רקע
ספר זה הוא פרויקט מחקרי ייחודי משותף של שני חוקרים, הבאים משני עולמות ושדות עיסוק שונים אך משיקים. פרופ' יהודה בר שלום, ראש לימודי החינוך במכללה האקדמית לחינוך על שם דוד ילין, פועל בשדה החינוך הכללי. ד"ר עמירם שראל, פסיכיאטר ופסיכותרפיסט מן הפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל אביב, בא מתחום החינוך הרפואי. שני הכותבים עוסקים בחינוך: בר שלום בהכשרת מורים ושראל בהכשרת רופאים. במהלך שנות עבודתם שמו לב בר שלום ושראל, שהתלמידים שלהם, אם לחינוך ואם לרפואה, נוטים להעריך במיוחד דרך הוראה, המביאה דוגמאות למצוינות מה"שטח", בנוסף לידע התיאורטי. הם הכירו בכך, שלמידה מהצלחות מעשירה את רפרטואר ההתנהגויות של רופאים ושל מורי העתיד כאחד, ומציבה בפניהם דוגמאות קונקרטיות לפעולה מוצלחת.
ספר זה הוא ניסיון של השניים לרכז מבחר של דיוקנאות של מי שהם בעיניהם "גיבורי תרבות" – תשע דמויות מיוחדות ומיטיבות, הבוחרות בשדות פעולה מגוונים על מנת להשפיע מן השורש (grassroots) על החברה הישראלית. המחברים חשים, כי קולותיהם של הגיבורים שבספר נארגים לכלל אמירה מאוחדת, שיש בה ביקורת חברתית מעמיקה וחזון מעורר השראה. זאת ועוד, מסיפוריהן של הדמויות עולים ומצטיירים קווי מתאר של מודל של יזמות חברתית מוצלחת, שעשוי להשפיע על מי ששואפים לתקן את החברה ולגעת נגיעה משמעותית בזולת. ספר זה מגיש לקוראים אנתולוגיה נבחרת של גיבורים חברתיים, הפועלים לתיקון המציאות הישראלית העכשווית – חלקם ידועים יותר, חלקם מוכרים בשמותיהם, וחלקם נחשפים בפעם הראשונה בתבנית עיונית־מחקרית מעין זו. העדויות, הניתוחים והתובנות שבספר מספקים מבט אל עולם מרתק, ולא פחות מכך קריאה לפעולה, לשינוי ולתקווה.
באמצעות הראיונות, ביקשו צמד החוקרים לעמוד על השאלות הבאות: מה גורם לאנשים מסוימים לפעול בהצלחה בסביבה ובנסיבות קשות ומורכבות? מהן התפיסות המקצועיות והאידיאולוגיות שעל־פיהן הם פועלים? מהיכן הם שואבים כוחות? מהי דמותה האידיאלית של החברה הישראלית בעיניהם?
שראל ובר שלום זיהו בתוך המגוון העשיר של הטקסטים שעלו מן הראיונות עם הגיבורים השונים כמה מוטיבים חוזרים:
א. תפיסה ביקורתית של החברה הישראלית ומחויבות לשפרה באורח מעשי.
ב. מגע משמעותי ואמפתי עם האחר.
ג. מודעות עצמית גבוהה ומגע עם מחוזות אישיים כואבים וצלקות העבר.
ד. יכולת מרשימה להתאים את הטיפול/חינוך להקשר האינדיבידואלי של המטופל/החניך/הקהילה.
דרך הטיפול/חינוך/יוזמה של מנהיגים אלה הינה רב־ממדית, אינטגרטיבית והוליסטית, ונמצא הרבה מן המשותף בעשייתם למרות שיוכם לשדות מקצועיים שונים. במיוחד בולטות נכונותם "לראות" את האדם שמולם בכוליותו, "לגעת" בו ולהכילו באופן מורחב ועמוק יותר בהשוואה לאנשי מקצוע אופייניים בשדה הספציפי שבו הם פועלים.
מי אנחנו?
