עולם בתוך עולם

רק מהשוואת טקסטים, לדוגמה השוואת כתב היד של התרבות השומרית לכתב יד תנ"כי, אפשר לעמוד על המהפכה המחשבתית שאבות העברים חוללו. בדיוני בכתב היד שלי, 'עולם בתוך עולם', השתמשתי בדגם המאפיין את התרבות השומרית, את קינת נינגל, אלת העיר־מדינה אור, לעומת שיחת אברהם עם האלוהות על גורל סדום.

בשני המקרים האלָה נינגל ואברהם מבקשים שהגזרה להרוס את הערים: אור במקרה הראשון, וסדום במקרה השני, לא תמומש. נינגל מבקשת מאספת האלים לבטל את גזרת הריסת עירה – אור, ומבקשת לבטל את השמדת עמה. תשובת האלים היא שאין לבטל גזרה של אספת אלים. במקרה של אברהם, הוא מבקש מהאלוהות לבטל את גזרת השמדת סדום – אם יימצאו קומץ של צדיקים בה, האלוהות מוכנה לחזור בה מגזרתה.

מעדויות אלו, השומרית והתנ"כית, אנחנו יכולים ללמוד על הקוסמולוגיה של הראשונה, וכן על הקוסמולוגיה השנייה. לפי הקוסמולוגיה השומרית, גורל שליט בעולם והחוקים הם דטרמיניסטיים. בעוד לפי הקוסמולוגיה בשיח של אברהם, לפנינו אלוהות הפועלת לפי חוקי השפה, מוכנה לשיח ושיג, מוכנה לוותר על גזרתה אם האנשים מתנהגים לפי חוקי השפה ומבדילים בין טוב לרע.

בקינת נינגל על חורבן אוּר אנו עדים לכך שלא נאמר שיושבי העיר חטאו. הגזרה היא לגמרי שרירותית, היא דטרמיניסטית. ההבדל הזה בין הקוסמולוגיות השונות מלמד אותנו מה פירוש הציווי הניתן לאברהם, 'לך לך מארצך...' אברהם יוצא מאור כדי ליצור דבר חדש, השקפה חדשה. אברהם בתוככי אור לא היה יכול לחולל את המהפכה המחשבתית שלו. מוסדות משמרים היו מבטלים אותה, כמו במקרה של אחנאתון, הפרעה המצרי שחולל מהפכה מחשבתית ששומה לאל אחרי מותו על־ידי מוסדות משמרים במצרים.

אבל אברהם לא היה יכול לחולל מהפכה מחשבתית ללא מסייעים לו. יש להניח שבחוגו בנמצא היה מחבר משל 'עץ הדעת'. מסקנותיו איפשרו לאברהם ליצור עולם לשוני בתוך עולם דטרמיניסטי.

ובכן, מדוע הנחה זו שמשל 'עץ הדעת' קדם למהפכה המחשבתית של אברהם? אברהם הזדקק לפילוסופיה לשונית כדי ליצור 'עולם לשוני' בתוך העולם הדטרמיניסטי. מחבר משל 'עץ הדעת' בלי ספק השתייך לדורו של אברהם. הוא יצר משל שאנו מבחינים בו באמצעות שרידים של מיתוסים שרווחו באותם ימים במדינות תרבותיות מפותחות, שבהן אבות העברים עברו, כמו ערי שומר, מדינת החתים, מדינת כנען, מדינת הפיניקים. בעל משל זה מבסס את השקפת עולמו בנתינת פרשנות חדשה לכל המיתוסים שרווחו. הוא מזים את כל ההשקפות הקודמות וכך הוא יוצר את הפילוסופיה הלשונית שלו. כדי ליצור דבר חדש אדם צריך להיות בעל השקפה יחסית על מפעלות אדם. ומאחר שמסופר על אברהם ובני דורו שהם היו נוודים, הם עברו בארצות בעלות תרבויות מפותחות והגיעו להשקפה יחסית על מפעלות בני אדם. הם הגיעו להבנה שקהילות אנושיות יוצרות את שפתם, את מוסדותיהן, באמצעות כלי השפה. וכפי שהשפה, ישות נעלמת, יוצרת יש מאין, הם הגיעו למסקנה שהעולם הוא פרי שפה, פרי אינפורמציה. ואם העולם הוא פרי אינפורמציה, שפה, אזי האלוהות, הישות הנעלמת הזו, אף היא חלק מעולם לשוני זה.

עלינו לדעת שבתקופת האבות, ובכלל בעולם העתיק, עדיין לא ידעו על קיום המוח כמרכז החשיבה. חשבו את הלב כמרכז כזה. אפילו היוונים לא ידעו על המוח; גם אם יש סברות שהיפוקרטס ידע על כך, אריסטו עדיין ראה את הלב כמרכז. רק במאה ה־2 לספירה קבע סופית הרופא־הפילוסוף גלנוס שהמוח הוא מרכז החשיבה.

