od_shaa_achat-2
כל אימת שלבה של סַנִייה נמלא געגועים, היתה שבה אל התמונה המשפחתית. הכתלים הירוקים של חדר המגורים היו מעוטרים בשלוש תמונות במסגרות מוזהבות. במרכז היתה תלויה הבַּסְמַלַה, האמרה "בשם האל הרחמן והרחום", מימינה התעודה הישנה של בית הספר היסודי, ומשמאלה אותה תמונה למזכרת שצולמה בטיול המשפחתי.
היא שכחה פרטים רבים, אך מעולם לא שכחה את שנת 1936, מועד צילום התמונה. ביום ההוא הונצח רגע אחד בהיסטוריה של משפחתה. הנה היא שמחה וטובת לב על שטיח שנפרשֹ על הדשא בגן אל־קַנַאטִר אל־חַ'יירִייה. במרכז יושב חַאמד בּוּרְהַאן, אבי המשפחה, ברגליים פשוטות לפנים, גבר בעל גוף, שופע בריאות, יפה תואר ושחום עור. היא, סַנִייה אל־מַהְדִי, יושבת לימינו ברגליים משֹוכלות, מכסה את חיקה ורגליה בצעיף רחב, ופניה העדינות זוהרות. לשמאלו כַּוְותַ'ר, הבת הבכורה, יופייה צנוע ומבטה שלֵו. מהעבר האחר יושב מוחמד הדומה לאביו במבנה גופו ובמראהו, וסמוכה אליו הבת הצעירה מוּנירה, יפת התואר, המיישירה מבט יוקד אל המצלמה. באותה עת היה האב בשנות החמישים לחייו, האֵם בשנות הארבעים לחייה, והאחים על סף גיל ההתבגרות. כולם מחייכים, ופניהם מעידות כי הם שמחים על הטיול והאווירה הנינוחה. לפניהם מונחים בקבוקי סודה וצלחות נייר עמוסות בכריכים, בבננות ובתפוזים. מאחוריהם מתנשאת גבעה זרועת עשב ועליה פזורים עצים. מעבר לגבעה מזדקרים צריחי המסגדים של אל־קנאטר וקבוצות של אנשים מטיילים להנאתם. התמונה שופעת מתיקות ונועם, ולא ניכרים בה סימני הזמן והתקופה.
ואולם מחוץ לתמונה הזמן לא עמד מלכת לרגע. בין השאר נגזר כי בבית המשפחה יישארו רק בעליו, סַנִייה אל־מהדי, ובתה הבכורה כַּוְות'ר. אל המבנה החד־קומתי המרווח הובילו חמש מדרגות. בצדו הדרומי השתרע גן ששטחו חצי פדאן, כשני דונמים. לפרקים שיגשג ופרח, אך תקופות ממושכות עמד צחיח ושומם. הבית והגן רחבי הידיים היו משרידיה של חֶלְוַואן הקדומה, הזולה והמרוחקת, שטבלה ברוגע ובשלווה. המים המינרליים, מרחצאות הגופרית והגן היפני ששכן בה היו מרפא לעצבים רופפים, למפרקים דואבים, ללבבות שבורים ולבדידות רדומה.
הבתים ברחוב אִבְּן חַווקַל דמו כולם זה לזה, מלבד המבנה שמול בית המשפחה, שנמכר בזמן מלחמת העולם השנייה ובמקומו הוקם בניין חדש. בבית משפחת אל־מהדי שלט הגוון הירוק, צבעם של מרבית החדרים בעלי התקרות הגבוהות ושל כיסויי המושבים בחדר המגורים. היה זה הצבע האהוב על בעלת הבית, ונטיית לבה הבלתי מתפשרת העידה על אהבתה לא רק לגוון זה, אלא גם לבית עצמו. עבותות האהבה שנקשרו בינה ובין ביתה הולידו בעיה שנבצר מבניה ומנכדיה לפתור לימים.
האדם שבנה את הבית, אביה של סַנִייה, עבּדאללה אל־מהדי, היה פלאח בעל אדמה מהמעמד הבינוני. באחרית ימיו לקה בשיגרון, ורופאיו יעצו לו להתגורר בחלוואן, עיר המרפא והאקלים היבש. הוא השאיר את אדמתו לבנו הבכור, קנה בחלוואן חלקה, בנה עליה בית ועבר להתגורר במעונו החדש עם אשתו ובתו סַנִייה. טרם מותו חילק האיש את נכסיו בהסכמה הדדית בין בנו לבתו, והבית נפל בחלקה של סַנִייה. תפקיד חשוב מילא הבית בחייה, שכן השדכנית גמרה עליו את ההלל כאשר מנתה את שבחיה בפני אמו של חאמד בּוּרהאן, והוא נמנה עם השיקולים המפתים שהביאו אותה לבחור בה.
