עדות בניחוח אהבה

 

פרק 1

בוינוס נוצ'אס מקסיקו

פילסתי את דרכי אל אולם היציאה, כשלפתע עיניי צדו את מתאו, האוחז בידו זר פרחים קטן וססגוני. עזבתי את העגלה בחיפזון, ורצתי אליו כשאני מרגישה כמרחפת באוויר. הוא אחז בי במותניי בזרועותיו החסונות, ושנינו הבטנו זה בזה ושתקנו ארוכות. לרגע מתוך אותו חלום ישן, שאלתי את עצמי, מי אתה, מתאו קסטרו? חבר ילדות שלי שכבר אינו עוד ילד גמדון בן שש, שהרי הפכת לגבר אמתי כבן ארבעים ושבע, גבוה ונאה עם מבנה גוף מעוצב ובנוי יפה, בעל עיניים יוקדות כצבע השיבולת הטרייה הבוהקת משמחה ורעמת שיער מאפירה מתבדרת במלוא הדרה. הוא הניח אותי לרגע, ואני, כדי לצאת מהמבוכה, מצאתי את עצמי שואפת את ריחם של הפרחים לריאותיי. הוא לא איבד זמן, ומיד אחז את העגלה העמוסה שלי, ובידו הפנויה המשיך לחבק אותי.

בתוך אותו מסך של געגועים שלי אליו, יצאנו ממתחם שדה התעופה, ונכנסו אל המונית שהמתינה לנו כל אותה שעה.

"אריקה, אני לא מאמין שאת כאן," אמר במתק שפתיים. "נו, תספרי לי כבר... מה שלומך? איך עברה עלייך הטיסה? מה עבר עלייך מאז המכתב האחרון?" ניסיתי להשיג את מטר שאלותיו ולהשיב, אך חשתי שמילותיי נעתקות ממני. "היה מפרך. ארוך למדי..." השבתי בקצרה. "העיקר שאת כאן... את מאמינה שעברו כבר למעלה מעשר שנים, מאז שהתראינו בפעם האחרונה?" הבטתי בו לרגע ומצאתי את עצמי מנגבת לחלוחית מעיניי. "אהה, עשר שנים?... עברו כמעט ארבעים שנה. הפגישה שלנו בניו־יורק אינה נחשבת כלל, מתאו."

"למה? נפגשנו שם, לא?!" חזר על דבריו והביט בי בעיניו המחייכות. "למעשה, את צודקת, עברו כבר ארבעים שנה, מאז..."

"זה יותר מדויק," הנהנתי, "ובקצב כזה, בפעם הבאה נמצא את עצמנו זקנים בבית אבות, מדדים זה לקראת זה." צחקנו, העלינו זיכרונות, אך משהו בי לפתע התעורר וכל איברי גופי כאבו. חשתי בסומק קל שכיסה את לחיי. אולי זה רק מעומס הישיבה הארוכה בטיסות, אמרתי לעצמי. מבטי נדד לעבר גופו המוצק, ומצאתי את עצמי נוגעת בפניו ברכות ומעבירה את אצבעותיי בשערו הרך למגע.

"הייתה לי טיסת המשך מסובכת, וזמני המתנה של שעות קשות בניו־יורק. אני מרגישה מותשת עכשיו."

"עד כדי כך?" שאל מתאו בחמלה. "למה לא לקחת איזה איש שירות שיעזור לך?" הנדתי ראשי בשלילה. "לא חשבתי על זה. הכול היה שומם שם, התחלתי לרוץ לבדי במעלה הטרמינלים הארוכים לעייפה..."

"טוב, הכול כבר מאחורייך ואת פה," ניסה לעודד. "כן, ובוא לא נתעלם מזה, שנראה כי משהו מכתיב כאן בגורל שלנו, מתאו, יד מכוונת של בורא עולם. להיפגש שוב ככה לאחר כל כך הרבה שנים..."

"ואיתו את לא מתווכחת לעולם, אם זכרוני אינו מטעה אותי," הביט בי. "נכון... אך תן לי דקה אחת להתרגל אליך שוב, לפני שאתה מתחיל בפילוסופיה המיסטית שלך," משכתי ברעמת שערו. "זה מעליב. גם לך לא חסר אמונות מיסטיות, את יודעת."

"נכון, אין לי על מה להתלונן, בורא עולם עשה עמי חסדים וזכיתי רק לטוב בחיי, עד למותו של ליבר."

"גם זה יעבור לך. הזמן מרפא פצעים, והשנים רק עושות לך טוב. לפי מה שאני רואה, את משתבחת משנה לשנה."

"היי, חנפן, אף שאני מודה שגם לך לא חסר... איך הוריך? דניאל בנך, סופיה?"

"כולם בסדר, ממתינים לראותך. דניאל לומד בקולג', והיא, את יודעת, קצת מתחזקת, יש בה סממנים כאלה של חזרה בתשובה, והקשר בינינו לצערי מתרחק והולך... דניאל הוא הדבר הטוב שעשינו ביחד. מאז שחיינו בניו־יורק, היא נעשתה קצת חרדית משהו." בעוד אנו אוחזים ידיים, מדברים ושותקים לסירוגין במונית שעשתה דרכה בכביש הסואן, שלחתי מבט עלום מבעד לחלון. "היי, אריקוש, אני כאן, הביטי אליי! הדבר המעניין יושב לצדך. פרינססה שלי. אולי הייתי צריך לשלוח לימוזינה שתאסוף אותך, וכך אולי לחסוך ממך את המבוכה הזאת?"

"שתוק כבר! אני סתם עייפה. מה פתאום לימוזינה? חסר לך. אפילו לא בצחוק."

"אז מה השתיקה הזו, שגזרת עלייך עכשיו? את בטוחה שזה מעייפות?" הפניתי את מבטי שוב אל החלון. "אני מצטערת, חומד, אתה יודע, עשרים וארבע שעות של טלטלות בטיסות ובלי סוף בדיקות ביטחוניות, מאז התאומים... וחוץ מזה, למה באת במונית? אין לך רכב פרטי?"

"באתי במונית, כי אחד העובדים שלי דפק לי את האוטו הבוקר."

"ומה איתו?" שאלתי בדאגה. "אה, דייגו. יצא ללא שריטה, מקסיקני, את יודעת. הם תמיד יוצאים ללא שריטות גופניות. זה רק במוח שלהם, מלידה, ולא חסרות לו שריטות בראש." צחקנו צחוק פראי ונהג המונית מביט בנו בחיוך מבעד למראה. "דייגו הוא בעלה של אנינה, המוצ'צ'ה שלנו, עוד תכירי אותם. הוא שתיין כרוני ומסתבך סדרתי כזה, אבל עזבי את זה עכשיו. הוא לא האישיו. ספרי לי מה קורה אצלך, מה עם הילדים?" הבטתי בו, וחיוך קל על פניי. "אני מבטיחה לספר לך הכול..." מתאו הסיר את משקפי השמש מעיניי, ואני ממש נדרכתי. "מה אתה עושה? העיניים שלי טרוטות מעייפות."

"העיניים שלך יפות, ואני אוהב אותן מחייכות, גם כשהן עייפות."