מחברי הספר הם צוות בין־תחומי של שני אנשים: פרופסור לחינוך המכשיר פרחי הוראה, ודוקטור לרפואה, שהוא גם פסיכיאטר ופסיכותרפיסט, המלמד רופאים בבית־הספר ללימודי המשך ברפואה באוניברסיטת תל אביב. לפני כמה שנים מצאנו את עצמנו משוחחים זה עם זה בשולי כנס מקצועי, ומגלים שלשנינו יש עניין משותף: אנשים שנוגעים בזולת באופן שלם ומכיל יותר. השיחה הזאת היתה תחילתה של ידידות אישית ומקצועית, והולידה בסופו של דבר גם את הספר הזה.
בר שלום עוסק בחקר יזמות חינוכית וחברתית במדינת ישראל. ספרו הראשון, אידיאה של תיקון, הביא את סיפוריהם של חמישה בתי ספר בישראל, שפיתחו דרכים להתמודדות מיטיבה עם אוכלוסיות חלשות של תלמידים מרקע מגוון. ספרו השני, הפואמה הפדגוגית של לובה אליאב, הציג את דרכו החינוכית של מנהיג ישראלי רב השראה. שראל כתב סקירות ומאמרים רבים בנושאי חינוך רפואי. בר שלום שוקד ללמד את הסטודנטים להוראה על־פי המודלים שהוא מוצא בשדה, ושראל מפתח קורסים ייחודיים לרופאים, השמים דגש על הממד החווייתי ומדגימים קשר מורחב ושלם יותר ביחסי הרופא ומטופליו. הוא גם משמש יו"ר עמותת תקשורת רופא־חולה.
הגיבורים
הספר מציע מבט עומק על פועלם של תשעה אנשים שביקשו לחולל שינוי – אנשים מתחומי עיסוק שונים, בעלי רקע תרבותי שונה ושאיפות שונות – שהמשותף להם הוא הצלחתם, כל אחד בתחומו, להעמיד פרויקטים מצליחים של שינוי לאורך זמן. ואלו הם:
1. ד"ר אנדרה מטלון – רופא, מקים המרפאה הפסיכוסומטית הראשונה בארץ לטיפול משולב בגוף ונפש.
2. דניאלה ברפמן – אישה בעלת מוגבלויות, מייסדת "המרכז לחיים עצמאיים", הפועל למען השתלבותם בחברה של אנשים בעלי צרכים מיוחדים.
3. נעמה אהרונוביץ' – קרימינולוגית, המטפלת במסירות בנוער במצוקה, אף שאובחנה בילדותה כ"חלשה".
4. הרב איתן אקשטיין – מקים כפר טיפולי לנגמלים מסמים.
5. אורי עמדי – מנהל אזור לב העיר ירושלים ומארגן קהילתי.
6. פרופ' מיכאל וינגרטן – רופא, יוזם הקמת גמ"ח תרופות בראש העין, המסייע לחולים שידם אינה משגת לקנות תרופות חיוניות.
7. מעוזיה סגל – מנהל פרויקטים לשיקום שכונות, נכה צה"ל.
8. האב אמיל שופאני – מנהל בית־הספר אל־מוטראן בנצרת לשעבר, ומי שארגן משלחת יהודית־ערבית למחנות ההשמדה בפולין.
9. ד"ר תמר ורטה זהבי – סופרת לבני הנעורים ומרצה לחינוך בגיל הרך, המקדמת בספריה ובעבודתה ערכי הומניזם וסובלנות לאחר.
ברור לנו, שתשעת הגיבורים שבחרנו אינם "מייצגים", ואינם בבחינת מדגם סטטיסטי. בחרנו דמויות, שהלמו את הסיפור שהיה לנו חשוב לספר כאן. בפרויקט כולו ראיינו יותר מ־20 נחקרים, ומשיקולי עריכה החלטנו לכלול בספר זה רק תשעה מהם. אנו מקווים להשלים את החסר בקרוב, ולתת במה לכל הנחקרים בפרסום נוסף. ברור לנו גם, כי גיבורי המחקר הם רק חלק זעיר מבין מאות ואולי אף אלפי יזמים חברתיים מצליחים ומעוררי השראה בחברה הישראלית. ייתכן שמקצת מדמויות אלה ימצאו אף הן הד לפועלן בין השיטין של דפי ספר זה.
מי הן המראיינות שלנו?
