עד שראיתי אותך

פרק 1

ריילי

הגוש הבלונדיני חוצה את שדה הראייה שלי, מפיץ הילה של אור אפור־כסוף עם רסיסים לבנים שבוקעת ממנורת האיפור. היא עומדת שם מול המראה כבר חצי שעה. מעולם לא הקדשתי תשומת לב לזמן שנדרש לה להתכונן, עד שלא היה משהו שהסיח את דעתי מההמתנה. בימים אלה זה כל מה שאני עושה — להמתין כמו איזו מזוודת טרולי שנחה לצד נוסע טרוד.

אני לא באמת יודע למה אני עומד כאן, בוהה אל תוך תהום אפלה שבעצם ראיתי כשהסתכלתי על כל דבר אחר בדירה. אולי כי היא נראית כמו עוד אחד מאותם סרטונים דוקומנטריים מדעיים שאי אפשר להבין. אחרת, למה? כלומר, מה הטעם לצפות אם לא יוצא לך מזה משהו בתמורה? ולכבוד מי לעזאזל היא מתגנדרת כל כך? בטח לא לכבודי.

הצליל שנשמע מהצמדת שפתיה זו לזו במעין נשיקה מגיע שנייה לפני רשרושים וקרקושים של פריטי האיפור השטותיים ההם שנחים על הדלפק שלי עכשיו.

עדיף, כנראה, שאני לא יכול לראות כמה שטח מחדר האמבטיה שלי היא כבשה. אני לא מפסיק להפיל דברים על הרצפה בכל פעם שאני בא לשטוף את הידיים או לחפש את סכין הגילוח שלי. ואם כבר מדברים על זה, היא נשבעה לי שהיא לא משתמשת בו כדי לגלח את רגליה, ושהחתכים שעל פניי הם בטח בגלל חוסר היכולת שלי להתגלח כמו שצריך, עכשיו שהתעוורתי.

ולזה אני קורא בולשיט.

"כמעט סיימתי, בייב," היא חוזרת ואומרת. "ואז נארגן אותך."

אני משיב בנהמה מפתח הדלת, כמו חתיכת מטען טובה. אני בהחלט יכול להתארגן בעצמי, אבל למדתי שזה ויכוח אחד שממנו אני יכול להימנע. אומרים שאיבוד ראייה לא מגביר את יתר החושים שלך.

מי שמאמין לזה לא שמע את אנחותיה של ואלרי כשאני מבצע פשע איום ונורא ומחטט בעצמי במגירת השידה שלי. אני כבר לא יכול לעבוד. מה לעזאזל נורא כל כך בזוג מכנסי טרנינג וטי־שירט כשאין לך משהו אחר לעשות מלבד להסתובב כל היום בבית בחוסר מעש.

כשוואל אמרה לפני שלושה חודשים שהיא מגיעה כדי לעזור לי, המחשבה המטומטמת שלי הייתה שזה יהיה רק לסוף השבוע. החבר שלי, רוב, אמר שמאחר שבזמנו כבר יצאנו שמונה חודשים יחד, זה היה צריך לשמש דגל אדום עבורי — הקוד שלה למעבר לגור איתי.

אני עדיין חייב לו עשרים דולר, אבל שככה יהיה לי טוב אם אודה על האשמה בגלל הטעות הזאת. כלומר, איך לעזאזל הוא עלה על החרא הזה? בעשר השנים שאני מכיר אותו, לבחור הזה לא הייתה מערכת יחסים עם חברה שארכה יותר משבוע.

אני חושב שאני עומד כאן בתקווה שאוכל לראות הוכחה להפסד עשרים הדולר שלי. זה, וגם אולי לזכות לרגע של מבט יקר ערך כדי לדעת מהי התוצאה של חצי שעת המתנה בהישענות על המשקוף.

אתמול הצלחתי לראות אותה. רק לדקה, כשהתעוררתי בבוקר. זו הייתה הפעם הראשונה זה שבועיים, וכנראה גם האחרונה שזה יקרה. הרופא אמר שהוא לא מצפה שזה יימשך, אבל ואל עדיין מקווה שכן.

אני חושב שיש איזה כלל עולמי שאומר שצריך להעריך אנשים שתולים בך תקווה, אלא שזה לא באמת מעורר בי תקווה. נכון? זו רק תקווה שאני לא אהפוך לאיזה עול חסר ישע. זו תקווה שאהיה הבחור שיאמר לה שהיא יפהפייה, הבחור שיכול להטיס אותה ברחובות העיר התחתית על האופנוע שלו במקום זה שהיא צריכה לחגור סביבו את חגורת הבטיחות במושב הפריאוס שלה.

אני שונא את הפריאוס המזורגגת הזאת, ואם אי פעם אמצא שם את מטהר האוויר בריח הווניל, אני אשליך אותו דרך החלון אל הכביש המהיר. ריח הווניל היחיד שמקובל עליי שייך לעוגיות בלבד. כולם יודעים את זה.