סַנִייה היתה בחורה נאה. היא סיימה בית ספר יסודי ונודעה כנערה נבונה שראוי כי תמשיך את לימודיה, אלמלא התעקש אביה להשאירה בבית. היא קיבלה את החלטתו בלב כבד ומיררה בבכי. על כן, אף שמילאה בנאמנות את משימותיה כעקרת בית וכאם, התמידה בקריאת עיתונים וכתבי עת ופיתחה את כישוריה הקוגניטיביים עד לדרגת בשלות אינטלקטואלית יוצאת דופן, שעליה ביססה את האינטואיציה הרוחנית שלה ואת חלומותיה המופלאים. אפשר שהיתה האישה היחידה ברחוב אבּן חווקל שהחזיקה ברשותה פנקס חשבונות וניהלה בו את תקציב המשפחה. כמו כן נהגה לשלוח לאחיה מכתבים ארוכים, מן הסתם כדי לתת ביטוי למחשבותיה ולהוכיח את כישורי הכתיבה שלה.
חרף אהבתה העזה וארוכת השנים לבעלה חאמד בּוּרהאן, בעמקי לבה חשה כי היא עולה עליו בפיקחותה ובכושרה האינטלקטואלי. אמנם הוא סיים את לימודיו בבית הספר לטלגרף, אך היתה לו תעודה של בית ספר יסודי בלבד. מאילן היוחסין שלו הכיר רק את אחד מאבותיו, וידיעותיו עליו הסתכמו בשמו בלבד. היא, לעומת זאת, הכירה רבים מאבותיה, גם אם לא הזכירה אותם אלא כבדרך אגב ובהזדמנויות נדירות, להוציא את סבה מצד אביה, קופטי, צאצא למשפחה קופטית, על שום המהפך שעשה בחייו כאשר התאסלם. על כך אמרה לחאמד בּוּרהאן בצחוק באחד הימים:
"העבר שלי לא נח לרגע..."
כמו אשתו, אהב חאמד בּוּרהאן להתגאות בעצמו. הוא חי חיים פשוטים וצנועים, אך מסיבותיו שלו התעקש להוכיח את גבריותו מבלי להתכחש לאמת הברורה כשמש שאשתו היא בעלת הבית האמיתית, המנהלת אותו בשֹום שכל ומחנכת את הילדים ביושר לב ובתבונה. מלבד זאת הוא נהנה מאוד מהאווירה השמחה שהשרתה דרך קבע בביתם. הוא אהב לטפוח לעצמו על השכם, ולראיה, סיפורו החוזר ונשנה על ההישג הפוליטי היחיד בחייו — כיצד דירבן בהצלחה את שביתת הפקידים בימים הראשונים של מהפכת .1919 הוא נהג לספר את הסיפור לפרטי פרטים בכל הזדמנות, בידיעה שזהו המעשה היחיד שעשה בחייו הפוליטיים, חיים שלא נותרה לו מהם אלא אהבתו העזה למפלגת הוַופד, שהיה לה ביטוי מעשי בנסיבות נדירות בלבד, כשהותר לקיים בחירות חופשיות ולהצביע למפלגה זו או אחרת.
חאמד בּוּרהאן היה בעל למופת מכמה בחינות. הוא אהב את אשתו וילדיו אהבת נפש, היה גבר שבגברים, ולא סבל כלל ממחלות שיש בהן כדי לכרסם בתקציב של פקיד זוטר כמוהו. הוא לא שתה, לא עישן ולא סטה מדרך הישר גם לא בזמן הבילוי הלילי עם חבריו בחדר האורחים בחורף או במרפסת בשאר ימות השנה. חבריו היו אף הם מתושבי חלוואן: גַעְפַר אִבְּרַאהִים, מפקח בגמלאות; חַ'לִיל אל־דַרְס, עוזרו האישי של הנכבד נוּעְמַאן אל־רַשִידִי; חַסַן עַלַמַא, אדריכל; רַאדִי אַבּוּ אל־עַזְם, מרצה למדעים. הם נהגו להעביר את הלילות בשיחות רעים, במשחקי שש בש ובדיונים על פוליטיקה, שבהם השמיעו מנגינה וַפדית אותנטית אחת ללא מחלוקות וללא ריבים. חאמד בּוּרהאן נודע כגבר נקי ומטופח, בעל תפיסה דתית מתונה וסובלנית שהנחיל לשאר בני המשפחה.
האל בירך את ההורים בילדיהם מוחמד ומונירה. השניים עשו חיל בבית הספר, בייחוד מונירה שניחנה בתבונה וביופי גם יחד. לעומת זאת, כַּוְות'ר גזלה את מנוחתם, שכן לא גילתה כל עניין בלימודים ולא הצליחה בהם, אלא נמשכה מטבעה לדת ולטיפול בענייני הבית. היא נאלצה להפסיק את לימודיה לאחר שנכשלה שנתיים רצופות בבית הספר התיכון.
"בתקופה הזאת אין ביקוש לעקרות בית," אמרה אז סַנִייה לחאמד.
באותו רגע חשב לעצמו כי אם לא די בכך, כַּוְות'ר איננה כלילת יופי, ונמלא עצב. עם זאת אמר לסַנִייה:
"תמיד יש גם מזל, ולמזל אין חוקים."