המראיינות שלנו, ובמידה רבה שותפותינו למחקר, הן סטודנטיות במסלול המצוינים במכללה האקדמית לחינוך על שם דוד ילין בשנת תשס"ט. בתיאום עם ראש המסלול, ד"ר ברוריה שישון, יצרנו מסגרת ייחודית של סמינריון מחקרי, שבו כל סטודנטית עורכת שני ראיונות עומק עם כל דמות נחקרת. כהכנה לפרויקט, למדנו יחד תיאוריות של תורת הריאיון, ודנו איתן בסוגיות רחבות של יצירת קשר משמעותי עם האחר, שאלות של צדק וכוח בחברה הישראלית ויזמות חינוכית וחברתית. הסטודנטיות ניגשו לכל ריאיון, כאשר הנחקר מכיר את הפרויקט, מבין את מטרתו ואף חתם על הסכמה לקחת בו חלק. לימים, הסתבר שהמחקר צימח כנפיים בקהילה האקדמית, ויצר כדור שלג של המלצות באשר לדמויות שראוי לכלול בפרויקט. גם הסטודנטיות הציעו גיבורים משלהן, שחלקם נכנסו לפרויקט.
השאלות ששאלנו
יחד עם הסטודנטיות, ניסחנו שאלות רחבות שסברנו שהן חשובות להבנת הפעולה הטיפולית/חברתית/חינוכית של הגיבור הנחקר. הנה כמה שאלות מייצגות:
היכן נולדת? היכן נולדו הוריך? מתי עלו ארצה?
כיצד אתה מאפיין כל אחד מהוריך? איזו דמות היתה בעבורך אמך? ואביך?
איזה ילד היית?
שתף אותי בבקשה בשניים־שלושה זיכרונות ילדות מוקדמים משמעותיים.
באילו קשיים נתקלת כילד?
כשהיית ילד, מה רצית להיות כשתגדל?
מה רצו או ציפו הוריך שתהיה?
ספר בבקשה על שניים־שלושה אירועים מכוננים במהלך חייך.
תאר בבקשה דמויות משמעותיות שהשפיעו עליך במהלך חייך. הורים? מורים? תיאורטיקנים? במה וכיצד הם השפיעו?
זו שאלה בומבסטית, ובכל זאת: מה בעצם מניע אותך בחיים המקצועיים ובכלל בחיים?
מה מקנה לך סיפוק? מה גורם לך להיות מאושר?
מכיוון שבכל ריאיון נוצרה "כימיה" אחרת בין המראיינת למרואיין, לא נשאלו אותן השאלות במדויק בכל ריאיון. כחלק מהמחקר, נתבקשו הסטודנטיות לדווח על תחושותיהן ומחשבותיהן בעקבות הריאיון. תחושות אלה הצטרפו לטקסטים שעלו בראיונות, והיו חומרי־הגלם שעימם ניגשנו להמשיג את פועלו הייחודי של כל גיבור וגיבור.
אחד הדברים שהפתיעו אותנו במהלך השנתיים שבהן ערכנו את המחקר, הוא עומק ההשפעה שהיה לתהליך המחקרי על הסטודנטיות. התברר לנו, שהמפגש עם גיבורי הספר, הראיונות והדיון על הממצאים במפגשים הכיתתיים היוו חוויה משמעותית ביותר לדידן, הן במישור המקצועי והן במישור האישי. הסטודנטיות תיארו את זאת כ"חוויה של צמיחה". כשהזדמן לנו להציג את הסיפורים האלה בהרצאות ובסדנאות לקהלי יעד שונים, שוב נוכחנו עד כמה הם מעוררים רושם רגשי עז בקרב השומעים.
הגישה המחקרית
הממצאים המוצגים בספר מובאים במתכונת נראטיבית. הספר מתבסס על שיטת המחקר הנראטיבי־פנומנולוגי, המבקש לבחון את הניסיון האנושי, כפי שהוא מתבטא בסיפוריהם של בני־אדם – וכפי שהם מנסחים אותם. שיטה זו חותרת להבין את התנסותו של הפרט, מתוך השקפה כי הנראטיב הוא הדרך הטובה ביותר לייצג ולהבין את ההתנסות הזו. ניסינו לצמצם עד כמה שאפשר את הז'רגון האקדמי, על־מנת שהידע שנאסף בספר זה יהיה בהיר ונגיש יותר גם מחוץ לאקדמיה.