לא אמרתי לה כלום הפעם. לא על מטהר האוויר, לא על כך שראיתי איך היא ריירה על הכרית שלי, לא על מסכת השינה הסגולה שנחה באופן עקום על עיניה, ואת כל זה ראיתי בבירור באור הבוקר במשך שישים שניות. הייתי אמור לשמוח. לא? יצא לי לראות את הפנים של החברה שלי. היא לא מכוערת, אבל לא הרגשתי כלום — שום רגשות חמימים מלבד שמחה רגעית שיצא לי לראות מישהו, אדם כלשהו.

היא עושה כל מה שהיא יכולה. לוואל הגישו הכול בחיים. אני לא חושב שאי פעם היא טיפלה באיזו חיית מחמד. אני אומר לעצמי שאולי זו הבעיה, שעכשיו היא מנסה לפצות על כך יתר על המידה.

אני אומר לעצמי את מה שהרופאים אומרים — שתידרש כאן הסתגלות אדירה. אי־השקט שאני חש כרגע הוא לא רק בגללה. אני יודע שזה רק מופע אימים שאני חייב להתרגל אליו, אבל מה שרציתי להגיד זה שהייתי צריך לרצות להסתכל עליה. נכון?

שישים שניות, פחות או יותר, ובמלוא הכנות ממש לא היה אכפת לי שמי ששוכבת שם זו האישה שאומרת לי שהיא אוהבת אותי. באותה מידה הייתי שמח לראות גם אדם חסר בית. אולי אפילו שמח יותר. זה היה יכול להיות משהו חדש. אין יותר חדש כשמתעוורים.

רוצים לשמוע סוד? בזבזתי שלושים שניות בלבד מתוך אותן השישים בהתבוננות בוואל. זינקתי מתוך המיטה ופתחתי את אלבום התמונות שלי שנח על השידה, סרקתי כל תמונה שיכולתי לפני שראיית המנהרה שלי שוב התחלפה באור מעומעם שאנשים רואים בחזיונות על העולם הבא. ואז בכיתי.

בכיתי כי כבר ראיתי את התמונות האלה של ברנט ושלי כשהיינו ילדים, את אימא ואבא צוחקים בחג המולד. הן כבר חקוקות בזיכרונות שאותם אני יכול לשלוף עוד מגיל שמונה. בזבזתי שישים שניות.

הייתי צריך לחפש בטלפון שלי את הטאג' מאהל או איזה אומן מפורסם שאת יצירותיו מעולם לא ראיתי. הייתי צריך לחפש בהודעות שלי את תמונותיהם של ילדיו של ברנט, אחי, אבל זו בדיחה. איש כבר לא שולח לי תמונות יותר. למה שיעשו את זה?

אני צריך לערוך רשימה, רק למקרה ששוב אקבל עוד שישים שניות, עוד עשר. משהו. ראיתי סרטים שבהם אנשים הנידונים למוות בוחרים מה הם רוצים כארוחה אחרונה. אבל מה בוחרים לראות, בידיעה שאולי זה הדבר האחרון שהראייה שלך תבוא אי פעם לידי ביטוי? איך תדע מהי אותה תמונה מפוארת אם מעולם לא ראית אותה?

"טוב." ואל נאנחת, מזיזה את כל השטויות שלה על הדלפק ורוכסת משהו. "בוא נלביש אותך."

"את מוכנה לתת לי את הטי־שירט השחורה עם צווארון הווי שמתאים למעיל העור שלי?"

"ריילי, לא! זו ארוחת צהריים, לא קונצרט רוק, ואתה צריך להחליף את מכנסי הג'ינס שלך," היא נושפת וחולפת על פניי.

הרגל שלי נתפסת במשהו בצד הפנימי של הדלת לחדר השינה, מחוץ לחדר האמבטיה הראשי. המשהו הזה מתקפל כאילו היה עשוי פלסטיק. הבוהן שלי נתקעת בתוך פתח עגול וגורמת לי לגרור את המשהו הזה כשאני מועד. נשמעת חבטה של משהו שפוגע ברצפה.

"מה, לעזאזל?" אני ממלמל ושולח יד כדי למשש את מה שהפלתי.

היד שלי נתקלת בתחושה הרכה של בד ובמרקם נוקשה וגמיש של סל כביסה. מתי לעזאזל היא שמה את זה שם? האישה משאירה את החרא שלה בכל מקום, ואף פעם לא באותה נקודה. יש לי דירת גג בקומה השתים־עשרה ויש בה גם חדר כביסה, ולה יש ערמות של בגדים בכל חדר, כמו נחש שמשיל את עורו בכל מקום.

"אהה, פשוט תשאיר את זה שם. אני אטפל בזה אחר כך," היא קוראת ממקום כלשהו ליד הארון שלי. אני שומע קולבים זזים על המתלה שלי שגורמים לעורי להצטמרר, ובראש שלי חולפת מחשבה שאני כמו בובת קן בגודל טבעי.

"אני לא מתכוון ללבוש מכנסיים מחויטים לארוחת צהריים בבית של חבר. אלה מרקו וג'יל, לא מסעדת חמישה כוכבים," אני מציין, ודוחף את החרא שלה בחזרה לתוך הסל.

"לא אמרתי כלום בקשר למכנסיים מחויטים, אבל אתה עדיין יכול ללבוש את הקלווין קליין שלך."

"מה לא בסדר עם מכנסי הג'ינס שאני לובש עכשיו?"

