<
נפילה חסרת רחמים
מבוא מאת מארק קוּרלַנסקי
גֶּרְמַנְיַת עָבַר, זֶה תַּכְרִיךְ קְבוּרָתֵךְ
קְלָלוֹת בּוֹ שָׁלוֹשׁ לִמְאֵרָה עַל בֵּיתֵךְ!
יש מקום שאליו אני אוהב ללכת באפר איסט סייד של מנהטן. שמו Neue Galerie, מוזיאון המתמחה באמנות מגרמניה ואוסטריה, מרביתה מהעשורים הראשונים של המאה ה־20, שהיו מעין תור זהב. חנות המזכרות מוכרת פריטים בעיצוב אוסטרו־גרמני מתחילת המאה ה־20, ובחנות הספרים מוכרים ספרות גרמנית בגרמנית ובתרגום לאנגלית (גתה, היינה, מאן, וההוגים הגדולים — פרויד, הגל, שפנגלר, קאנט, ניטשה, מארקס, יאספרס), וכן ספרים על האמנים והקולנוענים האקספרסיוניסטים הגדולים, שהשפיעו על במאים כמו אלפרד היצ'קוק. אחרי הביקור בגלריה אני יושב בבית הקפה שבו מגישים יין ריזלינג בקָרָפים קטנים (פֵּירותי, אבל לא מהסוג הזול והממותק כמו בימים שאחרי המלחמה), ושְׁפֵּצלֶה ונקניקיות ושטרודל תפוחים קליל ופריך בתוספת ענן מרשים של קצפת, ואני זולל הכול, בשעה שאני מאזין למוצרט לצד אי אלה אנשים מבוגרים בלבוש מוקפד בשולחנות האחרים, הלוחשים זה לזה בשפה הגרמנית האקספרסיבית להפליא — שפה שדומה כי נועדה להסברת רעיונות. אני יושב שם וחושב, כך זה היה, כך היינו חושבים על גרמניה אילו היטלר לא היה עולה לשלטון.
בבתי ספר אמריקניים נהגו פעם ללמד גרמנית. עד עלייתו של היטלר לשלטון זו היתה השפה הזרה הראשונה. אפילו אחרי מלחמת העולם הראשונה, הורַי — ילדים יהודים — למדו גרמנית בבית הספר. גרמניה היתה אחד ממרכזי התרבות הגדולים באירופה. אבל היטלר כן עלה לשלטון, ומאז דעתנו על גרמניה השתנתה.
היו כמה אינטלקטואלים גרמנים בולטים שניבאו כי מעושרה של ההגות הגרמנית תצמח יהירות שתהרוס את גרמניה. ב־1834 כתב המשורר היינריך היינה: "רעם גרמני הוא בעל אופי גרמני אמיתי; הוא אינו גמיש במיוחד, אלא מרעים בדרכו בכבדות. ועם זאת, הוא יבוא, וכשתשמע קול נפץ שכמותו לא נשמע בתולדות העולם, תדע שהברק הגרמני סוף־סוף הכה. במהומה שתתחולל נשרי האוויר יצנחו מתים, ואריות במדבריות המרוחקות של אפריקה יסתתרו במאורותיהם המלכותיות. לעומת המחזה שיוצג בגרמניה, המהפכה הצרפתית תצטייר כאידיליה תמימה".
ניטשה כתב ב־1889: "אני יודע מה גורלי. יום אחד שמי יהיה מזוהה עם זיכרון של דבר מה מחריד — של משבר שטרם היה כמותו בעולם". המשבר הגיע והיה מזוהה עם שמו, אף כי מרבית ההיסטוריונים מאמינים שטענתו של היטלר שלפיה קרא את ניטשה, היא שקרית.
ברומן שלו "הר הקסמים" (1924), כתב תומאס מאן: "להיות ייצרי פירושו לחיות למען החיים, והרי ידוע שאתם חיים למען החוויה. יצריות פירושה שכחה עצמית, אבל אתם רק מחפשים העשרה עצמית. זהו. אין לכם מושג עד כמה אתם אנוכיים ונבזים. חכו, יום יבוא ויכריזו עליכם כעל אויבי האנושות".