אחד המאפיינים שהופתענו לגלות בקרב המרואיינים הוא מידה רבה של מודעות עצמית, המאפשרת להם להמשיג ולנתח את עבודתם. לרוב, הם היו מסוגלים לעשות מעין "הֲזָרָה" של הסיטואציה החברתית/טיפולית/חינוכית שהם חלק ממנה, ולהביט מבחוץ על עצמם, על התנהלותם המקצועית ועל האינטראקציות שהם יוצרים. לשיטתנו, ההמשגות והניתוח של המרואיינים חשובים ביותר על־מנת להציג את הנראטיבים שלהם באופן שלם, ועל כן הם מובאים בכל פרק מנקודת־מבטו של הנחקר.
ניגשנו למחקר זה מצוידים באג'נדה ברורה ומגובשת. בישראל של ימינו מעמיקים השסעים החברתיים ומתרחבים הפערים הכלכליים בקצב מדאיג מתמיד. אנו מאמינים, כי במצב זה תפקידם החיוני של חוקרים הוא להביא ולהאיר קולות של אנשים, שפועלים בתוך השבר החברתי, לא נכנעים לו, ונחושים לאחותו. במקרה שלנו, מוקד המחקר הוא יזמים חברתיים, שנטלו על עצמם להיות מעין סנגורים של הנפגעים מהמצב, של הקבוצות השוליות והחלשות. הנראטיבים של סנגורים אלה עשויים לסייע לזהות דרכי עבודה חדשות ויעילות לעבודה עם קבוצות אלה. אנו מאמינים ומקווים, שתיאורי המקרה בספר זה יעודדו את מי שפועלים למען תיקון חברתי ללמוד ולבחון לעומק התנסויות שונות בתוך מגוון של אוכלוסיות וצרכים. בכך אנו מצטרפים לקולות באקדמיה, הגורסים שמן הראוי שמחקר יהיה בראש ובראשונה כלי לשינוי חברתי, וייעשה מתוך עמדה שהיא אינטלקטואלית וערכית בעת ובעונה אחת. שמנו את הדגש על מודלים של הצלחה בעשייה בתוך שסעים בחברה הישראלית, על־מנת לתת ביטוי למנהיגות אזרחית אחרת במדינת ישראל ולסייע במשהו למי שפונים לדרך זאת. אנו מקווים שמחקרנו בנושא, הצגת זירות ודפוסי פעולה של יזמות חברתית מצליחה והזרקור, שמיקדנו על גיבורים מיטיבים משמעותיים, ידחפו אנשים נוספים לעשייה מיטיבה משלהם בחברה הישראלית.
ארץ נהדרת
"יש לנו ארץ נהדרת" – במילים אלה נחתמת תוכנית הסאטירה הפופולרית. דומה שאין כמעט תחום או מגזר שאינו זוכה בתוכנית לחבטה הגונה: הפוליטיקה הישראלית, דתיים, חילוניים, ערבים, יהודים, חינוך, שחיתות, אלימות וכן הלאה. אך מעֵבר לביקורת, הצופה יכול לחוש בערגה מרומזת למשהו אחר, לחברה שאולי היתה פעם, או לפחות שראוי שתהיה. כמה מעמיתינו באקדמיה עורכים לעתים בשיעוריהם דיונים מעמיקים סביב רעיונות, העולים בתוכנית: האם הקופאית בעלת המבטא הכבד מסמלת השתלבות של העולה החדש מחבר העמים, או דווקא מחדדת את הניכור וחוסר הסובלנות? האם מערכת החינוך היא אכן בבואתה של התלמידה המופרעת, המוצגת בתוכנית? האם התוכנית משרשת סטריאוטיפים או שמא תורמת להשרשתם?