"הם משופשפים. הקלווין הרבה יותר חדשים והצבע שלהם כחול כהה. הם נראים הרבה יותר נחמד."

"אני לא מחליף את הג'ינס. הם בסדר גמור. רק תמצאי לי חולצה ואנחנו יכולים לצאת לדרך. אני כבר מת מרעב."

האנחה ההיא. אנחנו מתחילים.

"ריילי, חודש אפריל עכשיו. אביב. זו חנוכת בית. אם אתה לא לובש את מכנסי החאקי או מכנסיים מחויטים, אתה לפחות צריך ללבוש משהו שיתאים ללבוש עסקי. לא יקרה לך כלום אם תשקיע קצת מאמץ."

"אלה מכנסי ג'ינס! ג'ינס כחולים הם ג'ינס כחולים. אני לא חושב שלבחור שנוהג למחוץ פחיות בירה על המצח יהיה אכפת אילו מכנסי ג'ינס אני לובש לארוחת צהריים בבית שלו."

שתיקה קופאת באוויר לפני שהיא ממלמלת, "הוא כבר לא עושה את זה יותר."

אני שונא את העובדה שהפכתי למישהו מביך, ושאין לי כל שליטה על כך. הביקורת שלה גורמת לי להרגיש כמו ילד בגן ילדים שננזף על ידי הגננת כי הוא לא יודע לאיית. חלק ממני מבין את זה, את כל עניין ההסתגלות.

אני לא יכול לראות את הבגדים שלי. אני יכול להרגיש את המרקם שלהם.

יש ימים שאני יכול להבחין אם הם כהים או בהירים. אני יודע שאם הם במגירה או בארון סימן שהם נקיים.

עם זאת, לפני שהראייה שלי התחרבנה, המלתחה שלי לא הייתה מסובכת כל כך — מכנסי ג'ינס כחולים, טי־שירטים עם הדפסים לאירועים מזדמנים, וטי־שירטים עם צווארון וי, נעלי הנלי וסוודרים לבילוי בלילות. כמובן, מכנסי חאקי חובה, חולצות מחויטות, ואפילו שש חליפות למסיבות השקה מטעם העבודה. כל מה שיש ברשותי הוא כחול, אפור או שחור. לכן לא משנה מה אקח, הסיכויים שלא תהיה התאמה שואפים לאפס. המלתחה שלי בעצם עמידה בפני מבוכה, לדעתי. למה זו תמיד צריכה להיות חוויה קשה?

אני מרגיש במבטה שנעוץ בי. מה לא הייתי נותן כדי לדעת אם על פניה שפוכה הבעה חמוצה או הבעת גועל. זה מה שלא הוגן בסיפור. אני לא יכול להסתיר את רגשותיי, אבל כל אחד אחר הוא כמו מסכה עבורי, במלוא המשמעות. אני מרגיש חשוף מאי פעם, כשהרגשות שלי גלויים לכל רואה.

"אני רק מנסה לעזור לך, בייב," היא אומרת לבסוף. "אני לא רוצה שאנשים ידברו עליך."

אני חורק את שיניי. הנה זה בא. צדקה שלא ביקשתי ולא נזקקתי לה, אבל עם זאת, זו צדקה שאני לא יכול לוותר עליה כי בינינו, כמה אנשים מוכנים להישאר במערכת יחסים חדשה עם מישהו שיש לו בעיות כמו שלי? כשיצאנו בשבוע שעבר, למה היא הייתה צריכה לומר לי שהגרביים שגרבתי לא תואמות? אני אף פעם לא הייתי יודע, וגם אף פעם לא היה אכפת לי. אז למה אכפת לי עכשיו?

אני משלב את זרועותיי ומוותר, "אני יודע. מה דעתך שאלבש את הז'קט השחור שלי וטי־שירט עם צווארון וי? ז'קט ערב יותר מדי זועק יוקרה."

הקול הגרוני שנפלט מגרונה אומר לי שהיא חושבת שאני ציני או שמעולם לא חייתי בעולם הזה כשעיניי היו פקוחות. "אתה רציני? נראה שאתה בכלל לא שומע אותי."

"מה? אני תמיד לובש ז'קט כשאנחנו יוצאים העירה. מעולם לא התלוננת קודם לכן."

"בהתחלה זה היה חמוד, ריילי, אבל אני משערת שמעולם לא התלבשת כל הזמן כמו איזה מפיק מוזיקלי. הנה," היא אומרת, ושולחת אליי משהו. "תשאיר את מכנסי הג'ינס המשופשפים, אבל לפחות תלבש חולצת פולו."

אני מוציא את הקולב מהיד שלה ומעביר את אצבעותיי על הבד, זו איזו תערובת פוליאסטר מחרידה שבוודאי תגרום לזיעה לזלוג על גבי תוך חמש דקות. "פולו? איפה לעזאזל מצאת את זה? אפילו אין ברשותי חולצות פולו מלבד אלו שאני מקבל בכנסים או בחג המולד, אבל אני די בטוח שגם אותן זרקתי כבר. לא לבשתי חולצת פולו מאז ההתמחות שלי."

"זו החולצה שקניתי לך בחג המולד."