ב־1945 היטלר מת וגרמניה היתה לעיי חורבות — מבחינה פיזית, מוסרית, פסיכולוגית ורוחנית. לא רק שטענתה של גרמניה להיותה מעצמת תרבות נעלמה, אלא שרוב העולם התייחס לגרמניה כאל "אויב האנושות", אומה שאינה ראויה אפילו לרחמים אנושיים בסיסיים.
ב־1946 הכריז תומאס מאן, שבאותה עת נחשב לסופר המודרני החשוב ביותר של גרמניה ולמתנגד השלטון, שאפילו השפה הגרמנית איבדה מאמינותה: "להיות סופר גרמני — מה זה אומר? מאחורי כל משפט שנרכיב בשפתנו עומד עם שבור, כבוי מבחינה רוחנית, מבולבל לגבי עצמו וההיסטוריה שלו, עם, אשר על פי הדיווחים, נואש מהאפשרות שאי פעם יזכה לשלטון עצמי". מאן מכנה את הגרמנים "עם שלעולם לא יוכל להראות שוב את פניו ברבים".
באותה שנה, בסתיו 1946, סטיג דאגרמן, בן עשרים ושלוש, ילד הפלא של הספרות השוודית, נשלח לגרמניה על ידי העיתון השוודי "אקספרסֶן". דאגרמן היה פתיל מבריק מדי, שבער מהר וכבה. הוא כבר כתב שני רומנים והוכרז בשוודיה כגאון הראשון של הדור החדש. שנה אחרי שכתב את "סתיו גרמני" הוא פרסם אוסף סיפורים קצרים והמחזה הראשון שלו הופק בסטוקהולם בהצלחה מסחררת. בשנה שלאחר מכן הוא כתב שני מחזות נוספים ורומן שלישי. ושנה אחר כך פרסם רומן רביעי וכתב מחזה רביעי. למעט המחזה האחרון הזה, שהמחבר עצמו לא אהב, כל היצירות הללו, ובכללן "סתיו גרמני", נחשבו למבריקות בקרב רבים.
אבל פתאום הוא לא יכול לכתוב עוד.
דאגרמן היה בן עשרים ושש, ושחוק. הוא קיבל על עצמו פרויקטים, הוא המשיך לנסות, אבל הוא לא היה מסוגל לכתוב. ב־1954, בן שלושים ואחת, הוא התאבד באמצעות הרעלת גז במכוניתו שחנתה במוסך. מחקר מהתקופה האחרונה מעלה אפשרות שהוא סבל מדיכאון קליני או מהפרעה דו־קוטבית, ואולי אף מאפיזודות מאניות.
כישרונו יוצא הדופן של דאגרמן היה יכולתו להביע הזדהות. הוא בא מרקע כפרי עני; סבו וסבתו גידלו אותו כי הוריו נטשו אותו. גבר מעורער בנפשו דקר את סבו למוות, וסבתו מתה זמן קצר אחר כך מההלם. כשדאגרמן שמע על הרצח הוא ניסה לכתוב שיר על רגשותיו. הוא לא היה מסוגל, אבל הוא התייחס להתנסות הזאת כאל תחילת דרכו כסופר. "משהו נולד," כתב. "משהו שאני מאמין שהיה הרצון להיות סופר; כלומר, להיות מסוגל לספר איך מרגיש מי שמתאבל, מי שהיה נאהב, מי שנותר בודד..." לו ולסבתו היה "האומץ לגלות אהבה". לסטיג דאגרמן היה האומץ לגלות רחמים, ובגרמניה ב־1946 מעשה כזה דרש לא מעט אומץ.
ההפצצות של בעלות הברית בגרמניה וביפן בזמן מלחמת העולם השנייה היו לדוגמה קלאסית לטיעונם הישן של מתנגדי המלחמה, שלפיו מי שיוצא למלחמה מתחיל להידמות לאויבו.