למשפחה היו בילויים חברתיים משותפים, ובמיוחד שמחו כולם לצאת יחד לטיולים, אם לגן היפני, אם לאל־קנאטר אל־ח'יירייה ואם למוזיאון הארכיאולוגיה. אמנם היו אלה ימי משבר עולמי חריף, אך הפקידים בעלי ההכנסה הקבועה מצאו הקלה בצל השפל הכלכלי וירידת המחירים. הסופה העזה עקרה את כל העומד בדרכה, והעשבים מצאו מפלט בטוח, שמחו ופצחו בשירה. חאמד בּוּרהאן בילה עם משפחתו ללא מגבלות, מבלי לתת את דעתו על דברי רכיל ומבלי להקפיד על חוקי הדת. אחרי ככלות הכול עמדה מאחוריו אישה שהיטיבה לחנך את ילדיהם והיתה מופת לקיום מצוות ולהתנהגות טובה.
הימים חלפו עברו, ואיש לא בא לבקש את ידה של כַּוְות'ר, הבת היחידה שלא היתה לה כל תכלית זולת נישואים. בסיומה של כל תפילה נהגה סַנִייה לפשוט את ידיה ולשאת תחינה אישית. לא פעם קרנו פניה מאושר.
"חלמתי חלום," אמרה לחאמד, "ואני בטוחה שתהיה לו משמעות."
לעתים היתה סַנִייה מבקשת מאום סַייד שתקרא לה בקפה והקשיבה לתחזיותיה הוורודות, תחזיות שהיו מפיחות תקווה בלבו של חאמד ומפוגגות את דאגתו הטורדנית. חששותיו היו משתכחים לזמן־מה כאשר היה עוקב אחר הידיעות על ההפגנות, על המאבק למען חוקת מצרים מ־1923 ועל הפעולות לכונן אחדות לאומית כדי להתמודד עם המצב. המאמצים והדם שנשפך הובילו לאירוע מיוחד במינו — החתימה על הסכם .1936 בלילה ההוא היה חאמד בּוּרהאן שיכור משמחה ואמר לחבריו:
"המאמצים של הוופד הוכתרו סוף־סוף בהצלחה והסתיימו בניצחון מוחץ."
היו גם דעות מנוגדות, יש להניח, שהשמיע ראדי אבּו אל־עַזְם, המרצה למדעים.
"מי שמצטט דברי כפירה איננו כופר בהכרח," אמר בנימה של התנצלות.
קדמו לכך דברים שמוחמד ומונירה שמעו בבית הספר וציטטו מפי אומריהם, אך לא היתה להם השפעה של ממש במשפחה, שכן סַנִייה תמכה בוופד כבעלה, וכך גם מוחמד. גם מונירה תמכה בוופד, אם כי לא בהתלהבות יתרה. ובאשר לכַּוְות'ר, היא היתה עסוקה בעצמה בלבד. במפגש החברים הלילי היתה הוופד נושא השיחה הבלעדי.
"איך הם מצפים לתוצאה טובה יותר?" שאל גַעְפַר אבּראהים.
"ההסכם הוא פרי מאבק מר בין אימפריה עריצה מצד אחד למדינה בלתי חמושה מצד שני, ובכל מקרה חייבים לפקח עליו," טען חסן עַלַמא.
"מי שלא מרוצה, שיתקדם לעבר האויב עם צבאו," אמר חאמד בּוּרהאן.
"נגמרו הימים המקוללים. הוופד תשלוט לנצח," קבע ח'ליל אל־דַרְס, עוזרו האישי של הנכבד נוּעְמאן אל־רַשידי.
אך דומה שהימים המקוללים מיאנו לחלוף. שוב פרץ סכסוך, הפעם בין הוופד למלך החדש. המאבק בעוני, בבּוּרות ובתחלואה התגלגל למאבק המסורתי על החוקה והשלטון הדמוקרטי. הוופד סולקה, ומפלגות המיעוט מילאו תפקיד דמוקרטי מלאכותי כמסווה מביש לרודנות המלוכנית.
החברים החליפו ביניהם מבטים עצובים וזועפים. הם קיוו שהעם יצא מגדרו ויתקומם כבעבר, אך הוא העדיף לעבור ממקומו המובהק על קרשי הבמה אל מושבי קהל הצופים.
"איך נחת עלינו המזל הרע הזה?" שאל חאמד בּוּרהאן.
סַנִייה הגניבה מבט אל כַּוְות'ר ואמרה בלבה: בדיוק כמו המזל שלךְ, בתי.
העולם כולו התקדר וניתזו ממנו גצים, ועד מהרה הוסר מסך העשן ופרצה מלחמת עולם נוספת.
"איטליה כבר בלוב, במרחק טפח מאיתנו," אמרו הבריות.
מוחמד החל ללמוד בפקולטה למשפטים, ומונירה עמדה להיכנס בשערי הפקולטה למדעי הרוח. כַּוְות'ר עדיין המתינה. בדומה לאביו, גם מוחמד היה מדוכא עד עפר מתבוסת הוופד ומהידיעות על המלחמה. באחד הימים צד את עינו שלט שהיה תלוי על סורגי מרפסת דירה ברחוב סַעְפַאן. "האחים המוסלמים", נכתב בו בכתב ערבי בסגנון פרסי. סקרנות מהולה בחשש הובילה אותו אל הדירה. הוא הוסיף לבקר בה מפעם לפעם וסיפר למשפחתו על מה שראה ושמע בה, עד שחאמד בּוּרהאן הורה לו לחדול מכך:
"אני לא מרוצה מזה."
