עין הציפור 4: הנסון

פרק 1

הנסון עצבות חייזרית

אני אוהב את הפסיכולוג שלי, באמת, אבל האופן שבו הוא מקיש בעט על צד המחברת שלו בזמן שהוא מקשיב לי מרגיז אותי בטירוף.

אם הוא לא היה טוב כל כך בהקשבה, כנראה כבר הייתי חוטף את העט ודוקר אותו בצוואר.

סתם, אני צוחק.

אבל הייתי זורק את כלי הכתיבה דרך החלון הפתוח שמאחוריו בוודאות.

במקום זאת, אני פונה אל ההיגיון שלי ושוקל את האפשרות שמקור יכולות ההקשבה המדהימים שלו נובעים מהאופן שבו הוא מקיש בעט הארור הזה, ואם הוא יפסיק, הוא יהפוך לחסר תועלת... ואני מעדיף לא להתחיל את הכול מחדש עם פסיכולוג אחר.

מעולם לא טענתי שההיגיון שלי הוא הגיוני.

"אתה מוכן לדבר על אבא שלך?" הוא שואל.

דוקטור ראסל הוא הפסיכולוג שלי כבר שנתיים, ובכל מפגש קורה אותו דבר.

אנחנו מגיעים לנקודה טבעית שבה הוא שואל את אותה שאלה, ואני עונה את אותה תשובה.

"אולי בפעם הבאה, דוק."

"יום אחד תצטרך לדבר עליו," הוא אומר.

"אני יודע," אני עונה.

"תן לי משהו," הוא מתעקש. "דבר אחד קטן."

מחשבותיי נודדות חזרה לילדותי בברזיל והדבר היחיד שאני זוכר זה את אימא שלי בוכה. והרבה צרחות. אני מנסה לחזור אחורה יותר בזיכרוני.

"הידיים שלו היו רכות כשהוא החזיק את הידיים שלי למרות כל הפעמים שבהן פרקי האצבעות שלו דיממו," אני אומר.

דוקטור ראסל משרבט משהו במחברת שלו במהירות, וזה עוצר את צליל ההקשה של העט. ההערה שלי עוררה את הסקרנות שלו. זה כנראה הדבר הכי גדול שסיפרתי לו על אבא שלי.

אני מדבר על אימא שלי כל הזמן: על האדיבות והאינטליגנציה שלה, על הסיפורים שהיא סיפרה לי לפני השינה — שכללו קולות שונים לכל דמות ואביזרים — על הכאב שלה, על החבלות שאבא שלי גרם לה ועל כמה אני מתגעגע אליה... אבל אבא שלי? סלבדור חואן סראנו הוא לא אדם שאני מתגעגע אליו או שחשוב לי לדבר עליו.

"למה פרקי האצבעות שלו דיממו בדרך כלל?" שואל הרופא.

אני מותח את הצוואר. הכיסא הזה ממש לא נוח. קצות האצבעות שלי אוחזות במשענות היד הנוקשות בזמן שאני מהרהר בשאלה שלו.

"אולי בפעם הבאה, דוקטור," אני פוסק.

הדבר שאני הכי אוהב בדוקטור ראסל הוא שכשאני אומר שסיימתי, הוא לא לוחץ. הוא רק מהנהן בהבנה ומתחיל שוב להקיש בעט שלו.

"תצטרך לבטוח במישהו בסופו של דבר, הנסון," הוא אומר.

"למה?"

"כי אתה לא יכול לשאת את כל העבר האפל שלך לבד על כתפיך," הוא מטה את ראשו. "בסופו של דבר תזדקק למישהו שיעזור לך לשאת אותו."

אולי הוא צודק, ואולי לא.

אני נושא את עול הזיכרון על אבא שלי כל חיי בהצלחה, ואף אחד לא עזר לי עד עכשיו.

טוב, זה לא לגמרי נכון.

אימא שלי הגנה עליי מפני הזיכרון הזה עד שהיא לא יכלה יותר.

הפסיכולוג ואני לוחצים ידיים ונפרדים בתום הפגישה, ולאחר מכן אני חולף על פני פקידת הקבלה שלו בדיוק כמו בכל יום רביעי. הפגישה השבועית שלנו מתקיימת באופן קבוע בשעה עשר. למרבה המזל, הבוס שלי גמיש בעניין שעות העבודה. טוב, למען האמת, הרעיון שאתחיל טיפול היה שלו מלכתחילה.

אני מודה שיש לי תחושה שלא התקדמתי הרבה בפגישותיי עם דוקטור ראסל כי הדבר היחיד שהוא רוצה שאדבר עליו הוא הדבר היחיד שאני נמנע ממנו כמו מאש, ובכל זאת, הוא מאלץ אותי לחשוב אחרת על הרבה דברים.

בדרך כלל אני פשוט מדבר על העבודה, על הדייטים שכמעט לא קיימים ועל חמישים תרחישים שונים לעתיד שלי.

הוא שואל שאלות ומציע נקודת מבט שחסרה לי.

