עכברים

א

בנוֹבי נאמר לנו שכבר כמה שנים לא קיימת תנועה סדירה של אוניות המגיעות לפְּלָטַמוּן. התיירות למקום גוועה, מחנה הנופש הצרפתי ״מדיטֶרָנֶה״ חדל לפעול, התוכנית להקים במקום יישוב של חווילות פרטיות לא מומשה, ובעלי הבתים המעטים, שנבנו לפני כמה שנים, חדלו לפקוד את המקום. היישוב לא חובר לרשת החשמל, גם לא לקווי המים, ולא זכה שייסלל בו כביש אספלט, כפי שהובטח. במונית נוכל להגיע לשם רק בשביל החצץ הצר המשופע במהמורות, וגם זאת רק אם יעלה בידינו לשכור אחת מהמוניות הממתינות למטה בנמל, ואם נגיע לעמק השווה בדבר מחיר הנסיעה, שמן הסתם לא יהיה נמוך בהתחשב במרחק שעלינו לנסוע – כשלושים קילומטרים. נוח יותר וקרוב לוודאי גם זול יותר יהיה לשכור שם למטה במרינה סירת מנוע או מפרשית תובלה ולשוט בה עד דְראגָה, שם נוכל לעגון קרוב אל החוף, בייחוד היום, כשהים שקט ואין משבי רוח.

עשינו בדיוק כפי שיעצו לנו, הפלגנו במשך פחות משעה במפרשית דייגים שמנוע הנפט שלה התנשם והתנשף בהותירו מאחור לשון דקיקה של עשן לבנבן. זה לא עלה ביוקר, ובעל המפרשית, לאחר שהסכמנו לעגון במפרץ קטן שבחוף עצמו, הניח קרש מהסיפון עד לאדמת החוף, ובעזרתו יכולנו לרדת אל הקרקע ולהעביר את מטעננו – סלי המזון ושתי מזוודות גדולות ובהן הבגדים. הוא אפילו תמך בידה של לֶלָה לבל תמעד. ליווינו אותו במבטנו עד שנעלם מאחורי הצוק, ומשנותרנו לבדנו בחנו את הסביבה. איש לא נראה על החוף. מולנו נמצא בית בנוי מאבן, מבנה מאורך, מסוג הבתים שלחופי הים. מימין לכניסה המקורה, מתחת לעץ תות ענק, ישב איכר זקן, דייג, לבוש מכנסי כותנה וכותונת דהויה ועל ראשו מגבעת קש רחבת תיתורת. הוא עסק בהטלאת רשת הדייגים שהייתה תלויה על ענף מאחוריו, ובחלקה נפרסה על ברכיו. הוא הביט בנו אך לא קם ממקומו, והיות שלא ידענו להיכן לפנות עם מטעננו הכבד, לא נותר לי אלא להניח את המזוודות ליד ללה ולפנות אליו. הוא חיכה שאגש אליו. מראהו היה זקן מכפי שנראה מרחוק: עור צווארו וזרועותיו היה קמוט, יבשושי, לבנבן ומתקלף.

״לבית אַנְג’וּס?״ שאלתי.

״שם, על הצוק. הראשון מבין השניים שאתה רואה. אבל הם לא נמצאים. כבר שלוש שנים שאינם באים.״

״אני יודע, אנחנו חברים שלהם. הם מסרו לנו את המפתח.״

״ומה איתם, לא יבואו?״

״לא. יש בעיות.״

״איזה בעיות?״

״תאונת דרכים.״

הזקן חדל להתעסק ברשת. עיתונים לא הגיעו למקום נידח זה, וכיוון שלא היה חשמל, גם רדיו לא היה יכול לשמוע. כאן, במקום המבודד, כמעט שלא הייתה לו הזדמנות לדבר עם מישהו.

״במכונית. הם איבדו את העובר ומירְיָנָה נותרה משותקת. בלי כיסא גלגלים לא תוכל לעבור את הדרך מהבית שלך לביתם. אנחנו באנו כדי לבלות את הנופש בביתם, לראות איך חיים פה, איזה מין בית זה ואם כדאי לקנות אותו. כמה מהחפצים שלנו נשאיר פה אצלך עד שנמצא דרך להעביר אותם לשם.״

״חכה רגע!״ קטע את דבריי ואילץ אותי להניח למטען ששלחתי יד לאחוז בו. ״בואו, כנסו אלינו להתכבד בטעימה לכבוד בואכם, עד שתספיקו להסתדר. ואתן לכם גם מכל מי שתייה. המים שתמצאו שם בצינורות, נועדו רק לכביסה ורחצה, בקושי אפילו לזה. כבר שלוש שנים שהבאר לא פעילה. נראה שגם היא נמלאה צפרדעים.״

גבו היה כפוף והליכתו שפופה. כמעט היה אפשר לשמוע את עצמותיו מתפוקקות. בפתח כותונתו נראו כתמי שיער לבן על בית חזהו הרפוס. עיניו היו בגון מי הים, היה לו שפם קצר ופניו נראו משורבטים בוורידים אדומים זערוריים. בידו האחת אחז במרפק שלי, בשנייה בזרועה של ללה, ובהישענו עלינו הוליך אותנו אל תוך הבית. האוויר הדיף ריח בהמות, ככל הנראה היה לו מאחורי הבית דיר ובו כמה עזים, אולי גם פרה וחמור. מתחת לסבכה, שממנה השתלשלו אשכולות ענבים שטרם הבשילו, ניצב צמוד אל קיר הבית ספסל אבן ארוך ירוק מטחב ולידו שולחן עגול. מתחתיו נראו כמה אפרוחים מהדסים לצידה של תרנגולת אחת, תרים אחר מזונם בחול וכמו בקלשונים קטנים מסיטים ומפזרים אותו בטופריהם.

״אם תחליטו לקנות את הבית, נהפוך לשכנים, אז בואו נערוך היכרות. גוֹסְפּאוָוה, יש לנו אורחים, מאנג’וס. תוציאי משהו לאכול. הגיע הזמן. גם אני כבר רעב.״

נכנסנו לחדר די גדול, מואר באור קלוש, למעשה המטבח, ובאמצעו ניצב תנור ענק. בתוכו דלקה אש שלהבותיה המרצדות נראו דרך הפתח העגול שבחזיתו. מאחוריו עמדה אישה בחולצה לבנה רקומה, חבושה מטפחת ראש וחגורה בסינר וטיגנה דגי דיונון במחבת. היא ניגבה את ידיה בסינר וניגשה לברך אותנו לשלום.

״תביאי משהו לשתות וגם תכיני להם שני מכלי מים, שיהיו להם לשתייה. לא נראה לי שהצנרת של אנג’וס ראויה לשימוש.״

״אתם חיים פה לבדכם?״ שאלתי כדי לפתוח בשיחה.

האישה ערכה לפנינו שלוש צלחות, שהניחה על השעוונית הממורטטת שכיסתה את שולחן המטבח הרבוע. לאחר מכן הוסיפה כוסות, כד יין מהול במים, מזלגות וסכינים. ללה ישבה ממולי, בצל. אף שאך בקושי ראיתי את פניה, ידעתי שהיא זועפת, שרויה במצב רוח רע וחשה עלבון בשל כל מה שעברנו.