מוחמד הגן בתום לב על השקפתו.
"אתה איש ופד, וכל ארגון אחר איננו אלא מתחרה של הוופד," אמר אביו.
"אבל הוא פתוח לכולם," עמד מוחמד בתוקף על דעתו.
באותה העת לא חל כל שינוי בחייו של מוחמד מלבד קריאת כמה ספרי דת שהוסיף לספרייתו. כַּוְות'ר התעמקה בעבודת האל יותר ממנו, גם אם מעיניה הכנועות ניבט עצב תמידי. המתח במשפחה גָבר עם הגעתו של מנהל כללי ברכבת, גבר בן ארבעים וחמש, לבקש את ידה של מונירה, בדיוק כאשר עמדה להתחיל את לימודיה באוניברסיטה. דרגתו הבכירה קסמה ללא ספק לחאמד בּוּרהאן, אך בדומה לסַנִייה, הוא חרד לגורלה של כַּוְות'ר. עם זאת, לא היה מנוס מהצגת העניין בפני מונירה, והיא הפתיעה אותם.
"אני לא מסכימה!" אמרה בנחישות.
"כדאי שתחשבי על זה לפני שאת מחליטה," הציע לה מוחמד.
"אין צורך," השיבה בכנות.
בתוך תוכם רווח להורים, אף שלא הביעו זאת. במשפחה לא נהגו להשתמש בכפייה. הילדים נהנו מחופש בלתי רגיל והרשו לעצמם לדבר בגילוי לב. מונירה סירבה להינשא לָאיש לא רק בשל הפרש הגילים ביניהם. לאמיתו של דבר, היא היתה מאוהבת. איש לא הבחין באהבתה, גם לא אמה, שלעתים ראתה בנשמתה יותר מאשר בעיניה. האהבה הזאת היתה בעייתית, שכן הבחור מחלוואן שלבה הלך אחריו היה צעיר ממנה בשבע שנים. הוא היה תלמיד תיכון שהרבה להיכשל בלימודיו, אולם הופעתו היתה מטעה. לראשונה ראה אותה בגן היפני, ולמראה יופייה שובה הלב התרחבו עיניו, והוא שלח לעברה מבט משתאה ומחויך. הוא התיישב מולה ברכבת, קרוב לוודאי במתכוון, ולאורך כל הדרך לקהיר הגניב אליה מבטים. הוא התבגר טרם זמנו ונראה מבוגר בהרבה מגילו. היא ראתה לפניה בחור גדל מידות, שתווי פניו וקולו היו כשל גבר, והעריכה שהוא פקיד או לפחות סטודנט בשנת לימודיו האחרונה. הוא החל לעקוב אחריה בהתמדה ובלהט, עד שכבש את לבה בחביבות ובנחישות. הוא מצא לב פועם ומבט רוטט וכמֵה, כפרח הצמא לטיפת מים ראשונה שלאחריה ייפתחו עלי כותרתו ויתגלו צבעיו השֹוחקים. כך הצליח לשבות את לבה, והיא נכנעה לקריאת האהבה הערֵבה שלו, חולמת על אושר שעומד להפציע. ברגע מיוחד במינו, מול פסל בודהה המנמנם בשלווה בגן היפני, עת נאבקו בתוכה צניעות וענווה עם הימור והרפתקה, השיבה לבסוף על ברכותיו. אנחת רווחה התמלטה מפיו:
"סוף־סוף, יסלח לך האל."
"מה אתה רוצה?" גימגמה במבוכה.
"אין לי יותר ממה שאת רואה עלַי," ענה בשקט מאופק.
היא נשכה את שפתיה והסתירה חיוך בוגדני.
"לא יותר מאשר אהבה," הוסיף ברוך.
כמה שהוא צודק, אמרה לעצמה.
הם נפגשו כמה פעמים בגֵ׳נֵבוּאָה, במרחק קצר מהאוניברסיטה, כדי להיטיב להכיר זה את זה. בין משפחותיהם היו כמה קווי דמיון. אביו ניהל בית ספר יסודי, והיו לו אח ואחות. אחותו היתה נשואה, ואחיו — קצין בצבא. שמו היה סלימאן בַּהְגַת. כאשר סיפר לה בן כמה הוא ובאיזו כיתה הוא לומד, הרגישה כאילו קיבלה סטירה מצלצלת. היא עמדה להתחיל ללמוד באוניברסיטה בחוג לשפה האנגלית, ואמרה לעצמה שכאשר הוא יפצח בלימודיו באוניברסיטה, היא קרוב לוודאי תתחיל לעבוד במשרה כלשהי. איזו פארסה! איזו הונאה! היא איבדה את העשתונות, אך לבה נותר איתן כלבם של האוהבים המשליכים מאחורי גוום את תוצאות אהבתם. סלימאן הבחין בשתיקתה, ולא נעלמו ממנו סיבותיה.
"באהבה אין חשיבות לבעיות שוליות," אמר.