פאק. כן. עכשיו אני זוכר. היא אמרה שזה בצבע סלמון, ורוד. היא הייתה איומה והיה מגיע לה שתיעלם במעמקי הארון, למרות שהודיתי לה כמו חבר טוב.

"אה, כן. שכחתי ממנה. אהמממ, לא קנית לי גם אחת בצבע שחור?"

"מה הקטע שלך עם שחור?" היא רוטנת. "כאילו אתה קברן. מה באביב גורם לך להרגיש מוות?"

אוי, אלוהים. אנחנו גרים בשיקגו. היא שטופת רוחות ומעולם לא באמת מרגישים בה אביב. נוסף לזה, הקיבה שלי אוכלת את עצמה מכל מזון הציפורים שהיא גורמת לי לאכול, ועכשיו היא רוצה להתווכח על חילופי מזג האוויר? ברצינות, לא אכלתי פיצה כבר שבועיים, ואני יודע בוודאות שהיא משקרת שנגמרה לנו גבינת הצ'דר. הסלידה שלה מגבינה היא ממש לא טבעית. היא הייתה צריכה לדווח על המידע הזה עוד בדייט הראשון שלנו.

"ואל, אני לא רוצה לבלות את כל היום בתצוגת אופנה. אני גווע ברעב. אני אלבש את הפולו המחורבן כדי שלא אבייש אותך, אבל תדאגי שזה יהיה שחור, ובואי נלך כבר. הסיפור הזה מתחיל להיות מגוחך. הם החברים שלנו. אם הם ישפטו אותנו על פי הבגדים שלנו אז כדאי שנמצא חברים חדשים."

היא שולפת את החולצה מהיד שלי ונאנחת. אני שומע את מעיכת הקולבים כשהיא מחליקה אותם בכעס על פני המתלה בארון.

"אני לא מבינה על מה כל הרעש. זה לא שאתה יכול לראות את מה שאתה לובש בכלל. מה אכפת לך?"

האם הסתגלות פירושה שאתה חייב להתרגל לזה שמתייחסים אליך כמו אל ילד? האם הם מתכוונים לכך שאתה צריך לוותר על חופש הבחירה שלך ולהעביר את הכדור לידיה של אישה שאתה אפילו לא זוכר למה נמשכת אליה מלכתחילה?

לחץ מתחיל להצטבר בתוך ריאותיי, בכל וריד. אני לא רוצה להתפרץ כי אז אני לא רק בחור עיוור, אני גם בחור עיוור כועס שלא יכול להתאים גרביים או למצוא את החטיפים שלו.

"כל חיי לא לבשתי צבע ורוד, ואני לא אלבש אותו עכשיו. אני אדע שאני לובש ורוד. אני יכול לדמיין בראש שלי, כאילו אני יכול לראות את זה."

אם היא מתחילה עם משיכת האף המזויפת שלה, אני לא הולך. אישאר כאן בשמחה ואדבר עם אפליקציית ריטה שלי שתחבר אותי למקום שיש בו שירות משלוחים לפיצה הכי שמנונית שיש באזור המיקוד שלנו. ואתם יודעים מה? אני אשמח מאוד. אני כבר לא זוכר את הפעם האחרונה שבה הייתי מאושר, מאושר באמת. פעם הייתי אדם שמח תמיד.

צליל השאיפה הכעוסה שלה גורם לשריריי להתכווץ, אבל היא קוטעת אותה. "בסדר. הנה. זה שחור."

בשלב הזה כבר ממש לא היה לי אכפת. לפחות הצלתי קומץ של כבוד עצמי. בן אדם צריך ללבוש כל מה שבא לו ללבוש.

למען האמת, בכלל לא אכפת לי מה אני לובש, אבל זו לא הנקודה. היא אומרת לי מה לאכול. היא תמיד מתעסקת בשיער שלי. השיער שלי קל לתחזוקה. אני מסרק אותו והוא נשאר איפה שהוא רוצה להיות. ככה זה היה תמיד, בלגן דליל בצבע בלונד־חול שאני יכול לסלק מעיניי באצבעותיי. היא לא נותנת לי לעשות כלום ומדברת אליי כאילו אני אידיוט. אני יודע שלהיות עיוור זה לא כיף, אבל משהו אומר לי שזה גם לא צריך להיות כזה דפוק.

מותר שיהיו לי כמה דעות משלי, כמו איזו חולצה אני רוצה ללבוש. אני לא יכול לראות, אבל אין לי מוות מוחי.

אחרי עשרים דקות של ריח וניל מבחיל, ואל מקישה על דלת דירתם החדשה של ג'יל ומרקו. קולה העליז של ג'יל מקבל את פנינו כשהיא מניחה לנו להיכנס.

מרפק נדחק בצלעותיי מלווה בלחישתה הנוקשה של ואל. "ריילי, תסיר את המשקפיים."

היא ומשקפי השמש שלי. אלוהים ישמור אם ההופעה שלי תצביע על כך שאני לא יכול לראות. בואו לא ניתן את הדעת לשינויים הפתאומיים בתאורה שעדיין גומרים לי לכאבי ראש עזים.

אני מציית כדי שלא אצטרך לתהות באילו מבטים אוהדים היא עשויה לזכות מאורחי הבית אם אתווכח, ותולה את משקפי השמש שלי על צווארון חולצת הפולו המטופשת והנמתחת שלי.

