סרוגים בקנה

הרקע המשפחתי של נחמן ריבקין - בית חסידי בכפר חב"ד - בוודאי לא היה אמור לכוון אותו להיות הלוחם הדתי הראשון בסיירת מטכ"ל. אך להיסטוריה דרכים משלה, ובנובמבר 1967, כאשר התייצב ריבקין בבקו"ם בכוונה לנסות ולהצטרף לקומנדו הימי, קרה הדבר.

"באותם ימים, מפקדי היחידות היו מראיינים אישית את המועמדים ליחידה בבקו"ם", מספר אל"מ (מיל') ריבקין. "כמוני היו אלפים שם, אבל רצה הגורל שדווקא אלי פנה פתאום קצין, רפי בר לב (אחיינו של הרמטכ"ל בר לב, י"מ), ואמר: 'שמע, ראיתי אותך ברשימה של הקומנדו הימי. אני מאוד רוצה שתבוא אלינו'. היה אסור להגיד אז שמדובר בסיירת מטכ"ל. לכן הוא הגדיר אותה כ'יחידה מיוחדת על הקרקע'. בר לב הביא אותי בלילה לאוהל אחד שבו ישב עוזי יאירי ז"ל, מפקד הסיירת באותה עת, והתחיל לראיין אותי. מה הוא שאל? על הרים, על גבעות ועל נחלים; איפה טיילתי ואיפה הייתי. אמרתי לו: 'שמע, המפקד, המקום הכי דרומי שהייתי בו הוא נס ציונה. המקום הכי צפוני הוא מירון, שם עשו לי טקס 'חלאקה'. לא הייתי בשום מקום בארץ. בחופשות הייתי עובד במשק. אם תשאל אותי על כפר חב"ד, אדע לענות. מעבר לזה, שום דבר. אבל אם אתה מחפש מישהו שייתן את הנשמה, זה אני'. זה מצא חן בעיניו, והתקבלתי".

ביחידה שירתו אז בין היתר אהוד ברק, שני האחים נתניהו (הצעיר, עדו, רופא רדיולוג במקצועו, הצטרף ליוני ולבנימין רק ב-1970), עמירם לוין ועוזי דיין. סיירת מטכ"ל של אותם ימים היתה שונה מאוד מכפי שהיא היום; לא רק בהיקפה המצומצם, אלא גם מבחינה דתית. שררה שם אווירה חילונית למהדרין, והיא הציבה אתגר לריבקין הצעיר.

"הייתי אז 'דתי דתי'", הוא מספר, "עוזי אמר לי ש'ביחידה אין דת מסביב. תוך זמן קצר תהיה חילוני'. עניתי לו: 'המפקד, אני מאמין שאחרי שנתיים בישיבה גבוהה אני מספיק חזק כדי להתמודד עם זה'.

"לא היו אז מוסמכי כשרות כמו שיש היום. הייתי אאוטסיידר, אבל ידעתי מצד אחד לשמור על העקרונות הדתיים ומצד שני להיות חייל מצטיין. הייתי אצל הנשיא מטעם היחידה, וגם את קורס קצינים סיימתי כמצטיין. היחידה צנחה עם 101 של מאיר הר ציון בכנרת, וייצגתי אותה שם. החיילים והמפקדים בסיירת מאוד פרגנו לי על המאמץ לתת את הכול מצד אחד ולשמור על הדתיות שלי מצד שני. היתה גם תקופה שבה היינו יוצאים למבצעים בליל שבת, ולפנות בוקר הלוחמים האחרים היו נוסעים הביתה. הייתי נשאר עד מוצאי שבת ואז קופץ הביתה להעביר את התרנגולות מהלול לרכב, אחת אחת, ולתת זריקות. עבדתי לילה שלם ובבוקר נסעתי להביא את התרנגולות לשוק. אף פעם לא הורדתי את הכיפה, אף פעם לא נסעתי בשבת שלא במסגרת המבצעים".

העדר הכשרות ביחידה קשור למנהגים אחרים שרווחו בה באותם ימים. ריבקין מספר: "היה נוהל שלוקחים בכל מקום את כל מה שאפשר. למשל, היינו אוכלים במסעדת הפיל, לפני צומת הקו הירוק, והיתה תלויה שם מעין דמות פיל. החבר'ה אמרו: 'הפיל יפה', ומהר מאוד הוא 'הועבר' ליחידה. היה מפעל של אמקור בכביש תל אביב-הרצליה, והחבר'ה ראו שם מקרר בחוץ. גם הוא הגיע אלינו במהרה. כל היחידה היתה מלאה שלטי רחובות שנגנבו. תקופה נוראה. כך גם באוכל: היו גונבים בעלי חיים, שוחטים ואוכלים".