נראה שספרנו מתחיל היכן שהתוכנית "ארץ נהדרת" נגמרת. גם אנחנו, מחברי הספר הזה, מקבלים חלק ניכר מן הביקורת על החברה הישראלית. לצורך עבודתנו, קראנו שוב אינספור מחקרים, המצביעים על כישלונותיה המהדהדים של החברה הישראלית בהרחבת הפערים בין עשירים לעניים, ביחסים בין קבוצות אתניות, במצבן של קבוצות חלשות, בדלדול מדינת הרווחה ועוד. בתור חוקרים באקדמיה, יכולנו אף אנחנו להצטרף לגל המקטרגים ואולי אף להוסיף מאמר ביקורתי משלנו על תחום שטרם נחקר לעומקו, המתאפיין בתופעות בעייתיות של גזענות, הדרה או אי־שוויון. אבל במקום זאת בחרנו לשאול את עצמנו: האם יש דרך אחרת?
דרך אחרת
חוקר המיתוסים האמריקאי גוז'ף קמפבל, כתב על בית־ספר בברוקלין, שם חילקו שאלון לתלמידים, ובו שאלה פשוטה: מה תרצה להיות כשתגדל? שני שלישים מהתלמידים ענו: "מפורסם". הם לא בחרו בתחום או בייעוד בעל מהות, אלא באפשרות הכללית "להתפרסם". קמפבל הֵצר על כך, שאותם נערים ונערות לא נטו יותר לאפשרות להעניק מעצמם למען הזולת. הוא ראה ברדיפת הממון, והתשוקה לכוח, טעות אומללה, המסתירה מאחוריה רעב לדבר האמיתי – משמעות וטעם לחיים. באחד העיתונים התפרסמה לפני שנים מספר רשימה של 50 הנשים המשפיעות בישראל, הפרופ' יולי תמיר, שרת החינוך, ניצבה ברשימה אחרי טמירה ירדני, המפיקה של תוכנית הטלוויזיה "כוכב נולד". הדוגמאות האלה עשויות ללמד אותנו משהו על מצב התרבות העכשווית: הצהוב והשטחי הוא "אִין", עומק אמיתי וערכים הם "אאוט".
"אין דוגמה אישית", "תסתכל על הפוליטיקאים", "כל אחד דואג רק לעצמו", "היום רק הכסף מדבר", "כולם מקטרים אבל אף אחד לא עושה כלום" – אלה הם רק חלק מן המשפטים המכלילים השגורים, שניתן לשמוע ברחוב הישראלי, אם בתחנת לוטו במרכז ירושלים או בערב שבת בסלון ברמת אביב ג'. האכן כך? האם זו חזות הכול? או שמא יש בינינו גם כאלה, הפועלים בדרך אחרת?
התשובה היא כן, בפירוש כן. ישנה דרך אחרת. לא זו של החברה הצרכנית המקדשת את הכסף, ומנחילה לנו את התפיסה, שהאדם המאושר ביותר הוא הטייקון, שמותיר אחריו לאחר מותו הכי הרבה צעצועים. גם לא דרך הפרסום, המקדשת את הרייטינג ובוראת את ה"סלבס" – אותם ידוענים שהפכו לגיבורי התרבות הנערצים והמוערכים של ימינו.
הדרך האחרת היא דרכם של גיבורים מסוג אחר, הגיבורים האמיתיים בעינינו. אלה אינם עסוקים כל העת בצבירת ממון או פרסום, אלא מקדישים עצמם מתוך תחושת ייעוד בהירה למגע מיטיב ואפקטיבי עם זולתם. גיבורים חברתיים אלה טורחים לילות כימים בשביל לחולל תיקון. יש דרך אחרת, ויש אנשים שנוהגים אחרת, והם לא מעטים, הגם שאינם זוכים לתשומת־הלב הראויה. לא רק משום שבדרך־כלל אין הם עסוקים בפרסומם האישי, אלא מפני שאינם נחשבים למושכי רייטינג בעיני הטלוויזיה המסחרית, לבה הפועם של התרבות הצרכנית. ספר זה דוחה את חוקי הרייטינג המקובלים. הדמויות האלה מרתקות אותנו ומעוררות בנו השראה. ברצוננו לחלוק תחושות אלה עם קהל הקוראים.
