עלילת הנישואים

קודם כול, תראו את כל הספרים שלה. הרומנים של אידית וורטון, שמסודרים לא לפי שם הספר אלא לפי שנת הוצאה; כל כתבי הנרי ג'יימס בהוצאת 'מוֹדֶרן לַייבּרֶרי', שקיבלה במתנה מאביה לכבוד יום הולדתה העשרים ואחד; ספרים מרופטים בכריכה רכה שנכללו ברשימות הקריאה בקורסים בקולג': הרבה דיקנס, קמצוץ טרולופ ומנה גדושה של אוסטן, ג'ורג' אליוט והאחיות ברונטה האימתניות. המון ספרים בכריכה רכה, בשחור־לבן, של הוצאת 'ניו דַיירֶקשֶׁנס', בעיקר ספרי שירה שכתבו אנשים כמו הִילדה דוליטל או דֶניס לֶבֶרטוֹב. רומנים של קוֹלֶט שהיא קראה בהיחבא. מהדורה ראשונה של 'זוגות' מאת אפדייק ששאלה מאמהּ, ספר שמדלן קראה בו בגנֵבה בכיתה ו' ועכשיו נעזרה בו לביסוס עבודת הגמר שלה בחוג לספרות אנגלית - עבודה בנושא "עלילת הנישואים". בקיצור, ספרייה לא קטנה, אבל כזאת שעוד אפשר לארוז ולהעביר, ושמייצגת פחות או יותר את כל מה שמדלן קראה בקולג' - אוסף של טקסטים, שלכאורה נבחרו באקראי אבל הלכו והתמקדו, כמו מבחן אישיות מתוחכם שאי אפשר להערים עליו ומרוב בלבול נאלצים לענות על שאלותיו בכנות. ואז לא נותר לָך אלא לחכות לתוצאות, ולקוות שתוגדרי "אמנותית", או "תוססת", ולהשלים מראש עם "רגישה", אבל בסתר ליבך לחשוש מ"נרקיסיסטית" או "מיושבת" - ובסופו של דבר לקבל תוצאה שאינה חד־משמעית ושמעוררת רגשות שונים בהתאם ליום, לשעה או לבחוּר שאת יוצאת איתו כרגע: "רומנטית ללא תקנה". אלה היו הספרים בחדר שבו מדלן שכבה, עם כרית על הראש, בבוקרו של יום קבלת התואר. היא קראה כל ספר וספר, לרוב יותר מפעם אחת, ולא פעם הדגישה פסקאות - אבל מה זה עוזר לה עכשיו? מדלן ניסתה להתעלם מהחדר ומכל מה שיש בו. היא קיוותה לשקוע שוב בערפילים הנעימים שבהם הייתה שרויה בשלוש השעות האחרונות. כל דרגה גבוהה יותר של עֵרוּת היתה מאלצת אותה להתמודד עם כמה עובדות לא נעימות, כמו מגוון המשקאות האלכוהוליים שלגמה אתמול בלילה, והעובדה שנרדמה עם עדשות. עצם העיסוק בזה יזכיר לה את מה שהביא אותה להשתכר מלכתחילה, ומזה מדלן בהחלט רצתה להימנע. ולכן היא חסמה את אור הבוקר המוקדם בעזרת הכרית, וניסתה לחזור לישון. לשווא היא ניסתה, כי בדיוק באותו רגע, בקצה השני של הדירה, צילצל הפעמון. פּרוֹבידֶנס, רוֹד־אַיילֶנד, תחילת יוני. השמש, שעלתה כבר לפני יותר משעתיים, האירה את מפרץ נֶרָגַנסֶט הבהיר ואת הארובות של תחנת הכוח, זורחת לה כמו השמש המצוירת בסמל של אוניברסיטת בראון שעיטר את כל הכרזות והדגלים שהתנוססו ברחבי הקמפוס - שמש שפניה מקרינות חוכמה, דימוי של ההשכלה. אבל השמש הזאת, התלויה בשמי פרובידנס, התעלתה מעל השמש המטפורית, כי מייסדי האוניברסיטה, בפסימיות בפטיסטית אופיינית, בחרו לתאר את אור ההשכלה כשהוא מכוסה עננים, כאילו ביקשו לומר שהבערות טרם פסה מן העולם, ואילו השמש האמיתית ניסתה עתה לפרוץ מבעד למעטה העננים, וקרני האור המפציעות נטעו תקווה בליבותיהם של המוני ההורים, שבמשך כל סוף השבוע רעדו מקור ונרטבו עד לשד עצמותיהם, שמזג האוויר החריג לא יקלקל היום את החגיגות. בכל רחבי קולג' היל עלה האור - בגנים הגיאומטריים של האחוזות הג'ורג'יאניות, במדשאות הבתים הוויקטוריאניים שריח המגנוליה עולה מהן ולאורך מדרכות האבן הצמודות לגדרות הברזל השחורות, שכמותן אפשר למצוא בקריקטורות של צ'רלס אדמס או בסיפורים של לאבקרפט; האור עלה גם מחוץ לסדנאות האמנות בבית־הספר לעיצוב של רוד־איילנד, שם סטודנט לציור, שעבד כל הלילה, שמע עכשיו פטי סמית בקולי־קולות; והוא גם הוחזר מכלי הנגינה המבריקים (טוּבה וחצוצרה, בהתאמה) של שני חברי תזמורת המצעדים של בראון, שהגיעו מוקדם למקום המפגש ועתה הסתכלו לצדדים בדאגה ותהו איפה כולם. השמש, שהאירה רחובות צדדיים מרוצפים באבנים עגולות שמשתפלים אל הנהר המזוהם, נצצה עכשיו על כל ידית דלת מפְּליז, על כל כנף חרק ועל כל גבעול דשא. ובתיאום מושלם עם האור שהציף פתאום את הכול, כמו יריית הפתיחה לכל פעילות היום, צילצל הפעמון בדירתה של מדלן בקומה הרביעית צלצול קולני ועיקש. צליל הפעמון לא ממש הגיע לאוזניה, היא רק חשה בגופה את הרטט, כמו זרם חשמלי בעמוד השדרה. בתנועה רציפה אחת הורידה מדלן את הכרית מהראש והתיישבה. היא ידעה מי מצלצל בפעמון. ההורים שלה. היא סיכמה להיפגש עם אוֹלטוֹן ופִילִידָה לארוחת בוקר ב-7:30. העניין נסגר לפני חודשיים, באפריל, ועכשיו הם הגיעו, נרגשים ומחויבים כדרכם, בדיוק בשעה היעודה. הם באו במכונית מניו־ג'רזי כדי לראות אותה בטקס הסיום, כדי לחגוג לא רק את ההישג שלה, אלא גם את ההישג שלהם כהורים, וזה היה בסדר, ולגמרי צפוי. אלא שאת מדלן, לראשונה בחייה, זה ממש לא עניין. היא לא היתה גאה בעצמה. לא היה לה חשק לחגוג. היום הזה, על כל מה שהוא מסמל, כבר לא היה חשוב בעיניה. היא שקלה לא לענות. אבל היה לה ברור שאם היא לא תענה, אחת השותפות שלה תענה, ואז היא תיאלץ להסביר לאן היא נעלמה אתמול בלילה, ועם מי. לכן, בעל כורחה, היא גלשה מהמיטה ונעמדה. לרגע היה נדמה שהַקימה עברה בלי קושי. ראשה היה קל להפליא, כמו עצם חלולה. אבל אז הדם שבגולגולת התנקז כמו גרגירים בשעון־חול עד שנתקל בצוואר־בקבוק, וכאב חד הלם בעורפה. באמצע מתקפת האש הזאת, כאילו היה הליבה הרושפת שממנה היא נבעה, התפרץ שוב הפעמון. היא דידתה יחפה לעבר האינטרקום שבמסדרון ולחצה על כפתור הדיבור רק כדי להפסיק את הרעש. "כן?" "מה קרה? לא שמעת את הצלצול?" זה היה קולו של אולטון, עמוק וסמכותי כרגיל, הגם שבקע מרמקול זעיר. "מצטערת," אמרה מדלן. "הייתי במקלחת." "תירוץ קלוש. תפתחי לנו, בבקשה." מדלן לא רצתה לפתוח. היא אפילו עוד לא שטפה פנים. "אני כבר יורדת," אמרה. הפעם היא לחצה זמן רב מדי על כפתור הדיבור וקטעה את תשובתו של אולטון. היא לחצה שוב ואמרה, "אבא?" אבל היא ואולטון כנראה דיברו יחד, כי כשלחצה על כפתור ההאזנה שמעה רק רעש לבן. מדלן ניצלה את ההפסקה בתקשורת והשעינה את המצח על משקוף הדלת. העץ היה קריר ונעים. עלה בדעתה שאם תשאיר את פניה ככה, צמודות לעץ המרגיע, אולי תצליח לשכך את כאב הראש. ואם תצליח להשאיר את המצח צמוד למשקוף כל היום, ובה־בעת לצאת איכשהו מהדירה, אולי תצליח לאכול ארוחת בוקר עם הוריה, לצעוד בתהלוכת