הדבר המעניין הוא שאף שאבות העברים לא יכלו לדעת על המוח, ברור שזוהי השערה בלבד, הם באופן אינטואיטיבי הבינו דבר שעד היום לא מקובל: שהשפה היא ממקור חיצוני, מ'עץ הדעת'. גם בנידון יש השערות שהיפוקרטס אף הוא הצביע על היות השפה ממקור חיצוני.

אם אנו מניחים שמשל 'עץ הדעת' הוא ראשוני, הוא שימש את אברהם ביצירת קוסמולוגיה הסבורה שעולמו של האדם הוא עולם לשוני בתוך העולם הדטרמיניסטי, שגם האלוהות היא חלק מעולם לשוני זה. הבנה זו איפשרה לאברהם לבוא בדברים עם האלוהות, לשאת ולתת אתה. היא נענתה לשיח, הייתה מוכנה לשנות את גזרתה מלהשמיד את סדום, הייתה מוכנה לשנות את דעתה, אם יימצאו בה קומץ צדיקים.

שיח אברהם עם האלוהות על גורל סדום מצביע על המהפכה המחשבתית שהוא ובני דורו חוללו. אברהם ובני דורו רשמו את מסקנותיהם הפילוסופיות בכתב כנעני פיניקי, והירושה המחשבתית הזו ירדה למצרים עם צאצאיהם. על בסיס מסורת זו, קרה השלב השני של המהפכה הלשונית על־ידי משה ובני דורו. שוב, בשל יציאה ממקום תרבותי, ממצרים; יציאה שאיפשרה את המשך המהפכה המחשבתית שאת עקבותיה אנו מוצאים במשל הבריאה פרק א' של ספר בראשית ובעשרת הדיברות.

הדורות לא התייחסו למשלים הפילוסופיים הלשוניים כאל פילוסופיה בגלל האופן המטפורי שבו הם בוטאו, בגלל המינימליזם שבו נכתבו. הפילוסופיה היוונית הדברנית נעשתה דגם לפילוסופיה.

סיבה נוספת לכך שלא הייתה התייחסות למשל 'עץ הדעת', שהוא תמצית הפילוסופיה הלשונית, היא החרם שהשליח פאולוס הטיל עליו ב'אגרת אל הרומים' שלו.

היום בעידן מדע האינפורמציה ישנו אישוש של ההנחות הפילוסופיות הלשוניות שבמשלים התנ"כיים. היום ידוע שהעולם הוא פרי אינפורמציה המתרכבת עם אנרגיה. אפילו הנוסחה של איינשטיין שלפיה אנרגיה שווה מסה כפול אור בריבוע, הצביעה על כך שהאנרגיה כלואה באינפורמציה, ואפשר לפרק חיבור זה של אינפורמציה ואנרגיה. גילוי ה־DNA אף הוא מלמד שאינפורמציה היא אלגוריתם המכוון את האנרגיה ליצור את גוף האדם, את הישויות ביקום. השפה היא האלגוריתם המאפשר לאדם ליצור באמצעותו.

אבל מה שחשוב יותר לדיוננו הוא תופעת ה'מוח' כמרכז החשיבה. מדע הנוירולוגיה יודע היום הרבה על התפתחות המוח. לגבי דיוננו, חשוב לקבל את המידע שלמוח האנושי נוספו בשלב מאוחר יותר אונות קדמיות. אונות קדמיות אלו הן המבצעות האינטלקטואליות של המוח.

המוח אינו איבר נחלת האדם בלבד. המוח משותף לנו ולברואים אחרים על כדור הארץ שלנו. הוא מספק לברואים ראיה ושמיעה. לאדם הוא מוסיף ומספק גם שפה.

ובכן, איך פועל איבר מפותח זה, שהוא האיבר המפותח ביותר ביקום? המוח הוא מעבדה, הוא קולט יסודות מהיקום, כך הוא קולט פוטונים שהוא מעבד אותם לראיה, כך הוא קולט גלי קול, שהוא מעבד לשמיעה; ויש להניח שהמוח, באמצעות האונות הקדמיות המפותחות יותר אצל האדם מאשר אצל חיות מפותחות, כולל קולטנים המקושרים לאינפורמציה היקומית, והוא מעבד אותם לשפה האנושית.

וכאן אנו יכולים לחזור למשל 'עץ הדעת', אשר באינטואיציה הבין ש'דעת' נרכשת מבחוץ, ש'דעת' אינה אימננטית באדם, שהיא לא 'גן' ביולוגי כדברי נועם חומסקי, שבהשפעת ההשקפה הגרמנית האורגנית רוצה להצביע על השפה כישות אורגנית, ולא כישות הנרכשת מבחוץ, מהאינפורמציה היקומית.

כנראה מהתבוננות במפעלות בני אדם, אבות העברים, אברהם ובני דורו, משה ובני דורו הבינו יותר מאשר היום, למרות הממצאים המדעיים העוסקים בפילוסופית השפה.

