עידן העקורים

אני בן ארבע, אולי בן חמש. שבת אחר־הצהריים. אמי נחה בחדר הסמוך. ביקשתי ממנה להקריא לי מן הספר שמונח לצידה, אבל שוב כואב לה הראש. אז אני מבקש מאבי לספר לי סיפור, אבל בדיוק דופקים בדלת. "לך תראה מי זה," אומר אבי, ומציץ באי־רצון מעל כתב־העת שהוא קורא. בדלת עומד איש זר. "מותר להיכנס?" הוא שואל. איש גדול מזוקן, רחב כתפיים עם עיניים עצובות - יש בו משהו מטריד. מבטו נראה כבד סודות, זוהר באש חיוורת, קדושה.

"מי שם?" שואל אבי, "אני לא יודע," אני משיב.

"קרא לי נווד,", אומר הזר, "נווד יגע ורעב."

"את מי אתה מחפש?" אני שואל, והוא אומר לי: "אותך."

"מי זה, קבצן?" שואל אבי, "תגיד לו להיכנס." לא משנה באיזו שעה, אבי מעולם לא חסם את ביתו מפני זר המחפש ארוחה או מקלט ללילה, ודאי לא בשבת.

הזר נכנס בצעד איטי אבל בטוח. אבי קם לקראתו ומוביל אותו אל המטבח. הוא מראה לזר איפה ליטול את ידיו לפני הברכה, מציע לו כסא, ושם לפניו צלחת חמין וחלה. אבל הזר איננו נוגע באוכל.

"אתה לא רעב?" שואל אבי.

"או, כן, אני רעב וגם צמא, אבל לא לאוכל."

"אז מה אתה רוצה?"

"אני רוצה מילים ואני רוצה פנים," אומר הזר. "אני נוסע בעולם ומחפש סיפורים של אנשים." אני מוקסם מקולו של הזר. זהו קול של מספר סיפורים. הוא עוטף את נשמתי.

הוא ממשיך: "באתי הנה היום כדי לבחון אותך. למדוד את הכנסת האורחים שלך. ועלי לומר לך שמה שראיתי - משמח אותי." ובמילים אלה הוא קם וצועד אל הדלת.

"רק אל תגיד לי שאתה אליהו הנביא," אומר אבי.

"לא, אינני נביא," הזר מחייך אלי. "אמרתי לך, אני פשוט נווד. נווד משוגע."

מאז האירוע ההוא אני אוהב נוודים, שתרמילם מלא סיפורים על נסיכים, שנעשו מה שהם בזכות אהבת החופש והבדידות. אני שמח במשוגעים. אני אוהב לראות את פני הנכאים המטורפים שלהם ולשמוע את קולם המכשף, המעוררים בי דימויים ותשוקות אסורות. או שמא, לא את השיגעון עצמו אני אוהב, אלא את אלה שהוא משתלט עליהם, את אלה שאת נשמותיהם הוא תובע, כדי להראות להם את גבולות יכולתם - ואז גורם להם להחליט לחצות את הגבול. זהו טבע שני לי. יש מי שאוסף תמונות, אחר אוהב סוסים, אני נמשך אל משוגעים. יש מי שפוחדים מהם, ולכן מרחיקים אותם למקומות שאיש לא יוכל לשמוע את זעקתם. אני מוצא שיש משוגעים משעשעים. אחרים אכן מפחידים אותי, כאילו הם יודעים שהאדם איננו אלא צילו המסתורי של חלום, אולי חלומו של אלוהים. עלי להודות שאני נהנה מחברתם, שאני רוצה לראות בעיניהם את העולם מת בכל לילה, רק כדי להיוולד עם שחר, לרדוף אחרי מחשבותיהם כאילו היו סוסי פרא, לשמוע את צחוקם ולגרום לאחרים לצחוק, להשתכר ולא מיין, ולחלום בעיניים פקוחות.

יום שני היום? אולי שלישי? לא, היום יום חמישי. כאילו שזה משנה. שלא כהרגלו, הנווד איננו מצליח להתעורר. כמו יצחק ואיוב שהיו "שבעי ימים", כך מסופר בתנ"ך. זה־עתה ראה את אביו בחלום, פניו חמורי־סבר. לאחר שתיקה ארוכה, הם נפלו זה לזרועות זה.