"בענייני הכשרות, היה מושג שנקרא 'חג הפרי'. חג מאוד מיוחד", נזכר ריבקין וצוחק. "היו מביאים מזמרת הארץ, מכל מקום מה שאפשר. אז זה לא היה כשר. לכן לא היה קל לשמור על מסגרת של אוכל כשר וכל השאר. היחידה פחדה - בצדק - משילוב דתיים, כי באותם ימים לא היה פיקוח על המטבח. היינו גם באים לקיבוצים, כי רוב החבר'ה משם, והרי לא כשר שם. לא ויתרתי על שום דבר. אחרי כל מבצע היה נוהל ביחידה של ארוחת שחיתות במסעדה - אוכלים כמה שרוצים ומה שרוצים. זו פריבילגיה שלא יכולתי לזכות בה. כשעמדתי לסיים את שירותי ביחידה, בגיל 23, מאוד רציתי שיהיו בה דתיים. הגעתי להבנה שאני יכול לגייס ארבעה בחורים דתיים, וזה אכן מה שעשיתי. זה היה מבצע גדול מבחינתי. לצערי הרב, אף אחד מהם לא נשאר דתי. מאוד התאכזבתי, אבל זה פתח את הדלת לגיוס דתיים ליחידה בלי שום בעיה".16

שני עשורים מאוחר יותר כבר היו הרבה יותר לוחמים דתיים בסיירת מטכ"ל. האגדה מספרת שאהוד ברק, שנחשב לאחד ממפקדיה המהוללים של היחידה, הגיע פעם לבקר בה במהלך כהונתו כרמטכ"ל. הוא הופתע מאוד לראות את כמות חובשי הכיפות שמשרתים בה. "פתחתם פה ישיבה?", שאל בחיוך, ונענה אף הוא בחיוך.

הקושי לשמור על אורח חיים דתי היה מנת חלקם של חיילים גם ביחידות מובחרות אחרות. כך למשל כתב רזיאל ממט במכתב למערכת כתב העת "בעצם" לאחר מלחמת יום הכיפורים: "ייתכן שלא נעים לומר, אולי זה מאוד צורם לשמוע, אך ביחידות מסוימות בצה"ל קשה להיות דתי, וביחידה אחת או שתיים זו ממש משימה בלתי אפשרית. ביחידות רבות הרבנות הצבאית אינה מגיעה ופקודות מטכ"ל בכל מה שנוגע לכשרות ושבת וכד' אינן מבוצעות. התוצאה היא שחייל דתי חייב להיאבק על דברים יסודיים, כדי שיוכל לשמור על אורח החיים שלקראתו התחנך... כאשר אתה בקומנדו הימי... מכניסים לך לראש שלא תוכל להיות דתי בקומנדו הימי. פשוט זה לא בנוי בשביל דתיים. מופעל עליך לחץ ביודעין ולא ביודעין, לחץ חברתי על ידי חבריך לקורס ועל ידי מפקדיך - לחדול להיות דתי או לא להיות בקומנדו... כך פוסלים סקטור מסוים שרוצה לתת מקסימום למדינה, רק בגלל היותו דתי. לעניות דעתי, זו שערוריה שצריך לצעוק עליה ברחובות".

גם אם לא באותה מידה, הצבא כולו היה נתון באותם ימים באווירה חילונית לעילא. אמנם ראש הממשלה ושר הביטחון הראשון, דוד בן-גוריון, ששאף לכך שהשירות בצה"ל יתאים לכולם, כולל דתיים, קבע צביון יהודי לצה"ל בתחומים בסיסיים, כגון קיום מטבחים כשרים, אך המציאות היתה שרוב צמרת הפיקוד והמשרתים ביחידות הקרביות, ובפרט ביחידות המיוחדות, היו חילונים, עם דומיננטיות רבה של בני קיבוצים.

האלוף במילואים עמרם מצנע, בן קיבוץ דברת, היה בסוף שנות השישים קצין שריון צעיר, מעוטר בעיטור המופת ממלחמת ששת הימים על שהמשיך בלחימה אף שנפצע שלוש פעמים (במלחמת יום הכיפורים קיבל מצנע בנסיבות דומות את צל"ש הרמטכ"ל, על כך שהמשיך לפקד למרות שנפצע). באותם ימים, לדבריו, כמעט לא היו חובשי כיפות סרוגות היכן ששירת.

"עד שלב מסוים, בערך 1970, בסביבות סוף מלחמת ההתשה, אני לא זוכר בכלל חיילים או מפקדים דתיים או איזה שהן השפעות שהיו לעניין השמירה על הדתיות והכשרות, למעט העובדה שהצבא, מאז ייסודו, על פי תפיסת בן-גוריון, היה אמור לאפשר לכל החיילים לשרת. אני זוכר את ההקפדה על העניינים הללו. למשל, אפילו למ"פ שהיה צריך לנסוע בשבת עם הג'יפ היה כרטיס שנקרא 'שבתון רכב', מין אישור לנסוע בשבת. היו אז בגדוד עשרה שבתונים ושבעה-עשר כלי רכב, והיינו צריכים לקבל בכל שבת את השבתון כדי שהמשטרה הצבאית לא תתפוס אותנו נוסעים בלי 'שבתון רכב'.