״לבדנו, הזְקנה ואני. אנחנו בסדר וטוב לנו כל עוד אנו יכולים לקום בבוקר ולדאוג לעצמנו ולא זקוקים לרופאים. הצעירים משתעממים פה, אפילו בקיץ, כשהם מגיעים לביקור. בן אחד חי בגרמניה – הוא, אשתו ושני הילדים, והשני עכשיו בהפלגה, אי שם בסינגפור.״

״ושאר אנשי המקום? אם נחליט לקנות את הבית מאנג’וס, האם יהיו לנו שכנים נוספים?״

״בכוונתכם לרכוש אותו?״

״הם מעוניינים למכור והציעו גם לנו, מהם קיבלנו את המפתחות והזדמנות לראות אם המקום מוצא חן בעינינו. הם לבטח לא ישובו לכאן. הבית לא הביא להם מזל, כפי שאמרתי, ובדרכם חזרה אירע להם האסון.״

״מישוֹ!״ הזהירה אותי ללה ממקומה בצל, בלא שאראה את פניה. ניכר שחשבה כי בשל כוס המשקה כבר התחלתי לפטפט יותר מדי. היין היה באמת סמיך ואדום כהה, מדולל רק מעט במי הבאר או הצנרת. סעדנו את ליבנו בגבינת עזים לבנה יבשה עם פרוסות לחם שחור, ואת המזלגות נעצנו בטוגני דיונון עגולים. האוכל ערב לחכי, אך ללה הוסיפה לשתוק עד שהזקנה קירבה את השרפרף והתיישבה לצידה, כולה בלבן, עגלגלה וטובת סבר, כמוה ככבשה. על אף האזהרה לא יכולתי להתאפק:

״כל זה היה צירוף נסיבות אומלל. לפני שלוש שנים, לאחר שבילו כאן את הקיץ, בשובם הביתה אירעה התאונה וכל מה שקרה למיריינה. היא הייתה בחודש השישי להריונה, וקרוב לוודאי שבזמן הנסיעה נתקפה בחילה רגעית. היא ביקשה מדושאן להאט ולעצור ליד הברז שראתה בצידי הדרך. היא יצאה מהרכב ודושאן, בראותו שהיא פוסעת בצעד לא יציב, הלך אחריה כדי לעזור לה במקרה הצורך. ככל הנראה השאיר את המכונית במורד, וכיוון שמיהר להשיגה לא נעל כראוי את מעצור היד. הרכב החליק קדימה בדיוק כשמיריינה עמדה מולו. המכונית פגעה בה והפילה אותה, ואף שאנג’וס הצליח לעצור את המכונית ולמשוך משם את מיריינה, האסון כבר אירע, והתוצאות היו קשות. בבית החולים באוּז’יצֶה הוצא העובר המת בניתוח קיסרי, היא הועברה באמבולנס לבלגרד, ושם קבעו שעמוד השדרה שלה נפגע ושחלקו התחתון של גופה יישאר משותק לצמיתות. הם איבדו כל עניין בבית הזה, שלוש שנים לא הזכירו אותו, ועתה הם ככל הנראה זקוקים לכסף. בעיקר משום שבעקבות האירוע מיריינה קצת ירדה מהפסים. היא שותקת, כאילו שכחה לדבר. ואתה, מה דעתך?״

״באיזה עניין?״

״קניית הבית, כמובן.״

״בעניין זה עליכם להחליט בעצמכם לאחר שתראו את המקום ותבדקו אותו היטב. כפי שבוודאי ידוע לכם, אין פה מים למעט במאגר שלנו ומה שמצטבר בחורף מהמרזבים. מי מעיין או מים זורמים בצנרת לא יהיו פה בטווח הנראה לעין. עיריית נובי נותרה גם היא בלי מים ובלי כסף, ובעתיד הקרוב לא ישקיעו פה כלום. גם לא יחברו אותנו לרשת החשמל, כך שאנו משתמשים בגז לתאורה ובערב שוכבים מוקדם לישון. הדוור מגיע על אופנוע ומביא חבילות ועיתונים שנשלחים לכאן. פעמיים בשבוע נכנס למקום אוטובוס, ולי יש סירת מנוע, כך שבשעת צרה או אם יימאס לכם להיות פה ותחליטו לחזור, אוכל להעביר אתכם לנובי. בני הזוג אנג’וס הביאו מנוע המופעל בנפט, ובעזרתו הפעילו גנרטור שסיפק להם חשמל למאור, לטלוויזיה ולמקרר וגם למשאבה השואבת מים מהבאר, אבל איני יודע באיזה מצב הוא ואם הוא עדיין שמיש. בית שנותר מוזנח ללא בעלים שידאגו לצרכיו במשך שלוש שנים – פה זה פרק זמן ארוך. בתקופה זו יכלו להשתכן שם עקרבים, עכברים וחולדות, ואם באיזה מקום נוצרה לחות, עלול להצטבר גם עובש. הטיפול בכל אלה ידרוש מכם להשקיע עבודה ותצטרכו להיזהר כשתיכנסו פנימה, שלא תופתעו ותיבהלו, במיוחד הגברת.״

הגיע הזמן לצאת לדרך. עתה היה המטען שלנו, שכלל מזוודות וחבילות מזון, מונח בשמש הקופחת. הזקן ליווה את מבטי.

״אעזור לכם להעביר את החפצים. זה בסדר, אני עדיין יכול. התרגלתי לעבוד עם המשוטים ולמשוך את הרשתות, וזה עוזר לי לשמור על הכושר. לא תוכלו בעצמכם לשאת הכול וגם את שני מכלי המים, שיימצאו לכם כעזרה ראשונה. אתם הרי חברים של אנג’וס. הם קנו מאיתנו את האדמה, ואנו גם חייבים להם על שעזרו לנו בעניינים רפואיים. גם הוא וגם היא. האם גם אתם רופאים?״

״חלקית״, הצבעתי על ללה. ״כך גם הכרנו והתיידדנו עימם.״

הלכנו בדרך לאורך החוף ולאחר מכן פנינו לעלות בשביל הצר והרמוס שבין שיחים עבותים לרימוני בר. הדרך הוליכה לאורך סלעים בגובה של כשני מטרים מעל לפני הים. המים נראו שקטים, פניהם מרושתים קלות במשב הרוח הצפונית, שזה עתה החלה נושבת. המים הכחולים בהירים היו שקופים עד לקרקעית, שם ניכרו לעין צבירי עשב ים שכרבולותיהם התנועעו קלות. הזקן הלך לפנים שחוח, נושא את שתי המזוודות הצהובות, אחריו הלכתי אני, נושא שני צרורות גדולים ובהם השמיכות, שקי השינה ומצרכי המזון. אחרינו הלכה ללה, מחזיקה בכל אחת מידיה מכל פלסטיק מלא במים. מדי פעם פניתי לאחור לוודא שהיא מצליחה להתקדם בקצב שלנו. קשה היה לה עם מכלי המים שהתנועעו והתנודדו ומשכו גם אותה. היא נזהרה בלכתה, בודקת איפה לדרוך כדי שלא להיתקל באבן, והנחתי שברגל יחפה בסנדלים שטוחים היא חוששת מהכשת נחש. ידעתי שבעצם גם מצב רוחה הרע בולם אותה. מלכתחילה לא רצתה לבוא הנה. זמן רב התדיינו ולבסוף הסכימה רק כיוון שאני רציתי מאוד וגם כי זו הייתה הזדמנות, אולי האחרונה, לפתור כמה קשיים, להגיע להבנות מסוימות בינינו ולהציל את הנישואים שבהם רצינו ושאותם גם שנאנו חליפות, לפעמים גם בו זמנית.