הבוגרים, לקבל תעודה ולסגור עניין. היא הרימה את הראש ולחצה שוב על כפתור הדיבור. "אבא?" אבל קולה של פילידה ענה. "מאדי? מה קרה? תפתחי לנו." "השותפוֹת שלי עוד ישנות. אני יורדת. אל תצלצלו יותר." "אנחנו רוצים לראות את הדירה שלך!" "לא עכשיו. אני יורדת. אל תצלצלו." היא הרפתה מהכפתורים וצעדה צעד אחד לאחור. היא נעצה באינטרקום מבט נוקב, שכמו התרה בו לא להשמיע קול. האינטרקום שתק, והיא הסתובבה והתרחקה ממנו. היא היתה בדרכה לחדר האמבטיה כשאֶבּי, אחת השותפות שלה, הופיעה מולה וחסמה את דרכהּ. היא פיהקה והעבירה יד בשערהּ הנפוח. כשהבחינה במדלן, חייכה חיוך שובב. "נו," אמרה אבּי, "אז לאן נעלמת אתמול בלילה?" "ההורים שלי מחכים לי," אמרה מדלן. "אני הולכת איתם לארוחת בוקר." "נו, בחייך, ספרי לי." "אין מה לספר. אני מאחרת." "אז איך זה שאת לובשת את אותם בגדים?" במקום לענות, מדלן השפילה עיניים והתבוננה בעצמה. לפני עשר שעות, כששאלה מאוליביה שמלה שחורה של 'בטסי ג'ונסון', היה נדמה לה שהיא מונחת עליה טוב. אבל עכשיו היה לה חם ודביק בשמלה, חגורת העור הרחבה נראתה כמו רתמת סאדו־מאזו, וליד האמרה היה כתם שהיא העדיפה לא לזהות. בזמן שמדלן בחנה את עצמה דפקה אבּי על דלת חדרה של אוליביה ונכנסה אליו. "נראה לי שהלב השבור של מאדי התאחה," אמרה. "קומי! את חייבת לראות." הדרך לחדר האמבטיה היתה פנויה. היא היתה זקוקה למקלחת כמו אוויר לנשימה. לפחות שייתנו לה לצחצח שיניים. אבל קולה של אוליביה הגיע לאוזניה. בקרוב תיאלץ מדלן להתמודד עם שאלותיהן של שתי שותפות. והוריה תכף יצלצלו שוב בפעמון. היא חזרה למסדרון על קצות האצבעות, תחבה את כפות רגליה לזוג מוקסינים שהושארו ליד הדלת, אגב מעיכת העקבים, וחמקה לחדר המדרגות. המעלית המתינה בקצה השטיח הפרחוני הארוך. מדלן הבינה פתאום שהמעלית ממתינה כי היא עצמה לא סגרה את הסורג כשיצאה ממנה לפני כמה שעות בצעדים כושלים. עכשיו היא סגרה אותו ולחצה על הכפתור של קומת הכניסה, והמתקן העתיק הזדעזע והתחיל לרדת בחלל הקדורני של הבניין. הבניין שבו היא התגוררה - טירה ניאו־רומנסקית יפהפייה בשם נֶרָגַנסֶט, שניצבה בפינה התלולה של מפגש הרחובות בֶּנֶפיט וצֶ'רץ' - נבנה בראשית המאה העשרים. כמה פריטים היסטוריים שרדו בו מאז: חלון ויטראז' משובץ בתקרה, פמוטי קיר מפליז, אולם כניסה מחופה שיש, והמעלית. היא היתה עשויה מסורגי מתכת מתעקלים, כמו כלוב ציפורים ענקי, ובדרך נס עדיין פעלה, אבל היא זזה לאט, ומדלן ניצלה את זמן הירידה הארוך כדי לשפר את הופעתה. היא סירקה באצבעותיה את שערהּ. היא ציחצחה באצבע את שיניה הקדמיות. היא פלתה את גושי המסקרה מהריסים וליחלחה את השפתיים בלשונה. לבסוף, כשהמעלית עברה ליד המעקה של הקומה השנייה, היא בחנה את בבואתה במראה הקטנה שהיתה קבועה בקיר האחורי של התא. מה שטוב בלהיות בת עשרים ושתיים, או בלהיות מדלן האנה, זה ששלושה שבועות של תלאות רומנטיות, שמסתיימים בלילה של השתכרות בקנה־מידה אֶפִּי, לא מסבים נזק ניכר. אמנם עפעפיה היו נפוחים קמעה, אבל פרט לכך מדלן כהת השיער נראתה יפה כתמיד. הסימטריה בפניה - אף ישר, עצמות לחיים ולסת כמו אלה של קתרין הפבורן - הפגינה דיוק כמעט מתמטי. רק הקמט הקל שבמצחהּ הסגיר אישיות מעט חרֵדה, כפי שהרגישה בתוך־תוכה. היא ראתה את הוריה מחכים למטה. הם היו לכודים בין דלת אולם הכניסה לבין דלת הכניסה, שפנתה אל הרחוב. אולטון לבש ז'קט סירסאקר, פילידה לבשה חליפה כחולה והחזיקה ארנק תואם עם אבזם מוזהב. לרגע התחשק למדלן לעצור את המעלית ולהשאיר את הוריה תקועים בכניסה עם כל הבלגן שמאפיין ערים אוניברסיטאיות: פוסטרים של להקות הגל החדש שמתהדרות בשמות כמו "אומללות עלובה" או "הדגדגנים", רישומים פורנוגרפיים בסגנון אגוֹן שילֶה שצייר הבחור מבית־הספר לעיצוב של רוד־איילנד שגר בקומה השנייה, כל העלונים הצעקניים ששידרו במובלע את המסר שכל הערכים הבריאים והפטריוטיים של הדור של הוריה נזרקו לפח האשפה של ההיסטוריה לטובת גישה ניהיליסטית, פוסט־פאנקית, שמדלן עצמה לא ממש הבינה אבל שמחה להעמיד פנים שהיא כן מבינה רק כדי לזעזע את הוריה. אבל כשהמעלית עצרה באולם הכניסה, היא פתחה את הסורג ויצאה לפגוש אותם. אולטון עבר בדלת ראשון. "הנה היא!" אמר בהתלהבות. "בוגרת הקולג'!" הוא זינק קדימה, כמו שחקן טניס שעולה אל הרשת, וחיבק אותה. מדלן קפאה מחשש שנודף ממנה ריח של אלכוהול, או גרוע מכך - של סקס. "לא ברור לי למה את לא נותנת לנו לראות את הדירה שלך," אמרה פילידה, שהצטרפה אליהם. "דווקא רציתי לפגוש את אבּי ואוליביה. נשמח להזמין אותן לארוחת ערב." "אנחנו לא נשארים לארוחת ערב," הזכיר לה אולטון. "אולי כן. תלוי בתוכניות של מאדי." "לא, זה לא מה שקבענו. קבענו להיפגש עם מאדי לארוחת בוקר ולצאת מפה אחרי הטקס." "אבא והקביעוֹת שלו," אמרה פילידה למדלן. "את לובשת את השמלה הזאת לטקס?" "לא יודעת," אמרה מדלן. "אני לא מצליחה להתרגל לכריות הכתפיים שכל הצעירות לובשות עכשיו. הן כל כך גבריות." "היא של אוליביה." "את נראית די סחוטה, מֶד," אמר אולטון. "חגגת אתמול?" "לא ממש." "אין לך משהו משלך ללבוש?" אמרה פילידה. "אמא, אני אלבש גלימה," אמרה מדלן, וכדי למנוע את המשך החקירה חצתה את אולם הכניסה והוליכה אותם החוצה. בינתיים השמש הפסידה בקרב נגד העננים ונעלמה. מזג האוויר לא השתפר מאז סוף השבוע. מסיבת הריקודים של הקמפוס, שנערכה ביום שישי בלילה, היתה דלילה מאוד בגלל הגשם. הטקס לרגל סיום התואר נערך ביום ראשון בכנסייה תחת טפטוף בלתי פוסק. היום, יום שני, הגשם אמנם פסק, אבל הטמפרטורות ששררו בחוץ הזכירו את יום פטריק הקדוש יותר מאשר את יום הזיכרון.1∗ בזמן שחיכתה להוריה על המדרכה התחוור למדלן שבעצם לא עשתה סקס, לא ממש. זאת היתה חצי נחמה. "אחותך מתנצלת שהיא לא יכולה לבוא," אמרה פילידה כשיצאה מהבניין. "היא צריכה לקחת היום את ריצ'רד לב־האֲרי לאולטרסאונד." ריצ'רד לב־הארי היה אחיינה בן תשעת השבועות של מדלן. שאר האנשים קראו לו ריצ'רד. "מה קרה לו?" שאלה מדלן. "מסתבר שאחת מהכליות שלו קטנה. הרופאים ביקשו שהוא יהיה במעקב. אם את שואלת אותי, האולטרסאונדים האלה סתם מוסיפים לחצים מיותרים." "אם כבר מדברים על אולטרסאונד," אמר