"חומד, אתה יכול לפרגן לי קצת לאחר טיסת ההמשך המחורבנת הזו, ויממה שלמה בטיסות טרנס־אטלנטיות? טוב, אולי זה סתם תירוצים, כי לא יכולתי לעצום עין ולנמנם אפילו לא לרגע."

"עזבי את זה עכשיו, מיאמור, תשני כמה שעות, ואת תהיי ערנית לקבל את משפחתי, שכבר משתוקקת לפגוש אותך." הנהנתי לשמע דבריו, בניסיון לשמור על פסון, כשאני רואה את הניצוץ בעיניים שלו. "אז תני חיוך כזה כמו שאת יודעת, מאותם חיוכי מיליון הדולר שלך." חשפתי שיניים בציניות. "לא, לא כזה מאולץ. אני רוצה חיוך עם הרבה רגש, חום ואהבה," התעקש. "זהו, כמו שאני אוהב אצלך." גשם המשיך להתדפק על השמשה, ואני הבטתי שוב מבעד לחלון. "תגיד לי, מה זה גשם זלעפות כזה באמצע האביב? כל כך אפרורי... כך מקבלים אורחים במקסיקו? עם ערפיח כזה?"

הוא צחק. "אוי לי... מה שאני לא הצלחתי, הגשם עשה בשבילי. העיקר שעכשיו את מדברת כבר ומחייכת. את יודעת שהתגעגעתי אלייך מאוד, יפה שלי, הילדה מישראל?"

"גם אני, מתאו, התגעגעתי, יפה של אימא." צחקנו. הוא הסיר שערה שדבקה אל מצחי ונשק לי. "אני שמח מאוד שאת פה, שלא איבדת את חוש ההומור שלך."

"כן, אך את הקולגן שלי מהפנים איבדתי, ואני כבר לא אותה נערה צעירה שהכרת מהשכונה, אתה יודע."

"אל תדאגי, יש כאן רופאים פלסטיים מומחים שישמחו לעזור..." הכיתי בו במרפקי. "מה אתה רומז, שאני כזו מקומטת?"

"לא!" התגונן מהמכה השנייה. "בשבילי תמיד היית ותישארי הנערה היפה עם הקסם האישי, שאין בשום אישה שהכרתי עד כה בחיי, והחיוך והברק בעינייך ושכלך החריף. השאר כבר אינו חשוב." הבטתי בו שותקת. "האמיני לי, יפתי, שהמפגש המחודש הזה בינינו, איננו קל גם לי, אך אני בטוח שההרגשה הזו תחלוף לך, לאחר אמבטיה טובה ומרעננת."

"רק רציתי לסחוט ממך קצת קומפלימנטים, מה?" המשכתי להביט החוצה. "הביטי אליי, מיאמור, אני פה, לא שם."

"גם עליך לא ניכרים השנים," החזרתי את מבטי לעברו. "בהתחשב במה שפקד אותך לאחרונה. הגירושים, האובדן של הדודים שלך."

"חוויות גורליות משהו," הנהן. "גם אצלך לא קל, ההורים שלך נפטרו, הפריצות בבית במהלך השבעה, והמוות של ליבר..." עיניי נתמלאו בדמעות, שלא יכולתי לעצור. "אני מתגעגעת אליהם מאוד. אני חולמת עליהם הרבה, בכל מיני מצבים. צוחקים, צעירים, רבים, ולא רק עליהם, גם על ליבר," מחיתי שוב דמעות מעיניי. "מיאמור, חלומות זה סוג של תקשור, אין הסבר אחר, את יודעת."

"כן, אני מוצאת את עצמי משוחחת איתם בחלום, כאילו היו בחיים והם ממש לידי."

"בעיניי זה מקסים שאת חולמת עליהם ומפרשת את החלומות שלך. מאז ותמיד כינינו אותך: 'יוספה בעלת החלומות', זוכרת?!"

"אם אני זוכרת?! איך זה שאתה זוכר?"

"לא תאמיני, אבל זה משהו שליווה אותי כל חיי, את והורייך..." אמר ובן רגע התעצבו פניו. "מתאו, יקירי, מאז שהוריי נפטרו, החיים שלי קיבלו פרספקטיבה שונה, נבונה ובוגרת יותר. הבנתי שהחיים שלנו זמניים ואינם אינסופיים. צריך לתת כבוד לחיים, כי יש להם משמעות קיומית חד־פעמית. אתה מבין? הבנתי שעוד רגע וכל זה יחלוף לנו, ולא נחווה עוד דבר. לא ריחות, לא טעמים, לא מוזיקה, לא אהבות, לא שנאות, לא קנאות ולא נכדים ואולי גם לא נינים."

"וואו, זה מדכא ומבאס לחשוב על זה," השיב. "וזה לאחר אובדן של אדם שהיה יקר לך, לחשוב כך?"

"לא, מתאו, זה שאנו מסתכלים על החיים מאותה נקודת מבט שלנו, ואיך שאנחנו מקבלים איזו הארה רוחנית, שגורמת לנו להבין שלחיים שלנו יש ערך עליון בלתי נלאה."

"אריקה, מיאמור, אצלנו אומרים, עשה לך מיסטיקן. למה שלא תעשי כך, כדי שגם אלייך תבוא איזו הארה רוחנית כזו, שמרחפת עלייך, מעין אאורה דמיונית, כמו כתר סביב ראשך, ואז תראי איך החיים יחייכו אלייך וייראו שונים לגמרי."

"הלו... לא התלוננתי, טוב לי, וחוץ מזה, אותה הארה שאתה מדבר עליה, זה או שהיא מגיעה או שלא. אני לא יכולה לגרום לה לבוא אליי, אך היות שאנו קצרים מאוד פה בזמן, על היקום הזה, ובאנו לתקופה קצרה, בוא נשתדל לעשות אותם טובים, מספקים, איכותיים — וזהו."

"כן, כי אם לא 'תפסת את היום' כמו שאומרים, קאפיש, נאדה, הוא לא ישוב עוד לעולם."

"טוב, יאללה," מתאו עצר את השיחה. "מספיק עם הפילוסופיה והרצינות שלך על החיים, את מתחילה קצת להדאיג אותי."

"אתה התחלת עם זה," הדפתי אותו בידי בהומור. "נכון, ועכשיו יש לך בדיוק ארבעים דקות לספר לי על עצמך, כי כשאני מתקשר אלייך, את תמיד מדברת על הכול אך מעורפלת ולחוצה מלדבר על עצמך, ואני לא יכול להבין ממך כלום..."

