עולמטה 1: גרגור והנבואה האפורה

 1

גְרֶגוֹר לחץ את מצחו אל דלת הרשת זמן ממושך כל כך, עד שמשבצות קטנות התחילו להצטייר לו מעל הגבות. הוא ריפרף באצבעות על הבליטות ונאבק בדחף להשמיע שאגה חייתית של איש מערות. השאגה הלכה והצטברה בחזה שלו, יללה ממעמקי הבטן שגרגור שמר למקרי חירום אמיתיים — למשל כשאתה נתקל בטיגריס שֶׁנְחַרְבִּי בלי האלה שלך, או כשהאש שלך נכבית באמצע עידן הקרח. הוא פתח את הפה ונשם נשימה עמוקה, אבל אז רק חבט את הראש שוב ברשת בצליל תסכול שקט. "אוף."

מה הטעם? זה לא ישנה שום דבר. לא את החום, לא את השעמום, לא את הקיץ שנראה שיתמשך עד אינסוף.

הוא שקל להעיר את נעלולה, אחותו בת השנתיים, כדי שתסיח קצת את דעתו, אבל החליט לתת לה לישון. לה לפחות קריר ונעים בחדר הממוזג שחלקה עם אחותם בת השבע ליזי ועם סבתא שלהם. זה היה החדר הממוזג היחיד בדירה. בלילות חמים באמת, גְרֶגוֹר ואמא שלו יכלו לפרוש שמיכות על הרצפה ולישון שם, אבל עם חמישה אנשים בחדר, לא היה קריר שם, רק פושר.

גרגור הוציא קוביית קרח מהמקפיא ושיפשף אותה על הפנים. הוא בהה בחצר, בכלב רחוב שריחרח סביב פח אשפה שעלה על גדותיו. הכלב השעין את כפותיו על שפת הפח ודחף, הפח נפל והאשפה התפזרה על פני המדרכה. גרגור הבחין בשני צללים ממהרים לאורך הקיר ועשה פרצוף של גועל. עכברושים. הוא לא הצליח להתרגל אליהם.

מלבדם היתה החצר נטושה. בדרך כלל היא היתה מלאה ילדים ששיחקו בכדור, קפצו בחבל או התנדנדו על סולם הטיפוס החורק. אבל הבוקר יצאה ההסעה למחנה הקיץ, וכל ילד בין הגילים ארבע לארבע־עשרה נמצא עליה. כולם מלבד אחד.

"מצטערת, מתוק, אתה לא יכול לצאת למחנה," אמרה לו אמא שלו כמה שבועות קודם לכן. והיא באמת הצטערה, זה היה ברור מאוד מההבעה שלה. "מישהו חייב להשגיח על נעלולה בזמן שאני בעבודה, ושנינו יודעים שסבתא שלכם כבר לא מסוגלת לזה."

ברור שהוא ידע. בשנה האחרונה סבתא שלו איבדה פה ושם את האחיזה במציאות. רגע אחד היא היתה צלולה כמו בדולח ורגע אחר כך קראה לו סיימון. מי זה סיימון? לא היה לו מושג.

כמה שנים קודם לכן הכול היה אחרת. אמא שלו עבדה במשרה חלקית, ואבא שלו, שלימד מדעים בבית הספר התיכון, לא עבד בחופשת הקיץ. הוא טיפל בנעלולה. אבל מאז שאבא שלו נעלם לילה אחד, המעמד של גרגור במשפחה השתנה. הוא היה הבן הבכור, ולכן לקח על עצמו הרבה מהמטלות. הטיפול באחיותיו הצעירות היה חלק גדול מהן.

ולכן גרגור רק אמר, "זה בסדר, אמא. ממילא רק ילדים קטנים נוסעים למחנה קיץ." הוא משך בכתפיים כדי להבהיר שבגילו המתקדם, אחת־עשרה, כבר לא אכפת לו מדברים כאלה. אבל משום־מה אמא שלו נראתה עצובה עוד יותר.

"אתה רוצה שליזי תישאר איתך בבית? לארח לך לחברה?" היא שאלה.

מבט של בהלה עבר על פניה של ליזי למשמע ההצעה. סביר להניח שהיא היתה פורצת בבכי אם גרגור לא היה דוחה את ההצעה, אבל הוא אמר, "מה פתאום, שתיסע. אני אסתדר מצוין עם נעלולה."

ככה הכול התחיל. ושום דבר לא הסתדר מצוין. לא היה מצוין להעביר את כל הקיץ כלוא עם אחות בת שנתיים וסבתא שחושבת שהוא מישהו שקוראים לו...

