עורבני

פרק 1

בן שנא את לונדון.

הוא שנא את הצעקות, את הרחובות הצפופים, את הריח. הוא שנא את הקבצנים נפולי הפנים, את הנערות שמכרו פרחים נבולים ועלובים, ואת הגברים במעילי הפראק שמיהרו לענייניהם. הוא שנא את לִינקוֹלנ'ז־אין־פילדס, חצר רבועה נעימה מוקפת עצים בלב העיר הנפלאה בעולם. הוא שנא את ניצני הפריחה הראשונים שהתנוססו על העצים האלה, שנא אותם בלהט פראי, יוקד, כאילו היו עלבון אישי שהוטח בו. יותר מכל דבר אחר, שנא את האומללות המרה שריחפה סביבו כעננה והרחיקה מעליו את שמש האביב.

אם עלה על פניו חיוך בחודשים האחרונים, הוא לא זכר זאת. הוא הניח שלא יחייך שוב גם אם ישיג את מטרתו כאן, אבל בשם אלוהים, הוא בהחלט ימחק את החיוך מפרצופו של מישהו אחר, ואולי אז הפְּקעת הרעילה בחזהו תתפוגג סוף־סוף. אולי.

פניו היו מועדות לבניין שעמד בהצטלבות של לינקולנ'ז־אין־פילדס עם רחוב סרדיניה — בניין לבנים אדומות שלא היה מרשים במיוחד וחזותו לא סיפקה שום רמז לייעודו. דלתות העץ הגדולות היו נעולות. בן דפק עליהן, דפיקה רמה קצת יותר מדי. השוער שפתח את הדלת היה חסון, בעל מבט ערני ולא מסביר פנים.

"כן?"

"השוטר מרשל, תחנת הרטפורדשר. יש לי פגישה עם מר פיטר ג'נוסי."

"אתה יכול להוכיח את זה?" שאל השוער.

בן הוציא מכיסו את המכתב מג'נוסי, פתק קצר שבו רק ציין את מועד פגישתם ואת הכתובת הזאת. איכות הדף לא היתה יוצאת מגדר הרגיל והסמל שהוטבע עליו היה חסר ייחוד. לא היו סימני זיהוי נוספים.

"חכה כאן." השוער לקח את המכתב, נסוג לתוך הבניין וסגר אחריו את הדלת. בן חיכה. לא היתה לו ברירה אחרת.

הוא עמד על המפתן לפחות חמש דקות עד שנפתחו שוב הדלתות. השוער סימן לו להיכנס.

"בסדר, אדוני השוטר, אתה יכול להיכנס. מר ווֹטֶרפוֹרד, קח אותו בבקשה אל מר ג'נוסי."

הוא הפנה את דבריו אל צעיר שמנמן שאפו נשבר בצורה האיומה ביותר שראה בן מימיו, וכיוון שהיה בשעתו שחקן רוגבי נלהב הוא ראה אפים שבורים רבים. ווטרפורד נראה כאילו פֶּרד בעט בפרצופו. הוא שלח אל השוער מבט מלא טינה והשתרך במסדרון בכתפיים שמוטות, ובן בעקבותיו.

תקרת המבואה הגדולה היתה גבוהה, ומפוארת מעט יותר מכפי שאפשר היה לצפות בהסתמך על חזותו החיצונית של הבניין. ציורי שמן במסגרות כבדות, מוזהבות, התנוססו על קירותיה, והעידו על עושר, על היסטוריה ועל זכויות יתר שסימרו את שערו של בן בסלידה מיידית. אין ספק, האנשים האלה נהנים מזכויות יתר, זכויות יתר בלתי הוגנות שלא היה כל ספק באשר לקיומן, וכשחשב עליהן נקפצו ידיו של בן לאגרופים.

מורה הדרך שלו נעצר ליד צמד דלתות מהגוני מפוארות, סגורות לגמרי, והחליף דברים חרישיים עם איש טרוד למראה שהמתין בחוץ והחזיק תיק עור גדול במרחק־מה מגופו. התיק הדיף ריח עז של תבלינים. בן חיכה ונעץ את מבטו בתחריט שעל הקיר. התחריט הציג אריסטוקרט גס רוח ואכזרי למראה שפרצופו ממש דורש שימחקו ממנו את החיוך הלעגני, ישוב לשולחן, ועקעק עומד לפניו.