"מתאו, אני מותשת מהטיסות, אה? אחזתי בידו. "הג'ט לג וכל... יש לי עכשיו איזו חסימה וליקוי בדיבור. תן לי רק חיבוק גדול וקצת לישון, ואני אדם אחר וחביב יותר." מתאו לחץ את גופו לחיקי. "אוי, חיכיתי לך בכיליון עיניים ואת רוצה לישון? אני מרגיש אותך וחש אותך, אך לא יודע אם את אמתית, או רק עוד הזיה או חלום, שייעלם לי כשאתעורר?" הוא נשק על מצחי וניסה לגנוב איזו נשיקה בשפתיי, אך נרתע מעצמו, ורק ניגב לי את הדמעות שהמשיכו לזלוג על לחיי. "הגשם לא מפסיק לרדת, אה? לא הבאתי מטרייה," צחק בניסיון להסיר את המבוכה. "אל תדאגי, אני אסוכך עלייך שלא תירטבי. תתחילי להתרגל לגשמי המונסונים כאן. הם מתעתעים בנו לעתים, אך שכיחים באזורים טרופיים כשלנו, שלא לדבר על הרי געש לא מעטים." הבטתי בו בהשתוממות מה. "טוב, לפחות אתם לא סובלים ממחסור במים, כמונו..." השענתי את ראשי על כתפו האיתנה. "זה טוב גם מבחינה אקולוגית לחקלאות שלנו." מתאו ליטף את פניי. "דברים טובים רבים קורים אצלי ובחיי, אריקה. בימים אלו סגרנו איזו עסקה גדולה, פרויקט רציני של בנייה בשכונת מצוקה בפולנקו. הפרויקט יכלול בתים בשכירות למעוטי יכולת, בית־ספר, גני ילדים וגנים ציבוריים, ספרייה ומתנ"ס לפעילויות חברתיות, ועבדך הנאמן, מואה, נבחר להיות אחד מצוות היזמים ויושב ראש הדירקטוריון בפרויקט הזה."

"פששש, איחוליי, חתיכי," הרמתי את ראשי, "ההורים שלך בטח גאים בך..."

"כן, כולם שמחים על הפרויקט הזה, שהסיסמה שלו היא: 'לא לעשירים בלבד'. אממה, זה יגזול ממני שעות רבות של עבודה מחוץ לבית."

"הלוואי אצלנו במדינה, יזמות כזו," חייכתי והשבתי בקול מעט רפה. "המצב אצלנו הולך ונעשה גרוע, ממשלה מקרטעת..."

"אל תדאגי, אני מתכנן לנו איזה טיול מקיף, שישכיח ממך את כל הצרות."

"ספר לי על כך, באמת לא מתחשק לי לנבור עתה בתוך היסטוריה מדכאת."

"לפעמים דווקא יש לי איזה פלשבק וגעגועים עזים לתקופת הילדות שלנו, את יודעת?! הייתי כותב על זה ספר..." הסיט מבטו מבעד לחלון ובהה. "משהו שמחזיר אותי אל השכונה הקטנה ליד הים, אל החברים הוותיקים שלי, ובעיקר אל השכנים שלנו, ואיך זה שככה כמו כלום חלפו להן ארבעים שנה!"

"אז תבוא לבקר," הצעתי. "שמעתי שמדי פעם יש פגישת מחזור עם החברים שלך, להוציא כמובן את המורה לפסנתר שלך שנפטרה. וחוץ מזה — גם אני תהיתי אם לכתוב איזה ספר אוטוביוגרפי, שאקרא לו 'עשיתי זאת בדרכי'. אני יודעת, שזה נדוש מעט וקלישאה רדודה, אך אולי זה לא רק צירוף מקרים, שנחשוב שנינו על אותו פרויקט."

"אני מאמין שיש לזה משמעות רבה, לא?! כמו מאכל טוב עם הרבה תוספות של תבלינים. את בכתיבה הספרותית שלך, שמלאה בדמיונות, ואני בגורד השחקים שלי — בסוף ייצא רומן מותחני ופיקנטי מעניין.

"תקדישי לנו כמה פרקים, בביוגרפיה הזאת שלך? אני צריך לחשוב לספר כמה שקרים על עצמי שם... או אולי רק את כל האמת?" הנהנתי בראש ללא כל תשובה החלטית. "אה, הבנתי, הספר שלך יהיה רק על ליבר? בלעדיי, בלי תקופת הילדות?"

"מן הסתם, זה לעולם לא יהיה אמתי עד הסוף. תמיד יש תוספות ספרותיות ורק חלקים מהחיים באמת," השבתי.

"אם תרצי, את יכולה להיעזר באימא שלי או בשונטל. הן מנהלות חנות ספרים, ואני בטוח ששם גם תפגשי באנשי רוח וספר, שיסללו לך את הדרך ויתנו לך איזו המלצה או השראה איך לעשות זאת, ואולי גם איזה שם מרתק ושיווקי יותר מ'עשיתי זאת בדרכי'. זה מה שאת צריכה אולי, לא?"

"כן, מה שמעניין את הקורא, זה הרבה אהבה, רגישות ולא מעט צהוב ולכלוך, כמו אומללות במשפחה, כשכל דמות בדרכה שלה ובצבעים שלה — והרי את זה יש לנו בשפע בחיים, תודה לאל."

"כן, התברכנו בזה, מיאמור, ולכי תדעי, מה עוד את תגלי פה, במסע הזה שלך במקסיקו, שיוסיף לך פיקנטיות לספר?"

"לעולם אין לדעת, אך אין לי ספק שזה יהיה מעניין יותר, לשכתב את חיי דווקא בשפה הספרדית ולא בשפת האם שלי, עברית. אולי זו תהיה עוד איזו טלנובלה אמתית?" צחקקתי.

"תשמעי, זה בהחלט יכול להיות רעיון מצוין לתסריט. התחלת כבר לכתוב? אני גם מכיר כאן כמה אנשי קולנוע ומפיקים, שיכולים לסייע."

"יופי, אך זה מוקדם מדי, יקירי, רק אחרי שאישן קצת על זה, נדבר. עד עכשיו, מילאתי עשרות עמודים מאלבום התמונות של נוף ילדותנו בזיכרונות אישיים של כור מחצבתי, ובאחד מהם — אני זוכרת אותנו מטיילים יחד, כשאתה היית קושר את אופניך בכניסה למתנ"ס השכונתי בדרך לשיעור נגינה על פסנתר, שלא אהבת במיוחד. אני זוכרת שהעדפת את חוגי הג'ודו וכאלה... אבל אמך התעקשה על פסנתר, ולימים היא צדקה... בקיצור, פעם אחת הצצתי פנימה מבעד לדלת שהייתה פתוחה מעט, ושמעתי את המורה לנגינה שלך, הרוסייה, צורחת עליך 'ילד, סטקטו, סטקטו!' ואתה לא ממש הבנת את המושגים שלה ביצירות מוזיקאליות קלאסיות גבוהות, ולא ידעת גם לקרוא תווים. ואז היא צרחה עליך: 'מי בכלל שלח אותך ללמוד נגינה, ילד? צריך כישרון והרבה כבוד לזה. ולך אין לא את זה ולא את זה. לך לשחק כדורגל עם החברים שלך, אל תבוא לבזבז לי את הזמן שלי'."

"את לא רצינית?" הופתע מתאו, נחרד מעט. "ככה היא העליבה אותי? ואני האידיוט שתקתי לה ולא הגבתי?!"

"אני מניחה ששתקת מתוך כבוד אליה. היית אז ילד טוב ומתוק, מופנם מעט ומנומס. אני בטוחה שנפגעת קצת, אבל עשית זאת בשביל אמך, שרצתה מאוד שתלמד לנגן על פסנתר... ירושה מהסבא שלך. חוץ מזה, אני זוכרת שהים היה מקום מפלט עבור כולנו, במיוחד עבורך, וככה בילינו יחד שעות על גבי שעות בחוף ימה של תל־אביב."