"היי, ריילי! מה קורה?" אומרת ג'יל כשקולה נשמע בשלושה דציבלים חזק יותר מהנחוץ, אתם בטח לא יודעים, שכשמאבדים את הראייה כנראה מאבדים גם את השמיעה.

"נהדר! ומה אצלך?" אני צועק בחזרה.

אם לשפוט על פי השתיקה שמשתררת לאחר מכן, זה בסדר מבחינתם לצעוק, אבל לא אני, ואני מניח שמאוחר יותר אשמע על כך כמה מילים מוואל.

ג'יל מציעה לקחת את המעילים שלנו ומהססת קצת לפני שהיא מבקשת להראות לנו את המקום החדש. אין לי כל רצון להיות מובל בזרוע או להידחף בין שתי השכמות שלי כמו שוואל עושה לי, גם לא לשבור משהו במקום החדש של ג'יל ומרקו.

"האוכל מריח נהדר," אני אומר ולוחץ בחיבה את כתפה של ואל. "למה שלא תעיפי מבט בזמן שאני לוקח משהו לאכול. אני יודע שאת מתה לראות את המקום."

"אה, בטח!" ג'יל מתלהבת, ברור שהיא חשה הקלה שאני מציל אותה מהמאמץ לחשוב איך היא מראה את הבית החדש שלה לבחור עיוור. "ערכנו מזנון מצד ימין שלך בחדר המגורים. לך תתכבד, ריילי."

"נהדר!" אני מנקר את לחייה של ואל. היא אוהבת את כל המחוות הציבוריות האלה של הקטע הזוגי, אבל השפתיים שלי מוצאות נקודה על עורה סמוך לאפה בדיוק כשהיא מפנה את ראשה בשנייה האחרונה.

"רק רגע, ג'יל. תני לי לעזור לריילי למלא צלחת ולהתמקם, ואז אתפנה להצעה שלך לערוך סיור."

ידה של ואל ננעלת בחוזקה על הזרוע שלי. ידה השנייה נלחצת אל גבי, דוחקת בי קדימה לתוך הלא ידוע המטושטש. אני מרגיש כאילו דוחקים אותי לבית רדוף רוחות, בלי לדעת מה יצוץ לקראתך בחשכה. אמרתי לה אין־ספור פעמים שקל יותר כשהיא הולכת קודם ומובילה את הדרך, אבל אז היא עונה שהיא מרגישה כאילו היא מוליכה אותי כמו כלב. היא שונאת את המקל שהרופא נתן לי כי לטענתה אני מכה ביותר מדי דברים וזה עושה הרבה רעש, אבל אני חושב שזה בעצם כל העניין. בכל פעם שהיא צועדת לצידי אני נתקל בה. זו לא אשמתי שהיא מנענעת את הירכיים ומניפה את שערה בכל שלושים שניות, אז היא דוחפת אותי.

"אוקיי. יש כורסה כמה צעדים מלפניך, אם אתה רוצה לשבת. אני אכין לך צלחת," היא אומרת בתוך קשקוש כלי קרמיקה שמגיע, כנראה מערמת כלי האוכל.

"מה יש להם?"

"קלאב סנדוויץ' ומתאבנים. מה אתה רוצה לשתות?"

"אילו מתאבנים יש להם? משהו טוב?"

אני מריח אוכל מטוגן. בבקשה שיהיה שם משהו מטוגן.

"אל תהיה חצוף, ריילי," היא מסננת. "אני בטוחה שהכול טוב, ועל מה היו הצעקות האלה? אתה מנסה לבייש אותי?"

אני שולח יד אל השולחן ומתעלם ממנה. אם אני לא יכול להסתובב בין האנשים, אז אין סיבה שלא איהנה מהאוכל. היד שלה חובטת בשלי בדיוק כשאני יוצר מגע עם משהו שנראה כמו בצק שטוגן בשמן עמוק.

"תפסיק! אתה עומד לעשות בלגן. אמרתי לך שאני בדיוק ניגשת לארגן לך צלחת. אתה מוכן לשבת בשקט?"

"זה סרטן רנגון? תביאי לי קצת מאלה. בבקשה?"

"כמו שאתה אוכל, כולך תתכסה פירורים."

"למה את מתכוונת כמו שאני אוכל? כמו אדם רעב שעדיין לא אכל ארוחת צהריים?"

"לא. אתה תמיד דוחף הכול לפה כמו חזיר, ועכשיו שאתה לא יכול לראות זה נעשה גרוע יותר, כי אתה לא יודע שאתה מתכסה בפירורים."

"אני אנקה את החזה שלי," אני אומר בפה חשוק ושוב שולח יד אל הרנגון.

יד ננעלת על מפרק כף ידי. "ריילי, מספיק! תן לי להביא לך את זה."

"כבר נגעתי בהם. אני יכול לקחת לעצמי את האוכל. אוקיי? לכי תעשי את מה שאת צריכה."

"יש כאן מלקחיים, טוב? ברור שהם לא רוצים שאנשים ייגעו באוכל של כולם. אל תעשה סצנות. אני אביא לך אחד."

