עו”ד ועו”ד

אוגוסט 2011 [1]

כמו פטריות ענקיות הם צצו בִּן לילה, מתפשטים לאורך השדרה, וכיסאות ים מתקפלים סובבים אותם כירחי לוויין. אלפי צעירים פשטו מעליהם חולצות ואת עוּלם של ארבעה קירות, ויצאו לפסטיבל מחאה נואש, בתחילתו נלעג כמעט עד הרגע שבו הוצפה השדרה באוהלים, ושיח חדש נולד כמו מילה ראשונה מפיו של עולל.

היה נדמה שהמחאה האינטנסיבית, חיי היומיום החדשים והמוזרים שנוצרו במחנה הפליטים האליטיסטי תחת עצי הפיקוס הספקניים חלפה על פני "יקותיאלי ושות'" כמו זרם מים, שוחק בגדה אך שנים יחלפו בטרם ימוטט אותה, חזק וסוער ככל שיהיה. הנהר זורם, אך הגדה עיקשת וזקופה. סוּף יבש התנענע בה כמו משחר ההיסטוריה, בדיוק לצלילה של אותה רוח ישנה ומבשרת רעה, ועל הגדה הזאת הוא עבד בקיץ ההוא שנדמה היה בו שכולו שינוי ועידן חדש. במשרדו הקריר בוויצמן פינת שאול המלך — שדרות רוטשילד, שלטי המחאה והזמנות הסושי לאוהלים היו רחוקים מאוד. במשרדים הקרירים נערמו התזכירים והתצהירים כמו לא התרחש בחוץ דבר משמעותי, והררי התיקים תויקו ונגרסו לחלופין, בין אם מחירי השכירות עלו או ירדו. מדי פעם הציץ מן החלון וראה את המפגינים צועדים חדורי מטרה עם שלטים ומגפונים, כאילו הביט לתוך מציאות אחרת, מקבילה, שבה לאנשים אחרים בגילו היו עזוז וגבורה, מתובלים בתחושת קיפוח שלו מעולם לא היתה. הוא נסוג מן החלון באי־נוחות.

הווילון הוונציאני שמאחוריו היה שבור בכמה מקומות, לעומתו החליפה היקרה שלו נראתה קצת מגוחכת. הוא היה יפה יחסית לבחור, עם בייבי פייס ועיניים כחולות רכות. יכול להיות שמזקן רק היה מרוויח.

"כמה זמן אתה כבר עורך דין?" היא שאלה אותו.

הוא רצה להגיד לה את האמת מיד, אבל משהו אגואיסטי בתוכו לא נתן לו. הוא פשוט שאל "למה?" וקיווה שהיא תסתבך עם עצמה.

"זה המשרד שלך?"

הוא הנהן.

עיניה הכהות נדדו סביב בזמן שתלתליה עקבו אחרי מבטה. רק הקצוות היו מחומצנים ותאמו את האף המנומש ואת הג'ינס הדהוי למראה מטעה של נערת חוף, אבל היא היתה רחוקה מכך.

"בדרך כלל אנשים תולים את התעודות שלהם במשרד. ואתה לא... לימור גושן." היא הפנתה אליו מבט מאשים. הוא משך בכתפיים והסביר שהוא משתמש במשרד של מישהי שנמצאת בשמירת היריון. הוא חדש כאן ועוד אין לו ממש משרד משלו. הוא עוד לא תלה את התעודה שלו על הקיר. על הפנים שלה היתה הבעה ספקנית.

"מתי התחלת לעבוד כאן?"

"ביום שישי."

"עבדת במשרד אחר קודם?"

"לא בתור עורך דין."

"היום יום ראשון."

"כן."

"והשעה תשע בבוקר."

"תשע ורבע."

"אני התיק הראשון שלך," היא פסקה נחרצת וניערה את התלתלים שלה. הוא שתק רגע, ואז אמר בביטחון שזה יתרון עצום עבורה.