הנווד מתעורר בבהלה, ושוב נרדם. תחושת מחנק מציפה אותו בשנתו. האב נעלם. מדברים אליו, אבל הוא אינו עונה. מושיטים אליו יד, אבל הוא מפנה את גבו. הוא פוקח את עיניו בקושי, הוא יודע שהוא לבד, שעליו לקום, שיום ארוך ומפרך עומד לפניו, אבל הוא לא מסוגל למקם אותו בחייו העקורים. האם היום הזה שייך להווה? לעתיד? נשמתו כמו אבודה בערפל כבד, מנסה להובילו למקומותיהם המבעיתים של הארורים. איפה שהוא אורבת לו אישה זקנה, פצועה בגופה ובזכרונה, אולי כדי להענישו על חטאים שנשכחו מזמן או על הבטחות שדחה. מיהי? אישה יפה שחלם עליה בעודנו נער, אבל לא ידע להחזיקה? אחת מבנותיו, מוכת טירוף ואבודה בתהומות הזמן? הוא נובר בזכרונותיו. פניהם הכהים מסובבים אותו, מאיימים לסגור עליו ולחונקו. הוא יודע שנגזר עליו לפגוש את האישה המסתורית. פגישה הרת־גורל. נקודת מפנה? סוף שלב בחייו? אם כן, האם לא הגיע הזמן לחשבון נפש, שבו יבדוק את השלהבות שדרכן עבר ואת החיים הרבים שניהל?

הוא מתנער, קם, הולך אל הכיור ובוחן את בבואתו במראה. הוא רואה את חוורונו הצהוב־אפרפר, את הבעתו העייפה, הדואבת, את מבטו הכבוי. הוא לא מזהה את האיש שלוטש אליו עיניים.

הוא רק החליף סיוט בסיוט.

קוראים לי גמליאל. כן, גמליאל. ואודה לכם אם לא תשאלו אותי לָמה. זה שם כמו כל השמות, נותנים לנו שם ואנחנו נסחבים איתו, ואם הוא מכביד מדי אנחנו נפטרים ממנו. האם אני שואל אותך, הקורא, למה קוראים לך מוריס, או זיגמונד, או וויליאם, או סרז' או סרגי? כן, גמליאל הוא לא שם נפוץ. וגם הסיפור שמאחורי השם הוא לא סיפור שגרתי. אתה תשיב ותאמר שככה זה אצל כולם, אז מה? אם הם רוצים, שיספרו גם הם את סיפור חייהם, אני מוכן להקשיב. תרשו לי להוסיף שקוראים לי גם פטר. פטר היה שם הילדות שלי. בעיניך, הקורא, ילדות מתקשרת עם משחקי כדור, חישוקים צבעוניים, רכיבה על פוני בגן הציבורי, רצף של חגיגות, חופשה בהרים או בים. הילדות שלי עברה במועדון לילה. וגם לשמו יש סיפור משלו.

עוד אחזור לזה.

קצת סבלנות.

בינתיים, נישאר עם גמליאל. שם מוזר, אני יודע, לא שומעים אותו כל־כך. נשמע ספרדי. אז איך קיבלתי אותו? אתם באמת רוצים לדעת? ירשתי אותו. כן, יש אנשים שיורשים בתים, עסקים, אוסף בולים, חשבונות בנק; אני ירשתי את שמי. סבי מצד אבי הוריש לי אותו. האם הכרתי אותו? כמובן שלא! הוא מת לפני שנולדתי. אחרת, היו נותנים לי שם אחר. אבל אם כך, איך הוריו של סבא בחרו לו שם כל־כך לא שגרתי, שם שמתאים יותר לאיש זקן ועייף מלתינוק שרק נולד? האם מצאו אותו במסורת אבותיהם, ממגורשי ספרד? או מאלה שנשארו שם כאנוסים, מתחזים למומרים, אבל שומרים בסתר את זהותם היהודית? את גמליאל הראשון אתם יכולים למצוא בתורה. גמליאל בן פדהצור, נשיא שבט מנשה. ובאנציקלופדיית לרוס הוא מוגדר "יהודי ומאור גדול", ובתלמוד מצטטים הרבה את רבן גמליאל, נכדו של הילל הזקן. הוא חי ולימד במאה הראשונה לספירה, אי־שם ביהודה, לפני חורבן הבית־השני בירושלים. אמת, אני נושא את שמו של מנהיג דגול ומכובד שהיה ידוע בחוכמתו ובצניעותו בכל ישראל. הוא היה ממנהיגי הסנהדרין וראש בית־מדרש ידוע. שום דבר לא נקבע ללא אישורו. הייתי רוצה להכיר אותו. בעצם, זה לא קשה. כל מה שאני צריך לעשות זה לחפש את הסוגיות ואת המחלוקות שהוא נטל בהן חלק. אני עושה זאת בכל פעם שיש לי הזדמנות, מאז שהגעתי לאמריקה די מזמן. אני אוהב ללמוד, ואני אוהב לקרוא, ואני אף פעם לא מתעייף מלקרוא. יש לי עוד הרבה להשלים.