הזקן נעצר והניח את המזוודות לרגליו. ניכר שהתקשה לשאתן אף שלא הודה בכך. הוא חיכה שנשיג אותו, אני וללה מאחוריי, שגם היא הניחה את המכלים במקום שבו נעמדה. כעת עמדנו שלושתנו על קרחת קטנה, שם התרחב השביל וגם הצמחייה הייתה נמוכה יותר, כך שהיה אפשר לראות היטב את חוף הים.

״הינה הוא!״ אמר הזקן והראה על בית שהגג שלו נראה לעין קצת מתחתנו.

במרחק מה, על הצוק עצמו, הלבין משהו שנראה כמגדלור שהוקם בראש צוק סלע שהתנשא מעל לים. בצד השני, מהיכן שהגענו, נראה כעת היטב המפרץ החולי הקטן, הבית הכפרי המאורך של הזקן, ומאחור קרוב לוודאי מה שמכונה חלקו הכלכלי של הבית: מטבח קיץ ושוקת לבני בקר שהחזיקו בעבר וגם כלובי רשת מברזל עם הנוצות שהתעופפו בתוכם.

מימין, בצל הזית, משוכה אל החוף, נראתה סירה צבועה באדום מונחת על שני מוטות, משוטיה מוטלים על חרטומה המעוגל.

״הבניין הזה, בראש הצוק?״

״פעם זה היה מגדלור, ובמשך זמן מה אני תחזקתי אותו. אלוף משנה בדימוס שיפץ את הבניין, הכשיר אותו למגורים והשתכן בו. הוא יהיה השכן הראשון והיחיד שלכם. בזמנו ביקשה עיריית נובי לבצע חלוקה של שטח הצוק, למכור את המגרשים ולהקים שם בתים לתיירים. כך הגיעו לכאן אנג’וס וגם האלוף משנה, בעקבות מודעה בעיתונות. אך לימים התברר שלעירייה אין די משאבים לסלול כביש אספלט ועוד פחות מכן לספק צנרת מים. מה גם שהתברר שאין די מים בנמצא. בדיקת מקורות מים שערכה העירייה העלתה חרס – אלה שהובאו בחשבון הוכחו כחרבים, ואלה שנמצאו היו מלוחים ולא ראויים לשתייה – ולאחריה היא נאלצה להגביל בקיץ את השימוש במים לתושבים הוותיקים וגם לבתי המלון.

ירדנו עד הבית והנחנו את הצרורות. לפנינו הייתה דלת נעולה, אטומה, בצבע אפור. עתה יכולנו לסקור תחילה את הסביבה ואז לפתוח את הדלת ולהיכנס. הזקן עמד לעזוב.

״יש לכם מפתחות, ואת החפצים תוכלו להכניס פנימה בכוחות עצמכם לאחר שתתמצאו קצת במקום. ואם תזדקקו למשהו, אתם יודעים איפה אנחנו, ובשביל שהגענו בו זה לא רחוק. האישה ואני נמצאים תמיד בבית. תוכלו גם לקרוא לנו בקול מהמקום שבו עצרנו למנוחה. שקט פה ואם אין רוח חזקה והים לא מתנפץ ברעש אל החוף, אפשר לשמוע היטב. שמי איווֹ, ושם אשתי גוספאווה.״

״ובכן?״ אמרתי כשהתרחק הזקן ונותרנו לבדנו.

״ובכן?״ חזרה ללה בקול עמום, כעין הד, והתיישבה על אחת המזוודות.

השעה הייתה אחת־עשרה בערך. המיסטרל הלך והתחזק,1 מרשת את פני הים שגליו נראו מכים בחוף מתחתנו. כאן, בגובה, הניעה הרוח את ראשי החורש הים תיכוני שגדש את אזור החוף.

התחלנו לסרוק את הבית. ביסודו של דבר זה היה בית מרובע. בבדיקה על פי מספר הצעדים ניתן להעריך שרוחבו ואורכו הסתכמו בכשמונה מטרים. הוא נבנה מאבן שנכרתה מן המחצבה הסמוכה, ורדרדה, בעיבוד גס. קורת גג מבטון שהתנשאה בין הקירות ומעל לדלת, יצרה מבוא קטן, שבו היה אפשר לשבת בצל או לחסות מפני הגשם. אף שהגג היה גבוה כראש מגדל, הוא צויד במרזב אחד ויחיד, שהזרים את מי הגשם אל באר מכוסה בלוח בטון כבד. משלושת צידי הבית נפרצו בקיר חלונות לא גדולים, כפי שנהוג במחוזות הים התיכון, הברוכים בשפע אור ושמש, ובחום הקיץ יש לדאוג לקרירות הדירה ולרוח פרצים. המפתן היה מרוצף בטון, ושביל בטון ברוחב כשני מטרים הקיף את הבית מכל עבריו, וכעת כיסתה את פניו רקבובית – עלווה שנשרה במשך שלוש השנים שבהן לא פקד איש את המקום. לא ראינו שחלקת האדמה סביב הבית מגודרת, וגם לא היכן גבול הנכס שבבעלות חברינו בעלי הבית. אם נחליט לקנות את הבית ויהיה צורך להיוודע, נוכל לשאול את הדייג הזקן, שבהגיענו לכאן זיכה אותנו בקבלת פנים אדיבה.

החורש שהקיף את הבית מכל עבר, היה כה סמיך עד שלא היה בנו רצון וגם לא די אומץ להבקיע את דרכנו בסבך שלו, והקרקע הסלעית, ככל שיכולנו לראות, הייתה משופעת במהמורות ובאבנים מתגוללות. בעלי הבית נטעו כמה עצי פרי, בהם עץ זית זקן, שפריו המשחיר מעונת אשתקד נראה כעין גללי עזים שנפזרו על פני האדמה. העצים הוקפו בסרפדים ועשבי פרא, שהפכו ככל הנראה גם הם לחלק מהצמחייה הפראית. שיחי הרדוף הנחלים עמדו בשיא פריחתם באדום עז ובלבן צחור כשלג. אם אימאס עלייך ואם יימצאו די עלים, אמרתי ללֶלָה, שליוותה אותי במורת רוח בשעה שהקפתי את הבית בעין בוחנת, תוכלי להרעיל אותי ואפילו עוד כמה בעלים לעת מצוא. היא ענתה בחיוך חמצמץ ואמרה שהיא אכן עשויה לעשות זאת אם אמשיך בבדיחות חסרות טעם. מאז שיצאנו לדרך, שאני צידדתי בה והיא בעיקרו של דבר התנגדה, הייתה מצוברחת, ומשום כך אבד לי החשק להוסיף ולהתלוצץ ונאלמתי דום. התבוננתי בה: הרוח שפיזרה את שערה, הרחיקה אותו מפניה וחשפה את צווארה הארוך והדק. ביום וחצי זה שבו עשינו יחדיו את דרכנו כבר שזפה השמש את עורה והעלתה לפני השטח את גון פניה המקסיקני הצהוב כהה או החום בהיר. החולצה השחורה קצרת השרוול והחצאית הסגולה נמתחו סביב גופה; ניכרו היטב קווי המתאר של שדיה, העייפים כבר ורפויים קמעה; רגליה הארוכות, ובד החצאית הרחבה שהצמידה הרוח בין ירכיה. כך, במבט מן הצד, עדיין הייתה יפה או לפחות ניכר שהייתה כך פעם, בטרם השיגו אותה השנים וחרצו את צווארה בהעניקם להופעתה חזות יגעה, שפופה במקצת.