"עורך דין ותיק היה מתייחס לתיק שלך כאל דבר שבשגרה. בשבילי זו הזדמנות להוכיח את עצמי ולעשות רושם על הבוס. אני אריב עם חברת הביטוח בשיניים ובציפורניים בשבילך, כולם רוצים להפגיז בתיק הראשון שלהם."

היא הסתכלה עליו במבט מדוד.

"עורך דין רגיל היה מוציא פה שש או שבע, אני אריב עד שאני אוציא עשר, האינטרס שלי פה הוא להרשים את הקולגות, זה לגמרי לטובתך. אני גם אתן לך יחס אישי ואזכור אותך כל הקריירה שלי..."

הוא הבזיק אליה חיוך מלא שיניים לבנות ונשען אחורה בכיסא. אותו מבט ישיר ולא מתפשר הופנה אליו שוב. היא צעירה ממנו, חשב, אבל לא בהרבה, והיא לא מכוערת.

"מבחינתי ההבדל בין שש או שבע לעשר הוא מאוד משמעותי," היא אמרה, והוא הנהן. "אתה עורך דין טוב?" היא שיכלה את רגליה השזופות ומוללה את קצה הקרע במכנסיה ואת האניצים הלבנים שבקעו מהם, ורק אז הפנתה אליו מבט נועז ומתריס.

"בואי נקווה, לטובת שנינו," אמר והעביר יד לחה מזיעה בשערו הקצר.

"אני מצפה ממך לקרוע להם את הצורה," הצהירה בנחישות.

"זה יהיה לי לעונג."

"ולא לוותר להם," הזהירה.

"מה פתאום?" מחה.

"ולא להתפשר או משהו כזה."

הוא שוב נשען קדימה והרים אחד מהדפים שהדפיס לפני שהגיעה. הוא ליקק את קצה האצבע כדי להפריד בין הדפים, ואז ריסן את העניבה שהשתרבבה אל הערמה בידו השנייה, ניסה לגלגל קדימה את הכיסא והצליח רק בניסיון השני. הוא השתעל, העביר שוב יד בשערו הבהיר, והושיט לה דף נייר אחרי בדיקה נוספת שאכן מדובר במסמך הנכון.

"עשיתי רשימה של כל המסמכים שאני צריך. את רואה? צילומים של התעודת זהות שלך וכל התעודות הרפואיות והמסמכים של האשפוז וחוות הדעת של האורתופד — את כל הדברים האלה תאספי, ותשלחי אלי בפקס כמה שיותר מהר. ככל שזה מגיע אלי יותר מהר, ככה יותר מהר את תקבלי את הכסף."

"יש לי פה תעודת זהות, יש לך מכונת צילום?"

"תעבירי לי הכול ביחד, עם התעודת זהות, בבת אחת את הכול."

"היום בערב זה בסדר?"

"בוודאי," הוא אמר בחיוך. "אני אעבוד עד מאוחר, את יכולה גם להתקשר אלי לנייד מתי שאת רוצה, או פה למשרד, אני אשמח לענות לך על כל שאלה."

היא לקחה את הרשימה, קיפלה אותה והכניסה לתרמיל הגב שלה. "יש לך כרטיס ביקור?" שאלה.

"עוד לא, בינתיים פשוט תכניסי אותי לזיכרון," ענה לפני שסגרה את הדלת.

אחרי שהלכה הרגיש מרוצה מאוד מעצמו. כאילו שעכשיו הוא קצת יותר ותיק, קצת יותר מנוסה. מחר ימסגר את התעודה וגם ידפיס לעצמו כרטיסי ביקור, אפילו אם זה רק מאה חתיכות שיהיו לו להתחלה. אפילו סתם בלבן עם הפונט הכי בנאלי, אבל עם השם שלו והטלפון, ומתחת יהיה כתוב "עורך דין". כל כך נהנה מהמחשבה הזאת, שהוא היה יכול ממש לטעום אותה — מתוקה, מתוקה, מתוקה.