"סיימון!" הוא שמע את סבתא קוראת מהחדר. גרגור ניענע בראשו אבל לא היה יכול אלא לחייך חיוך קטן.

"אני בא, סבתא!" הוא ענה וכירסם את שארית קוביית הקרח.

אור זהוב מילא את החדר: שמש אחר הצהריים ניסתה לפרוץ מבעד לתריסים. סבתו שכבה על המיטה מכוסה בשמיכת טלאים דקה. כל טלאי בשמיכה נגזר משמלה שתפרה לעצמה במהלך השנים. ברגעים של צלילות היא נהגה להסביר לגרגור על כל טלאי וטלאי. "את שמלת המוסלין המנוקדת הזאת לבשתי לטקס סיום הלימודים של דודניתי לוסי כשהייתי בת אחת־עשרה, הבד הצהוב הזה היה שמלה יפה של יום ראשון, והריבוע הלבן הזה הוא למעשה חתיכה משמלת החתונה שלי, באמת ובתמים."

אבל עכשיו לא היה רגע של צלילות. "סיימון," היא אמרה ועל פניה הופיעה הבעת הקלה כשראתה אותו. "חששתי ששכחת את קופסת ארוחת הצהריים שלך. שלא תהיה רעב בזמן החריש."

סבתא גדלה בחווה בווירג'יניה ועברה לניו יורק כשהתחתנה עם סבא שלו. העיר מעולם לא מצאה חן בעיניה. בסתר לבו, גרגור שמח לפעמים שהיא מסוגלת לחזור לחווה במחשבותיה. וקצת קינא בה. לא היה כיף להיות תקוע בדירה כל הזמן. בשלב הזה האוטובוס בוודאי הגיע למחנה וליזי ושאר הילדים...

"גֶה־גוֹ!" ציפצף קול קטן. ראש מתולתל הציץ מעבר לשולי העריסה. "צאת!" נעלולה דחפה לפיה את הקצה הלח של זנב בובת הכלב שלה והושיטה אליו את שתי זרועותיה. גרגור הניף את אחותו גבוה באוויר ונשף בקול על הבטן שלה. היא ציחקקה, ובובת הכלב נפלה על הרצפה. גרגור הניח את אחותו כדי להרים את הבובה.

"אל תשכח כובע!" אמרה סבתא, שעדיין נמצאה איפשהו בווירג'יניה.

גרגור תפס בידה כדי לנסות למקד את תשומת לבה. "את רוצה משהו קר לשתות, סבתא? אולי בירה שחורה?"

היא צחקה. "בירה שחורה? מה זה, יום ההולדת שלי?"

איך עונים על שאלה כזאת?

גרגור לחץ על היד שלה והרים את נעלולה. "אני כבר חוזר," אמר בקול רם.

סבתא שלו המשיכה לצחקק לעצמה. "בירה שחורה!" אמרה וניגבה את העיניים.

במטבח, גרגור מילא כוס בבירה שחורה קרה כקרח והכין לנעלולה בקבוק חלב.

"קה," היא קרנה ולחצה את הבקבוק אל הפנים.

"כן, זה קר ונעים, נעלולה," אמר גרגור.

דפיקה על הדלת הפתיעה אותו. העינית היתה סתומה כבר ארבעים שנה בערך. הוא קרא מבעד לדלת, "מי שם?"

"זאת גברת קוֹרְמָצ'י, חומד. הבטחתי לאמא שאבוא לשבת עם סבתא שלך בארבע!" השיב קול. גרגור נזכר בערמת הבגדים שהוא אמור לכבס. לפחות הוא יוכל לצאת מהדירה.

הוא פתח את הדלת ומצא מולו את גברת קורמצ'י שנראתה נבולה מחום. "שלום, בחורון! נכון שזה נורא? אני אומרת לך, אני לא מסתדרת טוב במזג אוויר חם!" היא נכנסה לדירה בצעד נמרץ וטפחה על הפנים שלה במטפחת ישנה. "אוי, מלאך שלי, זה בשבילי?" היא שאלה, ולפני שגרגור הספיק לענות גמעה את הבירה השחורה כמו ניצולה מהמדבר.

"בטח," מילמל גרגור וחזר למטבח למזוג כוס נוספת. גברת קורמצ'י היתה בסדר, וכשראה אותה היום הוצף תחושה קלה של הקלה. "נהדר, החופש רק התחיל, ושיא היום שלי הוא ביקור בחדר הכביסה," חשב גרגור לעצמו. "עד שיגיע ספטמבר, בטח אתלהב אפילו מחשבון הטלפון."