עד לתחילת המתקפות של בעלות הברית, הדעה הרווחת במדינות המפציצות (בעיקר בבריטניה ובארצות הברית, אבל גם בדעת הקהל העולמית) היתה שהשלכת חומרי נפץ מתוך מטוסים על אוכלוסייה אזרחית היא פשע אכזרי. ב־26 באפריל 1937 מטוסים גרמניים וצרפתיים הטילו פצצות תבערה על גרניקה, הבירה ההיסטורית של חבל הבאסקים בצפון ספרד. העולם היה מזועזע מדפוס הלחימה החדש הזה, התקפות אקראיות על אוכלוסיות אזרחיות מן האוויר. ההפצצה נתפסה כהוכחה לאכזריותו של הפשיזם.
ואז, כמעט ללא מחאה, אותן אומות מזועזעות החלו בעצמן בהפצצות שהרגו כ־300,000 אזרחים גרמנים ופצעו יותר מ־800,000 גרמנים. זוהי הערכה שמרנית; באירופה ובאסיה יחדיו, הסברה המקובלת היא שהפצצות בעלות הברית הרגו 800,000 איש לפחות. השאלה היא אם מבחינה מוסרית יהיה זה רלוונטי לציין שאמנם ההפצצות הגרמניות הרגו רק אחוז קטן מהמספר הזה, אבל הגרמנים הרגו מיליוני אזרחים, כולל ששת המיליונים שהושמדו בשיטתיות במחנות מוות שנבנו במיוחד למטרה זו. אז איך אנחנו יכולים לרחם עליהם?
אבל מה קרה לערכים של האנשים שהזדעזעו מהאירועים בגרניקה? את הסוגיה הזאת הסביר פעם הנשיא דווייט ד. אייזנהאואר, מפקד בעלות הברית לשעבר. במסיבת עיתונאים ב־1955 הוא הכריז כי ברגע שנכנסים למלחמה חודרים "עמוק יותר ויותר" עד שהמכשול היחיד הוא מגבלות "הכוח עצמו".
כפי שנהוג לציין באופן ילדותי כמעט, הגרמנים התחילו. הם התחילו לא רק בדוּרַנגוֹ ובגרניקה בזמן מלחמת האזרחים בספרד, אלא גם כשהפציצו כמעט שתים־עשרה שעות ברציפות את העיר האנגלית ההיסטורית קובנטרי ב־15 בנובמבר 1940, הפצצה שבה נהרגו שש מאות אזרחים, ונהרסו מרכז העיר וקתדרלה מפורסמת מהמאה ה־14. הגרמנים פרסמו הצהרה ולפיה ההפצצה היתה פעולת תגמול על מתקפות של חיל האוויר הבריטי על ערים גרמניות, שהחלו במאי באותה שנה.
המתקפות הבריטיות היו בעיקר על מטרות צבאיות, אבל אחרי קובנטרי המדיניות השתנתה. המטוסים החלו לפגוע במטרות במרכזי הערים ללא קשר לחשיבותן הצבאית. שכונות של מעמד הפועלים היו יעד מועדף להרס. האסטרטגיה היתה לפגוע במורל הגרמני, החלטה מוזרה בהתחשב בכך שההתקפות הגרמניות על קובנטרי ולונדון רק חיזקו את נחישותם של הבריטים. ואמנם וינסטון צ'רצ'יל הציג את ההפצצות כנקמה ראויה, אך סקרי דעת קהל הראו שהעם הבריטי מסויג, במיוחד במקומות שהותקפו, כמו לונדון. ההסתייגות הזאת הופיעה למרות העובדה שמרבית הבריטים לא ידעו את היקף הפגיעה באזרחים גרמנים.