אולטון, "אני צריך לעשות אולטרסאונד לברך." פילידה התעלמה ממנו. "בכל אופן, אלי גמורה מזה שהיא מחמיצה את טקס קבלת התואר שלך. וגם בלֵייק. אבל הם מקווים שאת והמחזר החדש שלך תבקרו אצלם בקיץ, בדרך לַקֵייפּ." כשמדברים עם פילידה צריך לשמור על דריכות. כמו עכשיו, לדוגמה: רגע אחד נדמה שהיא מדברת על הכליה הקטנה של ריצ'רד לב־הארי, ובמשנהו מתברר שבינתיים היא הצליחה להסיט את הנושא לחבר החדש של מדלן, ליאונרד (שפילידה ואולטון עדיין לא פגשו), ולקייפ־קוֹד (שלשָם מדלן הודיעה שהיא מתכוונת לעבור איתו). בימים כתיקונם, כשהמוח עבד כמו שצריך, מדלן היתה מצליחה להתמודד עם פילידה, אבל הבוקר כל שעלה בידה הוא לתת למילים לחלוף מנגד. לשמחתה, אולטון שינה נושא. "אז איפה את ממליצה שנאכל ארוחת בוקר?" מדלן הסתובבה והעיפה מבט מעורפל ברחוב בנפיט. "יש איזה מקום בכיוון הזה." היא החלה להזדחל על המדרכה. הגיע הזמן ללכת קצת, לזוז קצת. הם חלפו על פני שורה של בתים עתיקים ומטופחים שבחזיתם התנוססו לוחיות היסטוריות ועל פני בניין מגורים גדול שגגו משופע. פרובידנס היתה עיר מושחתת, עיר עבריינית שורצת פושעים, אבל ממרומי קולג' היל לא ראו את כל זה. מרכז העיר המפוקפק ומפעלי הטקסטיל הגוססים והמתים שכנו למטה, באופק האפרורי. ואילו כאן הרחובות הצרים, שרבים מהם היו מרוצפים באבנים עגולות, טיפסו לצד אחוזות או התפתלו סביב בתי־קברות פוריטניים מלאים מצבות צרות כמו השער למלכות האלוהים, רחובות שנושאים שמות כמו "פּרוֹספֶּקט", "בֶּנֶבוֹלֶנט", "הוֹפּ" ו"מיטינג",2∗ שהובילו כולם אל הקמפוס הירוק בפסגה. ההעפלה הפיזית סימלה את השאיפה למרומי האינטלקט. "המדרכות המרוצפות האלה פשוט מקסימות!" אמרה פילידה, שפסעה מאחוריה. "גם ברחוב שלנו היו פעם מדרכות מרוצפות. זה הרבה יותר יפה. אבל המועצה החליטה להחליף אותן במדרכות בטון." "ועוד חייבו אותנו על זה," אמר אולטון. הוא צלע קלות במאסף. המכנס הימני במכנסיו הכהים היה תפוח בגלל מגן הברך שלבש במגרש הטניס ומחוצה לו. אולטון היה אלוף המועדון בקבוצת הגיל שלו בשתים־עשרה השנים האחרונות: גבר מבוגר עם מגן זיעה לבן סביב ראש מקריח ועם חבטת כף יד קטלנית ורצח בעיניים. במשך כל חייה ניסתה מדלן לנצח את אולטון, אבל לשווא. זה היה מכעיס במיוחד מכיוון שבשלב הזה היא כבר היתה שחקנית טובה ממנו. אבל בכל פעם שהיא זכתה בְּמערכה, הוא התחיל להלך עליה אימים, להתנהג ברשעות, להתווכח על כל כדור, עד שאיבדה את הריכוז. מדלן חששה שאולי זה פרדיגמתי, שלעד נגזר עליה להיכנע לגברים פחות מוכשרים ממנה. זה הִקנה למשחקי הטניס עם אולטון חשיבות מופרזת, ולכן היא תמיד נלחצה כששיחקה נגדו, והתוצאות היו בהתאם. ועדיין אולטון קרן מאושר בכל פעם שניצח, כולו סמוק ועולץ, כאילו גבר עליה בזכות כישרון צרוף. בצומת של רחוב בנפיט ורחוב ווטרמן הם חלפו מאחורי הצריח של הכנסייה הבפטיסטית. רמקולים הוצבו על המדשאה, כהכנה לַטקס. גבר בעניבת פרפר, מין טיפוס־שנראה־כמו־דקאן הסטודנטים, עישן סיגריה בעצבנות ובחן צרור גדול של בלונים שנקשר לגדר הכנסייה. בינתיים הדביקה פילידה את מדלן ונעזרה בזרועהּ כדי להתמודד עם המרצפות המעוקמות, ששורשיהם של עצי הדולב הנטועים לצד המדרכה דחקו כלפי מעלה. בילדותה חשבה מדלן שאמהּ אישה יפה, אבל זמן רב חלף מאז. פניה של פילידה נעשו כבדות במרוצת השנים: לחייה החלו לצנוח, כמו לחיים של גמל. בגדיה השמרניים - היא התלבשה כמו נדבנית או שגרירה - הסתירו את גזרתה. כוחה של פילידה היה בשׂערהּ: הוא היה אסוף סביב ראשה בפקעת חלקה ומפוארת, כמו קונכייה אקוסטית בירכתי הבמה שעליה מוצג המופע הוותיק - הפרצוף שלה. מדלן, למיטב זיכרונה, מעולם לא ראתה את פילידה מופתעת או נבוכה בענייני נימוסים והליכות. בקרב חבריה היא נהגה להתבדח על גינוניה של פילידה, אבל בינה לבינה נאלצה לא פעם להודות שנימוסיהם של אחרים נופלים מאלה של אמהּ. וכעת פילידה עטתה על פניה את הארשת המתאימה בדיוק לרגע זה: התרגשות מהמאורע החגיגי, להיטות להציג שאלות אינטליגנטיות לכל מרצה של מדלן שייקרה בדרכה או להחליף דברי ברכה עם הוריהם של הבוגרים האחרים. בקיצור, היא היתה פנויה לכל אדם ולכל דבר, בתואם מופלא עם כללי הטקס החברתיים והאקדמיים, וזה רק החריף אצל מדלן את תחושת חוסר ההתאמה שלה עצמה, היום ובשארית חייה. ואף על פי כן היא זינקה קדימה, חצתה את רחוב ווטרמן וטיפסה במדרגות קאר האוס, שם אולי תמצא מפלט וכוס קפה. בית־הקפה בדיוק נפתח. הבחור מאחורי הדלפק, שהרכיב משקפי אלביס קוסטלו, ניקה את מכונת האספרסו. בשולחן הצמוד לקיר, בחורה בשיער ורוד מזדקר עישנה סיגריית ציפורן אינדונזית וקראה את 'הערים הסמויות מעין'. השיר "טֵיינטֶד לאב" בקע ממערכת הסטריאו שניצבה על המקרר. פילידה, שהצמידה בתנועה מגוננת את תיק־היד שלה אל החזה, התעכבה כדי לבחון בעיון את האמנות הסטודנטיאלית על הקירות: שישה ציורים של כלבים קטנים עם מחלת עור, שלצווארם קולרים ממכלי פלסטיק. "נחמד פה," אמרה בנימה סובלנית. "לָה בּוֹהֶם," אמר אולטון. מדלן הושיבה את הוריה בשולחן סמוך לחלון הגומחה, רחוק ככל האפשר מהבחורה עם השיער הוורוד, וניגשה אל הדלפק. הבחור לא מיהר לגשת אליה. היא הזמינה שלוש כוסות קפה - כוס גדולה לעצמה - ובייגלים. בזמן שהבייגלים נקלו, היא לקחה את כוסות הקפה להוריה. אולטון, שלא היה מסוגל לשבת לארוחת בוקר בלי לקרוא משהו, לקח גיליון של 'וילג' ווֹיס' שהושאר על שולחן סמוך ועילעל בו. פילידה נעצה בגלוי מבט בבחורה עם השיער הוורוד. "את חושבת שזה נוח?" שאלה בשקט. מדלן הסתובבה וראתה שמכנסי הג'ינס השחורים והמהוהים של הבחורה מחוברים במאות סיכות ביטחון. "אין לי מושג, אמא. אולי תשאלי אותה?" "אני מפחדת להידקר." "המאמר הזה טוען," דיווח אולטון, "שעד המאה התשע־עשרה לא היתה הומוסקסואליות. ואז היא הומצאה. בגרמניה." הקפה היה חם ומחיֶה נפשות. מדלן לגמה ממנו והתחילה להרגיש קצת פחות נורא. כעבור כמה דקות היא ניגשה שוב אל הדלפק כדי להביא את הבייגלים. הם היו קצת שרופים, אבל היא לא רצתה לחכות לחדשים, ולכן לקחה אותם אל השולחן. אולטון בחן את הבייגל שלו בזעף, ומייד התחיל לגרד אותו בסכין פלסטיק. פילידה שאלה, "נו, אז נפגוש היום את ליאונרד?" "אני