הדרך חלפה על פנינו ביעף והשיחה המשיכה נוסטלגית וקולחת. המשכתי להזכיר למתאו חוויות ילדות, שנראו לי בדיעבד כחלום, ובאותם רגעים הכול עבר לי בראש כמו בסרט נע, שבו הגיבור מתחיל לספר על הילדות שלו, ועתה הוא בא בימים. פחדתי מהזקנה פחד מוות. "היית ילד סקרן, שרצה לדעת הכול," המשכתי. "תמיד היית שואל על האופק הבלתי נראה, ולמה הוא לא מושג בעליל, התעניינת במרחבים הגדולים, רצית לשוט ולהרחיק אל מעבר לאוקיינוס הגדול. אתה זוכר שאהבת מאוד לפזם את השיר של שלמה ארצי: "'שוטי, שוטי, ספינתי, הים כל כך כחול, אני אהיה עוד רב־חובל'..."

"וואו, באמת, אמרתי שאני רוצה להיות רב חובל?!" הביט אליי במעין חיוך מתוק ובפיזור נפש, כשפניו הוארו באחת. "בעצם, כשאני חושב על זה, אילו נשארנו בארץ, יכול מאוד להיות שהייתי היום רב־חובל, ואולי היינו אנחנו מתחתנים." צחקנו. "אני חושב שאצל ההורים שלי, ישנן עדיין קלטות, שמתעדות אותנו מטיילים בים ואיזה ספר על אוניות ורבי־חובלים, שקנית לי בשעתו כמתנת פרידה."

"שנים לאחר מכן תהיתי מדוע אנשים עוזבים את ישראל, אתם ועוד משפחות אחרות, ואיך היו נראים החיים שלכם בארץ, בצל המלחמות."

"אמרתי לך, קרוב לוודאי שהיינו מתחתנים, אלא אם הייתי נהרג באיזו מלחמה." בהיתי בו, ספק צוחק ספק רציני, בוחנת את הבעת פניו. "...והיית נשוי עם שלושה ילדים וכלב ומשכנתא. אולי עסק קטן, ממשיך את החנות למוצרי סדקית של הוריך."

"את באמת נכס ופריבילגיה בחיי, אריקה, מיאמור, ואני מאושר שיש לי חברה כמוך."

"זה מתוק מצדך, מה שאתה אומר, אבל שכחת שכבר בגיל צעיר היה לי חבר, התחתנתי צעירה יחסית ונולדו לי שלושה ילדים?"

"וואללה, הכול זכור לי במעורפל, מתמונות וממכתבים ששלחת לי. אני צריך לנבור היטב בזיכרון שלי לטווח ארוך, ולנסות להעלות משם כמה תמונות נשכחות." הבטתי בו במתיקות ופניתי אל מראות הגשם מחוץ למונית. "הגשם עושה לכם דווקא 'שירות' טוב, מתאו?"

"כן, הוא מנקה ומטהר כאן את הערפיח והאבק שמרחפים מעל ראשנו באוויר, אבל עזבי את הגשם, עוד תביני היטב את איתני הטבע כאן. נבקר באתרים היסטוריים ובשמורות מוגנות של אינדיאנים מיסטיים. אני בטוח שתופתעי ותאהבי זאת מאוד... ובכלל, במקסיקו יש איזו מנטאליות ותרבות מעניינת, שאינך מכירה. זה לא כמו בארץ, מוזיאון אחד או שניים."

"אהה, לא כמו בארץ..." לרגע השתנקתי מדבריו. "מתי בדיוק ביקרת בישראל לאחרונה?" מתאו קלט את מבטי ואחז בידי, לפני שאתקוף אותו בשנית. "הכול אצלנו בארץ השתנה והתפתח, ואני מתכוונת להיות שגרירה נאמנה שלנו כאן, להביא כמה שיותר תיירות לישראל."

"למען האמת, את הבר־מצווה שלי אמי רצתה לחגוג בארץ. אני זוכר שהוריי רצו לחגוג לי בכותל המערבי בירושלים, אבל אז אמי חלתה ונאלצה לעבור כריתה חלקית בשד, ואיכשהו הכול התפקשש לנו... את יודעת, לחיים יש דינאמיקה שאינה בשליטתנו, מה גם שלאחר מכן באה התאונה הטרגית שפקדה אותנו..." נעצר כשפניו התעצבו ולא יכול היה להמשיך בדבריו. "כן, שמעתי על זה. בהחלט חוויה כאובה ומצערת," אמרתי בחמלה. "עזבי, אריקה, בואי נדבר על דברים שמחים, כמו השהות שלך כאן במקסיקו, ותקשיבי לי ולכמה אזהרות שלי, שעלייך להקפיד עליהן: ראשית, תצטרכי ללמוד איך לשרוד, מבלי שיתקפו אותך כמה בעיות במערכת העיכול הרגישה שלך. המאכלים כאן הם לא קלים לעיכול, ולמקסיקנים, מסתבר, יש קיבה מאבן ולא קיבה מפונקת כשלך. צריך להתרגל לזה. מלבד זאת, רצוי מאוד להקפיד על שתיית מים מינראלים ורק מבקבוקים סגורים, שאת פותחת. אל תסמכי על איש מלבדך, ושלא לדבר על הממתקים החריפים..." הנהנתי בראשי להסכמה. "ועל זה אין ויכוח אני מקווה? עם כל הכבוד למסעות שלך בעולם, כאן אנחנו אחראים עלייך, או.קיי?!"

"כן, המפקד," צחקתי. "אני מודעת לאזהרות הללו. הקיבה שלי באמת מפונקת..."

"אני אבקש מאנינה המוצ'צ'ה להתלוות אלייך לכל מקום שתרצי, עד שאני אתפנה לעשות לך סיורים בעיר ומחוצה לה. ברור מיאמור? תיירת יפה שלי?"

"כן, מאסטרו, הכול ברור לי, ותסלח לי אם אני לא מגיב...ה ל...ך."

"טוב, פרינססה, תפסיקי לפהק לי. הגענו הביתה. הגשם הטורדני גם כן פסק והנה השמש מציצה מבין הערפיח המתפזר לו. אולי כל זה לכבודך."

יצאנו מהמונית, ובהשתאות הבטתי באזור ירוק וססגוני למכביר, ובמתחם דירות פאר יפהפיות, שנגלו לעיניי. אנינה, המוצ'צ'ה, מיהרה לקבל את פנינו בשמחה, ואני רק ראיתי בעיני רוחי את הרגע שלא איחר לבוא, שבו השתרעתי על המיטה, גופי לא זע ונפל בתרדמה.

"התעוררת, ישנונית? המשפחה ממתינה לך כבר בקוצר רוח." מתאו נכנס אל פנים החדר והתיישב למרגלות המיטה, כשעיניי נפקחות אט־אט ומתחילות להתרגל לחשכה. "שכחתי לספר לך, שאימא שלי רצתה מאוד לבוא לשדה התעופה, אך אני מנעתי זאת איכשהו. רציתי אותך שם לעצמי." חייכתי והכיתי בזרועו ברכות, כשפיתה, הכלבלב, שרכן מעליי וליקק את פניי, המשיך לחוג ולכשכש בזנבו מסביבנו. "עשית כבר היכרות עם פיתה שלנו, אני מבין?!"