המתקפות האלה היו אכזריות באופן שלא נראה כמותו. לפי ההערכה הגבוהה, וסביר להניח שהיא גם המדויקת ביותר (זו של הממשלה הבאסקית), 1,645 אזרחים באסקים נהרגו במתקפה על גרניקה, שהממה את העולם. אבל איש לא הקים קול צעקה אחרי ההפצצות בקלן ב־28–29 ביוני, שבהן נהרגו 4,377 אזרחים גרמנים, או אחרי המתקפות על המבורג ב־27–28 ביולי שבהן נהרגו 35,000 אזרחים גרמנים ו־800,000 בתים נהרסו. לא היה לזה סוף: בשנת 1944 הופצצה עיר בגרמניה כמעט מדי יום. לפי הערכה, 10,550 אזרחים נהרגו בהפצצות על דרמשטאדט ב־11–12 בספטמבר 1944. ב־16–17 בינואר 1945, 16,000 אזרחים נהרגו במתקפה על מגדבורג; ב־3 בפברואר, 2,541 גרמנים נהרגו בברלין וכמעט 120,000 בתים נהרסו. ובהפצצה הידועה מכול, בדרזדן, ב־13–14 בפברואר, מעריכים כי יותר מ־30,000 אזרחים נהרגו (הערכות אחרות מגיעות ל־100,000 או יותר). במתקפה על דרזדן נעשה שימוש בטכניקת הפצצה שהעבירה חומת אש ברחובות ושרפה — אפילו המסה — את כל מרכז העיר. בעלות הברית הלכו והתייעלו בסוג ההרס הזה. דרזדן היתה מבצע בריטי־אמריקני משותף. ברגע שארצות הברית הצטרפה למלחמה ב־1942, היא הצטרפה גם להפצצות.
היו קצינים שהטילו ספק באסטרטגיה הזאת וחששו שפגיעה מכוונת באזרחים במקום במספנות, בבתי חרושת ובמטרות צבאיות אחרות, דווקא מאריכה את המלחמה. אדמירל העורף לואיס הנרי קֵפֵּל המילטון הביע את העמדה הזאת במונחים מעשיים: "אין לנו כל תקווה כאומה צבאית אם נאמין שננצח במלחמה באמצעות הפצצת נשים וילדים גרמנים במקום להביס את הצבא וחיל הים שלהם." ואילו אחרים, כגון סר ארתור האריס, שעמד בראש מפקדת המפציצים של חיל האוויר הבריטי, היו משוכנעים שהם ישברו את רוחה של גרמניה, למרות כל העדויות הסותרות. האריס אף התנגד להעביר את המפציצים שלו ממטרות אזרחיות בלב הארץ כדי לסייע לפלישה לנורמנדי.
כשהיינריך היינה חזר מגלותו בצרפת ב־1843, הוא מצא את המבורג הרוסה מנזקי המלחמה ותיאר אותה כ"פודל שפרוותו גזוזה למחצה". כשדאגרמן הגיע ב־1946 לא היה אפשר להעלות על הדעת התחכמויות מסוג זה, שכן במאה השנים שהפרידו בינו ובין היינה יכולת ההרס האנושי התקדמה עד מאוד. דאגרמן תיאר את המבורג כ"נוף של חורבות, שומם יותר מהמדבר, פרוע יותר מההרים ודמיוני כמו חלום בלהות." באותה שנה הזהיר מאן: "אין כל אפשרות לתבוע מהאומות הפגועות של אירופה, של העולם, לשרטט קו הפרדה ברור בין 'נאציזם' והעם הגרמני."
דאגרמן לא ניסה. הוא לא היה ניטרלי: היתה לו היסטוריה של פעילות אנטי־פשיסטית בשנות נעוריו, כשמרבית העולם לא הביע מחאה נגד המשטר הגרמני החדש. עם זאת, הוא לא ראה זאת מתפקידו לשפוט את האנשים האלה. הוא היה גבר צעיר שהבין מהם מחסור, רעב ואובדן. הם היו בני אדם שאיבדו הכול, אנשים שחיו במרתפים מוצפים וקרים של בתים מופצצים, מחפשים שיירי מזון. עיתונאים שעבדו בגרמניה הבחינו בהלך רוח מובהק של אהדה לנאציזם, ודאגרמן גם הוא פגש אנשים כאלה, אבל הוא מתח ביקורת על העיתונאים שהתייחסו "לגרמנים כאל גוש אחיד ומוצק המקרין צינה נאצית, ולא כאוסף של אינדיווידואלים רעבים וקופאים מקור". דאגרמן גילה, במילותיו של חוקר השואה ראול הילברג, אנשים שפשעו, קורבנות, ואלה שעמדו מן הצד וצפו — ניצולי מחנות ריכוז וחברי אס אס, זוחלים כולם באותן הריסות, כולם אנשים במצבים נִקלים.