"אתה באמת חושב שהן שוליות?" שאלה בהיסוס.
"בוודאי, אסור לנו לוותר על אהבתנו עד שנתחתן."
"אתה רציני, ואני מאמינה לך לגמרי, אבל אני מבקשת ממך לחכות קצת כדי שנחשוב על זה, לטובת שנינו," אמרה בשמחה נסתרת.
"אני יודע מהי טובתי," אמר בביטחון ופרץ בצחוק, "ובשום אופן לא ארשה לך לוותר."
האדם היחיד במשפחתה שיכלה לגלות לו את סודה היתה אמה. היא נכנסה לחדרה הירוק מיד לאחר תפילת אחר הצהריים, סגרה את הדלת מאחוריה והתיישבה.
"אמא, אני רוצה לספר לך משהו," אמרה.
כאשר אמה הבינה שסיפורה קשור לאירוסים, אורו פניה משמחה. אולם עד מהרה כבה אורן עם הצגת הבעיה. היא התבוננה בפני בתה, הבחינה בנטיית לבה המסתתרת מאחורי ארשת המבוכה ובהלה אחזה בה. לכַּוְות'ר אין מזל בחיים, אמרה לעצמה, אבל לא ייתכן שגם למונירה, אבן החן של המשפחה, לא יהיה מזל.
"זה לא יצליח, שום דבר טוב לא יצמח מזה."
מונירה הביטה בה בעצב, והיא המשיכה.
"גבר מבוגר מבוקש פי כמה וכמה מאישה מבוגרת. תיזהרי, מונירה, זו רק קלות דעת של נער חסר אחריות, והלוא את בחורה נבונה ומשכילה."
מונירה לא הגיבה, והאֵם הבינה מה משמעות שתיקתה.
"אנשים מתאהבים כדי לשמוח ולא כדי להפוך את חייהם לאנקדוטה משעשעת," אמרה בדאגה. "איש לא מונע ממך לעשות כרצונך. תחליטי מה שתחליטי, אבל אני מזהירה אותך. אישה מזדקנת מהר יותר מגבר."
"תודה, אמא," מילמלה מונירה מבלי להתייחס לדבריה.
"את לא צריכה למהר," אמרה אמה בתקווה, "תחשבי על זה היטב ותניחי לדברים עד שיגיע הזמן להתחתן, ואז תראי מה קורה."
"רעיון טוב, אמא," אמרה מונירה, נבוכה ומבולבלת.
"יופי, וכדאי שהדבר יישאר בסוד כדי לשמור על כבוד המשפחה."
אולם סַנִייה לא היתה רגילה להסתיר מחאמד בּוּרהאן עניינים חשובים שכאלה, והיא שיתפה אותו בדאגתה לפני צאתו אל מפגש החברים הלילי. תגובתו על הסוד היתה נסערת משלה, שכן היה אדם רגיש וקצר רוח ממנה.
"איזה מין גורל זה, בתי?! הלוא אַת היהלום שבכתר, למה לך להסתבך בהרפתקה כזאת?" מילמל לעצמו.
הוא חשב ארוכות והמשיך:
"זה סתם רעיון לא מוצלח, אבל בעתיד הוא עלול להיות מכשול בפני מי שיבוא לבקש את ידה."
סַנִייה לא חלמה כל חלום משמעותי בנושא, והתחזיות של אום סַייד, הקוראת בקפה, היו רחוקות ממנו. סלימאן בַּהגת חזר בו מנחישותו להכריז על אירוסים והסתפק בקשר הדומה יותר לידידות, מלווה באהבה הדדית ובהתנהגות זהירה, ומטופח בסבלנות רבה. אלא שעניין חשוב כזה לא היה בכוחו להישאר סוד זמן רב, וכל עוד הדיף ריח חריף שנפוץ בנקל באוויר, התפשט על כורחו והתגלה בביתו של סלימאן בַּהגת.
"יש לך טעם טוב," אמר לו אחיו הקצין.
רבות מחברותיה של מונירה בפקולטה היו בסוד העניינים, עד שלבסוף התפשטה הידיעה גם לרחוב אבּן חווקל והיתה נושא לשיחה בין החברים במפגשים הליליים. כך נודע לכולם שבתו היפה של חאמד בּוּרהאן "תפוסה", ולכן איש לא בא לבקש את ידה. כאחותה כַּוְות'ר המתינה ארוכות, ובינתיים הלכה והתבגרה.
הימים היו ימי מלחמה וסבל, ומודעוֹת האבל מילאו את העמודים הראשונים של העיתונים. החורבן נגס בכל חלקה טובה בערי הבירה המשגשגות ברחבי העולם, והסכנה התקרבה למצרים ונשפה בעורפן של קהיר ואלכסנדריה.
"מי שעוקב אחרי הצרות בעולם, צרתו נראית זניחה."
מאזן החיים הופר, המחירים הישנים נעלמו לנצח, נכסים ירדו לטמיון, ובתחתית נותרו רק הפקידים. מה התועלת בניהול פנקס של תקציב משפחתי מופרך? תהתה סַנִייה.