"כן, ועוד איזו היכרות." צחקתי. "איזה שם מוזר לכלב."

"פיתה, זו אריקה, האישה הכי יפה שתכיר בחייך. היא חברה שלי מישראל."

"שתדעי לך," פנה אליי ואמר, "פיתה, הוא הכלב הכי הכי נאמן והכי כיפי שיש על היקום כולו!"

"כלב טוב שלי," הפנה מבטו חזרה, "אני סומך עליך, שתשגיח על אריקה שלי. סגור?!" בתנועת גוף פתלתל, יצא פיתה מהחדר ואני נחפזתי לקום מהמיטה, עטפתי את עצמי בחלוק, ששלפתי מהמזוודה, ונכנסתי למקלחת. "אני זקוקה למנת קפאין הגונה וגדושה," אמרתי למתאו, "אחרת אהיה חברה לא נעימה."

"אוקיי, אל תאיימי. אני כבר מארגן לך. בינתיים כדאי שתתחברי לקרקע בשביל כולנו," אמר ספק בציווי ספק בתחינה. מרחתי את גופי במנה הגונה של קרם גוף וקרם טוב לפנים, כדי להשיב להם את הברק שאבד במהלך עשרים וארבע שעות, סידרתי מעט את שערי, לבשתי שמלה פרחונית, שתתמזג עם הצבעוניות של המקומיים ויצאתי כחדשה לחדר האורחים המרווח והמואר בנרות דולקים ובזרי פרחים רבים, שהיו פזורים בכל פינה. דודה אדלה ודוד ויקו היו הראשונים שבאו מיד לקראתי, מחבקים אותי בקריאות של שמחה וצהלה, לכבודי ועל בואי.

"אריקה, קרידה מייה, ברוכה הבאה, הבאת אלינו אור ושמחה." התחבקנו והתנשקנו ארוכות, כשהדמעות לא פסקו מלחנוק את גרוני ולעכב כל מילה שחשבתי להוציא. אדלה קסטרו, שהייתה בשנות השבעים וחמש לחייה, היא לחלוטין אישה נאה במיוחד. רעמת שערה עדיין בצבע ברונטי, כמו הנשים של פעם. ראיתי שעיניה הירוקות גדושות בדמעות והיא אף רועדת מהתרגשות. ויקו קסטרו, אביו של מתאו, גם כן גבר נאה, שמתקרב לשנות השמונים לחייו, ובדומה למתאו, גם הוא גבוה עם מבנה גוף רזה וחסון, ושערו החום המדולדל מקבל כבר גוונים של שיער שיבה.

"דודה אדלה, דוד ויקו, מה שלומכם? אני בקושי יכולה לדבר מההתרגשות לראות אתכם..."

"יקירה, מוצ'ס אניוס (הרבה שנים), גם אנחנו מאוד מתרגשים..." אמר דוד ויקו ופרש את ידיו לעברי ובחיבוק אבהי אוהב החמיא לי: "קרידה, את נשארת אותו דבר, יפה ומחייכת."

"הצטערנו לשמוע שמאדאם ראשל ודון רפאל נפטרו," לחש לעברי. "סל לה ויו (אלה החיים), אבל את, כומו פרינססה (כמו נסיכה)."

"דוד ויקו, כך נראיתי גם בגיל שתים־עשרה?" כולנו צוחקים ומפיגים את המתח.

"נו, קרידה, אני התכוונתי, שתמיד את ילדה יפה..."

"רבותיי, השעה כבר מאוחרת וכולנו רעבים," פנה מתאו בהזמנה לשולחן, שהיה גדוש במטעמים נהדרים, מאכלים הזכורים לי לטובה עוד מימי הילדות שלנו, ולמרות זאת, הרגשתי שאני לא ממש יכולה לאכול עכשיו, אולי בשל הבדלי השעות, שבלבלו הכול אצלי בקיבה.

"דודה אדלה, התגעגעתי מאוד למטעמים שלך. איזה אושר לראות שוב את הפשטידות, הבוריקטס והמאפים הממולאים בשקדים, שהיית מכינה לנו בחגים."

"היידה, קרידה, תאכלי משהו, ומספיק עם ה'דודה' הזאת, תקראי לי בשמי, כמו הצעירים, זה בסדר," צחקקה בפיזור נפש משווע. כן רעבה, לא רעבה, לא יכולתי לסרב לכזו הזמנה, אז הרשיתי לעצמי לטעום מעט. "מאדאם אדלה, המממ, זה טעים לי... והריחות האלה מחזירים אותי לתקופת הילדות, בשכונה..."

"מון שרי, את כל זה, הכנתי במיוחד לכבודך, כי בעוד יומיים פסח, אה?"

"אה, תודה לך, אך אני מתנצלת, איני מסוגלת להכניס פירור לפה, כל מהלך הטיסות רק גרגרתי שטויות..."

"בואנו, מון שרי, רק תטעמי. תמיד היית ככה, רק טעימות קטנות, את לא להשמין..."

"אני נשבע לך, אני מתחנן אליה שתכין לי את הדברים האלה, והיא תמיד מתחמקת," נכנס מתאו לשיחה. "ואת עכשיו מתפנקת... אימא, תארזי לי הכול בקופסאות." אדלה תקעה בו מבט חודרני. "יבסטה (מספיק), איכו, אתה לקנא קצת?" מתאו מזג יין לכוסות, וכבר בלגימה הראשונה, התחלתי להרגיש שהכול מסתובב סביבי. "נרים כוסית לכבוד האורחת שלנו. ברוכה הבאה למקסיקו ואל ביתנו. הבאת אלינו הרבה אור ואת הריחות המתקתקים מן העבר."

"מוצ'ס סולידד (הרבה געגועים), קרידה, למשפחה שלנו ולחברים בישראל," הוסיף דון ויקו, כשעיניו עדיין מלאות בדמעות ואדלה מרצינה ומנענעת גם היא בראשה.

"כן, קרידה, ואנחנו שוב מבקשים לומר לך שאנחנו מצטערים על מותם של ההורים שלך," הוסיפה אדלה בהנהון ממושך, "אסטה לה וידה (אלה החיים), מיאמור, אנחנו אהבנו אותם מאוד, אתם הייתם השכנים והחברים הטובים שלנו..."

"תודה לכם, גם לי היה קשה. הם חסרים לי מאוד." זמזום האינטרקום ונביחותיו הקולניות של פיתה הכלב, קטעו את האווירה העצובה. שונטל ובעלה נראו מדלגים לעברי בגרם המדרגות בשמחה, כשאחריהם משתרכים שני ילדיהם הקטנים. "לא יכולתי להתאפק עד מחר," התנפלה עליי שונטל בחיבוק חם. "ביקשתי מראול שיאסוף אותי מבית־הקפה, בשביל לבוא ולראות אותך סוף־סוף. אני אמנם בקושי זוכרת משהו, אבל הסיפורים עלייך עשו את שלהם, ועכשיו אני רואה שזה נכון."