"אני גם זוכר אירוע אחד שהתרחש לפני מלחמת ההתשה, כשהייתי מ"פ בתעלה. הבאתי לחיילים חכות מהבית כדי לדוג במימי התעלה, ואז ביקר אצלנו הרב של גייסות השריון ובדק האם הדגים כשרים. היו שם דגים ללא קשקשים, והוא פסק שהם לא כשרים. אני זוכר כמה תמונות מהמפגש הזה. אבל מעבר לאפיזודות כאלה, שבגללן ידענו שהצבא שומר ומקפיד, אני לא זוכר דתיים בקורסים שבהם הייתי חניך. לא שלא היו, אבל אני לא זוכר. בוודאי לא היו מפקדים דתיים בגדודים שבהם שירתּי".

ואז התחילו להגיע בני ישיבות ההסדר. מצנע, אז מג"ד בחטיבה 7, נזכר: "אני זוכר שקיבלתי הודעה שנקבל פלוגת הסדר. מה זה? מי זה? למה זה? נסענו, כל הסגל של הגדוד, לכרם ביבנה, כדי להבין מאיפה הם באים. מט"קים ומ"מים, חלק שמוצניקים, חלק סתם קיבוצניקים. וכך, התחלנו לקבל פלוגות לצמ"פ (צוות, מחלקה, פלוגה - שלב בתהליך ההכשרה של לוחמי השריון, י"מ). ואז הגיעה הפלוגה הדתית. כל המפקדים שלה היו לא-דתיים, והתחילו להתעורר כל מיני בעיות. למדנו שיש ימים שבהם התפילה יותר ארוכה, שבימי שני וחמישי צריך להוציא ארון קודש לשטח, אם יוצאים לשם לפני עליית השמש (לשם קריאת העלייה הראשונה של פרשת השבוע, י"מ). היה נושא של הבדלה במוצאי שבת או קידוש והדלקת נרות ביום שישי. הוסכם שהרב יוכל לתת שיעור במשך שעה בשבוע. פלוגות ההסדר היו די הומוגניות. אחת הגיעה מכרם ביבנה, השנייה משעלבים. ההקפדה בין הישיבות השונות היתה שונה. על הדברים שסיכמנו עם החבר'ה מכרם ביבנה, החיילים משעלבים אמרו: 'לא יקום ולא יהיה'. 'ספר תורה על קומנדקר לשטח? לא יהיה כדבר הזה'.

"והיו גם תקריות. יום אחד היתה מריבה בפלוגה. למה? כי הרב שמסר את השיעור השבועי חרג בחמש דקות מהזמן שהוקצב לו. לקראת סוף השיעור נכנס המ"מ, הקצין התורן של הפלוגה, ואמר: 'מחלקה שתיים, לצאת מיד החוצה'. כמובן שהם לא יצאו. זה היה אולי העימות הראשון בין סמכות הרב לסמכות המפקד. אחר כך הייתי צריך להסביר לאותו קצין שצריך גם להיות חכם, לא רק צודק. היה גם מקרה של חייל נשוי שביקש להביא את אשתו לבסיס ביום שישי, והסכמנו. אחרי שהיא הדליקה נרות, הטבחים כיבו לה אותם. היו כל מיני תקריות כאלה, אבל בסך הכול החיילים הדתיים היו חיילים טובים וממושמעים". במלחמת יום הכיפורים כבר היו פלוגות דתיות של הסדרניקים בשריון, והיתה זו גם המלחמה הראשונה שבה ספגו ישיבות ההסדר אבדות כבדות בנפש.

גם בחטיבות החי"ר החלו להופיע דתיים בדרג הפיקוד הזוטר, בהם האלופים במילואים יאיר נוה, פרופ' ישי בר ואלעזר שטרן, שנמנו עם מה שמכונה "כיתת האלופים". באותה כיתה בישיבת נתיב מאיר למד גם הרב הצבאי הראשי, רפי פרץ, מראשוני הטייסים הדתיים בצה"ל.

מדוע דווקא בכיתה זו צמחה השתלבות הדתיים בצה"ל? כשחברי הכיתה ההיא נדרשים לשאלה, הם מדברים על המציאות שמסביב ועל השפעת מלחמת יום הכיפורים, שיצרה מין "תוצאה טבעית" כזו.

