עידן דרקולה

יומנו של ד"ר סיוורד (מוקלט על פונוגרף)

17 בספטמבר.

המעשה של ליל אמש היה קל יותר מקודמיו. קל בהרבה מזה של השבוע שעבר. אולי בעזרת אימון וסבלנות הכול הופך להיות קל יותר. גם אם אף פעם לא קל ממש. אף פעם לא... קל.

סלחו לי, קשה לי לחשוב בצלילות, ומנגנון ההקלטה המופלא הזה שומר הכול. איני יכול למחוק מילים שכתבתי בפזיזות או לקרוע את הדף מהמחברת. הצילינדר סובב לו, המחט חורטת, ומחשבותיי הטרופות נצרבות לנצח בשעווה שאיננה יודעת רחמים. למנגנונים מופלאים, כמו לתרופות פלא, יש תופעות לוואי בלתי צפויות. האמצעים החדשים לתיעוד המחשבות שהומצאו במאה העשרים יובילו ודאי לשטף אדיר של הגיגים חסרי טעם. Brevis esse laboro, כפי שכתב המשורר הורטיוס – אשתדל לקצר בדבריי. אני יודע כיצד להציג את תולדות המקרה למען הדורות הבאים. לעת עתה אני עובד בדלתיים סגורות ומסתיר את הצילינדרים המתעדים את הגיגיי הקודמים. במצב הנוכחי, חיי וחרותי יהיו נתונים בסכנה אם היומנים הללו ייחשפו בציבור. אני מקווה שיום אחד אנשים יבינו כיצד ומדוע עשיתי זאת.

ובכן, לעצם העניין.

יעד החיסול: נקבה, ככל הנראה בשנות העשרים לחייה. מתה לאחרונה, יש לציין. מקצוע: ברור לכול. מיקום: רחוב צ'יקסֶנד. בקצה בריק ליין, מול רחוב פלוואר אנד דין. השעה: זמן קצר לאחר חמש לפנות בוקר.

שוטטתי במשך למעלה משעה בערפילים שהיו סמיכים כמו חלב חמוץ. את עבודתי הלילית עדיף לעשות בערפל, כדי לראות כמה שפחות מהעיר, שמצבה הידרדר מאוד בשנה האחרונה. כמו רבים, התחלתי גם אני לישון במהלך היום ולעבוד במשך הלילה. לרוב אני מנמנם; נראה שחלפו שנים מאז שישנתי שינה עמוקה וטובה. שעות האפלה הן שעות הפעילות כעת. אם כי כאן בווייטצ'אפל המצב מעולם לא היה שונה בהרבה, כמובן.

ברחוב צ'יקסנד מצויה אחת מאותן לוחיות כחולות מקוללות; במספר 197, אחת ממנהרות המילוט של הרוזן. במקום הזה נחו שש מקופסאות האדמה שהוא וואן הלסינג הקדישו להן חשיבות יתרה, וכפי שהתברר בסופו של דבר, מיותרת לחלוטין. לורד גודאלמינג היה אמור להשמיד אותן; אבל כפי שקרה לרוב, חברי האציל לא היה מסוגל לעמוד במשימה. עמדתי תחת הלוחית, ניסיתי לפענח את הכתוב בה והרהרתי בכישלונותינו, כאשר הנערה המתה משכה את תשומת לבי.

"מיסטר..." היא קראה. "ימיססססססטר..."

כאשר פניתי לעברה הסיטה צעיף נוצות מצווארה ומחזה, שהיו לבנים כחלב. לו הייתה חיה, הייתה רועדת מהכפור. היא עמדה תחת גרם מדרגות שהוביל אל דלת בקומה הראשונה, שמעליה בערה עששית אדומה. מאחוריה, מוסתרת על-ידי המדרגות, הייתה דלת נוספת, שקועה מתחת לגובה המדרכה. באף חלון בבניין, או בבניינים הסמוכים, לא דלק אור. עמדנו באי זעיר של אור בתוך ים של עלטה.