"אני דווקא זוכרת אותך, שונטל, היית האחות הקטנה..."

"תגידי, תגידי, האחות המרגיזה של מתאו, נכון?" צחוק קולני של כל הנוכחים מילא את החדר. "גם עכשיו, בגיל ארבעים ושתיים, שום דבר לא השתנה אצלך," אמר מתאו וקיבל משונטל חבטת אהבה במגבת המטבח. "אני זוכרת אותך, ילדה יפה עם שערך הארוך בצבע זהוב."

"והנה, היום אני אימא לשני בנדיטים."

"מי מוחר ארמוזה (אשתי יפה)," מצטרף ראול לשיחה, מחבק את אשתו בשקיקה ומעתיר נשיקה על לחיה. "קרידה, תכירי, גם ראול חתני הוא ממשפחת קסטרו," הוסיפה אדלה, "ואנחנו בעצם כלל לא משפחה, אבל שונטל עכשיו, היא קסטרו־קסטרו. אנחנו מנהלות יחד את 'קפה קון ליברו'. זה שילוב של חנות ספרים עם ארוחות קלות של מאפים ופשטידות, וזה מקור הגאווה שלנו כאן במקסיקו."

"טוב, אימא, אריקה עוד תבוא אלינו."

"שם את יכולה למצוא כל ספר שתחפצי בו," הפנתה אליי מבטה. "מלבד גלריה שלמה של סופרים, משוררים והוגי דעות, שמגיעים אלינו, זו חוויה מסוג אחר, שכל המפורסמים וכל מיני אינטלקטואלים אחרים, יושבים אצלנו שעות..."

"אפשר לומר, שזה מקום מפגש של סלבס, כמו קפה כסית בארץ," מוסיף מתאו בחיוך רחב. "בוינוס נוצ'ס!" נשמע קולו של גבר חסון, שנכנס כסערת רוח מתפרצת, בטון עמוק וחד, שכמעט הפיל אותי מהכיסא. "הוי, סוף־סוף הגעת, פרינססה," הוא נטל את ידי ונשק ארוכות. מתאו נראה מעקם מעט את פניו, מה שגורם לי להבין, שאין ביניהם, מי יודע, איזו "אהבת מרדכי" ואני חייבת לציין שזה ציער אותי. "אתה צודק, אדו, קרידו, הנסיכה שלנו מישראל, הגיעה..." אמרה אדלה בפיזור נפש והציגה אותו בגאון: "זה אדו שלנו, אדוארדו אקוסטה, האחיין האהוב עליי. תכירו, אריקה, אדו."

"את אפילו יפה יותר ממה שמתאו תיאר. אוהו, את באמת אישה־אישה..." עוד אני במבוכה קלה מדבריו, מהנהנת בראשי לתודה, התיישב אדוארדו לצדי, מה שגורם לי להיות קצת דרוכה, מתוחה ואפילו מעט סמוקה. "עכשיו אתה מביך אותי, פרימו אדו? על ההתלהבות שלי..."

"קרידו, איפה חואן ואניטה? ולמה לא מספרים הכול. מה מדברים בין חברים, אתם התגרשתם?" אומר דון ויקו, פניו מעט מתעננות.

"היידה," אומרת אדלה, "תשב לאכול משהו, אדו, מיאמור?"

"לא, תודה, אני באמת לא רעב, דודה יקרה שלי."

"אה, בטח, מאז שאחותי ובעלה אינם..." נאנחה והשתתקה לרגע, "מחר, קרידו, תבואו לארוחת החג, אה? תביא גם את הילדים? ואת ורוניקה?"

"מוצ'ס גרסיאס, סניורה אדלה, אני אבוא מחר עם חואן ואניטה, מבטיח. עכשיו אני חייב ללכת. את צריכה משהו מהחווה, ירקות? פרחים? אני טס לשם הלילה וחוזר מחר. דוד ויקו, להביא לך קצת משקאות מיוחדים? אולי משהו אחר שאתה זקוק לו. לערב חג?"

"אדו, איכו, תבוא ותביא את ילדיך האהובים, זו המתנה הכי..." עיניו של דון ויקו נתמלאו בדמעות. אדו שילח בי מבט ואמר בנימה מעט מתנצלת: "את לא כועסת עליי ואולי נבוכה ממני, אני מקווה, פרינססה יפה, אריקה? זו דרכי להחמיא לאישה ראויה כמוך." סומק כיסה את לחיי, כשאדוארדו נשק שוב בכף ידי. "ניפגש מחר בערב לסדר פסח, אה?!"

"איכו, ורוניקה תבוא גם, אני מקווה?"

"דודה, אנחנו נבוא, אבל ורוניקה אצל הוריה, את יודעת, הם לבד..."

"שיבואו גם, אדו, יש מספיק מקום לכולם."

"משפחה, אמיגוס, סלוטה, אדו, רק אפריטיף?" הקיש ויקו בסכין על הכוס שלו ואמר בנימה אבהית חביבה.

"צ'או לכולם, אריקה, מחר תכירי גם את שני הבנדיטים שלי," נפרד אדו לשלום ועזב יחד עם שונטל ובעלה ראול.

"לאחר שאחותי אלגרה ובעלה נהרגו בתאונה המחרידה," סיפרה לי דודה אדלה, כשנשארנו לבד לשוחח מעט בפטיו. "הפנים שלי התעוותו והיד הפכה משותקת. הרופאים אומרים שעברתי איזה אירוע מוחי קל. למזלי..."

"שמעתי על כך ממתאו," הגבתי באמפתיה. "גם על התאונה הטרגית. אני מצטערת, אדלה, זה אסון נוראי, לכל המשפחה."

"כן, רציתי למות, ואני נשארתי ככה כמעט נכה, הפנים שלי, תודה לאל, הסתדרו, עם הרבה טיפולים, ואחרי החג, אנחנו נוסעים למזרח אירופה להמשיך שם בטיפולי ספא מיוחדים, ואני מקווה... שיהיה הכול, אסטה בואנו."

"גם אני מקווה בשבילך, אדלה. זה נורא מה שקרה לך ולמשפחה של אדוארדו."

"אחות של ויקו, אסתר, היא הזמינה אותנו לחג שני של פסח. את יודעת, קרידה, כאן אנחנו בגולה חוגגים פעמיים סדר פסח."

"כן, אני יודעת, זה מעין 'גזירה' שבאה עליכם, על כך שאתם חיים כאן, לכאורה בהתבוללות, אבל את יודעת, שזה בעצם מה שנכון לעשות על פי ההלכה היהודית." מתאו חזר ואדלה הרימה יד באנחה עמוקה. "סה לה וי, קרידה. תלכו לבלות, אתם, הצעירים. ויקו כבר נרדם, הזקן שלי, אנחנו הזקנים מקדימים ללכת לישון." צחקקה. "לילה טוב, איכוס," אמרה ונעלמה לקומה השנייה. מתאו ואני שמענו לעצתה, יצאנו אל אוויר הרחוב הצונן לכיוון מכוניתה של אמו. "אני מרשה לעצמי לדבר עם הוריי בספרדית," אמר מתאו בטון מתנצל, "כי אני יודע שאת כבר שולטת בשפה, אה?! זה בסדר, אני מקווה?"