גברת קורמצ'י הושיטה את הכוס שלה למילוי. "אז מה, מתי תיתן לי לקרוא לך בקלפים, אדוני הצעיר? אתה יודע שיש לי כוחות," אמרה. גברת קורמצ'י תלתה שלטים ליד תיבות הדואר והציעה לאנשים קריאה בקלפים תמורת עשרה דולרים. "בשבילך בחינם," היא תמיד אמרה לגרגור. הוא מעולם לא נענה להצעה כי היה לו חשד מציק שגברת קורמצ'י תשאל יותר שאלות ממנו. שאלות על אבא שלו.

הוא מילמל משהו לגבי הכביסה ומיהר ללכת להביא אותה. מההיכרות שלו עם גברת קורמצ'י, הוא היה בטוח שיש לה חבילת קלפי טארוט מוכנה בכיס.

גרגור ירד לחדר הכביסה ומיין את הפריטים כמיטב יכולתו. לבנים, כהים, צבעוניים... מה הוא אמור לעשות במכנסיים הקצרים של נעלולה עם הפסים השחורים־לבנים? הוא זרק אותם לערמת הכהים בביטחון מוחלט שזאת ההחלטה הלא נכונה.

ממילא מרבית הבגדים שלהם היו אפרפרים — בגלל גילם, לא בשל החלטות כביסה שגויות. כל המכנסיים הקצרים של גרגור היו למעשי מכנסי חורף שנגזרו בגובה הברך, ורק חולצות טריקו ספורות משנה שעברה עדיין התאימו לו, אבל מה זה משנה אם הוא יהיה סגור בדירה כל הקיץ?

"דוּר!" קראה נעלולה במצוקה. "דוּר!"

גרגור מתח יד בין מייבשי הכביסה ושלף כדור טניס ישן שנעלולה רדפה אחריו. הוא הסיר ממנו את האבק וזרק אותו לקצה החדר. נעלולה רצה בעקבות הכדור כמו כלבלב.

"איזה בלגן," חשב גרגור לעצמו וצחק קצת. "בלגן של כתמים, דביקות ואבק!" עדויות לארוחת הצהריים שלה, סלט ביצים ופודינג שוקולד, בלטו על הפנים של נעלולה ועל החולצה שלה. היא קישקשה על כפות הידיים שלה בטוש רחיץ סגול שנראה לגרגור שיהיה צריך לשייף מהן, והחיתול שלה נגרר סביב הברכיים. היה חם מדי להלביש לה מכנסיים.

נעלולה חזרה אליו בריצה עם הכדור, שׂערה מלוכלך מאבק. פניה המיוזעות קרנו כשהושיטה לו את הכדור. "למה את שמחה כל כך, נעלולה?" הוא שאל.

"דוּר!" היא אמרה וחבטה עם הראש בברך שלו, בכוונה, כדי לזרז אותו. גרגור זרק את הכדור במעבר שבין מכונות הכביסה והמייבשים. נעלולה רצה בעקבותיו.

המשחק נמשך, וגרגור ניסה להיזכר מתי בפעם האחרונה הרגיש שמחה כמו זו שהכדור עורר בנעלולה. היו לו כמה חוויות טובות בשנה־שנתיים האחרונות. התזמורת של חטיבת הביניים העירונית זכתה לנגן בקרנגי הול. זה היה מגניב. הוא אפילו קיבל סולו קצר בסקסופון שלו. הרגשתו תמיד השתפרה כשניגן; נדמה שהצלילים נושאים אותו לעולם אחר.

הוא גם נהנה להשתתף בתחרויות ריצה. לאמץ את הגוף עוד ועוד, עד שקצב הצעדים מרוקן את הראש מכל המחשבות.

אבל אם להיות כנים, גרגור ידע ששנים עברו מאז הפעם האחרונה שהיה מאושר באמת. "שנתיים, שבעה חודשים ושלושה־עשר יום בדיוק," הוא חשב לעצמו. הוא לא התאמץ לספור, אבל המספרים הסתכמו אוטומטית בראש שלו. היה בתוכו מחשבון פנימי שתמיד ידע בדיוק כמה זמן עבר מאז שאבא שלו נעלם.

נעלולה יכלה להיות מאושרת. היא עדיין לא נולדה כשזה קרה. ליזי היתה אז רק בת ארבע. אבל גרגור היה בן שמונה ולא החמיץ דבר: את השיחות המבוהלות למשטרה, שהגיבה כמעט בשעמום לכך שאבא שלו נעלם בלי להשאיר זכר. הם ללא ספק חשבו שהוא הסתלק. הם אפילו רמזו שהסתלק עם אישה אחרת.

וזה פשוט לא היה נכון. גרגור ידע בוודאות שאבא שלו אהב את אמא שלו, שהוא אהב אותו ואת ליזי, שהיה אוהב את נעלולה.