סמוך לבית, מצד הים, הוביל שביל צר, שנועד לאדם אחד, לעבר הצוק והמגדלור לשעבר, שבו, לדברי הזקן, התגורר כעת שכננו היחיד, אלוף משנה בדימוס, שטרם הכרנו. למטה, בצידו הימני של החוף, משם הגענו, ראינו את הזקן מתעסק בסירה שחנתה על החול, קרוב לוודאי כדי לטפל בה ולחדש את צבעה לעונה זו. כעת יכולנו לפתוח את הבית ולהכניס פנימה את המזוודות והצרורות שהונחו במבוא הקטן.

המפתחות היו בכיס המכנסיים. ארבעה או חמישה אם סופרים גם את הקטן שבהם, שככל הנראה נועד לאחת השידות הקטנות או למנעול הבאר. כולם היו מצופים בחוט ניילון דק וחזק, שנכרך בגליל רשת דייגים, כדי שייראה לעין היטב ואפילו במים לא ישקע אלא יצוף על פניהם. הדלת הייתה נעולה בשני מנעולים: העליון, קטן יותר, במנעול למפתח ״ורטהיים״ הדק, והשני, מתחת לבריח, במנעול פשוט, גדול. הכנסתי את המפתח הקטן בחריץ הדק של בית המנעול וסובבתי קלות. נשמע צקצוק המנעול, ובה בעת, מאחורי הדלת, עלו רחשים ואוושת התרוצצות של אלפי רגליים קטנות דקיקות.

שלפתי את המפתח, נעצרתי קמעה והעפתי עין בללה. גם היא שמעה זאת והביטה בי. כאילו נמצא מישהו בבית או שרק נדמה לנו כך בגלל רחשי הרוח בעלוות ההרדוף ורימוני הבר. לאחר מכן הכנסתי את המפתח בפתח המנעול השני, הגדול יותר, וניסיתי לסובבו. זה לא הלך. המנעול, שזמן רב לא נעשה בו שימוש, החליד מחמת הלחות במקום הזה, ולא היה אפשר לסובבו על אף הכוח שהפעלתי עליו. ניגשתי לשיח הקרוב לקטוף זרד. יבש מדי היה וגם הוא לא נעתר למאמציי. על האדמה מצאתי פיסת ברזל חלוד, שריד מימי הבנייה, אחזתי בו והשחלתי בפתח המנעול, בניסיון לסובב אותו.

״המפתח יישבר בתוך המנעול״, אמרה ללה, שהתבוננה בהתעסקותי.

״גם אני חושש מזה.״

״ואז, מה?״

״ואז לא נוכל להיכנס ונישן פה, בחוץ, מתחת לגגון.״

״בחוץ? שאיזה נווד יתנפל עלינו בלילה? או שנחשים יכישו אותנו ויעקצו אותנו נמלים או עקרבים?״

״יש לי אקדח, כידוע לך. ולקחנו גם שקי שינה, לכל מקרה. ובכלל, בואי נבדוק שנית. לא צריך לקטר מראש.״

בזהירות, מתוך הפעלת לחץ הדרגתי בכף ידי חזרתי על הניסיון עד שהמנעול נכנע בבת אחת וצקצק פעמיים רצופות. מבפנים חזר ונשמע רחש השאון שהעלה בדעת זרמי מים ניגרים, הסוחפים החוצה את כל רהיטי הבית. הפעם, כמתואם עם צקצוק המנעול, נשמע הרחש בפנים חזק יותר מאשר בפעם הראשונה.

״מה זה?״ שאלה ללה.

״לא יודע.״

״אני רואה שאינך יודע. אני שואלת אותך מה זה יכול להיות.״

״אם זה לא רק נדמה לנו, אם לא מדובר בהזיה משותפת, כנראה שרוחות כלשהן השתכנו בבית במשך שלוש השנים שבהן לא פתחו אותו. אבל בואי ונראה.״

לחצתי על הבריח ואט־אט, בזהירות, פתחתי את הדלת. ללה, על כל צרה שלא תבוא, נסוגה כמה צעדים לאחור. אם אכן מצפים לנו בפנים נחשים ארסיים, הרי אותי הם יכולים להכיש. בלי לתת דעתה עליי היא שמרה על עצמה. מן הסתם נקרתה לה הזדמנות להיפטר ממני בקלות. ובכלל, הייתי גבר, משמע שנועדתי לצעוד בראש כקצין בעת מתקפה על חפירות האויב.

״זהירות!״ נשמע בכל זאת קולה, אך הייתי אומר שיותר כמחוות נימוסין, כניסיון לעשות משהו שישתף אותה בפעילות.

״יש לך זריקות מוכנות נגד ארס נחשים?״ שאלתי בפנותי אליה.

״יש״, אמרה ברצינות גמורה. ״הן פה בתיק שלי.״ זו הייתה מיומנותה כרופאה. בבלגרד דרשה שניקח עימנו גם את הנסיוב הזה.

בתוך כך המשכתי במאמציי לפתוח את הדלת, קמעה קמעה. ברגע מסוים חזר ונשמע הצקצוק, הפעם קצר וחרישי יותר, והדלת נפתחה לרווחה. לעין נגלה חלק מהפרוזדור המרוצף באריחים אפורים ואחריו, בעומק – חושך גמור. לפרוזדור לא היה חלון, וככל שיכולתי לראות מבחוץ, משהתרגלו עיניי לחושך, היו בו ארבע דלתות. חלפו רגעים אחדים; שום דבר לא הגיח מן הפרוזדור. שום דבר חי, רק מין ריח לא נעים. המקום הדיף ריח מוכר, מן העבר הרחוק, ממחוזות הילדות, ונדרש לי זמן עד שזימנתי את הזיכרון אל המודעות. בפנס כיס הארתי את עומקי הפרוזדור, אלומת האור נעה על הרצפה. לא היו שם נחשים ולא עקרבים, רק כמה גללים זעירים, קצת יותר גדולים מזרעי הפרג או צמח אחר. אבל אני כבר ידעתי במה מדובר בעצם, ואף על פי כן לא אמרתי דבר לללה, שהוסיפה לעמוד בחוץ, במרחק מה. בצעד החלטי ונועז נכנסתי פנימה ופתחתי את הדלת הקרובה הראשונה. היא לא הייתה נעולה ונפתחה על נקלה, אך אוזני קלטה שוב את אותו רחש קל, ולאור הפנס ראיתי איך משהו מתנועע על הרצפה ונעלם אל מתחת למיטה. בצעדים ארוכים, משוחררים, ניגשתי אל הקיר מנגד, פתחתי את החלון ואת כנפי תריס העץ הכבד, וכאילו אור נדלק בתקרה, והחדר הוצף באור יום.