בן לא רצה להיות שם. לא בבניין הזה, לא בחברת האנשים האלה, אפילו לא בסביבה. אבל כעת היה מאוחר מכדי לברוח, לכן רק ייחל שהגולם חסר הנימוס יפסיק לבזבז את זמנו, לעזאזל, ויניח לו להתקדם. הלוואי שלא היה עליו לעשות את זה, הלוואי שמישהו היה עוזר לו, הלוואי שלא היה לבדו.

ווטרפורד עדיין דיבר. בן חיכה כמה רגעים בנימוס, ואחר כך נטש את הנימוס ולטש באיש עיניים ללא גינונים. לא היתה לכך כל השפעה. לבסוף סיים ווטרפורד את השיחה והטה את ראשו לעבר בן. "נו, קדימה. לא נעכב את סוכנוּת הצדק." הוא הטעין את צירוף המילים בסלידה. האיש הטרוד למראה גלגל את עיניו.

ווטרפורד הוביל את בן אל מסדרון אחורי שלאורכו היו קבועות דלתות מרשימות פחות, ופתח אחת מהן בלי לדפוק. "משטרת הרטפורדשר," אמר בקול רגוז, הסתובב והסתלק. בן שלח אחריו מבט ואחר כך הביט לתוך החדר. אל שולחן הכתיבה ישב איש צעיר ושלח מבט זועם בעקבות ווטרפורד.

"פיטר ג'נוסי?" שאל בן.

"אה. כן. ואתה האיש מהרטפורדשר, השוטר, אה..." הוא נופף בידו כדי לסמן ששמו של האורח עומד על קצה לשונו, ובשום אופן לא נשכח. בן לא עזר לו. "בוא. שב. זה..."

לא היה מקום לשבת. כל משטח אפשרי היה מכוסה בערימות של דפים, רשימות, תיקים, ו... דברים — פיסות עץ ומתכת, בקבוקונים, משהו שנראה כמו רדיד פרווה ומשהו שהיה אולי מטריית עור שבורה. ג'נוסי נעמד על רגליו ברטינה, הרים את החפץ בקצות אצבעותיו והשליך אותו אל ראש ערימה מתנודדת של ספרים ודפים שעמדה באחת מפינות החדר — וכיסא נחשף.

"שב," חזר ואמר בשביעות רצון ניכרת, וחזר אל כיסאו שלו. "בוקר טוב."

בן ישב וסקר את האיש. ג'נוסי היה ברנש בנוי כהלכה, בעל לסת רבועה, כבן עשרים וחמש, נמוך במקצת מבן עצמו, שגובהו היה מאה שבעים ושמונה סנטימטר. היו לו שיער חום בהיר ועיניים ירוקות עזות, והוא נראה עייף ומוטרד למדי. הוא לא נראה מיוחד, מוכשר, מוזר או קסום.

"טוב, אדוני השוטר, אה... אדוני השוטר. אז הגעת לכאן. אני מצטער על ווטרפורד." ג'נוסי עיווה את פניו כדי להביע את דעתו על מורה הדרך של בן, והחל לחטט באחת מערימות הדפים שעל שולחנו. "אז כתבת לי מכתב, ש... נו, מכתב, מכתב..." הוא קטף דף מהערימה וסרק אותו במהירות. "כן, כמובן, השוטר מרשל. באת בעניין ג'ונה פַּסטֶרן." קמט צץ במצחו. "אתה מתחנת הרטפורדשר. מהמשטרה. לא מסוכנות הצדק?"

"לא. עבדתי עם סוכנות הצדק על התיק שלו." המילים יצאו מפיו בקלות רבה כעת, בהתחשב בהלם שספג לפני חודשים אחדים בלבד, כשנודע לו על קיומה. סוכנות הצדק. שוטרים חשאיים שאוכפים את החוק על אנשים סודיים.

"יפה, כן, כן. הרטפורדשר. אתם אלה ששחררו אותו."

לסתו של בן התהדקה. "הוא ברח."

"כן, כן, הוא נוהג לברוח." הקמט במצחו של ג'נוסי העמיק. הוא הניח את הדף. "אדוני השוטר, אתה עובד עם משטרת לונדון על התיק הזה?"