לא בטוחה," אמרה מדלן. "יש לך משהו לספר לנו?" "לא." "אתם עדיין מתכננים לגור יחד בקיץ?" בינתיים מדלן כבר נגסה בבייגל. מכיוון שהתשובה לשאלה של אמהּ היתה מורכבת - למעשה מדלן וליאונרד לא תיכננו לגור יחד כי הם נפרדו לפני שלושה שבועות, ואף על פי כן מדלן לא שללה את האפשרות שהם יתפייסו, ואחרי שטרחה כל כך לסגל את הוריה לרעיון שהיא תגור עם בחור, היא לא רצתה להודות שהתוכנית התבטלה ובכך להכשיל את עצמה - היה לה נוח להצביע על פיה המלא, שמנע ממנה להשיב. "טוב, את כבר אדם בוגר," אמרה פילידה. "את יכולה לנהוג כאוות נפשך. אבל אני רק רוצה להבהיר שאני לא בעד." "כבר הבהרת," התערב אולטון. "כי בעיניי זה עדיין רעיון גרוע!" הזדעקה פילידה. "אני לא אומרת שזה מעשה פסול. אני חושבת על הבעיות הפרקטיות. הרי אם תעברי לגור עם ליאונרד, או עם כל בחור אחר שיש לו עבודה, אז את מתחילה בעמדת נחיתות. מה יהיה אם לא תסתדרו? מה יהיה איתך אז? לא יהיה לך איפה לגור. ולא יהיה לך מה לעשות." הניתוח של אמהּ של מדלן היה מדויק, כי המצב העגום שהיא התריעה מפניו היה בדיוק המצב העגום שמדלן כבר נקלעה אליו, אבל זה לא עודד אותה להביע הסכמה. "את עזבת את העבודה שלך כשהכרת אותי," אמר אולטון לפילידה. "בדיוק בגלל זה אני יודעת על מה אני מדברת." "אפשר לדבר על משהו אחר?" אמרה מדלן לבסוף, אחרי שבלעה את הביס. "בטח, חמודה. יותר לא תשמעי ממני מילה בנושא הזה. אם התוכניות שלך ישתנו, תמיד תוכלי לחזור הביתה. אבא ואני נשמח." "דברי בשם עצמך," אמר אולטון. "אני לא רוצה אותה. אף פעם לא כדאי לחזור הביתה. אל תחזרי." "אל תדאג," אמרה מדלן. "אני לא מתכוונת לחזור." "הבחירה בידייך," אמרה פילידה. "אבל אם בכל זאת תחליטי לחזור, תוכלי לקבל את עליית הגג. ככה תהיי אדון לעצמך." מדלן הופתעה לגלות שהיא מהרהרת בהצעה. למה שלא תספר להורים שלה כל מה שקרה, תצטנף במושב האחורי של המכונית ותיסע איתם הביתה? היא תוכל לחזור לחדר ילדותה, עם מיטת העץ המצועצעת ועם הטפט בדוגמת מדלנה הקטנה. תוכל להפוך לרווקה זקנה, כמו אמילי דיקינסון, לכתוב שירים מבריקים עם המון קווים מפרידים ולא להשמין לעולם. פילידה קרעה אותה משׂרעפיה. "מאדי?" אמרה. "מי זה? זה לא הידיד שלך מיטשל?" מדלן פנתה על מושבה. "איפה?" "נראה לי שזה מיטשל. מעבר לרחוב." ואמנם, זה היה מיטשל גרמטיקוס, ה"ידיד" של מדלן. הוא ישב ישיבה מזרחית על הדשא המכוסח שבחצר הכנסייה. שפתיו נעו, כאילו הוא מדבר עם עצמו. "אולי תזמיני אותו להצטרף אלינו?" אמרה פילידה. "עכשיו?" "למה לא? אני אשמח לפגוש את מיטשל." "הוא בטח מחכה להורים שלו," אמרה מדלן. פילידה נופפה בידה, אף שמיטשל היה רחוק מדי ולא היה יכול להבחין בנפנוף. "למה הוא יושב על הארץ?" שאל אולטון. שלושת בני משפחת האנה הביטו במיטשל, שישב בחצי לוטוס מעבר לכביש. "טוב, אם את לא מזמינה אותו, אני אזמין אותו," אמרה לבסוף פילידה. "טוב," אמרה מדלן. "בסדר. אני אזמין אותו." בחוץ נעשה חם יותר, אבל לא בהרבה. עננים שחורים נערמו באופק בשעה שמדלן ירדה במדרגות של קאר האוס וחצתה את הכביש אל חצר הכנסייה. מישהו בתוך הכנסייה בדק את הרמקולים ואמר שוב ושוב, "סאסֶקס, אֶסֶקס וקֶנט. סאסֶקס, אֶסֶקס וקֶנט." על כרזה שהתנוססה מעל הפתח נכתב "מחזור 1982". מתחת לכרזה, על הדשא, ישב מיטשל. שפתיו עדיין נעו חרש, אבל קפאו בבת אחת כשראה את מדלן מתקרבת אליו. מדלן נעצרה במרחק מטר או שניים ממנו. "ההורים שלי פה," הכריזה. "כל ההורים יהיו פה היום," ענה מיטשל ביובש. "לכבוד סיום הלימודים." "הם רוצים להגיד לך שלום." חיוך רפה עלה על שפתותיו של מיטשל. "מן הסתם הם לא יודעים שאת לא מדברת איתי." "הם באמת לא יודעים," אמרה מדלן. "ובכל אופן, אני כן מדברת איתך. הנה. עכשיו." "בלית ברירה, או שהמדיניות השתנתה?" מדלן נעה בעצבנות ועיקמה את פרצופה בתסכול. "תקשיב. אני בהנגאובר נוראי. בקושי ישנתי הלילה. ההורים שלי פה בערך עשר דקות, והם כבר משגעים אותי. אז אני ממש אשמח אם תבוא לרגע להגיד שלום." עיניו הרגשניות הגדולות של מיטשל מיצמצו פעמיים. הוא לבש חולצת גברדין מהודרת בסגנון מיושן, מכנסי צמר כהים ונעלי עור בלויות. מדלן מעולם לא ראתה אותו במכנסיים קצרים או בסניקרס. "אני מתנצל," אמר. "על מה שקרה." "בסדר," אמרה מדלן והסבה את מבטה. "לא חשוב." "הייתי גועלי כהרגלי." "גם אני." הם השתתקו לרגע. מדלן הרגישה שעיניו של מיטשל נחות עליה, ושילבה את ידיה על החזה. אז מה קרה, בעצם? ערב אחד בדצמבר האחרון, מדלן, שנבעתה מחיי האהבה שלה, נתקלה במיטשל בקמפוס והזמינה אותו לדירתה. היא היתה זקוקה לתשומת־לב גברית ופלירטטה איתו, בלי ממש להכיר בכך. כשהיו בחדר שלה, מיטשל לקח צנצנת של ג'ל מחמם שהיתה מונחת על שולחן הכתיבה. הוא שאל אותה לְמה זה. מדלן הסבירה שלאנשים ספורטיביים לפעמים כואבים השרירים. היא אמרה שהיא מבינה שמיטשל אולי לא חווה את התופעה, כי הוא רק יושב בספרייה כל היום, אבל שיאמין לה. בשלב הזה, מיטשל התגנב מאחוריה ומרח מנה הגונה של ג'ל מאחורי האוזן שלה. מדלן ניתרה ממקומה וצעקה על מיטשל בזמן שניגבה את החומר בחולצת טריקו. אמנם הכעס שלה היה מוצדק, אבל מדלן גם ידעה (כבר אז) שהיא מנצלת את התקרית כדי להוציא את מיטשל מהחדר וכדי לטשטש את עקבות הפלירטוט שלה איתו. מה שהיה הכי נורא בכל הסיפור זה שמיטשל נראה המום וכמעט פרץ בבכי. הוא חזר והתנצל, ואמר שזה היה בצחוק, אבל היא הורתה לו ללכת. בימים הבאים מדלן שיחזרה את התקרית בראשה שוב ושוב והרגישה יותר ויותר רע עם עצמה. כשכבר עמדה להתקשר למיטשל כדי להתנצל, קיבלה ממנו מכתב - מכתב בן ארבעה עמודים, מפורט מאוד, מנומק היטב, מדויק באבחנותיו, עוין משהו, שבו הוא כינה אותה "פתיינית" וטען שהתנהגותה באותו ערב היתה, "המקבילה האירוטית ללחם ושעשועים, רק בלי הלחם." בפעם הבאה שהם נתקלו זה בזה מדלן התעלמה ממנו לחלוטין, ומאז הם לא החליפו מילה. עכשיו, בחצר הכנסייה הבפטיסטית, מיטשל נשא אליה את מבטו ואמר, "טוב. בואי נלך להגיד שלום להורים שלך." פילידה נופפה לעברם כשהם עלו במדרגות. בטון הפלרטטני השמור לחברים של מדלן החביבים עליה במיוחד היא קראה, "אמרתי שנראה לי שזה אתה שם. נראיתָ כמו איזה יוֹגיסט!" "מזל