זה היה חדר שינה, אבל הייתה בו רק מיטת יחיד. או שנאמר שזה היה חדר המגורים, ובו שולחן מרובע, ארבעה כיסאות שניצבו באמצע ומימין מיטת עץ פשוטה, כעין ספה שנועדה למנוחה גם בשעות היום, זו של אחר הצוהריים. הקירות היו מסוידים בלבן, מטויחים ככותלי מנזר ביד גסה, ללא תמונות או קישוטים. על התקרה מנורת נחושת באהיל ירקרק. לצד הקיר, מול המיטה, שני ארונות קטנים, נמוכים, מחוברים. המיטה מכוסה בשמיכת טלאים כפרית אדומה. על הרצפה לא נפרסו שטיחים כשם שעל החלונות לא נתלו וילונות. הכול נראה פשוט, כולל רק את החיוני ביותר, כאילו נועד רק ללינת לילה ולאו דווקא לשהייה בשעות היום. וזאת בעונת הקיץ שכן במקום לא היה תנור חימום, גם לא ארובה. אשר לחשמל – ידעתי שעדיין לא הותקן בכפר.

משב מן הים החדיר לבית רוח פרצים, בין החלון לדלת, וזו שאבה החוצה את האוויר העומד, לעבר ללה שעמדה שם מצפה שאקרא לה.

יצאתי והזמנתי אותה להיכנס פנימה.

״כנסי!״ אמרתי והלכתי לפניה, אוחז בידה. ״הביטי!״ הראיתי לה את רצפת החדר.

״חול!״ נדהמה. ״איך יכולה הייתה הרוח לשאת את החול מהים לכאן ולהחדיר אותו אל תוך הבית דרך החלון הסגור?״

״זה לא חול. זו עכבריידה.״

״מה?״

״צואת עכברים. במשך שלוש השנים שאיש לא פתח את הבית, הם השתכנו בו. איש לא הטריד אותם, והם חוללו פה כאוות נפשם והיו עסוקים באורגיות שלהם.״

״אוף!״ נרעדה וכבר פנתה לצאת, מבטה נעוץ ברגליה, מקפידה שלא לדרוך על מה שנפזר על הרצפה. ״אני יוצאת, שאם לא כן אקיא.״

״בסדר, אני אפנה את זה. חכי שם במבוא.״

בפרוזדור, מאחורי הדלת, מצאתי מטאטא ויעה והתחלתי לנקות את החדר והפרוזדור. טאטאתי ביסודיות, מקפיד להשחיל את המטאטא אל מתחת למיטה ולארונות הקטנים.

בצאתי בפעם הראשונה כדי לפנות את הזבל ישבה ללה על המזוודה הצהובה שלי והתבוננה בים, מתמסרת לרוח שהניעה את שערותיה והידקה אל גופה את בד החצאית הקלילה. היא נראתה צעירה ויפה יותר והייתה מודעת לכך. בי לא טרחה אפילו להעיף מבט.

בבית נמצא חדר נוסף, מרוהט באופן דומה, ורק לפי המראָה שהייתה תלויה על הקיר, היה אפשר להניח כי זה האגף הנשי, וכי בעלי הדירה כבני זוג מן הסתם לא ישנו באותו חדר. לאחר מכן, מן הצד הנגדי, נמצא חדר המקלחת המרווח, מרוצף באריחי קרמיקה תכולים בהירים, ובמקום האמבט כעין בריכה קטנה, חצובה ברצפה. בארון הקטן מעל לכיור מצאתי סבון וכמה שפופרות עם משחות ושמנים לשיזוף וכן מכל תרסיס ריחני, שבו ריססתי את המקום. הגרוע ביותר היה במטבח, שם הותירו העכברים שממה משזללו כל מה שיכלו להשיג. ניכר כי מסיבה כלשהי עזבו הדיירים באופן פתאומי, קטעו את הנופש, בהותירם על השולחן כמה מצרכי מזון ובלא שסגרו את הארונות בטרם יעזבו את המקום וייפטרו מכל מה שעשוי למשוך אליו עכברים, חרקים ורמשים למיניהם. שקי הקמח והסוכר היו מחוררים, מכורסמים ומרוקנים, וכמוהם כלי הפלסטיק שבהם אוחסנו האורז והמקרוני. את השיירים השלכתי לדלי שעמד מתחת לשולחן, שהערכתי כי הוא עשוי לשמש אותי גם לחפצים גדולים יותר, מאחר שהעכברים, משזללו כל מה שיכלו למצוא על נקלה ושטעם להם יותר, כרסמו בשיניהם החדות גם את הפלסטיק הקשיח ואפילו בדופן הדלי הותירו כמה חורים. משלא נמצא להם עוד כל דבר מאכל, אך הם נזקקו לשייף את שיניהם הצומחות, כרסמו עד דק גם את הכבלים שהובילו מן המתקן האלקטרוני, מהמקרר והתנור עד לגנרטור הקטן שהותקן בחוץ, מאחורי הבית מתחת לקורת הגג, ושימש עזרה ראשונה עד שהמועצה תחבר את הכפר לחשמל, כפי שהובטח זה מכבר. לפיכך, במשך שהייתנו במקום נוכל להשתמש רק במנורות הנפט, ומים ניאלץ להביא ממאגר המים שבבית הדייג האדיב הגר למטה ביישוב. ניאלץ לוותר על שימוש במקרר ולהסתפק במשקאות פושרים. יכולנו להשתמש עוד רק במחציתו השנייה של התנור, שהופעלה בגז, מאחר שאת צינור הגז החזק דיו לא הצליחו העכברים לחתוך. בדקתי: במכל הגז מתחת לשולחן נותרה כמות של גז; את שני גופי החימום הדלקתי בגפרור, וכיביתי.

בצאתי שנית עם הדלי המלא במה שאספתי כשניקיתי את המטבח, לא נראתה ללה במבוא. את כל האשפה השלכתי לתנור קיצי קטן בנוי בקיר, שנועד לשרפת שיירים, והעליתי בו אש. עשן סמיך עלה מהמקום והיתמר לגובה, לעבר השמיים, שם פיזרו אותו זרמי האוויר במרומים. נראה כאילו סימַנּו לאוניות שחלפו שפה, בשממה הזו, נמצאים שני יצורים חיים שעלו על שרטון ועתה הם מבקשים עזרה.