וחוץ מזה, אפשר לומר שזה מה שאני עושה למחייתי.

אני כותב, כדי שאוכל ללמוד לקרוא ולקרוא ולקרוא.

אין הפצצות מן האוויר ועל כן הלילה שקט. אבל אפילו כך, לארכיבישוף של צ'קסווארוס, מונסיניור יאנוס באראני, יש סיוטי לילה. הוא חולם שהוא נמצא בוותיקן, ממתין לפגישה עם האפיפיור. הוא מחפש בקדחתנות את המלה הראשונה, המלה הנכונה, שתשכנע את האפיפיור בענוותנותו ובנאמנותו. הוא לא מוצא את המלה. הוא מצליח לחשוב רק על מליצות ריקות שיכולות להיות באותה מידה תפילות מזויפות, המוכתבות על ידי רוח־רעה. מילים מבולבלות מסתחררות במוחו. מה לעשות, אלי שבשמים, מה לעשות? בלי אותה מלה ראשונה, כל המילים האחרות תהיינה חסרות ערך. בריאת האלוהים תהיה מקוללת. הארכיבישוף נתקף אימה. הזמן אוזל. בעוד דקות ספורות הדלת תיפתח, והוא יכרע ברך מול יורשו של פטרוס הקדוש. האפיפיור יורה לו לקום על רגליו ולספר על שליחותו, אבל הוא, חוטא אומלל מן הפרובינציה, ימשיך לחפש את המלה הראשונה. עזור לי, אלי, עזור לי. פתאום, אמו עומדת שם, אוחזת בכתפו. היא מתה מזמן, ואת זה הארכיבישוף הישֵן יודע אפילו בחלום. אז מה היא עושה פה, בחדר ההמתנה של האפיפיור? מה היא עושה בחלום שלו? הוא עומד לשאול אותה, כשהדלת נפתחת כל־כך בעדינות, עד שאפילו הזבוב הנח על ידית הזהב איננו מגיב. הארכיבישוף צווח באימה... זהו מלאך המוות, שמזמין אותו לבוא...

גמליאל קורא את הקטע. מתברר לו שהשורות האחרונות אינן מוצאות חן בעיניו. הוא מוחק וכותב במקום זה:

...הדלת נפתחת. הארכיבישוף רואה יהודי צעיר יפה תואר ומכובד, שמזמין אותו במחוות יד אצילית להיכנס ולשבת. אבל הוא איננו מסוגל לזוז. שיתוק אוחז בארכיבישוף. מיהו היהודי הזה? באיזו זכות הוא נמצא בקודש הקודשים של האפיפיור? עכשיו, אמו מחלצת אותו ואומרת: "כל השנים הללו לא ידעת שגם ישו היה יהודי. זוהי אשמתי, בני. הייתי צריכה לומר לך זאת כשהיית קטן. ועכשיו..."

"עכשיו מה, אמא?"

"עכשיו אתה יודע..."

משונה, אבל אין אין זו הפעם הראשונה שהחלום הזה מפריע את שנתו של הארכיבישוף.

גמליאל יודע בוודאות: ז'ורז' לבראן הוא אולי נוצרי טוב, אך הוא לא יודע הרבה בענייני דת, כך שהוא לא יבין כלום מהרומן הזה, שהוא ממתין לו בכליון עיניים. אבל לבראן רוצה אותו. הוא זקוק לו כמו שמאהב חולה זקוק לסם שמחזיק אותו בחיים. גמליאל התגורר עדיין בפריז, כשהראה ללבראן את הדפים הראשונים שנכתבו בצרפתית. הוא התחיל ללמוד את השפה בבודפשט, מכַּתָּב של סוכנות החדשות הצרפתית; ידיד - אולי לקוח - של אילונקה; ובסוף שלט בה טוב כל־כך, שהוא עורר את קנאתו של ז'ורז' לבראן, שחשב את עצמו לסופר. שנים חלפו מאז, גמליאל חי בניו יורק, אבל לבראן עדיין רודף אותו כדי לקבל את הספר. הוא רוצה אותו בכל ליבו, הוא חולם עליו, זה מה שהוא אומר לגמליאל במכתבים, בטלפון ובכל פעם שדרכיהם מצטלבות: "הספר שייך לי. אם לא תיתן לי אותו - אני אהרוג אותך. יותר גרוע - אני אגרום לך להצטער שנולדת." לא הפעם. גמליאל יודע שהוא עשה טעות, בכך שנתן ל"שותף השקט" שלו לקרוא את כתב־היד שבקושי התחיל. שיילך לעזאזל, שיחפש לו סופר צללים אחר. פה, בסיפור הזה, גמליאל מדבר בעצמו. הגיע הזמן.