה בתפילת השחר. אולי כדאי שישכב לרגע. למרות אי־הנוחות הרגיש קל יותר, כאילו הוסר מעליו נטל כבד, וקידם בברכה את ההזדמנות לעצום עיניים ולזכות בתרדמה קצרה ונטולת חלומות.

כשקם, החלו הפעמונים לדנדן. הוא נאנח. הכתיבה ארכה זמן רב יותר מכפי שחשב. הוא יתכונן למיסה.

נשמעה דפיקה חזקה בדלת, והוא קרא, "יבוא!"

היה זה האח ויקטוריוס, האחראי לאכסניה, בחור צעיר שהגיע למנזר לאחרונה. "אבי, אבקש את סליחתך. חיכיתי לפעמון."

"מה קרה, בני?"

"נוסע הגיע לשער במהלך הלילה."

"והצעת לו מחסה?"

"כן, אבי."

"אם כן, מדוע אתה מודיע לי?"

"שמו לוּקאס. הוא הפציר בי לתת לך את זה." ויקטוריוס הושיט קלף מגולגל, קשור בסרט. פליקס נטל אותו, התיר את הקשר ויישר את הדף.

הדם אזל מפניו. ויקטוריוס נאלץ לאחוז בזקן תחת זרועו על מנת שלא ייפול.

על הדף נכתבה שורה יחידה, והתאריך: 9 בפברואר 2027.