אנו מבקשים לתת לגיבורים אלה את הבמה, משום שלהשקפתנו, החברה שלנו זקוקה, ובמיוחד בימים אלה, לדמויות מופת. לאנשים שמצביעים על דרך אחרת. המחזאי הגרמני ברטולד ברכט אמר: "אוי לחברה הזקוקה לגיבורים". ייתכן שבחברה אידיאלית כבר אין צורך בגיבורים, אך לדעתנו, החברה הישראלית זקוקה גם זקוקה לנוכחותם של גיבורים מעוררי השראה על־מנת להתקדם ולהיטיב את דרכיה. אך אילו גיבורים צריכה החברה שלנו? מצביאים עטורי ניצחונות במלחמה ועתירי כוח וכוחנות? דמויות פלקטיות זוהרות, המחייכות בשיניים צחורות המלוטשות בפוטושופ? ואולי לדמויות, כמו אלה בספר זה, הפועלות מתוך תחושת משמעות, חזון ומצפן ערכי?
גיבורינו חותרים בעשייתם תחת תרבות הממון והרייטינג, ופועלים בניגוד למגמות הרווחות של התרחקות מתחושת משמעות וייעוד פנימי. בכך, הם מציגים אלטרנטיבה לא רק לדמותה של החברה, אלא גם לתפיסות המקובלות בדבר טיבו של המימוש האישי. מחקרים מראים, כי כאשר הפרט מתרחק מן הצרכים האמיתיים הפנימיים שלו, ונוהה אחר סיסמאות חיצוניות ריקות מתוכן ממשי כמו כסף ופרסום, גובר משמעותית הסיכוי שגם אם יהיה מפורסם ועשיר – יישאר בלתי־מסופק ואולי אף דיכאוני. דיכאון הוא אחת התופעות בעלות שיעור הצמיחה הגבוה ביותר במערב, ויש המזהירים כי יגיע בעתיד לממדי מגפה. אנה נגיע כיחידים וכחברה, אם נקדש את הפרסום, את הכסף, את התהילה לרגע ואת הרייטינג?
ההיסטוריון ומבקר התרבות האמריקאי כריסטופר לאש, הציע בספרו The Culture of Narcissism, שהיה לרב־מכר, לנתח את התרבות בכללותה בכלי הפסיכואנליזה, השמורים בדרך־כלל לניתוחו של האדם היחיד. לאש השכיב על הספה את התרבות האמריקאית, ההולכת והופכת להיות זהה לתרבות הצרכנית הגלובלית, וטען כי היא לוקה בנרקיסיזם. לאש היה מתנגד חריף של התפיסה הפרוגרסיבית, לפיה האדם שואף בעיקרו ליהנות מחיים נטולי מאמץ. ספרו פסימי ברוחו – לטענתו, אפילו הדת והאמנות בחברה הנרקיסיסטית איבדו את יכולתן לשחרר את הפרט מכבלי ה"אני", והמין האנושי מאבד את האפשרות לחוות "פורקן מלא דמיון", כלשונו.
משיחותיו עם ניצולי מחנות ההשמדה, הסיק לאש כי אחד הלקחים שניתן ללמוד מאושוויץ הוא הצורך בחידוש המחויבות לכלל וליצירת תנאים חברתיים הוגנים. לאש ביקש להצביע על קשר בין התפרקות המסגרות הקולקטיביות לבין נסיגה והצטמצמות לתוך גבולות האני: "המרכזיות של ההגשמה העצמית בנוסח האמריקאי, אם במובן היאפי, ואם במובן של ילדי הפרחים, ההתמקדות ב'ילד שבתוכנו', או אובססיית הבריאות, הכושר הגופני והפסיכואנליזה שאמריקה מוצפת בה...", כל אלה, סבור לאש, הם תוצאה של ייאוש קשה, של תחושת ריק וחוסר משמעות, שמביאה איתה הקריסה של המסגרות שקושרות את האדם, לטוב ולרע, למשהו רחב וגדול יותר ממנו עצמו. זוהי תגובתו של האדם לאובדן תחושת הסדר והמשמעות.