תוך כדי שאני חוטף שני מתאבנים פריכים היד שלי סוטה ימינה, אני מגשש את הצלחת שביד שלה ושומט את שני המתאבנים עליה. "הנה. נגעתי רק בשניים שאני רוצה. הידיים שלי נקיות. תפסיקי להתחרפן."

"אוי, אלוהים. אני לא יכולה להתעסק עם זה. אתה בלתי נסבל היום. בכוונה."

אני מחליק את היד שלי מתחת לצלחת, ותופס את שוליה בידי השנייה. "אני לא בלתי נסבל. אני רוצה להיות עצמאי. לכי לדבר עם ג'יל."

"ריילי, די," היא מסננת בין שיניה ומושכת את הצלחת.

עכשיו כבר אני מרגיש כאילו אני יוצא למשימה. אין מצב שהאישה הזאת תיקח את הצלחת הזאת ממני. אני שולף אותה מאחיזתה, הולך עוד צעד אחד לאורך השולחן ושולח יד אל הכתם העמום הבא במרכז שדה הראייה שלי. אני מוריד את היד שלי לכיוונו כשאצבעותיי מתעקלות כמו אותן זרועות במשחק הארקייד, ואוספות לא משנה מה. כף היד שלי יוצרת מגע עם משהו דביק וקר ובו בזמן ואל פולטת נשיפה קולנית.

הניחוש הטוב ביותר שלי הוא שזה סלט פסטה. זה משהו רך ורטוב ואולי גם עם חתיכות של פלפל אדום קצוץ בתוכו.

פאק. אני אוהב פסטה.

אני חופן את המנה כמו כף של גלידה, מערסל את אצבעותיי, מוריד את חופן הפסטה הדביקה ומניח אותה בצלחת שלי. אחר כך אני מקרב את האגודל לפה, מוצץ את הרוטב ועובר לנקות את יתר האצבעות כשאני מודע היטב לנוכחותה של ואל, "את רואה? אני בסדר. את מוכנה להביא לי בירה, מותק?"

"היי! היי!" ברכות משועשעות עולות מימיני. "אתה יכול לקחת את שלי. בדיוק לקחתי אותה. אשיג לי עוד אחת," אומר חברי רוב.

תודה לאל. מישהו נורמלי לדבר איתו.

"רוב," פולטת ואל בשיניים חשוקות. "לא ידעתי שאתה מגיע."

"אה, כן. כלומר, גם אני עובד עם מרקו, לכן..."

"מממ," היא רוטנת. "טוב, אז תשגיח עליו, ותשתדלו שניכם להתרחק מצרות."

אני מחכה עד שאני שומע את נקישות העקבים שלה מתרחקות בסערה ומפנה את קצה הנעל שלי לכיוון שאליו היא אמרה שיש שם כיסא. כשאני מוצא אותו אני צונח באנחה לתוך הריפוד הרך עם הצלחת שבידי.

כנראה יש שולחן פינתי לימיני כי אני קולט את צלילו הברור של בקבוק בירה הפוגע בעץ ורוב טופח על כתפי, "כבר חוזר, אחי."

עד הרגע שבו רוב חוזר ומתיישב על כיסא לימיני וממלא את הפער המרחבי סביבי, אני כבר מסיר בהצלחה את הרוטב מאצבעותיי. מפית מתחככת בכף ידי ואני לוקח אותה.

"תודה, גבר," אני אומר לו. "היא הלכה?"

"כן, יצאה למרפסת עם ג'יל."

"תודה לאל."

"עד כדי כך?" הוא שואל.

"בוא נגיד ש...יש מצב שאצטרך לשמור לי את עשרים הדולר שאני חייב לך כדי לכסות את דמי הערבות. האם תמיד היא הייתה גרועה כל כך?"

"אהה, אין תגובה." הוא צוחק, אבל השעשוע שלו לא מצחיק אותי.

היא מעולם לא הסתירה את חוסר החיבה שלה לרוב. מי יכול שלא לחבב את רוב? הוא הבחור הכי שמח שפגשתי בחיי, ומזיק בערך כמו גור כלבים. נכון, הוא לא העיפרון הכי מחודד בקלמר, אבל הוא תמיד התייצב ראשון כשהייתי צריך משהו.

אני שומע רשרוש נייר ושם לב שהוא מניח משהו על השולחן הפינתי לידי. "אני שמח שהגעת. הבאתי איתי את מתנת יום ההולדת שלך, ליתר ביטחון."

אני מחייך ושולח יד אל מה שבהחלט נראה כמו חבילה גבשושית עטופה באופן מגושם. "אחי, יום ההולדת שלי יהיה רק ביום רביעי הבא. אתה לא בא למסיבה?"

"אתה עורך מסיבה?"

האצבעות שלי נעצרות באמצע קריעת נייר העטיפה. כבר שלושה שבועות ואל מדברת על מסיבת יום ההולדת. היא אפילו שלחה הזמנות מודפסות כאילו אני ילד בן שתים־עשרה במקום גבר בן שלושים ושתיים.

"ואל לא שלחה לך הזמנה?"

"אה, לא, לא קיבלתי כלום. אולי איבדתי את הדואר. לפעמים הדוור מכניס את הדואר שלי לדירה 4־די במקום ל־4־בי."