 

ברגע שאני מגיע לעבודה בסטודיו לקעקועים עין הציפור, אני שם לב לכך שכולם קצת בפניקה.

וויל מתרוצצת ממקום למקום, דרו איננה, הוק רץ החוצה מהדלת האחורית, ובכיסא של ג'ריקו יושב לקוח, אבל אקדח הקעקועים לא עובד.

"מה קורה?" אני שואל לעבר הכיוון הכללי שבו נמצאת וויל.

"אימא של הוק נפלה ושברה את הירך!" וויל צועקת בחזרה.

"אוי, שיט. היא בסדר?"

"נראה לי שכן, אבל דרו והוק נוסעים לבית החולים עכשיו ונראה מה יגידו שם. אני צריכה להתקשר לכל הלקוחות של הוק ולבטל את התורים שלהם, לאסוף את אווה מבית הספר בעוד שעתיים ולראיין שני מועמדים שאמורים להגיע בקרוב למשרות הפִּירְסרים," היא נושפת.

היא עומדת להשתגע. פאק, אולי גם אני, אבל אשמור את זה בפנים בינתיים.

אני מניח שגם החבר שלה, דרק, ממהר לבית החולים. לא רק שדרק הוא רופא ובן הזוג של וויל, אלא הוא גם אחיו של הוק.

בכנות, קורים כאן כל כך הרבה דברים, שלפעמים קשה לעמוד בקצב.

"תירגעי," אני אומר. "תני לי חצי מרשימת האנשים שאת צריכה להתקשר אליהם, וגם אאסוף את אווה מבית הספר ואשמור עליה בדירה למעלה עד שכולכם תחזרו. עדיף שתלכי לבית החולים אחרי הראיונות ותהיי שם עם כולם."

מכיוון שבימי רביעי יש לי את הפגישות עם הפסיכולוג, אני אף פעם לא קובע תורים מראש אלא מקבל רק לקוחות ספונטניים כדי שיהיה לי זמן לעזור לאחרים. וויל הייתה בחייהם של משפחת טאנר מילדות, אז אני יודע שהיא תרצה להיות איתם.

"אתה בטוח?" היא שואלת ומביטה בי בייאוש.

"כמובן," אני מחייך. "האישה הזאת היא יותר אימא בשבילך מאשר אימא שלך. לכי להיות שם בשבילה ובשביל הוק ודרק."

אחרי שהיא מסכימה בהיסוס קל, אנחנו חוזרים למשרד ומחלקים את רשימת הלקוחות של הוק להיום בינינו. הוא היה אמור לעבוד משעת הפתיחה ועד לשעת הסגירה על הרבה קעקועים קטנים, ולמזלנו, אנחנו מצליחים לדבר עם כל אחד ברשימה ולא לחטוף צעקות. אומנם אנשים עלולים להיות בלתי צפויים, אבל כמעט כל מי שקעקענו בסטודיו היה רגוע לגמרי.

"טוב, אצור קשר עם הפירסרים, אבקש מהם להגיע מוקדם ככל האפשר, ואחר כך אלך," וויל אומרת. "אתה בטוח שתוכל לאסוף את אווה?"

"כן, ברור," אני מושך בכתפיי. "אני יודע שדרו הכניסה את כולנו לרשימת האיסוף שלה כשהיא הייתה בהיריון עם נוקס, אז יהיה בסדר. רגע, אצל מי התינוק?"

"הוא במעון," היא אומרת. "הוא יכול להישאר קצת מעבר לרגיל, והם יאספו אותו בדרך הביתה. אם שניהם ייאלצו להישאר בבית החולים, אאסוף אותו בעצמי."

"מעולה. נשמע שבאופן כללי, יש לנו תוכנית," אני צוחק ויוצא מהמשרד לעבר אזור הקבלה בזמן שהיא מתקשרת למרואיינים. אין איש שיכול לאייש עכשיו את הדלפק הקדמי, אז אני מתיישב על השרפרף הגבוה, עונה לטלפון ובודק את לוח התורים של כל המקעקעים.

"היי, אחי," ג'ריקו קורא מהעמדה שלו. "זה התור היחיד שיש לי היום, אז אסתדר כשכולם ילכו."

"אוקיי, מעולה," אני קורא חזרה. "אני לא דואג."

אני יודע שהוא אומר את זה כי הוא עובד אצלנו רק כמה חודשים, אבל אני סומך עליו כי אני מכיר אותו הרבה זמן.

המלצתי עליו לעבודה כשהמשרה נפתחה.

אייברי, הבחור שג'ריקו מחליף, הוא אחד החברים הכי טובים שלי, אבל הוא פשוט הלך והתאהב במיליארדרית.

לא, אני לא צוחק.

עכשיו הוא מנהל את הסניף השני של עין הציפור בנאשוויל.

נכון, אייברי גר במרחק של כמה שעות נסיעה מכאן, בלואיוויל, וברור שג'ריקו הוא בחור מגניב... אבל אהיה הראשון להודות שאני מתגעגע לבחור הזה — למרות שאנחנו מדברים בהודעות בכל יום.