חזרתי לבית. עתה היו המטבח, המקלחת, הפרוזדור ושני החדרים – כל חללי הבית – נקיים דיים, החלונות פתוחים והמקום מאוורר. כעת היה אפשר לגור פה, גם אם לבד ובתנאים פרימיטיביים במקצת – ללא מקרר, ללא אור חשמל, בלי טלוויזיה, בהקשבה רק לרדיו טרנזיסטור קטן על בטריות, בעיקר לחדשות, כי לא היו עיתונים – וכך להעביר כחמישה־עשר יום, אולי שלושה שבועות. קצת באווירת רובינזון קרוזו, אם הכול יישאר כך, שום דבר לא ישתנה וכל דבר חדש או בלתי נעים לא יקרה. מדי בוקר אלך בשביל הצר שבין הצמחייה הים תיכונית בדרך המובילה לנמל הקט, עד לבית הדייג הזקן, שבאחד מאגפי ביתו החזיק חנות קטנה, כדי לרכוש מצרכי מזון בסיסיים: לחם, חלב וגבינה, ולו גם מחלב עזים. אאסוף משם את הדואר וגם עיתונים, אם יגיעו ברכב כלשהו. את היום נבלה ברחצה בים, בשיזוף, קוראים בספרים שהבאנו היות שאני מניח שאת הספרים שהותירו בעלי המקום בצאתם, לבטח כרסמו העכברים במשך שלוש השנים. כזה הוא בעצם גורלו העגום של כל מה שנכתב או נדפס על נייר וראוי שישמש לי מוסר השכל. אם זה יסתכם בכך. שכן חשתי שאינני לבדי בבית; בשעה שעבדתי בו וגם כעת משניקיתי וסידרתי, היה לי רושם שעיניים כלשהן מתבוננות בי ומלוות כל תנועה שלי. את פרש העכברים ניקיתי, אבל היכן נעלמו הם עצמם? לא הרגתי אותם, אך הרי לא יכלו או לא רצו לברוח ולהתרחק מהמקום שבמשך זמן רב כל כך, לחלקם מיום הולדתם, שימש הבית האחד והיחיד שהכירו. הם שוכנים לבטח אי שם במקום זה, חבויים במקומות המסתור הכמוסים שלהם, אי שם מתחת למיטה, מתחת לשידות הקטנות, במטבח מתחת לתנור ולמקרר, ומשם אורבים, מצפים שנסתלק, והם ישובו למקומם ויהיו חופשיים לעסוק בשעשועיהם.

עתה הגיע הזמן לטפל במזוודות ובצרורות, שנותרו במקום המוצף שמש שבפתח הבית. הכנסתי אותם אחד אחד, הנחתי בחדרים, שאחד מהם הועדתי לללה ולי, בתקווה שכעת, ביום, בעודנו כאן, לא יעזו העכברים להתנפל. אחרי כן יצאתי לחפש את ללה.

היא לא נראתה בקרבת הבית. גם לא ענתה משקראתי בשמה. הסתכלתי בכיוון הים, בקצה החוף, שם הייתה הצמחייה דלה יותר ואפשרה לראות את הנוף. גיליתי שביל הליכה צר שבו השתמשו הבעלים בעבר כדי לרדת לחוף, וכעת הוא טבל בצמחייה ים תיכונית עבותה. ללה הייתה למטה, שכבה על משטח סלעי והשתזפה עירומה, שרועה על בטנה וראשה פונה לים. פה למעלה היה לה חם מדי והיא החליטה להתרחץ, ירדה בזהירות לאורך הסלעים המכורסמים בשיני המים, שהותירו בהם זיזים חדים. דממה גמורה שררה, במקום לא הייתה נפש חיה. היא לא ידעה אם מישהו מתבונן בה, ואני לא יצרתי קשר כי לא רציתי להפריע ובקולי לשבש את החיזיון. נדמה לי שאני שרוי שם בימי קדם, בהלָּאס העתיקה ומתבונן בנאוסיקה היורדת לים.2 גבוהה ותמירה הייתה, בנויה לתלפיות, גופה שמור על אף השנים שנתנו בו את אותותיהן. אולי דווקא הן יצרו את היופי והחמדה שבמראה אישה כבר עייפה במקצת, והעניקו לעורה גוון זהבהב כעין יין ישן נושן או שמן מזוקק בבקבוק מאורך מופז באור השמש. מתחת לעור בצבצו עצמות הכתפיים וקווי מתארן של קשתות הצלעות, עם המקומות הבהירים יותר בקצות הירכיים, שקודם לכן היו מכוסים בחלקו התחתון של הביקיני, כאשר השתזפה בו. שדיה התנועעו קלות ברדתה אל המים, שהיו שלווים לגמרי, נושקים לחוף ברחש קל בלבד. יפה ומרגש היה להתבונן בה כך, בלתי נראה, ובאופן בלתי מודע פניתי ללכת לקראתה דרך החורש, פסעתי רק כמה צעדים ונעצרתי.

מה בעצם רציתי? הייתי אשם באי־ההבנות בינינו ובהתנגשויות התכופות שליוו אותנו אפילו עד הנה, בשממה הזו, היכן שאין איש מלבד שנינו וגם לא איש זולתנו שנוכל להאשימו. מדובר באי־שקט פנימי, בהיותנו לא מרוצים מעצמנו, במיוחד כחלוף השנים לעינינו, כשבדומה לרוח הן מסירות מעימנו את שכבת העלווה הנושרת ראשונה וחושפות את פני הקרקע מתחת לרגלינו. הייתי מוכן להתחרט, לשאת באשם, הרגשתי כלפיה כעין חמלה מהולה בתשוקה. חשק לחבוק את מותניה ובכף ידי להטות את ראשה אל כתפי.

בדרכי כמעט שמעדתי, כשהסטתי את הרגל ושרוול המכנס שלי נתקל בפקעת תותים, שממנה נחלצתי. בינתיים הצליחה ללה לרדת לים, ובעודה מקפידה לא להיתקל באחד מקיפודי הים שנראו על הסלעים, הטילה עצמה למים והחלה לשחות שחיית חזה. המים ניתזו, חבקו אותה, והיא שחתה בהם אט־אט, בדומה לצלופח, כשגופה מתפתל במים הצלולים, השקופים, התכלכלים. משהזדקפתי ופניתי לחזור על עקבותיי, מתגבר על רצון שעלה בי לרדת עד לסלע, לאסוף את ערמת הבגדים שהותירה שם ובמעשה קונדס לאלץ אותה לשוב הביתה עירומה כשפניה ושדיה מופנים אליי – העפתי מבט לעבר המגדלור ובין עצי המחט הירוקים הבחנתי בדמות אדם, שכמוני נסתר מעין רואים, מתבונן בעיני הזר שלו בחיזיון שלתומי חשבתי כי הוא שייך אך ורק לי.

הוא לא שם לב שהבחנתי בקיומו. ניכר בו ששאף אל קרבו את החיזיון שהיה עד לו מבלי לשער כי מישהו רואה אותו, וכי תחושתו למראה האישה העירומה, שלהבדיל ממני לא הייתה מוכרת לו, הייתה שונה משלי. חבוי בין השיחים נהנה גם הוא ממראה עיניו, ובעוד ללה עושה דרכה לעבר ערמת הבגדים וכבר מטפסת על צוק הסלע כשפניה פונים אלינו, שדיה חשופים והמים הנוטפים מהם זולגים במורד בטנה ונעצרים אי שם ביער השיער השחור שבגבעת ונוס – המתבונן החשאי, מן הסתם שבע רצון, השתופף מתחת לשיח, הוריד את המשקפיים השחורים מהמצח וכיסה בהן את עיניו, כאילו ביקש להסתתר מעין רואים. עטופה במגבת תכולה גדולה התלבשה ללה. לא נותר עוד מה לראות. גם אני השתופפתי כדי שהזר לא יבחין בי, עתה משעיניו לא היו מופנות עוד מטה, לעבר הים. זה היה כאילו הייתי אני המציץ, זה המתבונן באשתו בחיק גבר זר. נכלם קמעה עליתי הביתה והתחלתי להתעסק בענייני הדירה, משים עצמי כאילו כלל לא יצאתי החוצה שכן לא רציתי שללה תשים לב שיכולתי לראותה רוחצת בים.