נוה מספר: "זה לא מקרי. ראש הישיבה שלנו, הרב אריה בינה, היה איש הציונות הדתית. תפיסת העולם שלו היתה מאוד ציונית בהקשר של עבודת האדמה, וכמובן שהשירות בצבא היה חלק מהעניין. במלחמת יום הכיפורים היינו ב'שמינית' (כיתה י"ב), ואת רוב הזמן העברנו בהעמסת תחמושת בבן-גוריון או במרכזי הסיוע העירוניים שנפתחו בבני ברק, העיר שבה גדלתי, שהיתה אז מעוז של המפד"ל. זו היתה האווירה. אלו הזרעים שעל בסיסם הקבוצה צמחה. מלחמת יום הכיפורים הביאה לכך. אך טבעי היה שרבים בכיתה ירצו לתרום. המחזור שלנו היה מאוד מאוזן. מעטים הלכו לישיבות גבוהות, חלק התגייסו לשירות צבאי רגיל וחלק הלכו לישיבות הסדר". נוה נזכר שהאווירה במחזור התמקדה בהדרגה בהכנה לשירות צבאי משמעותי: "רפי ושטרן אהבו לרוץ. במשך כל השביעית והשמינית הם רצו מהישיבה עד הקסטל ובחזרה, שזו חתיכת ריצה. אני הייתי יותר טוב בתרגילי כוח ובכפיפות מרפקים. היינו הולכים לכל מיני התגוששויות, שהרציונל שלהן היה להכין את עצמנו לצבא, לגיבושי סיירות. סיירת שקד היתה אז 'הסיירת של הדוסים'. היו בה יותר דתיים, אם כי לא בפיקוד. תכננתי להגיע לשם".

אבל תוכניותיו של נוה קיבלו תפנית כאשר נוה הגיע לבקו"ם: "היו לי נתונים טובים כדי להגיע לשקד ואת גולני כמעט שלא הכרתי אז, רק משירים בודדים על החטיבה ומסיפורים ממלחמת ששת הימים, כמו הקרבות בתל פאחר ותל עזזיאת.17 זו לא היתה בדיוק חטיבה בכותרות, אלא חטיבה שייצגה באמת את עם ישראל, בעיקר החלקים המזרחיים שלו. רוב החיילים שם לא היו מתנדבים כמו בצנחנים ובשקד. אני זוכר שבבקו"ם היה תור ארוך בשק"ם, ויצא לי לדבר שם עם לא מעט צעירים שיועדו לגולני. אחד אמר שהוא רוצה להגיע לשם כי אבא שלו היה גולנצ'יק, אחר אמר שהוא לא רוצה לשרת אלא לעבוד, והשלישי דיבר על לדפוק נפקדות. דיברנו כל הלילה, ובסוף מצאתי את עצמי יושב איתם על אותה משאית בדרך לבסיס הטירונים בשרגא. ביטלתי את הרצון ללכת לגיבוש של שקד והלכתי לגולני. חלק מזה נבע מסיבה חברתית - במשך הרבה שנים הייתי מדריך בתנועת עזרא18 והקטע החברתי היה מאוד חשוב לי. הצטרפתי לחטיבה לא מתוך רצון לפתח קריירה, אלא כדי להיות עִם עם ישראל".

הנסיעה למחנה שרגא לימדה משהו על אווירת ההתנדבות, או בעצם היעדרה, ששררה באותם ימים בקרב חיילי גולני. נוה: "קראו לה אז 'חטיבת הגל הירוק', לא רק בגלל שצבעיה היו ירוק-צהוב, אלא בגלל מה שאירע בדרך מהבקו"ם לשרגא. נסעו אז לחטיבה במשאיות ישנות, והעניין היה פשוט - אם כל הרמזורים בדרך היו ירוקים, כל החיילים היו מגיעים לבסיס. אם הרמזורים היו אדומים, בכל רמזור היו קופצים שניים-שלושה ובורחים. ממש 'מוטיבציית שיא'. המחלקות שנפתחו לא היו לפי מחזורים כמו היום, אלא בראייה של כמה הגיעו וכמה עשו נפקדות. היו מחלקות של חמישה-עשר חיילים והיו מחלקות של שלושים חיילים. זה באמת היה עם ישראל 'במיטבו' מבחינת המוטיבציה לשרת".

כחייל דתי, נוה לא זוכר קשיים חברתיים ניכרים, אך לעתים היו מורכבויות ועימותים, כמו למשל בנושא כשרות: "כחייל במוצב בגבול רמת הגולן אחרי מלחמת יום הכיפורים, עוד היינו עושים סיורים במובלעת עם נגמ"שי בי.טי.אר, שהיו שלל מלחמה. היינו גומרים את הסיור ועוצרים במסעדה של בחור בשם נידאל, שמוכר את הפלאפל הכי טוב בארץ ועושה גם בשר. אז אתה יכול להחמיר ויש כל מיני סוגי חומרות. אני אכלתי את הפלאפל וחברים שלי אכלו גם את הבשר. המשכנו לסייר בלילות, והם היו תופסים דורבן ומביאים למוצב. אז היה מתפתח רבע עימות, לא אם יעשו אותו על האש, אלא האם הם יטריפו את הכלים או לא. הכלים במוצבים תמיד היו טרפים ואני השתמשתי בסט שלי כשיכולתי. אבל לא עשיתי מזה עניין, כי בסוף הצנחנים החליפו את גולני, אז אני יודע אם הם הכשירו או לא? לא היו מודעים לנושא הזה באותם ימים. כשהגענו לאימון, בבוקע או ברמת הגולן, היה שם טבח שמבשל כבר שתים-עשרה שנה לגדוד 12. אז הכול כשר. אין בעיה.