רוב היקר והטוב. כל כך טוב שהוא תמים כל כך. יש לי הרגשה שאני יודע בדיוק לאן הכניסו את ההזמנה של החבר הכי טוב שלי — היישר לפח הזבל המחורבן בדירה שלי, אם בכלל כתבו אותה.

"כן, טוב, אההמממ... שש בערב. אל תאחר, אחרת אוכל בעצמי את כל האוכל הטוב."

"אין בעיה. אני אגיע."

אני פותח את החבילה וכבר מחייך כשאצבעותיי מרגישות את מרקם הבד של הטי־שירט. זו המתנה הקלאסית שאנחנו נותנים זה לזה בדרך כלל. רוב תמיד מוצא את הטי־שירטים הכי מגניבות שיש, ואני תמיד מנסה להתעלות עליו, אבל אני בטוח שהוא המנצח במסורת המטופשת הזאת שאנחנו מנהלים מאז הלימודים בקולג'.

אני פורש אותה על הברכיים, מעביר את אצבעותיי על פני הדוגמה ומרגיש שיש איזה סמל של עטלף במרכז. "מה כתוב?"

"זו חולצה שחורה עם סמל של עטלף. כתוב שם 'דפוק כמו באטמן עיוור', ואז יש פסיק ואחריו כתוב 'גבר'."

אני נקרע מצחוק, מרים אותה מול עיניי, למרות שאני בכלל לא יכול לראות כלום. "דפוק כמו באטמן עיוור, אחי," אני מצהיר. "אלוהים. אני מת על זה! ברור לי שוואל תשנא אותה לגמרי," אני מוסיף בלי לשים לב.

"אוי, שיט. מצטער. אפילו לא חשבתי על זה."

"פפפףףף. שזה לא יטריד אותך. לא קנית אותה בשבילה," אני מתלוצץ.

"נכון," הוא מודה, אבל גם מוסיף, "היא ממש שונאת אותי."

"לא. היא פשוט שונאת שמחה."

אני מתחיל לחשוב שאולי זה נכון, למרות שאני מנסה לגרום לרוב לצחוק ולהרגיע אותו. היא שונאת את זה שאנחנו אוהבים גיבורי קומיקס, ואת זה שנהגנו לערוך ערבים של משחקי וידאו ולהתלהב לגמרי כמו חנונים מאפליקציות חדשות שאותן שיתפנו בעבודה. אני חנון עם מבנה גוף אתלטי. כשהיא פגשה אותי לראשונה היא זלזלה בחלק החנוני הזה.

"טוב, אני שמח שהיא מוצאת חן בעיניך," אומר רוב ומקיש את בקבוק הבירה שלו בבקבוק שלי שעומד על השולחן.

אני מוצא אותו ומחזיר לו באותו מחווה. "אני מת עליה. תודה, גבר."

אני נשען לאחור ולוגם לגימה ממושכת שהייתי זקוק לה נואשות. רוב מתחיל לדבר על המשחק האחרון של ה'ברס'. אני מעריך את הכישרון שלו לתאר את המשחקים, שלא כמו חברים אחרים שרק אומרים לי מה התוצאות ואם זה היה כישלון או פיצוץ. אני מתאר את המשחקים בראשי, אבל אז דעתי מוסחת מהלחישה הברורה של קולה של ואל כשהיא משוחחת עם ג'יל.

"איך את מחזיקה מעמד?" שואלת ג'יל.

"זה קשה. קשה מאוד. ניסיתי הכול, אבל הוא כל כך מדוכא מהמצב שלו ו... זאת אומרת, אני בן אדם חיובי, אבל זה מתיש אותי. את מבינה?" עונה ואל וגורמת לקיבה שלי להתהפך.

מדוכא? מעולם, כל ימי חיי, לא הייתי מדוכא אפילו לא יום אחד. עצוב, לפעמים, כמו כשסבא שלי מת לפני שנתיים. מעוצבן, בטח. על בסיס יומי. למה לעזאזל היא הולכת ומספרת לאנשים שאני מדוכא? זה לא כל כך נורא להיות מדוכא. קורה לכל האנשים, אבל מדוכא זה ממש לא אני.

"טוב, אומרים שאינטימיות מגבירה את מצב הרוח הטוב," מציעה ג'יל בשעשוע.

"זה אולי נכון," אומרת לה ואל. "אבל כאן יש עוד בעיה."

אני מזייף איזה צחוק לשמע השחזור המתלהב של רוב, עיניי מכוונות עליו כשאני מקרב את הבירה לשפתיי. היא לא עושה את זה. היא לא עומדת לדבר עליי ועל כל החרא האישי שלנו נוסף לכול, כאילו אני לא כאן.

"באמת?" ג'יל שואפת בחדות. "חשבתי שאנשים אומרים שאם מאבדים את הראייה זה יכול לפעמים להגביר את האינטימיות. כאילו מתגברת ההתמקדות בתחושת המישוש."

"גם אני חשבתי ככה. תאמיני לי, ניסיתי. זה לא בגלל חוסר מאמץ מצידי, אבל זה כאילו אין לו שום רצון לעשות את זה. הוא כבר לא אינטימי יותר, פעם הוא נהג להשתלט על כל הגוף שלי. עכשיו, גם כשאני כבר במצב אינטימי, לו יש... בעיות."