אלמלא חזרתה של מפלגת הוופד לשלטון בעקבות משבר חמור והחלטתה להעניק תמיכה כספית לבעלי הכנסה נמוכה, היו הפקידים אבודים. אבל ההתפתחות לא עירערה את אמונתו של חאמד בּוּרהאן בוופד. נהפוך הוא, החברים רקדו מאושר ושמחו לאידו של המלך.
"אי אפשר לתאר כמה שזה מגעיל," אמרה מונירה.
"אומרים דברים ממש מחרידים," סיפר מוחמד לאביו.
"כל מה שנאמר ראוי להתנפץ על סלע איתן, הלוא הוא הלאומיות של מוסטפא אל־נַחַאס," אמר חאמד בּוּרהאן בביטחון.
"אתה צודק לגמרי," הינהנה סַנִייה ומילמלה בחיוך.
האירועים התגלגלו, מחוג הניצחון נטה אל הצד השני, והוופד סולקה כרגיל מהשלטון. כעבור שנתיים הגיע חאמד בּוּרהאן לגיל פרישה ויצא לגמלאות. פרישתו העציבה אותו כל כך, עד כי הרגיש שהוא נוטה למות טרום זמנו. כאשר חזר לחלוואן ופשט מעליו לראשונה את מדי העבודה שקע בדיכאון כבד, והתעורר בלבו רגש של בושה כאילו ביצע פשע.
אני עדיין בריא ושלם, אמר לעצמו.
כאשר ישב ברכבת בדרכו לחלוואן הגה תוכנית שבאמצעותה יקרא תיגר על החלטת הממשלה להוציאו לגמלאות. מדי בוקר ימשיך להתעורר מוקדם כתמיד, יצעד בין המדבר לגן היפני וישאף את האוויר היבש של חלוואן. הוא יקפיד לשתות מים מינרליים ויטפל בגן הבית ככל שאמצעיו הכלכליים המוגבלים יאפשרו לו. סַנִייה קיבלה את פניו בחיוך ואיחלה לו חיים ארוכים, מנסה לסלק מחשבות מעיקות שזימזמו בראשה כזבובים. היא הבחינה בצער שהסתתר מאחורי חיוכו המאולץ וריחמה עליו. מאז ומעולם נהגה לחלוק עמו את השפעות הזמן ואת הפחד מהבלתי נודע, נוסף על דאגותיה כעקרת בית העושה את הבלתי אפשרי כדי לשמור על המינימום ובה בעת להתמודד עם חיים שנעשים קשים יותר ויותר. היא בירכה את האל על ההקלה המצפה להם עם סיום לימודיהם של מוחמד ואחריו מונירה.
"הם פתחו במלחמה והסתלקו, ועכשיו עלינו לשלם את המחיר," אמרה ברגע של מחשבה.
ההוצאות על מזון ולבוש חיסלו כמעט את כל התקציב המשפחתי. סַנִייה אמרה לעצמה: האם הבית הגדול הזה לא זקוק לשיפוץ ולצביעה? והגן שהעצים שנותרו בו לא נותנים פרי, שֹיחיו ופרחיו נבלו, והאדמה החולית כיסתה את רוב שטחו, האם איננו זקוק לשיקום? אבל מה בכוחה לעשות? הלוא היא נושאת בעול מטלות הבית ללא עזרה, למעט בת שבורת לב ומשרתת שהיא כבת גילה ואינה יודעת לעשות דבר זולת לקרוא בקפה, ולעתים רחוקות היא מאמינה לתחזיותיה.
אולם לא פעם דאגות מתחלפות בדאגות אחרות. דומה היה שהחיים מחייכים אליהם שוב כאשר סוף־סוף בא גבר לבקש את ידה של כַּוְות'ר. ח'ליל אל־דַרְס, אחד החברים למפגשים הליליים של אביה, שהיה עוזרו האישי של החתן המיועד, רם המעלה נּועְמאן אל־רַשידי, בא לבקש את ידה בשמו.
"לא תמצא גבר כמוהו," אמר ח'ליל אל־דַרְס לחאמד בּוּרהאן, ומיהר להמשיך לפני שיתעוררו תקוות בלבו של חאמד:
"הוא אמנם לא למד, אבל לשם מה צריך היה ללמוד? הוא בן שישים, אך נהנה מבריאות טובה כמו בחור בן שלושים. יש לו שלושה בנים, כולם עובדים ונשואים. בבעלותו אדמה, בניינים וכסף נזיל. הוא גר בווילה מפוארת ברחוב זַקַאזִיק שבהליופוליס, מִסְר אלְ־גַדִידַה. לפני שנה מתה אשתו, והוא התחיל לסבול מבדידות ושקע בדיכאון עמוק. העליתי בפניו את הרעיון להינשא מחדש, והוא בירך עליו בהתלהבות שעלתה על כל ציפיותַי. ביקשתי מאשתי שתזמין את הגברת סַנִייה ואת כַּוְות'ר לביקור, והזמנתי אותו כדי לאפשר לו להביט בה בבואה ובלכתה. הוא שמח מאוד והורה לי להשלים את המשימה. והנה אני כאן, מקיים את התחייבותי."