"יחסית למקומות אחרים, בגולני הקפידו על דברים באופן הרבה יותר טבעי, כיוון שהיו הרבה חיילים מסורתיים. בגולני תמיד היה טבעי לדבר על מסורת ועל פרשת השבוע. אפילו כמ"מ הייתי מכניס בכל שיחה דבר תורה קליל עם חיבור לענייני דיומא. בהתחלה היו שרים בליל שבת שירי רובאים ו'מסייעת בני זונות', ואז 'שלום עליכם', ולא היה דבר כזה שתהיה סעודת ליל שבת בלי קידוש. זה היה לחם חוק. השמוצניקים היחידים היו בסיירת, לא בגדודים, כך שהכשרות לא היתה אישיו של תפיסת עולם, אלא עניין מנהלי, אם בכלל. לא היה שיח במחלקה של 'אנחנו לא מוכנים לשמור כשרות'. חוץ מזה, מהר מאוד הלכתי לפיקוד, אז הייתי כבר בצד השני של העניין".

גם לחטיבת הצנחנים הגיעו נציגי "כיתת האלופים". ב-1975 היה ישי בר קצין דתי בודד בחטיבה,19 וכעבור חצי שנה הצטרף אליו גם אלעזר שטרן. "הייתי מ"מ דתי לבד, מ"פ דתי לבד, וזה היה די קשה להיות כמעט היחיד ששומר", שטרן מספר, "לא היו הולכים איתך לתפילה, בליל הסדר הייתי לבד עם מנת קרב, אפילו קיבלתי ריתוק של חצי שבת, כשכולם מבינים שמדובר בשבת שלמה. זה היה נראה גם כניסיון של חלק מהמפקדים, כמי שהורידו את הכיפה, לראות אם באמת נשארתי כל השבת, או שכמוהם גם אני בדרכי להוריד את הכיפה. היה קשה גם מבחינת הוולגריות של השפה. הייתי הולך לשמור עם שלושה חבר'ה והם דיברו על מה בדיוק הם עשו עם החברות שלהם, והיו גם שירי אהבה עם הרבה גסויות. אנחנו הדתיים לא היינו בתוך זה".

כמו נוה, גם תוכניותיו של הרב רפי פרץ השתנו. אחרי הלימודים בישיבה התכוון פרץ להמשיך ללמוד במרכז הרב, אך מלחמת יום הכיפורים גרמה לו לשנות כיוון: "נולדתי וגדלתי במשפחה מרוקאית מסורתית בקרית יובל בירושלים. זו היתה שכונת פועלים פשוטה ונפלאה, וזה תרם לי הרבה מאוד - לגדול עם חבורה חילונית מגוונת ביותר, מעבריינים של בתי סוהר ועד אנשי עמל כפיים. המציאות הזו חייבה אותי מהר מאוד להחליט באיזה עולם אני נמצא. עברתי לנתיב מאיר וכשהיינו בכיתה י"ב פרצה מלחמת יום הכיפורים. בשמינית רציתי ללכת ללמוד במרכז הרב, אבל אחרי המלחמה הלכתי ישר לצבא". פרץ מספר שבנתיב מאיר לא ראו בעין יפה את הצעד שעשה: "הם כמעט היו ברוגז איתי. הרב שלי בשמינית התכחש לעובדה שהתגייסתי ולעובדה שאני קיים".

פרץ הלך לקורס טיס, שם הגיע חוסר ההיכרות בין דתיים לחילונים לשיא: "כשהגעתי לקורס, בכלל בכלל לא היו דתיים בטיס.20 יכולתי להגיד 'דתיים הולכים על הידיים' או 'דתיים הולכים ופותחים את הפה בכל ארבעה צעדים' וזה היה מתקבל. הייתי הסמכות הבלעדית לענייני דת ודתיים. זו היתה חברה מאוד חילונית וצינית. כולם קיבוצניקים שעושים על האש עם דורבנים וכל מיני דברים שהיו רחוקים מאוד ממה שהכרתי. אבל לאט לאט נוצרו קשרים חברתיים. הם פשוט ידעו שיש בלוק כזה שנקרא רפי, מין חייזר כזה. קרה משהו מדהים. אני לא ביקשתי שום דבר, אבל הם שמרו איתי על כשרות והקפידו. היו גם כל מיני סיפורים. יום שישי אחד הגעתי לחדר אחרי כניסת השבת והאור דלק, אז הלכתי לישון עם אור דולק. אחד מחברַי נכנס, פתח את הדלת ואמר: 'הלכת לישון עם אור?' טאק, מכבה לי. ואני, מה אגיד לו? תודה. רציתי הרי שיהיה חושך", הוא צוחק.

פרץ נזכר במקרה אחר שאירע בשלב מאוחר יותר בקורס, ובו חבריו החילונים עשו מאמץ גדול כדי להתחשב בו: "היינו יחד ארבעה צוערים באלבמה, ארצות הברית, ולא היה שם אוכל כשר. חייתי על צנון ומלפפון. לא אמרתי לחברי שום דבר בנושא, אבל זה נגע בהם. אז הם חיפשו ומצאו שבאטלנטה, ג'ורג'יה יש מזון כשר. וכך, ביוזמתם, נסענו לשם ביום ראשון במשך שש שעות כדי לקנות לי אוכל כשר".