טוב, מיטשל!" אמר אולטון ולחץ את ידו של מיטשל בחמימות. "יום חשוב היום. אבן דרך. דור חדש נוטל את המושכות." הם הזמינו את מיטשל להצטרף אליהם ושאלו אותו אם הוא רוצה לאכול משהו. מדלן ניגשה שוב אל הדלפק להביא עוד קפה. היא שמחה שמיטשל מעסיק את הוריה. היא ראתה אותו לבוש בבגדי הזקֵן שלו ומנהל שיחה ערה עם אולטון ופילידה וחשבה לעצמה, כפי שכבר חשבה פעמים רבות בעבר, שמיטשל הוא מהבחורים החכמים, השפויים, החביבים על הורים, שכדאי להתאהב בהם ולהתחתן איתם. אבל היא כמובן לעולם לא תתאהב במיטשל ותתחתן איתו, ודווקא מפני שהוא מתאים כל כך, וזאת רק הוכחה נוספת, בבוקר עתיר הוכחות, לכך שהיא כישלון חרוץ בתחום הרומנטי. כשחזרה אל השולחן כולם התעלמו ממנה. "נו, מיטשל," שאלה פילידה, "מה אתה מתכנן לעשות אחרי סיום הלימודים?" "זה גם מה שאבא שלי שואל אותי כל הזמן," ענה מיטשל. "הוא אומר שאין מה לעשות עם תואר ראשון בלימודי דת." לראשונה באותו יום עלה על פניה של מדלן חיוך. "אתם רואים? גם למיטשל עוד אין עבודה." "האמת היא שיש לי, בערך," אמר מיטשל. "לא נכון," מדלן הקניטה אותו. "בחיי שכן." הוא סיפר שהוא והשותף שלו לדירה, לארי פּלֶשֶט, מצאו דרך להילחם במיתון. כבעלי תואר ראשון במדעי הרוח שיוצאים לשוק העבודה בתקופה שבה שיעור האבטלה עומד על 9.5 אחוזים, הם החליטו, אחרי מחשבה מעמיקה, לצאת מהמדינה לתקופה בלתי מוגבלת. בסוף הקיץ, אחרי שיחסכו מספיק כסף, הם ייצאו לטיול תרמילאים באירופה. אחרי שיראו את כל מה שיש לראות באירופה, הם יטוסו להודו ויישארו שם עד שייגמר להם הכסף. הטיול כולו ייארך שמונה־תשעה חודשים, אולי אפילו שנה. "אתה נוסע להודו?" אמרה מדלן. "זאת לא עבודה." "נהיה עוזרי מחקר של פרופסור יוּז," אמר מיטשל. "פרופסור יוּז מהחוג לתיאטרון?" " לא מזמן ראיתי תוכנית על הודו," אמרה פילידה. "זה היה מדכא נורא. איזה עוני!" "מבחינתי זה רק יתרון, גברת האנה," אמר מיטשל. "באשפתות אני פורח." משובות כאלה היו ממיסות את פילידה, ופניה הרציניות־בדרך כלל נמלאו חדווה. "אז זה בדיוק המקום בשבילך!" "אולי גם אני אסע לטייל," אמרה מדלן בטון מאיים. אף אחד לא הגיב לדבריה, ואולטון שאל את מיטשל, "איזה חיסונים צריך לקבל כשנוסעים להודו?" "כולרה וטיפוס. אפשר גם גאמא־גלובולין." פילידה הניעה את ראשה מצד לצד. "אמא שלך בטח מתה מפחד." "כשהייתי בצבא," אמר אולטון, "הזריקו לנו מיליון דברים. אפילו לא אמרו לנו בשביל מה." "נראה לי שבמקום למצוא עבודה אני אסע לגור בפריז," מדלן הגבירה את קולה. "תשמע, מיטשל," המשיכה פילידה, "הודו היא מקום מושלם למי שמתעניין בלימודי דת. יש שם הכול. הינדים, מוסלמים, סיקים, זורואסטרים, ג'אינים, בודהיסטים. ממש מגוון של טעמים, כמו ב'בסקין אנד רובינס'! בעיניי דת זה נושא מרתק. בעלי, לעומת זאת, הוא קְטן אמונה." אולטון קרץ. "אני מאמין שאין במה להאמין." "אתה מכיר את פּוֹל מוּר, הבישוף מוּר, מקתדרלת סנט ג'ון האלוהי בניו־יורק?" פילידה לא הרפתה ממיטשל. "הוא חבר טוב שלנו. אולי יעניין אותך לפגוש אותו. נשמח להפגיש ביניכם. כשאנחנו בעיר אני תמיד הולכת לשם לַתפילות. היית שם פעם? נו. טוב. איך אפשר לתאר את זה? זה פשוט... פשוט אלוהי!" פילידה הניחה יד על צווארה והתענגה על דבר השנינה, ומיטשל צחק צחוק אדיב ואף משכנע. "אם כבר מדברים על אנשי דת נכבדים," התערב אולטון, "סיפרתי לך פעם על הפגישה שלנו עם הדלאי למה? זה היה בנשף צדקה במלון וולדורף. עמדנו בתור. היו שם לפחות שלוש־מאות איש. בכל אופן, כשסוף־סוף הגענו לדלאי למה, אמרתי לו, 'תגיד, דלאי, למה?'" "זה היה כל כך מביך!" זעקה פילידה. "כל כך מביך." "אבא," אמרה מדלן, "אתם תאחרו." "מה?" "כדאי שתלכו אם אתם רוצים לתפוס מקום טוב." אולטון הציץ בשעונו. "יש עוד שעה." "יהיה שם נורא צפוף," הדגישה מדלן. "כדאי שתלכו כבר עכשיו." אולטון ופילידה הסתכלו על מיטשל, כאילו הם רוצים לשמוע מה דעתו. מדלן בעטה בו מתחת לשולחן, והוא קפץ ואמר, "כן, יהיה שם די צפוף." "איפה הכי כדאי לעמוד?" שאל אולטון, שאלה שגם היא הופנתה למיטשל. "ליד שער ואן וִיקל, במעלה רחוב קולג'. משם נעבור." אולטון קם מהשולחן. אחרי שלחץ את ידו של מיטשל, הוא רכן לנשק את מדלן על הלחי. "אז נראה אותָך עוד מעט, מיס תואר ראשון לשנת 1982." "מזל טוב, מיטשל," אמרה פילידה. "שמחתי לפגוש אותך. וכשתצא למסע הגדול שלך אל תשכח לשלוח לאמא שלך המון מכתבים. אחרת היא תצא מדעתה." ולמדלן היא אמרה: "אולי כדאי שתחליפי שמלה לפני המצעד. יש עליה כתם בולט." לאחר הדברים האלה חצו אולטון ופילידה, בהוֹרוּתם הבולטת - סירסאקר ותיק־יד, חפתים ופנינים - את החלל של קאר האוס, שכולו בז' ולבֵנים, ויצאו החוצה. כאות לעזיבתם החל מתנגן ברקע שיר חדש, שבו קולו הגבוה של ג'ו ג'קסון דואה מעל תוף אלקטרוני. הבחור מאחורי הדלפק הגביר את עוצמת הקול. מדלן הניחה את ראשה על השולחן. שׂערהּ כיסה את פניה. "בחיים אני לא שותָה יותר," אמרה. "שמענו עלייך." "אין לך מושג מה עבר עלי." "איך יהיה לי? את לא מדברת איתי." בלי להרים את הלחי מהשולחן אמרה מדלן בקול נכאים: "אין לי איפה לגור. אני מסיימת את הלימודים ואין לי בית." "כן־כן." "באמת!" הזדעקה מדלן. "בהתחלה הייתי אמורה לעבור לניו־יורק עם אבּי ואוליביה. אבל אז היה נראה שאני עוברת לַקייפ, אז אמרתי להן לחפש שותפה אחרת. ועכשיו אני לא עוברת לַקייפ, ואין לי לאן ללכת. אמא שלי רוצה שאני אחזור הביתה, אבל אני מעדיפה למות." "אני חוזר הביתה לַקיץ," אמר מיטשל. "לדטרויט. אתם לפחות קרובים לניו־יורק." "עוד לא קיבלתי תשובה מהתוכנית לתואר שני, וכבר יוני," המשיכה מדלן. "היו אמורים להודיע לי לפני יותר מחודש! אני יכולה להתקשר אליהם, אבל אני מפחדת לגלות שלא התקבלתי. כל עוד אני לא יודעת, יש עוד תקווה." מיטשל שתק לרגע. "את מוזמנת לבוא איתי להודו," אמר לבסוף. מדלן פקחה עין אחת וראתה מבעד למערבולת שיער שמיטשל די מתכוון למה שהוא אומר. "זה גם לא בגלל התואר השני," אמרה. היא נשמה עמוק והתוודתה, "ליאונרד ואני נפרדנו." איזה תענוג צרוף זה היה, לומר את זה, לתת שם לעצבות שלה, ולכן הופתעה מתגובתו הקרירה של מיטשל. "למה את מספרת לי את זה?" הוא שאל. היא הרימה