כך נשכחו דאגות החיים היומיומיות, והפרויקט החדש כבש את הלבבות. הם כיבו את הרדיו בחדר המגורים, וחאמד בּוּרהאן סיפר להם את החדשות האחרונות.
"זהו החתן המיועד. מה דעתכם?" שאל.
כַּוְות'ר רצתה ללכת, אבל חאמד בּוּרהאן אחז בידה, משך אותה אליו בעדינות ואמר:
"תישארי כאן."
"למרבה המזל, הממשלה לא מתערבת בעניינים כאלה," אמר מוחמד בצחוק.
סַנִייה שאלה את עצמה מדוע איתרע מזלן של שתי בנותיה ואינו מכיר את הדרך המקובלת.
"נשאיר את ההחלטה לבעלת העניין," קבעה.
"כמובן, כמובן," אמר חאמד בּוּרהאן, "אבל אין כל רע בהבעת דעה כדי לעזור לה. האיש עשיר, והרי כתוב בקוראן: 'הרכוש והבנים הם חמודות העולם הזה...'"
מוחמד התכוון להשלים את הפסוק אך חזר בו, שכן נפל עליו פחד שמא תישאר אחותו בבית — לא נשואה, חסרת השכלה ונטולת עבודה.
"זאת הזדמנות שלא כדאי לזלזל בה," אמר.
"כל מה שתגיד כַּוְות'ר מקובל עלַי לגמרי," אמרה מונירה.
"אבל לא אמרת מה את חושבת," אמר לה אביה.
"אמרתי כל מה שיש לי לומר," הגיבה בתקיפות.
חאמד בּוּרהאן הפנה את מבטו לסַנִייה, שישבה ברגליים משֹוכלות על הספה.
"יש לו כמה יתרונות, אבל איחלתי לה מזל הרבה יותר טוב," אמרה.
היא הסבה את פניה כדי לחמוק ממבטיהם, ועיניה נחו על התמונה המשפחתית למזכרת. כַּוְות'ר אמרה לעצמה שהם נוטים להסכים, ולמען האמת, מהרגע הראשון נטתה אף היא להסכים. היה זה הגבר הראשון שבא לבקש את ידה, והיא כבר בת עשרים ושש, ומצבה כלאחר ייאוש. היא שנאה את הרחמים שעוררה בלב מקורביה והתביישה לפגוש נשים שבאו לבקרם. אביה נגע בה בעדינות ושאל:
"ואת, כַּוְות'ר, מה דעתך?"
היא הרכינה את ראשה ומילמלה בלחש:
"אני מסכימה."
אף על פי שהמפגש הסתיים בשלום, העיקו עליהם רגשי אשם, והם ניסו לסלקם באמירות חיוביות ומעודדות. לאחר שכולם הלכו לדרכם וחאמד בּוּרהאן נשאר לבד במחיצת אשתו, אמר לה:
"כולם נתנו את ברכתם להחלטתנו."
היא הביטה בו וראתה לחרדתה כי עיניו דומעות, הגם שלא התפלאה לגמרי, משום שהכירה את רגשנותו וידעה כי הוא מזיל דמעות כל אימת שדבר־מה פורט על מיתרי לבו. ובאשר לה, היא בכתה בתוכה פנימה ושאלה בעצב:
"למה אתה בוכה?"
"מחוֹסר אונים וביש מזל," נאנח.
מן הסתם, התכוון למחסור הכספי שממנו סבל ולמזל הרע של בתו, שכן היה מודע יותר מן האחרים למתרחש סביבו. הוא הבחין בלב כבד בהסתגרותה של כַּוְות'ר, במבטה העצוב, במצוקת התבגרותה, בהתמסרותה הנואשת לעבודת האל ובהתגייסותה לשרת את אחיה בכניעות מוחלטת. כל אלה דחקו בו להתמודד עם מחסורו. מה עשה למענה? אילו הצעות מפתות היו בידיו לסייע לה? הוא ידע עד כמה התאכזר אליה כשהיתה תלמידה והתעקש להטיל עליה מעמסה מעבר ליכולותיה, אף שגם לו עצמו הסבו הלימודים סבל רב, שהרי אם לא כן, היה מפלס לעצמו דרך אחרת שיש בה כדי להפיח תקווה בו ובצאצאיו.
"מה נעשה עכשיו?" שאל את אשתו ויד ימינו.
סַנִייה הבינה מהמשפט הקצר מהי כוונתו הנסתרת.
"יש לי כמה תכשיטים," אמרה.
"אולי אקח הלוואה?" שאל בהכנעה.
"אין סיכוי שתמצא ערֵב, וגם אין בזה צורך," ענתה בקוצר רוח.