"לא," הודה בן בעל כורחו. זאת היתה אחת הסוגיות שחשש כי יובילו אותו למבוי סתום. אם סוכנות הצדק של לונדון פשוט תַפנה אותו אל משטרת לונדון, כל העסק יהיה בזבוז זמן. אם אפשר בכלל לבזבז את זמנו. "אני כאן מטעם הרטפורדשר. איבדנו אותו, ואנחנו רוצים למצוא אותו."

ג'נוסי מצמץ. "אתם מנסים לעצור את פסטרן כי הוא ברח ממעצר?"

"כן." כמובן. הלוא כך כתב במכתבו.

"כי הוא ברח באוקטובר שעבר?"

"כן, באוקטובר שעבר. הוא עדיין נעדר ואנחנו עדיין רוצים לתפוס אותו."

על פניו של ג'נוסי עלתה ארשת זעף, ונדמה היה שפניו מורגלות בה. "אתה יודע בכלל מה קרה בחורף הזה?"

בן חרק שיניים. "אם יש משהו שאני צריך לדעת, מר ג'נוסי, אנא ספר לי."

"פסטרן? משטרת לונדון? שוטרים מתים? אתה לא יודע, נכון? בשם אלוהים." ג'נוסי נשמע מיואש לחלוטין. "חשבתי שאולי יעלה בדעתו של מישהו להפיץ את הבשורה."

בן ריסן את הדחף לצעוק עליו. "על מה אתה מדבר בדיוק?"

"אלוהים שבשמיים." ג'נוסי נשען לאחור וכתפיו נשמטו. "היתה לנו כאן בעיה, אדוני השוטר. כנופיית פושעים שכולם פרקטיקנים. אתה יודע מה פירוש המונח?"

"קוסמים." הוא היה עד לכך, ראה אותם בפעולה, ולמרות זאת המילה נשמעה חריגה. "אנשים שמסוגלים לעשות... דברים."

"יש לנו כוחות מסוימים, כן." ג'נוסי נראה נבוך למדי. "מכל מקום, הם היו ארבעה. ג'ונה פסטרן היה אחד מהם."

"פסטרן בכנופיה," חזר בן על הנאמר. "של גנבים?"

"הלוואי שהם היו גנבים." ג'נוסי עיווה את פניו. "לא. היו להם... מטרות מסובכות." הוא נופף בידו. "זה כבר לא משנה. טיפלנו בהם. אבל בדרך הם הרגו — רצחו — ארבעה שוטרים. שניים בגמלאות, שניים בשירות פעיל."

בן בלע את הרוק. הוא ניסה להצניע זאת, אבל גרונו התכווץ כל כך עד שהתקשה לנשום. "ארבעה שוטרים."

"אחד מהם היה השוטר ששימש איש קשר עם סוכנות הצדק. המפקח ריקבי, זה היה שמו. הם קרעו אותו לשניים, פתחו לו את הראש. לא יכולנו להרשות לאשתו ולילדיו לראות את הגופה."

בן לטש עיניים באיש. "איך?"

"פרקטיקנים מסוגלים לעשות דברים כאלה. לכן סוכנות הצדק קיימת, כדי לנסות לעצור בעדם." הבעת פניו של בן שילחה עווית בפניו של ג'נוסי. "זה היה עסק מחריד, ובמשטרת לונדון — טוב, אפשר לומר בלשון המעטה שהם כועסים. ארבעה שוטרים נרצחו, אף אחד לא נעצר, וודאי שלא הורשע."

"הכנופיה נמלטה?" שאל בן. הוא חש הפתעה עמומה לשמע היציבות שבקולו.

"פסטרן נמלט. שלושת האחרים מתו, וזה היה הפתרון הטוב ביותר, אבל במשטרת לונדון לא מרוצים. הם רוצים נאשם, מישהו שיעמוד לדין על רצח. עכשיו פסטרן הוא היחיד שיוכל למלא את התפקיד הזה."

רצח. ג'ונה פסטרן, רוצח.

"אז למה לא תפסתם אותו?" שאל בן. "ארבעה שוטרים — למה הוא עדיין מסתובב חופשי?" הוא קידם בברכה את הכעס שמילא אותו. "למה עדיין לא תפסו אותו? למה אתם לא רודפים אחריו?"