במקרה, ואולי שלא במודע, התחלתי לסדר את החדר שהועדתי לללה. מזוודתה הגדולה והתיק החום שלידה היו מוטלים באמצע החדר, על רצפת העץ הצהובה, בדיוק כפי שהנחתי אותם. אבל לא רק הם. בקצה זרבוביתו הקטנה המחודדת, שהתנועעה ברעד קל כשהיא מגששת סביב החפצים החדשים המשונים, נראה עכבר קטן אפור, אֶרֶך־זנב, מרחרח סביבם ומתחקר את מה שאולי הותירו פה כדי שבהיעדר מזון נוסף ומשובח יותר יימצא לעכברים שלל חדש.

הופתעתי אף יותר מן העכבר. הוא נשא את ראשו הקט, פנה אליי והתבונן בי בסקרנות, כמעט בעליצות. ניכר שהוא מאשר שאני, כמשביר העכברים, מחויב לדאוג להם, ולבסוף, לאחר זמן רב כל כך, להכניס שוב פנימה מצרכי מזון טריים, היות שהוא והחבורה שלו נזנחו שלא בצדק ובאופן כמעט בלתי אנושי עד שנאלצו לכרסם אפילו את הפלסטיק הקשיח חסר הטעם, משזללו זה מכבר את המזון הטוב, הטעים, שדיירי הבית הקודמים הותירו להם במטבח. או שהוא עצמו, כַנועז והאמיץ שבהם, אולי אפילו ראש השבט, היה מחויב לרחרח ולחקור ראשון את מה שהובא לכאן.

לאט, בלי לזוז מהמקום, אחזתי בידי האחת במטאטא השעון אל דופן הדלת, כשבכוונתי להניפו ולחבוט בעכבר הקטן.

לא הספקתי. כוונתי סוכלה בצרחה ששמעתי מאחוריי, סמוך לאוזני. נרעדתי ומופתע פניתי לאחור. מאחורי גבי עמדה ללה, לבושה, בשיער רטוב, כפי שחזרה מלמטה מהרחצה בים, ובנעלי הגומי נכנסה חרש הביתה. משהחזרתי את מבטי אל החדר, העכבר נעלם. אל נכון נבהל מהצרחה וחזר להסתתר מתחת לארון. ידי נותרה אוחזת במטאטא הקש הממורט.

״מה יש לך? מה את צורחת? ועוד ישר לאוזן.״

״עכבר!״ אמרה. ״לא ראית אותו?״

״ראיתי. לכן לקחתי את המטאטא. אלמלא צעקת, הייתי מכה בו.״

״אז מה נעשה עכשיו?״

״לא יודע. נצטרך לנקוט צעדים. כנראה שהוא אינו היחיד, שהבית מלא בהם. הם הסתתרו מפנינו והם חבויים במסתור שלהם. אסור להשאיר את החפצים כך על הרצפה, ללא השגחה.״

״גם אני לא מעזה להישאר פה איתם. ועוד פחות מכן פה בחדר, לשכב במיטה. לא הייתי מסוגלת להירדם.״

הוצאנו את החפצים והעמדנו אותם שוב בפתח הבית. התקנתי עבורה את הערסל מתחת לקורת הגג, בצל, ומתוך המזוודה שלפתי ספר והנחתי בו.

״הינה, עכשיו את כמו מלכת אפריקה בפתח הבקתה שלה בסרט שצפינו בו שנינו בבלגרד לפני שיצאנו לדרך. חסר רק משרת אפריקני גבוה שיצנן אותך במניפת עלה תמר ויגרש את הזבובים והיתושים, שלא ייגעו בעורך.״

לא אמרתי מילה על מה שראיתי זמן קצר קודם לכן ועל האיש שהתבונן בה בגנבה כשרחצה בים.

״אז מה החלטת לעשות?״

״ארד למטה, למפרץ, אל הדייג הזקן, שהבוקר קיבל את פנינו באדיבות כזאת.״

״למה? מה הוא יועיל לך?״

״אולי יש לו חתול, מלכודת או רעל עכברים. קרוב לוודאי שאנחנו לא הבית היחיד בכפר שיש בו עכברים.״

״ומה אני אמורה לעשות?״

״לשכב בערסל, לקרוא ולחכות שאחזור מהציד.״

יצאתי בדרך שבה הגענו הבוקר. תוך כדי כך נעצרתי במקום שממנו נראה הבית וסקרתי מאחור את הצוק, שעליו ניצב המגדלור לשעבר: מבנה אבן עגול, שהוקם עוד בימי שלטונה של אוסטריה, איתן, כאילו בנו מבצר למקם בו את הכָּנים  להצבת התותחים. לעין נראתה דלת הברזל, צבועה באדום לשם הגנה ממי הים ומלחות הים המלוח. שני חלונות שתריסיהם החומים סגורים, וחלק מהשלישי, שבדופן המבנה. הגג ישר, מוקף בגדר עגולה שממנה התנשא צריח מופנה אל הים, שבו המגדלור, ולצידו מדרגות שבהן טיפס שומר המגדלור, כאשר נהג עדיין לאותת לאוניות ולהזהירן מפגיעת השוניות התת־ימיות. עוד נראה שם תורן שבראשו התנוסס דגל לבן ועליו גולגולת, סמל שודדי הים. לא יכולתי להבחין באדם שהניף את הדגל.

את הזקן מצאתי באותו מקום, מתחת לעץ התות. הוא ישב בכיסאו והטליא את הרשת, שבחלקה הייתה מוטלת בחיקו. דלת הבית הייתה פתוחה ושם, ידעתי, עסקה אשתו במלאכתה.