פרץ המשיך לשרת כטייס מסוקים בקבע (השתחרר בדרגת רב-סרן) ובמילואים עד גיל 50. כיום, במקביל לתפקידו כרב צבאי ראשי, הוא משמש מדריך בבית הספר לטיסה.

עד תחילת שנות השמונים נפתחו מחלקות הסדר גם ביחידות החי"ר. בינתיים החלו חניכי הכיפות הסרוגות להשתלב בהדרגה בפיקוד הזוטר. גם שם נוצרו מפגשים ששיקפו את הפערים התרבותיים הקוטביים שבין הקיבוצניקים לדתיים.

ב-1981 הגיע הרב אליעזר שנוולד, היום ראש ישיבת מאיר הראל (ישיבת ה"שסדר", מסלול הסדר שנמשך שש שנים) ואז הסדרניק צעיר בן 21 לקורס מפקדי טנקים: "זה היה הקורס הראשון של בני ישיבות על טנקי המרכבה. המרכבה נחשבה אז ל'וואו', 'הסיירת של השריון' (ייצור הטנקים החל שנה קודם לכן והשימוש המבצעי הראשון בהם היה במלחמת לבנון הראשונה, י"מ). התגייסנו במרס והצטרפנו למחזור נובמבר של קורס מט"קים. מחזור נובמבר היה המחזור של הקיבוצניקים, כי בקיץ הם היו צריכים לעזור בעבודה החקלאית. בסוף הקורס, החבר'ה הקיבוצניקים שהיו לפנינו בקורס העלו הצגה על אירוע שקרה וכלל לא היינו מודעים לו. הם ציירו מעין מצב שבו המ"פ מעמיד את כל הפלוגה ואומר: 'מחר מגיעים לכאן חמישה בחורי ישיבות. תקבלו אותם יפה. תזכרו שהם חבר'ה קצת שונים מאיתנו. תכבדו אותם וכו''. ואז החבר'ה הקיבוצניקים עושים: 'היכונו לבוא היאבה-ביי-ביי'. למה 'יאבה-ביי-ביי'? כי בשביל הקיבוצניקים, הקטע המסורתי היה להתחפש לחסידים ולשיר מין ניגון כזה. אז הם הביאו תלבושות מהבית והתחילו לרקוד ולדבר ביניהם על מה שהם חשבו שיהיה איתנו. למשל, הם אומרים לאחד הדתיים: 'בוא לחזק את הטנק', והבחור שמשחק את הדתי עונה במבטא יידי: 'לא, אי אפשר. היום צום ישעיהו'. וכך הם הציגו עוד סצנות שכאלה. ובסוף הם אמרו לנו: 'חשבנו שכך יהיה, ואתם, הדתיים בקורס, שברתם לנו את הדימוי של ה'יאבה-ביי-ביי'".

בכהונתו כמח"ט גולני (1991-1993) החל יאיר נוה לשלב בחטיבה תלמידי ישיבות הסדר: "ראיתי בהסדר סולם כדי לשפר את איכות כוח האדם בחטיבה. התחלנו עם הרעיון הזה והשקנו את הפלוגה הראשונה. באותה עת גם התפתחה ההבנה שצריך לתת שעות מסודרות ופעילות מסודרת לחבר'ה הדתיים. החטיבה עברה שינוי מפני שאיכות כוח האדם השתפרה, ונלחמתי כדי שהחיילים הדתיים ימשיכו לפיקוד. זה היה הרעיון - לשפר את איכות כוח האדם בחטיבה. מ-1993 אתה מוצא שכבה של חבר'ה דתיים בפיקוד, מ"כים ומ"מים. עד אז, לוחמים מהסיירת הובילו את הפיקוד. מאז נוצר מצב שבו יותר ויותר חבר'ה מההסדר נכנסו לעולם הפיקוד, ובהתאם גם פרשו ממסלול ההסדר".