החמלה של דאגרמן היתה הישג לא קטן. בנסיעותי הרבות לגרמניה חיפשתי תמיד את הקורבנות, גיליתי כמה פושעים חדשים, והייתי מוטרד מעומק לבי מהידיעה שמרבית האנשים שאני רואה היו צופים מן הצד. הרגשתי כמו מאן שכתב: "העדר הבנת הרוע במעשה שהוא מרושע באופן ברור וחד־משמעי תמיד יהיה בגדר פשע" — פשע בלתי נסלח. עשרים וחמש שנה אחרי "הסתיו הגרמני" של דאגרמן הייתי על סיפונה של אונייה החוצה את האוקיינוס (הן היו עדיין בשימוש באותם ימים), ואיש כסוף שיער ונעים הליכות ממינכן שעמד ליד הבר אמר לי ש"הפצצת דרזדן בפצצות תבערה היתה הזוועה הגדולה ביותר במלחמת העולם השנייה". לא רציתי לדבר עוד עם האיש הזה. הוא חי את שנות הנאציזם בגרמניה וחשב שהפצצות בעלות הברית, מחרידות ככל שהיו, הן הזוועה הגדולה מכול.
עשרים שנה לאחר מכן ביקרתי בדרזדן, מרכז העיר היה עדיין הרוס, ודיווחתי על המאמצים של גרמניה שאוחדה לא מכבר, לבנות סוף־סוף מחדש את העיר הבארוקית ההיסטורית. תושבי דרזדן ניסו לעורר את אהדתי, אבל הם הובילו אותי שוב ושוב לארכיונים שהראו את ממדי ההרס, ואת העיר כפי שהיתה בעבר. מבחינתי העבר הוא הבעיה — כל התצלומים של גרמנים שמנמנים ושמחים מריעים לרוצחי המונים מעוטרים בצלבי קרס. קשה להתעלם מן העבר ואני לא בטוח שצריך. אבל דאגרמן הבין מה מונח על כף המאזניים. הוא ציטט את ויקטור גולַנץ, מוציא לאור יהודי בלונדון, שבעצמו ביקר בגרמניה באותו הסתיו והזהיר כי "ערכי המערב בסכנה". גולנץ, שהיה אנטי־פשיסט פעיל הרבה יותר מדאגרמן ואחד המעטים שדיברו בקול על השואה בזמן המלחמה, היה מוטרד כל כך מהתנאים שמצא בגרמניה עד כי באותה שנה פרסם על כך ספר בשם Our Threatened Values ("הערכים המאוימים שלנו"). כמו גולנץ, גם דאגרמן האמין שיש לשמר את החמלה, שאסור לאבד את "היכולת להגיב לנוכח הסבל, בין שהסבל מוצדק בין שלא".
לו הקשבנו, לו היתה בנו חמלה גדולה יותר, לו היינו מוטרדים יותר מהסבל האנושי שגרמו ההפצצות שלנו, אולי היינו מוחים בקול רם יותר ולא היינו הופכים בעצמנו לצופים מן הצד בהפצצות על האנוי ובגדאד. מלחמת העולם השנייה היתה אכזרית לאזרחים יותר מכל מלחמה שהתחוללה לפניה. במלחמות מאז, אחוז האזרחים ברשימת הנפגעים הולך וגדל בקביעות.
"סתיו גרמני" הוא ספר חשוב ביותר וחיוני, וכפי שקארל יאספרס, הפסיכיאטר הגרמני שהיה לפילוסוף, כתב: "אנחנו שואפים להבין את ההיסטוריה כמכלול כדי להבין את עצמנו".
(מתוך המהדורה האנגלית)
לאַנֵמארי
קובץ המאמרים "סתיו גרמני" ראה אור בשוודיה בשנת 1947. מרבית הקטעים פורסמו קודם לכן בעיתון "אקספרסן" מסוף 1946 ועד אביב 1947, למעט הפרקים "סתיו גרמני" ו"כרטיס חזור להמבורג", שראו אור לראשונה עם פרסום הקובץ.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.