״מה נשמע?״ קידם את פניי. ״יותר מהר לרדת משם, מאשר לעלות מפה לשם.״

״רע! הבית שורץ עכברים.״

״טוב שלא חולדות. הן יותר גדולות ומסוכנות. נראה שהבעלים השאירו מזון בבית. הם יצאו לדרך באופן פתאומי ולא זכרו לסלק את שאריות המזון. לא היה להם זמן לטפל בזה.״

״באתי כדי לשאול מה עליי לעשות ואיך להיפטר מהם. אולי יש לך חתול שתוכל להשאיל לי?״

״אין לנו. אנחנו לא מחזיקים חתולים, כדי שלא יתרבו בכפר.״

״מדוע? האם אין גם אצלכם עכברים, שהחתולים יכולים לצוד?״

״לא, הם יותר מדי עצלים והתרגלו למזון הדגים. האלוף משנה, שרכש את המגדלור ממועצת העיר, התלונן גם הוא על העכברים, אבל נדמה לי שהצליח להיפטר מהם.״

״האלוף משנה! כוונתך לאיש הרזה, במכנסיים קצרים, כובע קש ומשקפי שמש כהים?״

״כן, בדיוק. ראית אותו?״

״מרחוק. כשעמד על סלע, ליד המגדלור.״

״אם כך, בקלות תמצא אותו. רוב הזמן הוא נמצא שם, למעט הפעמים שהוא סר לכאן לקנות משהו, הוא צמוד למגדלור שלו. לא מקבל דואר, לא מחפש עיתונים, איש לא בא לבקר אותו, הוא נמנע מקשר עם אנשים. קצת דפוק, ‘אוריג’ינל’, כפי שאנחנו, אנשי הים, מכנים טיפוסים כאלה.״

״ואיך זה שהוא בדרגת אלוף משנה? כך הוא מציג את עצמו?״

״לא, והוא גם לא אוהב כשאני מכנה אותו כך, אבל שכחתי את שמו. כשרכש את המגדלור, היה חייב להזדהות בבית המשפט לצורך הרישום בספרי המקרקעין. שם רשמו: ‘אלוף משנה בדימוס’.״

״ממתי הוא כאן?״

״כשבע-שמונה שנים.״

״ובכל הזמן הזה איש לא ביקר אותו? אין לו אישה, ילדים?״

״לא, ככל שידוע לי. או ליתר דיוק, הייתה לו אישה, אבל היא עזבה אותו כשיצא לגמלאות, ככל הנראה בגלל אשמה כלשהי.״

״במה הוא מעסיק את עצמו במשך יום תמים מאז שהוא נמצא כאן?״

״סידר את המגדלור שהיה מוזנח מאוד ובחלקו הרוס לאחר רעידת האדמה הגדולה. תיקן את הגג והזרים שוב מים לבאר. בצריח, ששם היה המאור, התקין כליא ברקים וכנפי רוח, סוג של טחנת רוח שבאמצעותה הוא מייצר חשמל למאור. ממרום הצוק שמתחת למגדלור הוא משליך לים חכות ולפעמים גם לוכד איזה דג. אני מניח שלא ישמח לקדם את פניך.״

״למה?״

״כי הוא אוהב להתבודד. גם את החברים שלכם, כך נדמה לי, גירש מפה.״

״מה זאת אומרת? במה?״

״אני לא בדיוק יודע. נטפל אליהם ועצבן אותם עד שהסתלקו.״

״דווקא בגללו? על זה הם לא דיברו, לא אמרו כלום.״

״לא השתלם להם אם ברצונם למכור את הבית. ובכלל, הם הסתלקו לא רק בגללו. לא הסתדרו ביניהם. כל היום כולו רבו, אפילו בנוכחותנו, ונוסף על כך סבלו מההצקות שלו. נוכחותו לא נעמה להם, ואני חושב שחששו מפניו.״

״תודה!״ אמרתי והתכוננתי ללכת. הזקן עיכב אותי. הוא הפיל מטה את קצה הרשת שהייתה מוטלת בחיקו, קם ממקומו בגניחה והזדקף בקושי.

״כאב העצמות הורס אותי״, קבל והוליך אותי לעבר הבית. ״בוא נראה פה בצריף. אולי יימצא פה משהו שיוכל לעזור לכם.״

זה היה חדרון קטן ואפלולי. האור היחיד הגיע מפתח הדלת, והאשנב היחיד שבו היה חסום ברשת, וחפצים שונים היו מגובבים עליו. המקום הדיף ריחות נפט ודגיגים מלוחים. כעת שימש מזווה, אבל משהתרגלו עיניי מעט לאפלולית, ראיתי שפעם שימש מן הסתם חנות למצרכים חיוניים לחיים בכפר. לצד הקיר עוד נראו מדפים, מתחתם מכלים עם מכסה משופע, שבהם החזיקו קמח, מלח, סוכר, אורז, שעועית ואיטריות מקרונים. לצד אלה היה הדלפק ולמעלה, על התקרה, נראו ווים שעליהם היו תלויים צלעות ונתחי בשר מעושן. הזקן חיפש באחת הפינות, בין קתות של מטאטאים ומעדרים, ומשם שלף משהו שהוציא החוצה ובאור היום הראה אותו והושיט לי:

״הינה, אולי זה יוכל לשמש לכם? צריך לשים חתיכת בשר מעושן, אם יש לך; אם אין, אוכל לחתוך לך ממה שיש פה״, אמר והצביע על קותל הבשר המעושן, המשחיר, שהיה תלוי מהתקרה.

מה שהחזקתי עתה בידי היה מלכודת עכברים גדולה, בעיבוד גס, ולה קפיץ מתכת. היא כבר החלידה. הזקן הוריד אותה בעזרת מקל עם קרס בראשו, בסכין חנוונים חדה פרס נתח גדול מהבשר המעושן, ואת כל זה עטף במיומנות מסחרית בפיסת נייר אריזה עבה בצבע חום, שמייד ניכרו בו כתמי השומן. שילמתי, נפרדתי ממנו לשלום ויצאתי לדרכי.

1. המיסטרל היא רוח צפונית–צפון־מערבית חזקה, המנשבת בים האדריאטי ובים התיכון. היא תיתכן בכל עונות השנה, אך היא אופיינית לחורף ולאביב ואף מתעצמת דווקא בחילופי עונות אלו.

2. במיתולוגיה היוונית הייתה נאוסיקה בתם של מלך הפאיאקים אלקינואוס ואשתו המלכה ארטה.

על פי השיר השישי באודיסיאה, לאחר ששחררה אותו קליפסו לדרכו על פי צו האלים ומשניצל מטביעה, נרדם אודיסאוס ביער, עירום כביום היוולדו. נאוסיקה ירדה לחוף הים מלווה במשרתותיה במטרה לכבס את כביסת הארמון. הן סיימו את עבודתן, ועד שיתייבשו הבגדים, שיחקו בכדור. הכדור התגלגל אל היער והעיר את אודיסאוס משנתו. אודיסאוס, פרוע ומלוכלך, כיסה את ערוותו בעלה, התייצב לפני נאוסיקה, החמיא לה על יופייה הרב וביקש את עזרתה. היא סיפקה לו בגדים ומזון והובילה אותו אל ארמון המלך, מתוך שהיא מקפידה לא להיראות בחברתו כדי לא לעורר גל שמועות בעיר.

לאחר ההיכרות עם הוריה של נאוסיקה, נערך לכבודו משתה, שבו סיפר את כל עלילותיו וחשף את זהותו. אף שהוריה של נאוסיקה ראו באודיסאוס חתן ראוי לבתם, הוא סירב, ולבסוף הם סייעו לו להגיע ליעדו הסופי – איתקה.

על שמה של נאוסיקה נקרא האסטרואיד 192, שאותו גילה בשנת 1897 יוהאן פאליזה. בספרו של ג’יימס ג’ויס יוליסס, הערוך במתכונת האודיסיאה, נקרא הפרק השלושה־עשר בשם נאוסיקה. (מתוך ויקיפדיה)