את ראשה וסילקה את השיער מפניה. "לא יודעת. רצית לדעת מה קרה." "לא ממש. אפילו לא שאלתי." "חשבתי שזה יעניין אותך," אמרה מדלן. "בתור ידיד שלי." "בטח," אמר מיטשל, שנימה עוקצנית התגנבה לפתע לקולו. "הידידות הנפלאה שלנו! ה'ידידות' שלנו היא לא ממש ידידות כי היא מתנהלת לפי התנאים שלך. את קובעת את הכללים, מדלן. אם את מחליטה שאת לא רוצה לדבר איתי שלושה חודשים, אנחנו לא מדברים. ואז פתאום את מחליטה שאת כן רוצה לדבר איתי, כי את צריכה שאני אשעשע את ההורים שלך - ועכשיו אנחנו שוב מדברים. אנחנו ידידים כשמתאים לך שנהיה ידידים, ואנחנו אף פעם לא יותר מידידים כי זה לא מתאים לך. ואני צריך פשוט להשלים עם זה." "אני מצטערת," אמרה מדלן, שהרגישה מנוצלת ומותקפת. "אני פשוט לא חושבת עליך בצורה כזאת." "בדיוק!" צעק מיטשל. "את לא נמשכת אלי פיזית. אין שום בעיה. אבל מי אמר שאני אי־פעם נמשכתי אלייך מנטלית?" מדלן הגיבה כאילו חטפה סטירה. היא היתה מזועזעת, פגועה ומלאת בוז בעת ובעונה אחת. "אתה כזה..." היא ניסתה לחשוב על הדבר הנורא ביותר שאפשר לומר. "אתה כזה מניאק!" היא רצתה בכל מאודה לשמור על קור־רוח, אבל ליבה נחמץ, ולאכזבתה היא פרצה בבכי. מיטשל הושיט יד אל זרועה, אבל מדלן הדפה אותו מעליה. היא קמה, ותוך כדי ניסיון לכבוש את הבכי הזועם יצאה מבית־הקפה וירדה במדרגות אל רחוב ווטרמן. מולה נגלתה חצר הכנסייה החגיגית, ולפיכך פנתה והלכה במורד הגבעה לעבר הנהר. היא רצתה להתרחק מהקמפוס. ראשה כאב שוב, הדופק הלם ברקותיה, וכשנשאה את מבטה אל ענני הסערה המתחשרים מעל מרכז העיר כמו אות מבשר רעה, היא שאלה את עצמה למה כולם כל כך רעים אליה. הבעיות בחיי האהבה של מדלן התחילו בדיוק בתקופה שבה התיאוריה הצרפתית שלמדה שקדה על פירוק עצם המושג "אהבה". את הסמינר למתקדמים "סמיוטיקה 211" העביר מרצה שערק מהחוג לספרות אנגלית. מייקל זיפרשטיין הגיע לבראון שלושים ושתיים שנה קודם לכן על תקן איש "הביקורת החדשה". הוא הנחיל לשלושה דורות של תלמידים את גישת הקריאה הצמודה בטקסט וההתעלמות מפרטיו הביוגרפיים של המחבר ואז יצא לשבתון ההארה שלו, בפריז, ב-1975, שם פגש את רולאן בארת בארוחת ערב חגיגית והמיר את דתו על תבשיל קָסוּלֶה. עתה לימד זיפרשטיין שני קורסים בתוכנית החדשה ללימודי סמיוטיקה: "מבוא לתורת הסמיוטיקה" בסמסטר א' ו"סמיוטיקה 211" בסמסטר ב'. זיפרשטיין, שהתהדר בקרחת סטרילית ובזקן נטול שפם כשל יורד ים, לבש בדרך כלל סודרי דייגים צרפתיים ומכנסי קורדרוי שפסיהם רחבים. הסילבוס היה מפחיד ממש: חוץ מכל השמות הגדולים בסמיוטיקה - דרידה, אקוֹ, בארת - נאלצו התלמידים ב"סמיוטיקה 211" להתמודד עם רשימת קריאה מכאן ועד הודעה חדשה, החל מ'סרזין' מאת בלזק, עבור בגיליונות של 'Semiotext(e)' וכלה בקטעים מצולמים מתוך כתבים של אמיל צ'וראן, רוברט ואלזר, קלוד לוי־שטראוס, פטר הנדקה וקארל ואן וכטן. מי שרצה להתקבל לסמינר היה צריך לעבור ריאיון אישי שבמהלכו זיפרשטיין שאל שאלות אישיות תפלות כמו "מה אתה הכי אוהב לאכול" ו"איזה גזע של כלבים חביב עליך", ואז, בתגובה לתשובות שניתנו, זרק הערות ווֹרהוֹליות תמוהות. החקירה האזוטרית הזאת, כמו גם מראה הגורו של זיפרשטיין, עוררו בתלמידיו תחושה שהם עברו בהצלחה בחינה רוחנית, ושכעת - ולוּ למשך שעתיים בימי חמישי אחר הצהריים - הם חלק מהעילית הספרותית של הקמפוס. וזה בדיוק מה שמדלן רצתה. היא בחרה ללמוד ספרות אנגלית מהסיבה הפשוטה והנדושה ביותר: כי היא אהבה לקרוא. מה שמדלן מצאה ברשימת הקורסים ב"ספרות אנגלית ואמריקנית" היה מקביל למה ששותפותיה לדירה מצאו בקטלוג הפריטים בכלבו ברגדורף. פריט כגון "ספרות אנגלית 274: יוּפיוּאִיז של ג'ון לִילִי" ריגש את מדלן כמו שזוג מגפי בוקרים של פיוֹרוּצ'י ריגשו את אבּי. הפריט "ספרות אנגלית 450א: הותורן וג'יימס" מילא את מדלן ציפייה לבילוי מגונה במיטה, שלא היתה שונה מהציפייה שמילאה את אוליביה כשלבשה חצאית לייקרה וז'קט עור ויצאה למועדון דָנסֶטִיריה. עוד בילדותה בפּריטיבּרוּק היא היתה נכנסת אל חדר הספרייה - שעל מדפיו נחו, הרחק מהישג ידה, עותקים חדשים של ספרים כגון 'סיפור אהבה' או 'מַיירָה בֶּרקינרידג'', שניחוח אסור נודף מהם, ולצידם עותקים מכובדים בכריכת עור של פילדינג, תאקרי ודיקנס - ונוכחותן הכבודה של כל המילים בנות־הקריאה האלה היתה גורמת לה לעמוד דום. היא היתה מסוגלת לסקור את שִׁדרות הספרים במשך שעה תמימה. היא קיטלגה את ספרי המשפחה ביסודיות שלא נפלה מזו של שיטת דיואי. מדלן ידעה היטב היכן מונח כל דבר. על המדפים ליד האח ניצבו הספרים האהובים על אולטון: ביוגרפיות של נשיאים אמריקאים ושל ראשי ממשלה בריטים, מֵמוּאָרים של מזכירי מדינה לוחמניים, רומנים על שַׁיִט או על ריגול מאת ויליאם פ' באקלי ג'וניור. ספריה של פילידה גדשו את המדפים בצד שמאל, שהגיעו עד הטרקלין: רומנים וקובצי מאמרים שנסקרו ב'ניו־יורק ריוויו אוף בוקס' לצד אלבומים מהודרים על גנים אנגליים או על אמנות בסגנון סיני. גם היום, בבתי־הארחה או בבתי־מלון על שפת הים, כל מדף שהיה עמוס ספרים נשכחים קרץ לה. היא ריפרפה באצבעותיה על פני הכריכות המוכתמות במי מלח. היא הפרידה דפים שאוויר הים הִדבּיק. מותחנים וסיפורים בלשיים בכריכה רכה לא דיברו אליה. הספרים הנטושים בכריכה קשה - כמו הספר חסר העטיפה בהוצאת 'דַייל פּרֶס' משנת 1931, שספלי קפה רבים הותירו בו את חותמם - הם שצבטו את ליבה. גם כשהחברים שלה קראו לה מהחוף, כי המסיבה כבר התחילה, מדלן נשארה לשבת על המיטה וקראה קצת כדי להשיב את רוחו של הספר המדוכדך. ככה היא קראה את 'שירת הִיַוַאתה' של לוֹנגפֶלוֹ. היא קראה את ג'יימס פֶנימוֹר קוּפֶּר. היא קראה את 'מר ה"מ פּוּלהם' מאת ג'ון פ' מארקנד. ובכל זאת, מדי פעם הטרידה אותה ההשפעה שיש לספרים העבשים האלה עליה. היו כאלה שלמדו ספרות אנגלית כהכנה ללימודי משפטים. אחרים נהיו עיתונאים. הסטודנט הכי חכם בחוג, אדם ווֹגֶל, בן של אנשי אקדמיה, תיכנן לעשות דוקטורט ולהיות גם הוא לאיש אקדמיה. וכך נשארה מכסה גדולה של תלמידים שלמדו ספרות אנגלית רק בתור ברירת מחדל. הואיל והאונה השמאלית שלהם לא היתה מספיק מפותחת לתואר במדעים, הואיל ולימודי ההיסטוריה היו משעממים