דווקא בתפקידו הבא נוה מצא את עצמו בחזית מול ישיבות ההסדר: "לא אהבתי כל כך את ההסדר וכקחצ"ר (קצין חי"ר וצנחנים ראשי) עשיתי הרבה עבודה בנושא. נלחמתי בכל מה שקשור להעדפה של ההסדר. לא רציתי להגדיל את הפלוגות של ההסדרניקים, אלא לתת עדיפות מוחלטת לבוגרי המכינות, כי הם יותר הסתדרו לי מבחינת התרומה לצבא. מה עולם המכינות אמר? אנחנו מגיעים לשלוש שנים וגם עושים הכנה לצבא, ובהתאם לכך רבים יותר הולכים ליחידות מיוחדות. בשלהי תקופתי כקחצ"ר נלחמתי במגמה של בוגרי המכינות ללכת ליחידות המיוחדות. נוצר מצב שבו החבר'ה האלה הלכו ליחידות המיוחדות ונשארו שם כסַמלים או כחיילים רגילים. אז מה עשינו? כל הרעיון היה שתהיה מפקד ותשפיע על הסביבה שלך. הגישה שלי היתה חברתית. אלו שנים שבהן כל הנושא של עוני וחיילים בודדים שצריך לסייע להם היה בכותרות. אמרתי: אנחנו לא צריכים את החבר'ה האלה בסיירות, אלא בגדודים. הובלתי מהפך, ואנשי המכינות התחילו ללכת לגדודים. נוצר מצב שבו המסלול שהחייל בוחר מותאם לנטייה האישית שלו, פחות או יותר. מי שמתאים להיות מפקד הולך לגדודים, ומי שפחות, הולך ליחידה מיוחדת או הופך ללוחם רגיל, אבל זו כבר התפלגות טבעית, כפי שהיא צריכה להיות. כך אין מצב שבו בוגרי המכינות הולכים רק ליחידות המיוחדות, וגם מי שהולך ליחידות המיוחדות, יושב לו בראש כבר מהמכינה שהוא הולך להיות מ"מ בגדוד. זה יצר את המציאות שבה אנחנו נמצאים גם היום".

חיילים דתיים החלו בינתיים לתפוס גם עמדות פיקוד בכירות יותר. נוה היה הדתי הראשון שכיהן כמח"ט גולני, ולפניו היה אפי איתם חובש הכיפה הראשון שמונה למח"ט גבעתי (1987-1988). אחריהם הגיעו גם אופק בוכריס בגולני, עופר וינטר בגבעתי ואליעזר טולדנו, הדתי הראשון שכיהן כמח"ט צנחנים.

נוה: "האם יכולתי להיות מח"ט בגולני בתקופה שבה הייתי חייל בגולני? אני מעריך שלא, חד וחלק. אבל מאז מלחמת לבנון הראשונה, מ-1983-1984, הצבא מאוד השתנה בעניין הזה. לפני שמוניתי למג"ד היה לי ריאיון. שאלו אותי איך המרחק מהבית מסתדר לי עם האמונה. עניתי: 'מבחינת אמונה, המצב רק משתפר. מבחינת קיום מצוות, פחות. האם הקפדתי יותר בענייני שמירת שבת כהלכתה? האם בשבת עצרתי את הג'יפ בכניסה לגדוד והלכתי את שאר הדרך ברגל במקום לנסוע עד החניה? התשובה היא לא. אני קצת מזייף בדברים האלה. אבל האמונה שלי דווקא מתקדמת, כי בכל יום אני רואה חצאי נסים או נסים גלויים. היה למשל אירוע בלבנון, ב-1984, שבו עליתי עם הג'יפ שלי על מטען. היה פיצוץ קטן ופתאום כולנו היינו צהובים. המטען התפרק ולא התפוצץ. אתה רואה ג'יפ סיקס כולו צהוב מה-TNT וכולנו בתוכו צהובים. היתה עלינו שכבה של חומר הנפץ שהתפרק. אתה יכול להגיד שזה מקרה, מעשה אמוני, איך שאתה רוצה. בעניין ההקפדה על קיום מצוות, האם לא היו לי יותר החלקות? בוודאי שכן, אבל כמו שאני אומר, הקב"ה יושב בש"ג של גן עדן, שהוא ישפוט בסוף מה יותר חשוב - שאהיה מג"ד ואתנהל ככה, או שאהיה בבית ואתנהל אחרת. העיסוק שלי מולו עוד לא נגמר".

גם בעיניים חילוניות המפגש עם "האחר" הדתי הותיר רושם. דני זמיר, כיום ראש המכינה הקדם-צבאית על שם רבין ומנכ"ל מועצת המכינות, התגייס ב-1981 לגדוד 50 בצנחנים (שכונה "גדוד הנח"ל המוצנח". היום זהו גדוד 101): "כמעט לא היו אז דתיים בחטיבה. רוב הדתיים שהגיעו חזרו בשאלה. היינו שלושה מ"מים כאשר השניים האחרים היו דתיים. הם לא היו מהדתיים המטיפים. האינטראקציה איתם היתה הפוכה ממה שקורה היום. כל הזמן לחצתי עליהם שאם הם צריכים משהו, שלא יהססו לבקש. כחילונים היה לנו מאוד חשוב שהם יוכלו להתפלל ולצום. לחצנו עליהם שלא יוותרו. אם עשית על-האש במטבח ואגב כך עברת על כללי הכשרות, זה היה כאילו ביצעת פאול כלפיהם. היינו מגיעים למוצב ומיד מגעילים את כל הכלים. אני לא יודע אם כך היה בכל מקום, אבל כך היה בכל מקום שבו הייתי - בבה"ד 1, בקורס מ"פים. החיילים הדתיים ששירתנו איתם לא היו לעומתיים. אהבנו אותם. לא מתוך פשרה או כוחנות. אני לא יכול לזכור אדם דתי אחד ששירתּי איתו שהאנשים מסביב לא אהבו אותו מאוד כאדם.