אבל אם ככה... איך הוא היה מסוגל לעזוב בלי לומר מילה?

גרגור לא האמין שאבא שלו היה נוטש את המשפחה בלי למצמץ. "תשלים עם זה," הוא לחש לעצמו, "הוא מת." גל של כאב הציף אותו. זה לא נכון. לא יכול להיות שזה נכון. אבא שלו בטוח יחזור כי... כי... כי מה בעצם? כי אם הוא רוצה בזה, בטוח שזה נכון, לא? כי הם זקוקים לו? "לא," חשב גרגור לעצמו. "אני מרגיש בזה. אני פשוט יודע שהוא יחזור."

תוף מכונת הכביסה חדל להסתובב, וגרגור העביר את הבגדים לשני מייבשים. "וכשהוא יחזור, כדאי מאוד שידע להסביר באופן משכנע איפה הוא היה!" רטן גרגור וטרק את דלת המייבש. "למשל שהוא חטף מכה בראש ושכח מי הוא. או שחייזרים חטפו אותו." בטלוויזיה רואים הרבה אנשים שחייזרים חטפו. אולי זה אפשרי.

במחשבתו הוא הִרבה לבחון אפשרויות, אבל בבית שמו של אבא כמעט לא הוזכר. שררה ביניהם הסכמה שבשתיקה שאבא יחזור. כל השכנים חשבו שהוא הסתלק. המבוגרים מעולם לא הזכירו אותו, וגם מרבית הילדים לא — ממילא לחצי מהם היו הורים גרושים. אבל אנשים זרים שאלו עליו לפעמים. אחרי כשנה של ניסיונות להסביר, גרגור הסתפק באמירה שההורים שלו גרושים ואבא שלו גר בקליפורניה. זה היה שקר, אבל אנשים האמינו לשקר, ודווקא לאמת לא האמינו. מה שהיא לא תהיה.

"ואחרי שהוא יחזור הביתה אני אוכל לקחת אותו..." גרגור אמר בקול, ואז עצר בעצמו. הוא עמד להפר את הכלל. הכלל היה שאסור לו לחשוב על דברים שיקרו אחרי שאבא שלו יחזור. וכיוון שאבא שלו עשוי לחזור בכל רגע, גרגור סירב לחשוב על העתיד בכלל. היתה לו תחושה משונה שאם ידמיין אירועים מדויקים, למשל שאבא שלו יהיה בבית בחג המולד או שאבא שלו יעזור לאמן את קבוצת הריצה, הם לעולם לא יקרו. וחוץ מזה, עד כמה שחלום בהקיץ ישמח אותו, זה רק יקשה עוד יותר את החזרה למציאות. אז זה היה הכלל. גרגור חייב להיצמד להווה ולעזוב את העתיד בשקט. הוא היה מודע לכך שזאת לא שיטה מוצלחת במיוחד, אבל לא הצליח למצוא דרך טובה יותר לשרוד כל יום.

גרגור הבחין שנעלולה שקטה במידה חשודה. הוא הסתכל מסביב ולרגע נבהל כשלא ראה אותה. ואז הוא ראה סנדל ורוד משופשף מציץ מהמייבש האחרון. "נעלולה! צאי משם!" קרא גרגור.

חייבים להיזהר איתה בסביבת מכשירים חשמליים. נעלולה אהבה תקעים.

גרגור מיהר לאורך חדר הכביסה ושמע קול נקישה מתכתי ואחריו צחקוק. "אה, נהדר, עכשיו היא מפרקת את המייבש," חשב והאיץ בצעדיו. כשהגיע לקצה החדר, תמונה משונה נגלתה לעיניו.

סבכת המתכת של תעלת אוורור ישנה היתה פתוחה לרווחה, מוחזקת בשני צירים חלודים בחלקה העליון. נעלולה הציצה אל תוך הפתח שגודלו כחצי מטר על חצי מטר, אשר הוביל אל תוך קיר הבניין. מהמקום שבו עמד לא ראה גרגור דבר מלבד חשכה. ואז שמץ של... מה זה היה? קיטור? עשן? זה לא נראה כמו אחד מאלה. אד מוזר כלשהו הסתנן מהפתח והתערבל סביב נעלולה. היא הושיטה ידיים בסקרנות ורכנה קדימה.

"לא!" צעק גרגור והסתער לעברה, אבל נדמה שגופה הקטן נשאב אל תוך תעלת האוורור. בלי לחשוב, גרגור תחב את ראשו וכתפיו אל תוך הפתח. סבכת המתכת נחבטה בגבו. ופתאום הוא נפל מטה, מטה, מטה, אל חלל ריק.