"טוב, זה לא כל כך פשוט. דבר ראשון, אנחנו לא יודעים איפה הוא, ודבר שני — אתה יודע מה הוא מסוגל לעשות?"

"הוא הולך באוויר," אמר בן. "ראיתי אותו בפעולה."

"ראית אותו, והוא חמק ממך. אתה יודע לא פחות מאיתנו כמה קשה לתפוס את המנוול הזה. יש לנו הולכת־רוח משלנו בסוכנות הצדק, ולכן יש סיכוי שנוכל לתפוס אותו אם נמצא אותו, אבל אי־אפשר פשוט להציב אותה על הגגות. הרי ככל הידוע לנו, פסטרן נמצא בכלל בגלזגו או בדובר או בקונסטנטינופול." ג'נוסי משך בכתפיו. "אנחנו נתונים בלחץ כאן, אדוני השוטר. אין מספיק סוכני צדק מנוסים, אחד הסוכנים הבכירים ביותר פרש וסוכן בכיר אחר פורש בחודש הבא. אין לנו כוח אדם שיכול לצאת למצוד אחרי פסטרן, ובכך מתמצה העניין. אם אתה רוצה לסייע למשטרת לונדון, או לחפש אותו על דעת עצמך, בבקשה. אם תמצא אותו תודיע לי, ואנחנו נבוא ונתפוס אותו בשבילך. אבל אני אומר לך כבר עכשיו, אם נתפוס אותו נמסור אותו למשטרת לונדון, לא להרטפורדשר. הבריחה ממעצר מתגמדת מול מותם של ארבעה שוטרים."

"יופי. שילך למשטרת לונדון ולגרדום. זה מה שמגיע לו." קולו של בן לא נשמע כמו קולו, אך בליבו לא היה ספק. בליבו לא היה דבר מלבד שאט נפש עמום ומצמית. רק זה ותו לא.

"זה קצת יותר מורכב, לצערי," אמר ג'נוסי. "לא עבדתי על התיק בעצמי, אבל ככל שזכור לי — אה, רק רגע, הנה גברת גולד. היא תדע. גברת גולד! יש לך רגע?"

לשמע קריאתו של ג'נוסי הסתובב בן במקומו. הוא היה בטוח שסגר את הדלת, והיא אומנם היתה סגורה. לא היה בדלת שום פתח או חלון שניתן לראות דרכו, אבל בעודו מביט היא נפתחה ואישה כהת שיער בהיריון מתקדם דידתה פנימה בצעדים כבדים. בן זינק ממקומו באדיבות אוטומטית. נראה שהאישה לא הבחינה בו.

"קראת לי, ג'וס?"

"יש לך דקה? בעניין ג'ונה פסטרן."

גברת גולד עטתה ארשת של תיעוב והתיישבה בכיסא בזהירות מגושמת. בן עמד לידה נבוך.

"זה השוטר, אה... מהרטפורדשר," אמר ג'נוסי. "הוא עבד שם עם סוכנות הצדק של מיס נודר על המקרה של פסטרן."

גברת גולד הטתה את ראשה מעלה להביט בו. "אה, כן. אתם האנשים שאיבדו אותו בצורה מגוחכת כל כך. תודה רבה לכם. הודות לכם סבלנו מהספַּחַת הארורה הזאת כל דצמבר. אני מקווה שבאת לתקן את הטעויות של התחנה שלכם."

שום אישה לא דיברה אל בן בצורה כזאת מאז עזב את גן הילדים. לא היה לו מושג איך להשיב לקול הצונן הזה, אבל התברר שעמוד השדרה שלו יודע בדיוק איך להגיב: הוא עמד זקוף מאוד, בראש מורם, ובהה נכחו.

היא כנראה לא ציפתה לתשובה מפני שפנתה שוב אל ג'נוסי. "מה בנוגע לפסטרן?"

"טוב, לא ממש התעמקתי בתיק שלו. ידעתי שהשוטר אמור להגיע, אבל התיקים נמצאים איפשהו במשרד של מר דיי, כנראה, ו —"

"אין צורך להרחיב," אמרה גברת גולד. "כשניפרד מסטיבן אני אזרוק למשרד שלו גפרור בוער ואאטום את הדלת. אולי אפילו לא אחכה עד שהוא יעזוב. מה אתה רוצה לדעת?"