חציתי את הכביש, ומגפיי יצרו שלוליות צהובות בערפל הכבד. לא היה איש בקרבת מקום. שמעתי אנשים חולפים לידי, אבל היינו מוסתרים. בקרוב יגרשו קרני השחר את אחרוני הצאצאים – אותם ערפדים חדשים, שנהפכו כאלה רק לאחר עלייתו לשלטון של דרקולה – שעוד מסתובבים ברחובות. הנערה המתה הסתובבה בשעה מאוחרת יחסית לבני מינה. מאוחרת באופן מסוכן. הצורך שלה בכסף ובשתייה היה כנראה דוחק ביותר.

"איזה ג'נטלמן נאה אתה", אמרה והניפה את ידה באוויר. ציפורניה החדות פילחו את הערפל.

התאמצתי להבחין בתווי פניה וזכיתי להביט ביופייה הכחוש. היא הטתה קלות את ראשה כדי להביט בי, וקווצת שיער שחורה כעורב נפלה על לחייה הלבנה. עיניה השחורות-אדומות הביעו עניין, ורעב. כמו כן היה בהן מעין שעשוע הגובל בתיעוב, מבט נפוץ בקרב נשים. כאשר סירבה לוסי – העלמה ווסטרנה, יהי זכרה ברוך – להצעת הנישואים שלי, ראיתי צל של הבעה דומה בעיניה.

"...ושעת הבוקר כה קרובה".

היא לא הייתה אנגלייה. על-פי מבטאה סברתי כי היא ילידת גרמניה או אוסטריה. היא ביטאה את המילה "ג'נטלמן" כמו "צ'נטלמן" והמילה "שעת" נשמעה בפיה כמו "ז'עת". לונדון של הנסיך, בעלה של מלכתנו, מארמון בקינגהאם ועד לבאקס רו, היא ביב השופכין של אירופה, ומלאה בהפרשות של שני תריסרי נסיכויות שונות.

"בוא ונשק אותי, אדון".

עמדתי לרגע ופשוט הבטתי בה. היא הייתה יפהפייה להפליא, ייחודית. שערה הנוצץ היה מסופר קצר ומשוח בחומר מבריק, בדומה לנערות הסיניות. פוני ישר עיטר את מצחה כקסדת חייל רומי. בערפל, שפתיה האדומות נראו שחורות. כמו כל בני מינה, היא חייכה בקלות רבה מדי, וחשפה שיניים לבנות כפנינה וחדות כתער. עננה של בושם זול אפפה אותה, כדי להסתיר את הצחנה.

הרחובות הם ביבים פתוחים ומזוהמים של חטא. המתים נמצאים בכל מקום.

הנערה צחקה צחקוק מתנגן, שנשמע כאילו בקע מתוך קופסה מכנית, והתקרבה אליי, מסיטה עוד יותר את צעיף הנוצות המרופט הכרוך סביב כתפיה. צחוקה הזכיר לי שוב את לוסי. לוסי החיה, לא היצור הטפילי שחיסלנו בבית הקברות קינגסטד, לפני שלוש שנים, כאשר רק ואן הלסינג האמין...

"אולי תיתן לי נשיקה קטנה", היא זימרה. "רק נשיקה קטנה".

שפתיה התעגלו בצורת לב. ציפורניה נגעו בלחיי, ואז קצות אצבעותיה. שנינו היינו קרים; פניי היו מסכת קרח וסיכות אצבעותיה דקרו את עורי הקפוא.

"מה הביא אותך לכאן?" שאלתי.

"מזלי הטוב וג'נטלמנים אדיבים".

"האם אני ג'נטלמן אדיב?" שאלתי והידקתי את אחיזתי באזמל המוסתר בכיס מכנסיי.

"הו כן, אתה הכי אדיב מכולם. אני מרגישה".

הצמדתי את הלהב השטוח כנגד ירכי, והרגשתי את הכסף הקר מבעד לבד העבה.

"יש לי צמח דבקון", אמרה הנערה המתה ושלפה ענף קטן ממחוכה. היא החזיקה אותו מעל ראשה.

"נשיקה?" היא שאלה. "רק מטבע פני עבור נשיקה".

"מוקדם מכדי לחגוג את חג המולד".

"תמיד יש זמן לנשיקה".

היא נענעה את הענף, והגרגרים שעליו התנודדו כמו פעמונים דוממים. הצמדתי את שפתיי לנשיקה קרה על שפתיה השחורות-אדומות ושלפתי את הסכין מתחת למעילי. הרגשתי את הלהב החד מבעד לכפפה שלי. לחייה הייתה קרירה כנגד פניי.