"רגע. את מתכוונת... שהוא לא..."

אני מניח שוואל מאשרת את העובדה המביכה הזו באופן לא מילולי, כי ג'יל מגיבה בנימה של אהדה. "אוי, מסכנה שכמוך. טוב, תמשיכי לנסות. תני לזה זמן. אני בטוחה שהעניינים ישתפרו. הוא ניסה ללכת לייעוץ? אולי זה קשור לתאונה שלו. יש כדורים ל... אחחמממ מצב כזה."

אני לא יכול לסבול את זה יותר. סלט הפסטה מביע מחאה בבטן שלי במקביל לדם שגועש בעורקיי. הזין שלי עובד יפה מאוד, אבל משהו בתחושת התקיפה המינית בחשכה בידי משטרת האופנה גורם לו לסרב לעמוד ולעשות את העבודה שהיה רגיל לעשות.

לאונן במקלחת? אין בכלל בעיה. קולה של ואל שלוחש ושואל אותי אם אני יכול להרגיש את הידיים שלה שמשוטטות על כל גופי, כשאני לא יכול לראות, נראה כמו יתרון שאני לא יכול ליהנות ממנו יותר.

הזדיינו לא מעט כשעוד יכולתי לראות. אני לא מבין את פחד הבמה שלי, אבל אני ממש לא צריך את הדעות של ג'יל בנושא וגם לא איזה כדור מזוין. מה עוד סיפרה ואל לאנשים? ולמה זה מרגיש לי כאילו היא מתאמנת לקבל את פרס האוסקר על תפקידה כמטפלת הנסערת ביותר שיש?

לפתע חם כאן מאוד. אני מושך בצווארון חולצת הפולו ואגלי זיעה זולגים לאורך גבי. ידעתי שהחרא המעורב הזה יעשה לי את זה.

"ריילי? אתה בסדר, גבר?" שואל רוב.

כשוואל ממשיכה לעבור ברקע על רשימת הפשעים שלי, שוטחת את סיפורה המצער, הדברים נכנסים לנקודת מבט שונה.

אני רוצה פיצה מזוינת.

אני רוצה למעוד על חרא שיש שם רק כי אני השארתי אותו שם.

אני רוצה ללבוש מכנסי טרנינג אם בא לי, ולגרד את הביצים שלי גם אם מישהו מסתכל.

אני רוצה ללכת לבד לפגישות שלי עם הרופא בלי שמישהו ינדנד לרופא על איזה טיפול או הליך חדשני שבטח שכחו כדי לרפא אותי מהשינוי הלא נוח הזה בחיי.

אני רוצה שהחבר הכי טוב שלי יבוא מתי שהוא רוצה בלי שיספוג חרא מהחברה שלי רק כי היא חושבת שזה היה הרעיון שלו ללכת לטפס על סלעים בבליז, ולכן הוא אשם בכך שאני מאבד את ראייתי. לא משנה שאין לזה בכלל כל קשר לדלקת שחטפתי באיזה כפר נידח עוד לפני שנפלתי מהצוק הזה ונגרמה לי היפרדות רשתיות.

"כן. תגיד לי משהו אחר. באיזה צבע החולצה הזאת?"

"החולצה שאתה לובש?" שואל רוב ונשמע מבולבל.

"כן."

"אה... סוג של צבע ורוד־אפרסק, כנראה."

בת. זונה.

אני חי עם השטן.

אני מטיח את הבירה שלי בשולחן, שולף את הארנק ופותח אותו לפני רוב. "אתה מוכן להוציא מכאן שטר של עשרים?"

"ל...למה?"

"פשוט תעשה את זה. אני חייב לך."

אחרי שהוא שולף את אחד השטרות אני סוגר את הארנק ודוחף אותו חזרה לכיס, אחר כך קם. "אתה מוכן להסיע אותי?" אני שואל.

"כ...כן. בטח. לאן אתה צריך לנסוע?"

"ריילי?" קוראת ואל. "מה קרה?"

"לא משנה לאן. לא אכפת לי," אני מודיע לרוב, ומושך את חולצת הפולו מעל לראש שלי.

"ריילי? מה לעזאזל אתה עושה?" ואל לוחשת־צווחת.

אני תופס בידי את המתנה של רוב ומחליק אותה על הראש שלי. אחר כך פונה לכיוונה של ואל ומודיע לה, "נמאס לי להביך אותך, אז זה מה שאני עושה. שיהיו לך חיים נפלאים. ג'יל, תודה על הפסטה. תיפרדי ממרקו בשמי." אני נצמד לזרועו של רוב, אסיר תודה שהוא כבר קם על רגליו כשוואל מתנשפת. "בוא, אחי. נצא לדרך."

"אחי, אתה עושה... מה שאני חושב שאתה עושה?" הוא לוחש.

"ריילי!" צווחת ואל.

"אם תמצא לי פיצה אני אתן לך עוד עשרים."

הוא מגחך, מניח כף יד על שלי ומתחיל לצעוד לכיוון הדלת. "אני אקנה לך עוד שלוש פיצות, באטמן."

"היי, זה עיוור כמו עטלף דפוק, גבר."