מדי, לימודי הפילוסופיה קשים מדי, לימודי הגיאולוגיה עתירי נפט מדי ולימודי המתמטיקה מתמטיים מדי, מכיוון שהם לא היו אנשים מוזיקליים או אמנותיים, מכיוון שכסף לא עניין אותם או שלא היו ממש חכמים, האנשים האלה בחרו בלימודי התואר הראשון שיאפשרו להם לעשות בדיוק את מה שעשו בכיתה א': לקרוא סיפורים. אנשים שלא ידעו מה הם רוצים ללמוד למדו ספרות אנגלית. בשנה ג' בקולג' מדלן השתתפה בסמינר מחקר שנקרא "עלילת הנישואים: רומנים נבחרים של אוסטן, אליוט וג'יימס". המנחה היה ק' מֶקוֹל סוֹנדֶרס. סונדרס היה איש ניו־אינגלנד בן שבעים ותשע. פרצופו היה ארוך וסוסי, וצחוקו היה לחלוחי וחשף שיניים מטופחות מדי. שיטת ההוראה שלו הסתכמה בהקראת הרצאות שכתב לפני עשרים או שלושים שנה. אז למה מדלן נשארה בקורס? כי היא ריחמה על פרופסור סונדרס, וכי רשימת הקריאה היתה מעולה. לדידו של סונדרס, ז'אנר הרומן הגיע לשיאו בעלילת הנישואים, ומאז שזו נעלמה הוא רק מידרדר. בימים שבהם ההצלחה בחיים היתה תלויה בנישואים, והנישואים היו תלויים בכסף, היה לסופרים על מה לכתוב. האפוסים הגדולים פיארו את המלחמה, ואילו הרומנים - את הנישואים. השוויון בין המינים הועיל לאישה, אבל הזיק לרומן. והגירושים סתמו עליו את הגולל. מה זה משנה עם מי אֶמה מתחתנת אם היא יכולה לפרק את התא המשפחתי בכל שלב? איך היה הסכם ממון משפיע על נישואיהם של איזבל ארצ'ר וגילברט אוזמונד? מבחינת סונדרס, הנישואים איבדו זה מכבר מתוקפם, והרומן בעקבותיהם. איפה אפשר למצוא היום את עלילת הנישואים? בשום מקום. אלא אם כן קוראים רומנים היסטוריים. אלא אם כן קוראים רומנים לא־מערביים שעוסקים בחברות מסורתיות. רומנים אפגניים, רומנים הודיים. אלא אם כן חוזרים, מבחינה ספרותית, אחורה בזמן. כותרת העבודה הסמינריונית של מדלן היתה "מוֹדוּס השאֵלה: הצעות נישואים והמרחב הנשי (המצומצם ביותר)". סונדרס התרשם מהעבודה עד כדי כך שהוא הזמין את מדלן להיפגש איתו. במשרדו, שהדיף ריח סבאִי, הוא ציין שלדעתו מדלן יכולה להרחיב את העבודה הסמינריונית לעבודת גמר ושהוא ישמח להנחות אותה. מדלן חייכה בנימוס. פרופסור סונדרס התמחה בתקופה שעניינה אותה, מהריג'נסי ועד תחילת התקופה הוויקטוריאנית. הוא היה איש נעים, ומלומד, ושעות הקבלה הלא־עמוסות שלו העידו שאף אחד אחר לא מעוניין שהוא ינחה אותו. אז מדלן אמרה שכן, היא תשמח לעבוד איתו על עבודת הגמר שלה. האפיגרף שהתנוסס בראש העבודה היה משפט מתוך 'צריחי בארצ'סטר' של טרולופ: "אין כל שמחה באהבה, למעט בסופו של רומן אנגלי." היא תיכננה להתחיל בג'יין אוסטן. אחרי דיון קצר ברומנים 'גאווה ודעה קדומה', 'הטיית לב' ו'תבונה ורגישות', שכולם היו בעצם קומדיות שנגמרות בחתונה, היא התכוונה להמשיך לרומן הוויקטוריאני, שבו הכול מסתבך ומתקדר במידה ניכרת. 'מידלמארץ'' ו'דיוקנה של גברת' לא נגמרים בחתונות. הם נפתחים במאפיינים המסורתיים של עלילת הנישואים - המחזרים, הצעות הנישואים, האי־הבנות - אבל הם לא מסתיימים בטקס הכלולות, אלא ממשיכים ועוקבים אחרי הגיבורות הנמרצות והנבונות שלהם, דורותיאה ברוּק ואיזבל ארצ'ר, גם בנישואיהן רוויי האכזבות, ושם הגיעה עלילת הנישואים לשיאה האמנותי. בשנת 1900 עלילת הנישואים כבר חדלה מלהתקיים. מדלן תיכננה לחתום את העבודה בדיון תמציתי בקיצהּ. ב'האחות קֶרי' של דרייזר, קרי חיה חיי ניאוף עם דרוּאֶט, נישאת להֶרסטווּד בטקס חסר תוקף ואז בורחת כדי להיעשות שחקנית - וכל זה כבר ב-1900! בַּסיכום היא חשבה להזכיר את "חילופי הנשים" אצל אפדייק. זה היה השריד האחרון שנשאר מעלילת הנישואים: ההתעקשות לקרוא לזה "חילופי נשים" במקום "חילופי בעלים". כאילו הנשים הן עדיין קניין שאפשר להעבירו מיד ליד. פרופסור סונדרס הציע שמדלן תעיין במקורות היסטוריים. ואמנם, היא למדה בשקדנות על עליית התיעוש והתגבשות המשפחה הגרעינית, על היווצרות המעמד הבינוני ועל חוק העילות לגירושים מ-1857. אבל עד מהרה עבודת הגמר התחילה לשעמם אותה. היא חששה שזו עבודה ממש לא מקורית. הרגישה שהיא רק מקיאה את הטיעונים שסונדרס השמיע בסמינר שלו. גם פגישותיה עם המרצה הזקן היו מדכדכות: סונדרס רק עבר על הדפים שהיא הגישה לו והצביע על הסימנים האדומים שסימן בשוליים. ואז, בבוקרו של יום ראשון אחד לקראת סוף סמסטר א', ויטני, החבר של אֶבּי, ישב ליד שולחן המטבח ובידיו ספר בשם "על הגרמטולוגיה". כשמדלן שאלה במה עוסק הספר, ויטני הבהיר לה שהספר יוצא בדיוק נגד המחשבה שספרים "עוסקים" במשהו, ואם יש משהו שהוא "עוסק" בו, זה הצורך להפסיק לחשוב שספרים עוסקים בדברים כלשהם. מדלן אמרה שהיא הולכת להכין קפה. ויטני ביקש ממנה להכין גם לו. הקולג' לא דמה לעולם האמיתי. בעולם האמיתי אנשים זרקו שמות של אנשים מפורסמים. בקולג' זרקו שמות של אנשים אלמונים. וכך, בשבוע שלאחר חילופי הדברים הללו עם ויטני, מדלן התחילה לשמוע אנשים אומרים "דרידה". היא שמעה אותם אומרים "ליוטאר" ו"פוקו" ו"דלז" ו"בודריאר". העובדה שאותם אנשים היו בדרך כלל אלה שעוררו בה רתיעה טבעית - ילדי המעמד הבינוני־גבוה שנעלו נעלי 'דוקטור מרטנס' ועטו על עצמם סמלים אנרכיסטיים - גרמה למדלן לפקפק בערכו של מושא התלהבותם. אבל עד מהרה היא שמה לב שגם דיוויד קוֹפֶּל, משורר חכם ומוכשר, קורא דרידה. ופּוּקי אֵיימֶס, שסיננה כתבי־יד שנשלחו ל'דה פֶּריס ריוויו', ושמדלן דווקא חיבבה אותה, למדה בקורס של פרופסור זיפרשטיין. מדלן העדיפה בדרך כלל מרצים בעלי שיעור קומה, מישהו כמו סירס ג'יין התיאטרלי, שדיקלם בשיעור את הארט קרֵיין או אן סֶקסטוֹן בקול חנוק. בעיני ויטני פרופסור ג'יין היה בדיחה מהלכת. מדלן לא הסכימה איתו. אבל אחרי שלוש שנים תמימות של קורסים בספרות היא עדיין לא רכשה שום מתודולוגיה ביקורתית מוצקה שתוכל להפעיל על מה שקראה. למעשה היא דיברה על ספרים בצורה מעורפלת ולא שיטתית. היה מביך אותה לשמוע מה אחרים אומרים בשיעורים, ומה היא אומרת. הרגשתי ש... זה היה יפה איך שפרוסט... אהבתי את איך שפוקנר... וכשאוליביה, שהיתה גבוהה ודקיקה, עם אף ארוך ואריסטוקרטי כמו של כלב סאלוקי, נכנסה יום אחד הביתה ובאמתחתה 'על הגרמטולוגיה', מדלן ידעה שמה שפעם היה שולי נהפך עכשיו למיינסטרים. "איך הספר?" "לא