"סי, אסטה בואנו, איכו, וי אטנדי טודוס (זה בסדר אני מבינה הכול)," השבתי בספרדית.

"אני מציע שנצא לעשות סיור לילי קצר בפאתי הסיטי, ואם תרצי, נלך גם לאיזה מקום מיוחד, שם נפגוש, קרוב לוודאי, את ורוניקה וחברותיה." הנהנתי בראשי מהוססת מעט. "אני קצת מותשת, מתאו, אולי נשאיר את זה לפעם אחרת?" מתאו מתיישר מאחורי ההגה. מכונית פורש חולפת על פנינו, הוא מסב את תשומת לבו. "זה היה אדו, פרימו, ראית? שוויצר — הוא עושה סיורים בסיטי ועוקב אחרי ורוניקה."

"מחר אפשר לעשות איזה סיור בעיר ובארמון המלך, מתאו," ניסיתי להסיט אותו מדבריו. "מה אתה אומר? שמעתי על המוזיאון של הציירת פרידה וראיתי גם תוכנית דוקומנטארית עליה." מתאו הנהן, רק כדי לצאת ידי חובה, אך מיד החנה את המכונית לצד המדרכה והתחלנו לפסוע שלובי ידיים, ולחצות את הכביש הסואן אל עבר בית־הקפה הסמוך. "כאן במקום הזה, את תמצאי שהלילה מוציא את כולם החוצה לבלות," הפטיר באדישות. בית־הקפה אכן נראה עמוס באנשים, או יותר נכון בנשים, לבושות כאילו הן יצאו מתוך מגזין אופנה יוקרתי בדרכן לאיזה אירוע מתוקשר. לפתע, כמו החלפנו פלנטה ומשהו בדינאמיקה רמז על אווירה תוססת למדי, ועל אף השעה המאוחרת, כולם נראו מלאי אנרגיה.

"וול קאם, ביאן וינדו," נשמע קולה של האישה היפהפייה שהגיעה לקראתנו, ובזרועות פתוחות קיבלה את פניו של מתאו. "אריקה, זאת ורוניקה, האישה המיוחדת ביותר שתכירי כאן במקסיקו. תכירו, בנות." אמר מתאו במחווה אלגנטית וורוניקה חיבקה ונשקה לי בחום על לחיי.

ורוניקה אקוסטה־אסארו, היא גרושתו של אדו. יש להם שני ילדים משותפים, אניטה וחואן. שמעתי שהיא חיה ברמת חיים גבוהה, ומכירה את כולם וכולם מכירים אותה, משום שהיא מנהלת מכון כושר וספא יוקרתיים בסיטי, במתחם של מלון פלזה, ואת כל זה, יאמר לזכותה, היא עשתה במו ידיה ובזכות כישוריה, ולא מאיזה עיזבון גדול של המשפחה. "שבו אתנו, בבקשה, תצטרפו אלינו לשולחן."

המלצר ניגש אלינו והוסיף שני כיסאות מסביב לשולחן, שכבר עמוס מכל טוב. אני מודה שחשתי קצת מאוימת. ורוניקה היא אכן אישה נאה, נראית כעריצה סמכותית כזו, שלמיטב ידיעתי, כבר נושקת לגיל חמישים. קומתה ממוצעת, אך נעלי הפלטפורמה הגבוהות שהיא נועלת, מוסיפות לגובהה לפחות שבעה־עשר סנטימטרים. היא בעלת רעמת שיער בגוון דבש בלונד ותלתלים ארוכים ופתוחים שנופלים על כתפיה בחן נשי ובסגנון המאה העשרים. מראה מדהים עם עיניה הירוקות והבורקות וגזרה חטובה להפליא. עורה בהיר והיא לבושה בטוב טעם בבגדים אופנתיים ויוקרתיים ובהחלט לטעמי. מושא לקנאה לכל אישה. הרגשתי שעליי להחליף מיד את כל המלתחה הדלה והאומללה שהבאתי עמי מהארץ, אם אני רוצה להשתוות לנשים כאן, שרובן נראות כך, אם כי אני מאמינה שאולי בעזרתם של כמה פלסטיקאים טובים. וכמו שאומרים ברומא: "תכבד את המקומיים ותתנהג לפחות כמותם."

ורוניקה בהחלט עשתה רושם של אישה חמה ולבבית, ועתה היא גם גרושה מבעל עשיר, אדו, אם כי זה לעולם לא מזיק, שהרי צריך לדעת גם ממי להתגרש, אה?! דבר אחד לא ברור לי, אם היא עזבה או שהוא עזב אותה, אך למי זה בכלל חשוב. הכול נראה עכשיו כרכילות מרושעת וצהובה, שרווחת כאן בברנז'ה. מספרים שהיא מתרועעת עכשיו עם איזה גבר, "אל ארגנטינאי" הצעיר ממנה בשנים רבות. איזה מדריך כושר אישי שלה, גבר מסוקס, שלמרות פער הגילים ביניהם, לא אכפת לה כלל מה אומרים עליה, היות שהיא חיה עם זה בשלום וללא כל דין וחשבון. עברנו לשבת בקומה העליונה של בית הקפה, סביב שולחן אינטימי ושקט יותר וגופה של ורוניקה פנה לעברי. "אריקה, יש כאן דליקטסים מיוחדים של המקום, כמו שאתם אומרים, חבל על הזמן..."

"תודה, אבל, אני כבר מלאה... אך לא אתנגד לאיזה קוקטייל פירות חביב, כזה שמעוטר במטרייה צבעונית," השבתי כשאנו מביטים וצוחקים למראה המלצר שנושא משקאות כאלה לכל עבר. "אה, זה קוקטייל השף, אני אזמין פעמיים," הצטרפה ורוניקה והורתה למלצר שלנו במתק שפתיים ובנימוס רב להיענות לבקשתה. "יאמי־יאמי, יש לזה טעם של גן עדן." הנהנתי בהנאה מכל טיפה, שלחתי בוורוניקה מבט והבחנתי שהיא קורצת למתאו בחשדנות משהו. "בחירה טובה, ורוניקה. רק שאני לא מצליחה לזהות מה זה בדיוק. קוקוס עם ונילה?" מתאו וורוניקה נראו כמחליפים ביניהם מבטים מחשידים. "קרידה, זה קוקטייל השף עם מרכיבים מיוחדים. אפשר לומר שזה מעין שיקוי אהבה, וכל מי ששותה ממנו — מתאהב, או חושק בסקס. אלה פירות טרופיים עם הרבה אלכוהול, הרבה טאצ' של רעננות לאמור (אהבה)." ורוניקה קרצה שוב אל מתאו, והאחרון משך בכתפו והעמיד פני תמים, עד שלפתע נפל אצלי האסימון. הם ודאי מנסים לשכר אותי. אהה... אני מבינה, אבל מה אכפת לי? אני אוהבת את שיקוי האהבה הזה, למרות שאני מרגישה שזה קצת מטשטש אותי. לגמתי ממנו מנה הגונה נוספת, וורוניקה התריאה, "ראי הוזהרת, אמיגה, רק לאחר שלוגמים מהמשקה הזה כמה לגימות הגונות, את יכולה לדעת אם זה בא לך טוב או לא. כלומר, אם בא חשק למשהו סוער..." מתאו וורוניקה לא הפסיקו לצחקק ביניהם, ונראה שאני המטומטמת היחידה כאן, שלא מבינה עדיין עניין. "כל הקוקטיילים כאן מהולים בטקילה חזקה," אמר מתאו, "אבל ככה זה אצל המקומיים, הכול מתנהל על פי כמות הטקילה ששתית באותו יום. מקסיקני מצוי שותה בכל יום כמות אדירה, אך הם רגילים לזה ומתפקדים כרגיל, ואם הדבר מתחיל להשפיע על סדר יומו, הוא ייקח אחריות על חייו, יפסיק עם זה ויתנהל על מי מנוחות. רצוי תמיד שיחשוב על יום המחר ולהיות ערני, אחרת הוא יאבד את פרנסתו. לעתיד אין כל חשיבות כאן. לפחות אצל המקומיים. הזמן כאן עומד מלכת. בעל המקצוע, הוא זה שמחליט מה יקרה בחייו, הכול תלוי בו ומתי הוא יתעורר בבוקר ואיך הוא יגיע, אם יגיע. אם הוא אומר לך, אמניינה (מחר), דעי שלזמן כאן אין חשיבות. המחר שלו יהיה קרוב לוודאי רק כשמתחשק ובא לו. הכול בנוי על מה הוא אכל בלילה שלפני, ואיך היה הסקס שלו וכמות הטקילה ששתה, ואיך הוא פתח את הבוקר שלו. את עוד תביני את ההתחמקויות להתחייבות ולניהול חיים תקינים של המקומיים."