"איפה להתחיל לחפש אותו," אמר בן.

"עד כמה הוא מסוכן," הוסיף ג'נוסי, "ומה היה תפקידו בעסק ההוא. הוא לא היה זה שהרג את השוטרים, נכון?"

גברת גולד העבירה את מבטה בין שני הגברים ושקלה את הדברים בדעתה. "מהסוף להתחלה. פסטרן מילא תפקיד קטן בקנוניה גדולה. הוא ביצע סדרת גניבות והפליל בכוונה אישה חפה מפשע, וסייע לרצח. עד כמה הוא מסוכן... אני לא יודעת. נראה שאין לו שום עקרונות מוסריים, ולא הייתי רוצה לראות אדם חף מפשע עומד בינו לבין מה שהוא חפץ בו. אתה בסדר, אדוני השוטר?" עיניה החומות ננעלו על עיניו של בן, ואפה רטט מעט בריכוז. הוא בלע את רוקו. "כן, גברתי. המשיכי, בבקשה."

"איפה לחפש. אילו ידעתי, הייתי תופסת אותו בעצמי. לא במו ידיי, ג'וס," הוסיפה בקוצר רוח כשפיו של ג'נוסי נפער. "הייתי אומרת לך לעשות את זה, כי לי מרשים רק לדשדש במסדרונות כמו אווזה מפוטמת ולתחוב את המקור שלי לכל מיני עניינים."

"עוד שלושה חודשים," מלמל ג'נוסי בקול מרגיע.

בן מצמץ — לעיניו הבלתי מנוסות, האישה נראתה ענקית. הוא לא חשב שהביע זאת במשהו מלבד מצמוץ, אבל היא שלחה אליו מבט ואמרה, "תאומים. בכל מקרה, אין לנו מושג אם פסטרן עדיין נמצא בלונדון, אבל אם כן — אילו הורשיתי לעשות משהו ולא היינו עמוסים עד טירוף, ואילו חשבתי שיש סיכוי שהוא לא יימלט ברגע שנבחין בו — הייתי מתחילה לחפש במקומות כמו רחוב הוֹליוֶול, פיקדילי, רחוב קליבלנד. במקומות מפגש של גברים."

בן לא היה מומחה ללונדון, אבל הוא ידע מה פשרה של מחרוזת השמות הללו, וחש שפניו נצבעות ארגמן. גם ג'נוסי הסמיק. גברת גולד הביטה בשניהם בלי מבוכה. "טוב, זה דבר אחד שאנחנו יודעים על פסטרן בוודאות, הוא כזה. והוא עושה את מעשיו בהתלהבות רבה, כך שמעתי. ככה הוא ברח מכם, לא, אדוני השוטר? פיתה את השוטר שעצר אותו?"

ג'נוסי פרץ בצחוק. בן הצליח להנהן בנוקשות.

"אז הייתי מתחילה במקומות האלה, כי אין לי כיוון אחר. אבל כפי שאמרתי, אין שום ביטחון שהוא עדיין נמצא בלונדון, ואם כן, הוא שומר על פרופיל נמוך. אם תמצא אותו, אדוני השוטר, אל תנסה לעצור אותו בכוחות עצמך. הוא משולח רסן, חזק למדי, וחמקמק מאוד. הייתי מקצה לך מישהו שיעבוד איתך, אבל אין לנו מספיק אנשים."

"אם נתפוס אותו, מה נעשה?" שאל אותה ג'נוסי. "אין טעם למסור אותו למשטרת לונדון אם הוא יצליח לברוח מהם בתוך חמש דקות. זה רק יעצבן אותם."

"הולכי־רוח." גברת גולד עיוותה את פניה. "יהיה צורך להגביל אותו. אני מניחה שנחתוך את הגידים בשוקיים שלו. זאת פחות או יותר הדרך היחידה להוריד אנשים מסוגו אל הקרקע."

ג'נוסי עיווה את פניו. "זה לא ימצא חן בעיני סיינט."