למרות מדע האינפורמציה, היודע היום שעולם הוא פרי אינפורמציה, זה כמעט לא חדר להשקפתם של אלו העוסקים בפילוסופית השפה – שכלי השפה הוא לא רק כלי אינפורמציה, שנתון גם לחיות, אלא הוא בעיקר כלי יצירה, כפי שאנו מוצאים במשל 'עץ הדעת'. היידגר בזקנתו, אחרי מפנה במחשבתו, מרמז על כך בעקבות המשורר גאורגה, שהשפה היא כלי היוצר את עולמו של האדם.

חשוב כאן להצביע על העובדה שמשל 'עץ הדעת' מלמד איך נוצרת ה'מודעות'. במשל זה, 'מודעות' היא פרי 'דעת', שרוכשים חוה ואדם מפרי 'עץ הדעת'. כיצד? הרי בעל המשל טוען ש'דעת' מאפשרת הבדלה בין 'טוב לרע', אבל למעשה הפעולה הראשונה של חוה ואדם היא שהם מבדילים בין 'דעת' שהם רכשו ובין גופם, ומגלים שהוא 'עירום', דבר שלא הבדילו בו בהיותם ב'גן עדן', טרם אוכלם מפרי העץ. בעל המשל מנסה בצורה זו להצביע על כך שרק האכילה מהפרי הפכה את חוה ואדם ל'מודעים', העלתה אותם לשלב אבולוציוני מעל החיות הלא מודעות. אם כן, 'מודעות', היא פרי 'הבדלה', היא פרי 'ניכור'.

חשוב לציין את המושג 'ניכור', כיוון שהאדם הרוצה להיות 'אורגני', הרוצה לחזור למצב 'גן־עדן', יוצא תמיד נגד מושג זה. השפה העברית כבר נבנתה באמצעות מושגים פילוסופיים אלו. כך בעברית שלפנינו השורש 'נ-כ-ר', שממנו נגזרות המילים 'הכרה', 'נוכרי', 'להכיר'. וכן ישנו בעברית קשר בין 'דעת', 'מודעות', 'ידע' כמשגל, ומשמעות קשר זה מלמדת ש'ידע' הוא 'יצירה'.

כל אלו הרוצים להיות 'אורגנים' נלחמים במושגים לשוניים אלו כמו 'ניכור', 'ידע', שהם מושגים לגיטימיים של העברית, של מחשבת התנ"ך, שאימצה את השפה ככלי יצירה, כלי יצירה של היקום, כלי יצירה בידי האדם ליצור את עולמו.

בעוד מחשבת התנ"ך אימצה את השפה ככלי יצירה, השלימה עם חוקי הקיום הבוראים רק בגבולות, השלימה עם העובדה שמשך חייו של האדם קצובים, השלימה עם עולם נגלה בלבד – האדם כאדם מורד נגד השפה, היוצרת קיום ארעי, שאינה מאפשרת את המשאלה האנושית ל'נצחיות'. לכן האדם רוצה להיות חלק מהעולם האורגני ה'דטרמיניסטי'. שאיפה זו מביאה את אלו המכירים את הפילוסופיה הלשונית התנ"כית להילחם בה.

הראשון שנלחם בפילוסופיה הלשונית התנ"כית הוא השליח פאולוס, שהכיר את מחשבתה וגם את המחשבה היוונית האורגנית, שראתה את העולם כנצחי, לא נברא. פאולוס, שרצה נצחיות, יצא נגד משל 'עץ הדעת', נגד ה'ניכור', ועל בסיס מרד זה שלו נוצרה הנצרות. עם המרד של פאולוס מתחילה ה'אנטי־שם', ה'אנטישמיות', מלחמה בצאצאי שם, יוצרי הפילוסופיה הלשונית. הלותרנים גם הם אימצו את המלחמה הזו ה'אנטי־שם', ה'אנשטישמיות', מלחמה בשפה המבוטאת ביצירת דרמת 'פאוסט' של גתה.

אבל מרקס, חניך המחשבה הלותרנית, חניך הגל, אף הוא יצא נגד ה'ניכור' היהודי במסה שלו 'השאלה היהודית'.

כך אנו רואים שהאדם שאינו משלים עם קיצוב משך חייו, שאינו משלים עם חוקי הקיום, נלחם בשפה כאילו היא אשמה בכל תחלואי הקיום. הוא רוצה אורגניות, רוצה לסגת לאמצעי הכוח. כך בני אדם נלחמים באמצעות כלי השפה. הרי הם נשארים ישויות לשוניות, רוצים לממש את משאלתם לסגת לשלב התפתחותי קודם, שלב 'גן־עדני', שלב חייתי עם אמצעי ה'כוח'.

במציאות המלחמות האלו נגד השפה, נגד נושאיה, בני שם, היהודים, פירושם הרס העולם, כפי שקרה במלחמת העולם השנייה, שבה צאצאי ניטשה רצו להגשים את האידאל שלו 'רצון לכוח'.

האם 'עם האדונים' ניצח? אלהים, כמו במקרה 'מגדל בבל', ירד באמצעות חורף רוסי, השמיד אותם.