"אבל זה לא כך בעסקים גדולים, אלא רק בעבודות מזדמנות," מיהר מתאו להוסיף. "לא בכול מקום שותים טקילה. גם צריך כסף לזה."

"מה שכן," נכנסה ורוניקה לדבריו והישירה מבטה לעברו, "תמיד יש להם ריח של טקילה." ושוב החלו השניים צוחקים. מתאו תרגם הכול לעברית וניסה לתרץ את העניין בעדינות. "זו התרבות שלהם, וזאת המנטאליות כאן. לזה התכוונה ורוניקה, ולא שכולם עצלנים ועצלים. עובדה, אנחנו אנשים עובדים ומעשיים..."

"אני מבינה את הפילוסופיה הזאת, אך איך אפשר לנהל ככה חיים תקינים?" שאלתי בהשתוממות מה וחשבתי לעצמי, מה היה אילו אצלנו בארץ, העניינים היו מתנהלים כך...

"טוב, חבר'ה, נעים לי מאוד אתכם," ורוניקה החליטה לפרוש בשיא, "אך מחכה לי יום ארוך ועמוס מחר." היא קמה ממקומה ונערכה ליציאה. "אריקה, מיאמור, תבואי אליי למכון מחר," הוסיפה, "יש אצלנו טיפולי ספא מיוחדים והרבה חוגי ספורט." ורוניקה השיקה את כוסה בשלי. "לגימה אחרונה לכבוד האורחת המיוחדת. אריקיטה, בהצלחה במקסיקו, נוס ורמוס?"

"אה, בטח, תודה, ורוניקה, יקירה, על הכול ועל המידע. ודאי שאבוא למכון... נתראה בקרוב." במבט עיניים מתוקשר וללא מילים, החלטנו גם מתאו ואני לסיים את הערב במקום, ויצאנו ללוות את ורוניקה למכוניתה, ג'יפ מפואר בצבע שחור עם חלונות אטומים. נפרדנו בנשיקות ובחיבוקים ובמילות חיבה. "איזו אישה חביבה ומקסימה, אני כבר אוהבת אותה, מתאו," סיכמתי התרשמותי ובאמת התכוונתי לכל מילה. "אה, היא אישה יפה ואמתית," הנהן מתאו כמסכים. "איך מתרחשת שלמות כזו באישה אחת, ואיך זה שהיא גרושה?" אני תוהה, כשאני מטושטשת, חצי רדומה, נשענת על כתפיו החסונות של מתאו. "גם את אישה יפה ואמתית, אך בחיים ובין בני זוג, לעולם אין לדעת מה קורה ולמה." הרגשתי שעיניו של מתאו לא יורדות ממני, ואני לא ממש יכולתי להגיב עד הגיענו הביתה. "תכניסי את עצמך עכשיו לאמבטיה חמה ומרעננת," העמיד אותי במקומי והישיר מבטו לעברי. "להכין לך משהו לשתות?" גופי היה חלש, מתאו משך אותי לעבר המיטה והתחיל ללטף את ראשי. למרות שהייתי די שתויה, נרתעתי מיד. "תירגעי! רק סידרתי לך את קצות השיער," אמר בטון יבש.

"מחר יש לי יומן פגישות עמוס, אבל אולי בכל זאת אצליח לחמוק לאיזה סיבוב קצר איתך בעיר, להיכרות ראשונה."

"משקה אחרון לפני השינה?" עודו שואל, קם מהמיטה, ניגש לפינת הבר וחזר עם קנקן של שמפניה קרה ושני גביעים. אני כבר פחות חלשה, ישובה על המיטה. "בעיקרון... התוכנית שלנו היא לימים של חול המועד. יציאה מוקדמת לאקפולקו והסביבה, כשמשם נטוס לקנקון, אם תרצי, או לאזור הפירמידות." מתאו מוזג מהמשקה לכוסות, ואני שואלת בחצי פה: "אדו וורוניקה, מצטרפים אלינו לטיול?"

"אני מקווה שלא..." השיב באופן שלא היה לי מובן עדיין. "נשכור לנו רכב ונבקר במקומות יפיפיים."

"לבדך, מתאו, רק אתה תנהג כל הדרך? אם אדו יצטרף, הוא יכול להחליף אותך בנהיגה."

"אהה, אני רואה שהוא מצא חן בעינייך."

"היא יותר," צחקקתי, "ואולי הטיול יהיה מה שיעשה איחוד משפחות ביניהם, ואז נגרום גם לטיול מהנה וגם למצווה עבור הזוג והילדים, אבל עזוב עכשיו, אני מתה לישון כמה שעות, לצאת מהג'ט לג הזה, שמשבש לי את החיים."

"היות שההורים שלי נוסעים אחרי ה'סדרים' לטיול באירופה, למסע טיפולים עבור אימא שלי, כל האחריות בבית קפה נופלת עליי ועל שונטל." הוא מצמץ בעיניו ונראה שהעייפות דבקה גם בו.

"הכנתי רשימה של מקומות ואתרים למחר," ציינתי למרות עייפותי. "אני רוצה לבקר בהם, ובין היתר במוזיאון של פרידה ובארמון המלך."

"יקירתי, תפטרי אותי מזה," השיב מתאו בתנועת יד מבטלת. "אני בטוח שאניטה או שונטל תשמחנה להתלוות אלייך למקומות האלה."

"שיהיה. בינתיים, אטבול את גופי במקלחת חמה, ואני בטוחה שאפול לתנומה ולשינה עמוקה."