"זה כן ימצא חן בעיניה," אמרה גברת גולד. "ואולי לא, אבל היא עוזבת אותנו יחד עם סטיב, אז דעתה יכולה ללכת לעזאזל. בהצלחה, אדוני השוטר. ג'וס יכין רשימה של מקומות שתוכל לנסות לחפש בהם. אם תמצא קצה חוט, פנה אלינו ולא למשטרת לונדון, וכך אולי אפילו יהיה לך סיכוי."

זמן קצר לאחר מכן נפרד בן מג'נוסי ומסוכנות הצדק. מעולם לא רצה כל כך להסתלק ממקום כלשהו. ראשו כאב וכל הדברים שגילה הלמו בו. הוא לא אכל כל היום, אבל המחשבה על אוכל הפכה את קרביו; הוא היה רוצה לשתות ליטר בירה, או יותר, אבל לא היה מסוגל לשבת. לכן הוא הלך; הלך ברחובות לונדון באשר נשאו אותו רגליו.

ג'ונה, בכנופיית פושעים. ג'ונה מוגבל, כבול, לא מסוגל ללכת. ג'ונה באיזה מועדון של מתרוממים, מזיין גברים אחרים. בהתלהבות רבה.

ג'ונה שותף לרצח.

מיצי מרה עלו בגרונו והוא כמעט הקיא, אך הפעיל את כוח רצונו והתאפק. הטעם בפיו היה חמוץ. הוא חשב שג'ונה גזל ממנו הכול, שלא נותר לו דבר לאבד. מסתבר טעה. נותרו עוד כמה זיכרונות יקרים, אבל כעת הם נפלו שדודים סביבו, קליפותיהם הצבועות נסדקו והתקלפו וחשפו את טבעו האמיתי, הרקוב, של האיש.

הוא רצה לצרוח בקול רם, או לבכות, או להכות באגרופו בפה הצוחק עד שיישבר ויידום לעד. ג'ונה הרצחני, הבוגדני, הרס את חייו, ולבן לא נותר דבר מלבד נקמה.

שנה לפני כן

הכול התחיל במקום חשאי בסֵיינט אוֹלבָּנס.

בעיר הקטנה, שקתדרלה חולשת עליה, לא היית מצפה למצוא בית ידוע לשמצה. ומבחינת בן, מוטב היה כך. היה עליו להתרחק די הצורך מעירו שלו, בֶּרְקְהַמסטֶד, כדי להיות בטוח למדי שלא יזהו אותו; הוא נזקק למקום שכל גבר שנמצא בו יֵדע מה רצונו. שלא יהיו בו שום אי־הבנות המובילות לצעקות זעזוע ולהזעקת נציגי החוק.

הוא לא עשה זאת לעיתים תכופות. אולי ארבע פעמים בשנה, רחוק מהבית, בחשאיות מוחלטת. רק למען הקשר האנושי, רק למען הידיעה שקיימים גברים אחרים כמוהו, רק למען החֶברה.

לא רק למען החברה. ודאי שזה לא נכון.

רצה המקרה, והחברה באותו לילה היתה עלובה. המקום הקטן והנסתר היה ריק למחצה, ואיש מהנוכחים לא משך את תשומת ליבו. רבים מהם ניסו, דבר שהיה עשוי להחמיא לו בחֶברה אחרת. בן היה צעיר בעל מבנה גוף חסון, וכתפיו הרבועות והבעת פניו הרצינית שיוו לו קסם מסוים, אבל הוא ידע היטב שלא התברך ביופי יוצא מגדר הרגיל. הוא היה סתם בחור, ומבחינתו זה היה בסדר גמור. הוא לא ביקש לו הרבה. גישושים חסרי פָּנים עם זרים או מפגשים מהירים, נסתרים ומלאי בושה בסמטאות אחוריות. זה מה שהיה בהישג ידו, והוא לא הקדיש זמן מיותר לצער. הוא שלט בתאבונו, השביע אותו מדי פעם בפעם, עצר אנשים בשעות העבודה שלו ונמנע מלהיעצר בעצמו. אלה היו חייו, והם התנהלו באופן משביע רצון.

ובכל זאת, הוא היה שמח לפגוש מישהו שאפשר להחליף איתו כמה מילים.