מה שעשיתי בשבוע שעבר ברחוב הֶנבּוּרי – לפי העיתונים קראו לה צ'פמן, אנני או אן – לימד אותי כי עליי לסיים את המעשה במהירות ובדייקנות. גרון. לב. מעיים. ואז לערוף את הראש. זה מחסל את היצורים. כסף טהור ומצפון טהור. ואן הלסינג, שהושפע מדי מפולקלור ומאגדות עמים, דיבר תמיד על הלב, אבל אפשר לנעוץ את הסכין בכל אחד מהאיברים העיקריים. והכי קל להגיע אל הכליות.

הכנתי את עצמי היטב לפני שיצאתי אל השטח. במשך מחצית השעה ישבתי ואפשרתי לעצמי להיות מודע לכאב. רנפילד מת – מת באמת – אבל המטורף הותיר את סימני הנשיכה שלו על ידי הימנית. חצי המעגל של החריצים העמוקים הגליד פעמים רבות אבל מעולם לא החלים לחלוטין. כשחיסלתי את צ'פמן הייתי מטושטש מסם ההרגעה שלקחתי, ולא פעלתי בדייקנות. אומנם למדתי לחתוך ביד שמאל, אך בכל זאת החטאתי את העורק הראשי והיצור הספיק לצרוח. אני חושש כי איבדתי אז שליטה והפכתי לשוחט, בעוד שעליי לפעול כמנתח.

בליל אמש המצב היה טוב יותר. הנערה נאחזה בחיים ככל יכולתה, אבל לבסוף קיבלה את מתנתי. רווח לה, לבסוף, שנשמתה טוהרה. קשה להשיג כיום כסף. המטבעות עשויים מזהב או מנחושת. אספתי מטבע למטבע והקרבתי את כלי הכסף הישנים של אמי. כלי הניתוח ברשותי עוד מהימים שבהם ניהלתי את בית המשוגעים פורפליט. עכשיו להבי האזמלים שלי מצופים בכסף, ליבה של כוח פלדה בתוך כסף רצחני. הפעם בחרתי באזמל ניתוחי הגופות. אני חושב שזה הולם את הרגע, להשתמש בכלי שנועד לנבור בגופות.

הנערה המתה הזמינה אותי אל דלתה והרימה את חצאיותיה מעל לרגליה הלבנות והכחושות. פתחתי את חולצתה. אצבעותיי, שבערו מכאב, היו מגושמות.

"מה קרה ליד שלך?"

הרמתי את ידי המכוסה בכפפה וניסיתי לחייך. היא נישקה את פרקי אצבעותיי הקפוצים ואני החלקתי את ידי האחרת, שהחזיקה באזמל, מתוך מעילי.

"פצע ישן", אמרתי. "זה שום דבר".

היא חייכה ואני העברתי במהירות את להב הכסף לרוחב צווארה, הצמדתי אותו בחוזקה באגודלי וחתכתי עמוקות את הגוף המושלם והמת. עיניה נפערו בהלם – כסף מכאיב להם – והיא נאנחה אנחה ארוכה. דם ניתז כמו גשם על זגוגית חלון סמוך והכתים את עורה מעל עצמות הבריח. דמעת דם בודדה זלגה מזווית פיה.

"לוסי", אמרתי, בזוכרי אותה...

הרמתי את הנערה בזרועותיי, גופי עמד בינה ובין העוברים והשבים, והחלקתי את האזמל ישירות לתוך לבה. הרגשתי אותה רועדת ונופלת חסרת חיים. אבל אני יודע כי המתים עלולים להתאושש ולכן דאגתי לסיים את מלאכתי. השכבתי אותה סמוך לדלת השקועה וסיימתי את המעשה. כמעט לא נותר בה דם; היא כנראה לא אכלה הלילה. לאחר שחתכתי בקלות את המחוך שלה, שהיה עשוי מבד זול, חשפתי את לבה המנוקב, ניתקתי את המעיים מהפדר, חשפתי חצי מטר של המעי הגס, והסרתי את הכליות וחלק מהרחם. אז הגדלתי את החתך הראשון. לאחר שחשפתי את חוליות עמוד השדרה, משכתי את הראש הנה והנה עד אשר עצמות העורף התנתקו.