לפי לאש, כאשר אנחנו מאבדים את ההרגשה שיש משמעות למעשה האנושי מעבר לכאן ולעכשיו, "כאשר האדם הופך בעיני עצמו לבְּדיד, וכאשר העולם סביבו נתפס לא כרצף, אלא כאי־סדר אקראי של מקטעים – לא נותר לו אלא לפנות פנימה. 'להגשים' את כל מה שיאפשרו לו קטע הזמן שבו הוא חי, והמגבלות הפיזיות של גופו. על כך מבוסס הרעיון שצריך 'לחיות את הרגע', לא לתת לזיכרונות, כלומר לעבר, או לתוכניות, כלומר לעתיד, להפריע לספונטניות של הקיום. אבל אדם נזקק לתחושת מחויבות לילדיו, למשפחתו ולחברה סביבו בשביל להרגיש שיש לו המשך, להפיג את תחושת הבדידות היסודית שיש לו מעצם היותו בן־תמותה. הרדיפה אחר ה־'fun' וה־'excitement', החיפוש המתמיד אחר גירויים חזקים, הם פרי של אובדן האמון ברגשות היציבים יותר, שמולידה מחויבות. הם עדות לתחושה הדוחקת שהרגע, העכשיו והכאן, הם כל מה שיש".
הביקורת על "תרבות הנרקיסיזם" נוגעת לא רק לטענה, כי מדובר במרוץ שנובע ממצוקה, אלא גם שסופו של אותו מרוץ יביא בהכרח למצוקה רבה יותר. מרוץ של עכברי מעבדה הנעים במרץ, ללא הפסק וללא תכלית בגלגל מסתובב... את המוצא מן המרוץ הזה לא ניתן למצוא בספרי הדרכה, מדורי ייעוץ ותוכניות טלוויזיה. אלו, גורס הסוציולוג זיגמונט באומן, אינם מביאים את הסיפוק המיוחל, גם אם ממלאים את כל הדרישות שלהם לשיפור. "עצה והדרכה הן התמכרות. ככל שמרבים בה, כך שוקעים בה וחשים אומללות כאשר נשללת אספקה חדשה של הסם המבוקש...".
אין אנו מעוניינים ליפול במלכודת "ספרי ההדרכה". אנו מבקשים לעורר אצל הקורא את השאיפה למצוא ולנסח את "האני מאמין" האישי שלו, אשר יכוון לתכלית גדולה מד' אמותיו. זאת, באמצעות מסמך אודות פועלם של ישראלים החיים כך באופן מתמיד, אותנטי ומשכנע. למרות התפשטות תרבות הנרקיסיזם בישראל, ניתן עדיין, לשמחתנו, למצוא בחברה הישראלית גם מגמות נגדיות: יחידים וארגונים המוצאים את מימושם העצמי והקהילתי בהתארגנויות ובפעילויות המכוונות למען הזולת והכלל מתוך חזון של תיקון חברתי.
חשוב להדגיש: תיקונים מהותיים ובני־קיימא בחברה הישראלית יתרחשו רק כאשר יהיה שינוי ברמה המערכתית, בעיקר באמצעות הפוליטיקה. ישראל חייבת לאמץ חזון ומדיניות אקטיבית המקדמים סובלנות, קבלה של האחר ועזרה ממשית לפרטים ולקבוצות, אשר קשה להן מסיבות אלו או אחרות. אין בספר זה פתרון "הוליוודי", שבא לפטור את ההנהגה הפוליטית מאחריות. להפך, גיבורי הספר מודעים לפרדוקס שבפעולתם – הם יודעים שהמערכת עלולה להשתמש בהם בתור עלה תאנה. פעולתם הברוכה של יזמים חברתיים בחברה האזרחית, ככל שיש בה תרומה רבת ערך, אינה יכולה לשמש תחליף לצעדים מערכתיים. ועם זאת, היא מסמנת למערכת, ולכולנו כאזרחים, מהו הכיוון שאליו יש לצעוד, ומלמדת את כולנו שיעור חשוב במנהיגות, תעוזה, יוזמה ולקיחת אחריות. אנו מקווים שהקול המשותף של גיבורינו יעניק השראה לכל מי שעוסק או חושב לעסוק בעשייה חברתית באפיקי עזרה שונים, ואולי אף תשפיע על המערכת הפוליטית. כל אחד מן הגיבורים, כפי שתוכלו להיווכח בפרקים הבאים, מנסה לעצב את המציאות בדרכו במעגלי ההשפעה שלו. יש לייחל שמעגלים אלה ילכו ויתרחבו.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.