הוא נאנח ולגם מהמשקה שלו בידיעה שצפוי לו ערב חסר השראה. הוא ישתה עוד בירה, יבחר במישהו שנראה נקי מעגבת יחסית לאחרים, ויקבל מציצה בסמטה בחוץ, כי אין טעם לוותר אחרי שהגיע עד לכאן, ובכך יסתכם העניין עד הפעם הבאה, בעוד כמה חודשים. הוא לא יכול לצפות ליותר מזה. אילו ציפה ליותר מזה, היה שוטה.

הדלת נפתחה. בן הרים את מבטו, ויסודות חייו התערערו.

האיש נכנס בתנועות מלאות חן קליל ואתלטי. שערו השחור נראה סחוף רוחות, ועיניו הכחולות הכהות נצנצו כספירים באור מנורות הגז. פיו הרחב והשובב נראה מוכן לחיוך. הוא הביט סביב, סקר את החדר במבט אחד מיומן, ועיניו נפלו על בן. ואז הוא ניגש, לקח לו כיסא בלי לבקש רשות, והחיוך שהנץ במהירות על שפתיו הגשים את מלוא ההבטחה הגלומה בהן.

"אני ג'ונה," אמר. "אתה נראה נחמד."

בן לטש עיניים. הוא היה המום מכדי לדבר. מבעד לקהות חושיו התפלא שלא כל הגברים בחדר לוטשים עיניים. הוא חשב שלו ניגש ג'ונה לשולחן אחר, לא היה ביכולתו לשאת זאת.

חיוכו של ג'ונה התרחב. "יש לך שם?"

"כן," אישר בן. וכעבור רגע הוסיף, "זאת אומרת, שמי בן. בנדיקט. בן."

"בן. ערב טוב, בן. חיפשתי אותך."

"אותי?"

ג'ונה הטה את ראשו הצידה כציפור. "אני חושב שכן. מה דעתך?"

"תרצה לשתות משהו?" פלט בן.

"אבל אני לא רוצה שתלך עד הבר," ציין ג'ונה. ללא היסוס דחף בן לעברו את ספל המתכת שלו, ולפני שלגם סובב אותו ג'ונה כדי להניח את שפתיו בדיוק במקום שפיו של בן נגע בו. כך חלקו לא רק בירה אלא גם נשיקה עקיפה.

לא חלפה רבע שעה והוא מצץ לבן בסמטה. בן היה עושה אותו דבר למענו, היה עושה כל דבר שיבקש, אבל ג'ונה ירד על ברכיו ללא היסוס, והעיניים העמוקות האלה נצנצו אליו. התברר שפיו חכם ונדיב כפי שנראה, והוא הכיל את בן בתענוג מלא חדווה. בן אחז בשערו בשתי ידיו וגמר במהירות מגוחכת, מהר כל כך עד שעוויתות העונג לוו במבוכה על להיטותו ובאימה מהסוף הקרב. הוא הביט מטה, מבועת מהמחשבה, בג'ונה שניגב את שפתיו, אבל בחיוך הנפלא לא היה אף צל של לעג.

"היית זקוק לזה?"

"הייתי זקוק לך," הפתיע בן את עצמו, ולאושרו ראה את חיוכו של ג'ונה מתרחב. "אני יכול...?" הוא הושיט את ידו.

ג'ונה לקח את ידו וקם בחן מהקרקע המאובקת, המלוכלכת. "הו, כן, אתה יכול. אבל אולי נלך למקום נוח יותר?"

והוא אחז בידו של בן ומשך אותו אחריו. שניהם צחקו, גם כשהגיעו אל הרחוב וג'ונה נאלץ להרפות ממנו לשם החשאיות. הוא הלך בעקבות ג'ונה ומצא את עצמו בחדר קטן באכסניה זולה שלא שאלו בה שאלות, והלילה שחשש תחילה שיהיה יבש ומבוזבז התמלא בכוכבים.