אולם האדון הנכבד נוּעְמאן אל־רַשידי נחלץ לעזרתם, ולשם כך לא נח לרגע. הוא מסר לבניו את תכולת הווילה שלו ושב וריהט אותה בסגנון החדיש ביותר, וכדי לרצות אותם הציע לתת מוהר ומוהר דחוי סמליים בלבד. המשפחה נשמה לרווחה, אולם לא עבר זמן רב ונדיבות לבו התגלתה לעיני כול כמפגן התנשאות מעליב. לפיכך קנתה האם לבתה שפע של בגדים מסוגים שונים והשפיעה עליה מתנות יקרות — צמידי זהב, עגילי יהלומים ושעון עתיק. נראה כי האדון הנכבד לא רצה לבטל את זמנו, ועל כן קבע מועד לחתימה על חוזה הנישואים בבית הגדול. הטקס נערך בנוכחות בני משפחת הכלה והחברים, אבל בניו של החתן לא הגיעו, ובכך למעשה הכריזו על ניתוק הקשרים עם אביהם לעד. לאחר הטקס נטל האדון הנכבד את כלתו במכונית המרצדס הלבנה שלו, והם נפרדו מהמשפחה בחיוכים מלווים בדמעות של שמחה מהולה בעצב. לאחר הביקור הראשון של המשפחה בווילה שברחוב זקאזיק אמר חאמד בּוּרהאן:
"תודה לאל, כַּוְות'ר סוף־סוף מאושרת."
ואכן, היא היתה מאושרת. לא עבר זמן רב והיא התאהבה בבעלה, והוא השיב לה אהבה. אהבתם היתה שקטה ומאופקת, אך בעיניה היתה זו אהבה מושלמת. עד מהרה בישרה להם שהיא נושאת ברחמה את צאצאם, ושמחה גדולה הציפה את לבה של סַנִייה אל־מהדי. בתסרוקתה החדשה נראתה כַּוְות'ר נשית יותר, האיפור הוסיף לה חן, והבגדים המהודרים האצילו עליה הדרת כבוד, אף כי לא זנחה ולו ליום אחד את שטיח התפילה. היא הסתירה מאמה דאגות קטנות שהסתננו ללבה בעקבות ניסיונות נואשים מצדו של נוּעְמאן אל־רַשידי לשכנע אותה ללגום מעט ויסקי בעזרת פסקי הלכה פרטיים חסרי כל בסיס שקבעו כי השתייה מותרת על פי ההלכה. לבסוף אמר נואש והשלים עם המצב.
בקושי הספיק חאמד בּוּרהאן להירגע מהדאגה לכַּוְות'ר, ודאגה חדשה העכירה את רוחו משהבחין בבניין החדש המוקם מול ביתו. הריסת המבנה הישן והנחת היסודות לבניין החדש החלו שנים לפני כן, אך מסיבה כלשהי נפסקה הבנייה לזמן ממושך. עתה היא חודשה, ומול ביתם צמח בניין גבוה ורחב ממדים. חאמד הצטער על שהגן של הבית הישן לא קיים עוד, וכי הבניין שהוקם במקומו מסתיר להם נוף משובב נפש וחוסם זרימה חופשית של אוויר. לבניין נכנסו דיירים חדשים שמספרם עלה על מספר דיירי רחוב אבּן חווקל כולם. הם לא הכירו זה את זה ולא ביקשו להכיר איש.
"זה הגורל של בתינו הגדולים הישנים," אמר גַעְפַר אבּראהים.
"אבל מה יקרה לחלוואן אם יגזלו ממנה את השקט הנצחי שלה?" שאל חאמד בּוּרהאן.
הוא ראה בעיני רוחו את פסל בודהה שבגן היפני מתעורר מהמדיטציה העמוקה שלו, מוחה על הרעש ויוצא אל לב המדבר לבקש לעצמו שקט.
הבניין החדש לא היה דאגתו היחידה של חאמד בּוּרהאן. הזירה הפוליטית סערה וגעשה עם פרוץ גל של הפגנות סטודנטים ופועלים שדרשו עצמאות אמיתית כגמול על ההקרבה ועל השירותים שמצרים הגישה במהלך המלחמה. וכתמיד השתלטה הפוליטיקה על המפגשים הליליים של החברים, וחאמד בּוּרהאן, איש הוופד הוותיק, שקע כל כולו בדיון.
"אילו נשאר מוסטפא אל־נַחַאס בשלטון, האנגלים היו דורשים שישיב להם טובה תחת טובה ויתמוך בהם בזמן התבוסה," אמר.
אולם דאגותיו הפוליטיות לא מנעו ממנו להבחין בדיירת חדשה שהשתכנה בקומה הרביעית של הבניין החדש. הימים היו ימי ראשית הסתיו. הוא התהלך בגנו המוזנח, נאבק בשיממון החדש שאיים להשתלט על חייו, וכשהסב את ראשו ראה אותה צועדת ברחוב. היא נראתה בערך בגילה של סַנִייה, כבת חמישים, אך היתה חטובה, מטופחת, זהובת שיער ובעלת מראה אירופי. המבט הקצר שנתנה בו העביר בו זרם של התרגשות. מאז נישואיו לסַנִייה אל־מהדי לא חשב לתת עיניו באישה אחרת. בעל למופת היה. הוא לא חסך ממנה דבר ולא שינה את הליכותיו, אפילו לא בחלום, עד כי נודע בטבעו המופלא. איש ממכריו אינו זוכר ששמע אותו אי־פעם מדבר על עולם האישה. חברו ראדי אבּוּ אל־עַזְם, המרצה למדעים, הגדיר זאת כך:
"חאמד מומחה לאשתו."
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.