"אף פעם לא שאלתי אותם איך הם הרגישו, אז אולי זו החוויה הסובייקטיבית שלי. לא חשבתי על זה יותר מדי. למשל, כשנגמר קורס קצינים עשינו מסיבת סיום, וכשנגמרה המסיבה, החברה שלי, אלה, שהיום היא אשתי, נשארה לישון איתי בחדר. לא עשינו שום דבר והיו עוד כמה חברים שנהגו כך, אבל היו שם גם כמה צוערים דתיים. בדיעבד, ממרחק השנים, אני מניח שאולי הם הרגישו לא נוח והיו רוצים להחליף חדר".

16. "מסורת" החזרה בשאלה בסיירת באותה תקופה כללה גם את האחים נחום ושמעון לב, בניו של פרופ' זאב לב, מייסד בית הספר הגבוה לטכנולוגיה "מכון לב" בירושלים. אל"מ נחום לב נחשב לאחד הלוחמים הטובים בתולדות סיירת מטכ"ל. ב-1988 הוא היה סגנו של מפקד הסיירת, משה (בוגי) יעלון. היחידה חיסלה אז את אבו ג'יהאד, ראש הזרוע הצבאית של אש"ף, ולב קיבל את צל"ש הרמטכ"ל על פועלו במבצע. בשנת 2000 נהרג לב בתאונת אופנוע, ואביו הספיד אותו ואמר שמבחינתו, בנו מת שלוש פעמים: כשמות אמו שינה אותו מהקצה אל הקצה, כשעזב את הדת וכשנהרג בתאונה. אחיו של נחום, שמעון לב, כתב ספר על חזרה בשאלה בשם ושיודע לשאול (חרגול, 1998). הספר קיבץ ארבעה-עשר מונולוגים של דתיים לשעבר. "הייתי הדתי הרביעי בהיסטוריה של היחידה, והראשון שהיה קצין. הייתי צריך להוכיח שאפשר להיות דתי ביחידה מובחרת", סיפר שם האח, נחום. זה לא קרה.

17. קרב תל פאחר התחולל ב-9 ביוני 1967 במסגרת ההבקעה של צה"ל ברמת הגולן במלחמת ששת הימים. מוצב מבוצר זה של צבא סוריה נכבש בידי כוחות גולני ושריון במחיר מותם של שלושים וארבעה מפקדים ולוחמים, בהם גם מפקד גדוד 12, סא"ל משה "מוסא" קליין. בצד הסורי נהרגו למעלה מחמישים לוחמים ונתפסו עשרים שבויים. לא פחות מעשרים ואחד עיטורים חולקו ללוחמים בקרב זה, ביניהם שני עיטורי הגבורה לטוראים משה דרימר (בן להורים ניצולי אושוויץ) ודוד שירזי - שניהם נהרגו בקרב. הקרב התפרסם בשל מיתוסים אחדים שהוליד, שהתבססו על סיפורים אמתיים, כמו על לוחמים ששכבו על גדרות תיל כדי שחבריהם יעברו על גבם, או על קרב פנים אל פנים בין שני קצינים. אתר הקרב נקרא כיום "מצפה גולני". באותו יום התקיים גם קרב אל עזזיאת, המוצב העיקרי באזור ששלט בתצפית על צפון עמק החולה. בקרב, שבו נכבש התל, נהרג חייל אחד מחטיבת גולני ונפצעו ארבעה. אם עד מלחמת ששת הימים נחשבה גולני כבעלת יכולת פחותה משל חטיבת הצנחנים, הרי שבעקבות הצלחתה בהבקעת הקו הסורי בגולן זכתה גולני להכרה כחטיבת חי"ר מהדרג הראשון. הרמטכ"ל יצחק רבין אמר בכנס שנערך ללוחמי החטיבה בעכו כמה חודשים אחרי המלחמה: "אתם ביצעתם את אחד ממבצעי ההבקעה הקשים ביותר בצה"ל, אחד ממבצעי המופת של צה"ל כולו".

18. תנועת נוער ציונית-דתית, הרביעית בגודלה מבין תנועות הנוער הציוניות בישראל. נקראת על שם עזרא הסופר, שהעלה את גלות בבל ארצה.

19. יעקב חסדאי התגייס לחטיבה שני עשורים קודם לכן והיה לימים מפקד גדוד 202. במלחמת ששת הימים נפצע חסדאי פעמיים וקיבל את צל"ש הרמטכ"ל, שמאוחר יותר הומר בעיטור העוז.

20. לפרץ קדמו כמה טייסים דתיים: אחד מהם הוא סרן יאיר נוי-מן, שכונה בטייסת "הילד". הוא נהרג ביום הראשון של מלחמת ששת הימים, במסגרת מבצע "מוקד", שהשמיד כ-450 מטוסי אויב. בגיחה השלישית של נוי-מן הופל מטוסו בידי אש נ"מ. הוא צנח ונחת בכפר זקזיק שבדלתא המצרית, שם נרצח על הקרקע בידי מקומיים.