לא היו בו אשמה, חיפזון, בושה, שום חספוס. היתה חקירה הדדית לחשנית, כמעט מצחקקת, כאילו הם תלמידי בית ספר, כאילו זאת הפעם הראשונה. הם שיחקו זה בזה במשך שעות, איש־איש בתורו, בידיו, בפיו, והפסיקו כדי ללחוש את פליאתם ממזלם הטוב: שחיכית לי שם. שנכנסת וניגשת אליי. הלוא בן היה עלול לנסוע לעיר אחרת, ג'ונה היה עלול להיכנס לפאב אחר. שניהם נרעדו למחשבה, וצחקו כי זה לא קרה. והם גם התנשקו, נשיקות באורך מופרך, שנמשכו דקות ארוכות. בן לא צבר ניסיון רב בנשיקות, לא פגש גברים רבים שרצה לנשק, אבל ג'ונה כמו נברא לשם כך. פיו היה מושלם מכל בחינה — לחיוכים, למציצות, לנשיקות ולפטפוט — ובן שקע עוד ועוד בפליאתו.

הם שכבו שם עד הבוקר. ג'ונה הבטיח שלא נשקפת להם סכנה, ובן קיבל את הבטחתו באמון מלא ובלב קל. ג'ונה הוקסם.

אבל לבסוף עלה השחר והיה עליו ללכת, לשוב לחובותיו, וג'ונה נשק לו לפרידה בחיוך עליז, כמעט שחצני. לא יוכל להיות ביניהם עוד דבר, בן ידע זאת, והוא ינצור את זיכרון מה שהיה ביניהם בשנות הבדידות שיבואו. אבל עדיין חש רטט מגוחך של כאב על שג'ונה מסוגל להיפרד ממנו כך, כלאחר יד, כי הוא עצמו חש בדידות עמוקה ורצה לבכות בגלל הפרידה.

שישה ימים חלפו. הצביטה המתוקה־מרה של אותו חיוך אדיש לא דעכה במשך הזמן, והיא ליוותה את בן בלי הרף, דוקרנית כעקיצת דבורה, והכתימה את זיכרון הלילה המאושר ביותר בחייו. ואז, בסוף השבוע שלאחר מכן, בעודו מפטרל ברחובות השקטים של ברקהמסטד, מישהו התחיל פתאום ללכת לצידו.

"בוקר טוב," אמר ג'ונה. "לא סיפרת לי שאתה שוטר."

בן נפנה אליו ולטש עיניים, אחוז פחד אינסטינקטיבי — סחיטה? איומים? — אבל ג'ונה חייך בעיניים שובבות ולחש, "לא פלא שאתה יודע להשתמש באַלָה שלך..." ובן לא התאפק והשיב לו חיוך.

"מה אתה עושה כאן?"

"באתי למצוא אותך, כמובן." ג'ונה חייך אליו. הוא היה נמוך מבן בכמה סנטימטרים ורחב רק מעט פחות ממנו, ומבנה גופו היה כשל לוליין — כתפיים חזקות, מותניים צרים, שרירים דחוסים שאינם בולטים לעין. מותנית גנדרנית למדי בהדפס בהיר כיסתה את החזה שבן ליטף ונישק. המחשבה על כך, טעם עורו של ג'ונה, התנפלו על בן כמו מגע גופני. הרוק יבש בפיו ובקושי הצליח לענות.

"למצוא אותי?"

"התגעגעתי אליך," אמר ג'ונה.

"גם אני התגעגעתי אליך," השיב בן, כי הדבר היה נכון להחריד.

"לא רציתי שתלך. ידעתי שאתה מוכרח, אבל לא רציתי. אז..." ג'ונה נראה מהסס, אבל עיניו ברקו. "חשבתי שאבוא בעקבותיך."

"איך ידעת איפה אני?"

"חיטטתי בכיסים שלך." ג'ונה שלח אליו חיוך מסנוור, ובן צחק, תחילה כי לא האמין לו, ולאחר מכן כי ג'ונה צחק אף הוא, והשמחה נבעה כמו מעיין.

אחר כך היה קל. עם ג'ונה הכול היה קל.

"שכרתי בית קטן," הוא אמר, ונקב בשמו של רחוב צדדי, פנייה מדרך קְרוֹס אוֹק. "שקט מאוד. שני חדרי שינה. אני צריך חבר שיחלוק איתי בעלויות." ככה, בפשטות. בן הודיע לבעלת הבית שלו שיחלוק את העלויות עם חברו, הכניס את רכושו המועט לעגלה, והם היו שם יחד, שניהם.