קראת?" "נראה לך שהייתי שואלת אם הייתי קוראת?" אוליביה משכה באפה. "מישהי פה במצב רוח תוקפני?" "סליחה." "אני צוחקת. הוא מעולה. הדרידה הזה ממש אליל!" כמעט בן־לילה נעשה מגוחך לקרוא סופרים כמו צ'יבֶר ואפדייק, שכתבו על הפרברים שמדלן ורוב חבריה גדלו בהם, והם נזנחו לטובת המרקיז דה סאד, שכתב על ביתוק אנאלי של בתוליהן של נערות בצרפת של המאה ה-18. דה סאד הועדף כי סצנות הסקס המזעזעות שלו לא היו סקס, אלא פוליטיקה. לפיכך הן היו אנטי־אימפריאליסטיות, אנטי־בורגניות, אנטי־פטריארכליות ואנטי כל דבר שבחורה פמיניסטית חכמה אמורה להתנגד לו. עד סוף שנה ג' השכילה מדלן לבחור קורסים כמו "פנטזיה ויקטוריאנית: מ'פַנטַסטֶס' ועד 'ילדי המים'", אבל בשנה האחרונה היא כבר לא יכלה להתעלם מהניגוד בין האנשים העלובים והנואשים שישבו איתה בסמינר על 'ביאוולף' לבין החבר'ה המעודכנים שלמדו מוריס בלאנשו בכיתה אחרת, לא רחוק מהם. בשנות השמונים תאבות הבצע לא היה שום דבר חתרני בלהיות סטודנט. והנה באה הסמיוטיקה ורמזה סוף־סוף על מהפכה. היא מתחה קו ברור. היא הולידה אליטה. היא היתה מתוחכמת וקונטיננטלית. היא דנה בנושאים פרובוקטיביים: עינויים, סאדיזם, הרמפרודיטיוּת - בסקס ובכוח. מדלן היתה מקובלת בחֶברה מאז ומעולם, והשנים הרבות שבהן נהנתה מהסטטוס הזה הקנו לה יכולת מיידית להבדיל בין המגניב לבין הלא־מגניב, אפילו בתוך תת־קבוצה, כמו החוג לספרות אנגלית, שנראָה שהמושג "מגניב" לא תופס לגביה. כל מי שחשב שהתיאטרון בתקופת הרסטורציה הוא נושא מדכא ומשמים, כל מי שהרגיש שקריאה דקדקנית בוורדסוורת היא בזבוז זמן משווע, לא היה עוד חסר אונים. סוף־סוף נמצא המפלט מק' מֶקוֹל סוֹנדֶרס ומ"הביקורת החדשה" הישנה. אפשר לערוק לממלכתם החדשה של דרידה ואקו. אפשר להירשם ל"סמיוטיקה 211" ולגלות על מה כולם מדברים. הקורס "סמיוטיקה 211" הוגבל לעשרה תלמידים. מתוכם, שמונה כבר השתתפו בקורס "מבוא לתורת הסמיוטיקה". הדבר ניכר לעין כבר בשיעור הראשון. בחוץ שרר מזג אוויר חורפי, וכשמדלן נכנסה לכיתה היא ראתה שמונה אנשים בחולצת־טי שחורה וג'ינס שחור קרוע יושבים בנחת סביב השולחן. אצל כמה מהם הצווארון או השרוולים היו גזורים. פרצופו של אחד הבחורים נראה משונה במיוחד - כמו תינוק שצימח זיפים - וחלפה דקה תמימה עד שמדלן הבינה שהוא גילח את הגבות. כל יושבי החדר הזכירו רוחות רפאים, עד כדי כך שחיוניותה הטבעית של מדלן נראתה חשודה, כמו הצבעה לרייגן. לכן הוקל לה כשבחור מגודל במעיל פוך ובנעלי שלג נכנס והתיישב בכיסא הריק שלצידה. בידו היתה כוס קפה מפלסטיק. זיפרשטיין ביקש מהסטודנטים להציג את עצמם ולהסביר למה נרשמו לסמינר. הבחור בלי הגבות דיבר ראשון. "אמממ, לא יודע, האמת היא שקשה לי להציג את עצמי, כי כל הרעיון של היכרויות הוא כל כך פרובלמטי. כאילו, אם אני אגיד לכם שקוראים לי תֶרסטֶן מִימז ושגדלתי בסטמפורד, קונטיקט, אז תדעו מי אני? טוב. קוראים לי תֶרסטֶן ואני מסטמפורד, קונטיקט. נרשמתי לקורס כי קראתי את 'על הגרמטולוגיה' בקיץ וזה הפיל אותי." כשהגיע תורו של הבחור שישב ליד מדלן, הוא אמר בקול שקט שהוא עושה תואר דו־חוגי (ביולוגיה ופילוסופיה) ואף פעם לא למד קורס בסמיוטיקה, שהוריו נתנו לו את השם ליאונרד, שבעיניו שם זה דבר די שימושי, בעיקר כשקוראים לך לבוא לאכול, ושאם מישהו ירצה לקרוא לו ליאונרד, הוא בהחלט יענה לו. ליאונרד לא אמר עוד דבר עד סוף השיעור. הוא התרווח בכיסא ברגליים פשוטות לפנים. כשגמר לשתות את הקפה, הוא חיטט בנעל השלג הימנית ולהפתעתה של מדלן שלף ממנה קופסה של טבק ללעיסה. בשתי אצבעות מוכתמות הוא דחס ערימת טבק ללחי. בשעתיים הבאות, פחות או יותר מדי דקה, הוא ירק לתוך הכוס - רקיקה שהיתה מוצנעת אבל נשמעה היטב. בכל שבוע הטיל עליהם זיפרשטיין לקרוא ספר תיאורטי מאיים אחד ודוגמה ספרותית אחת. הזיווגים היו תמוהים, ואולי אפילו שרירותיים לגמרי (מה הקשר, למשל, בין 'כתבים בנושא בלשנות כללית' של סוסיר לבין 'הזעקה של אוסף 49' של פינצ'ון?). זיפרשטיין עצמו לא ממש ניהל את השיעור, אלא התבונן בו מבעד לאישיותו המעורפלת, שהיתה כמו מראה חד־כיוונית. הוא בקושי פצה פה. מדי פעם שאל שאלות כדי לעורר דיון, ולא פעם ניגש לחלון ובהה לעבר מפרץ נֶרָגַנסֶט, כאילו הגה במפרשית החד־תורנית שלו, העוגנת במִבדוֹק. בשבוע השלישי של הקורס, בחודש פברואר, ביום אפרורי ומושלג מעט, הם קראו בספרו של זיפרשטיין עצמו, 'יצירת הסימנים', ובמקביל ב'אומללות שְׂמחה בחלקה' של פֶּטֶר הַנדקֶה. תמיד היה משהו מביך במרצים שמטילים על התלמידים שלהם לקרוא ספרים שהם עצמם כתבו. אפילו מדלן, שכל חומרי הקריאה היו קשים לה, זיהתה שתרומתו של זיפרשטיין לתחום היא בינונית ויד־שנייה. בדיון שהתנהל סביב 'יצירת הסימנים' כולם היו די מאופקים, ולכן אחרי ההפסקה, כשהם עברו לחלק הספרותי, היה אפשר לנשום לרווחה. "נו," שאל זיפרשטיין, ועיניו מיצמצו מאחורי מסגרות המתכת העגולות. "מה דעתכם על הספר של הנדקה?" אחרי שתיקה קצרה, תרסטן דיבר. "זה ספר מדכא לגמרי," אמר. "אהבתי." לתרסטן היה מראֶה חלקלק ושערו הקצר היה משוח בג'ל. הגבות המגולחות והעור החיוור שיוו לפניו ארשת סופר־אינטליגנטית - כמו מוח חסר גוף שמרחף בחלל האוויר. "אתה מוכן להרחיב?" אמר זיפרשטיין. "הנושא שלו קרוב לליבי - התאבדות." שאר התלמידים ציחקקו בזמן שהתלהבותו של תרסטן מהנושא הלכה וגאתה. "לכאורה זה ספר אוטוביוגרפי. אבל אני טוען, בעקבות בארת, שמעשה הכתיבה עצמו מחולל בדיה, גם אם הוא מתייחס לאירועים שקרו באמת." בַּארְת.3∗ אז ככה מבטאים את זה. מדלן שיננה בינה לבינה את ההגייה הנכונה ושמחה שההשפלה נחסכה ממנה. בינתיים תרסטן אמר, "אז אמא של הנדקה מתאבדת, והנדקה מתיישב לכתוב על זה. הוא רוצה להיות כמה שיותר אובייקטיבי, בלי שום פשרות!" תרסטן כבש חיוך. הוא היה רוצה להיות אדם שמגיב להתאבדותה של אמו בספרות איכותית חסרת פשרות, וחיוך של עונג האיר את פניו הצעירות והרכות. "התאבדות היא משל," הכריז. "במיוחד בספרות הגרמנית. 'ייסורי ורתר הצעיר', קלייסט. רגע, פתאום אני חושב," הוא זקף אצבע. "'ייסורי ורתר הצעיר'." הוא זקף אצבע נוספת. "'אומללות שמחה בחלקה'.4∗ לדעתי הנדקה הרגיש את כובד המסורת הזאת רובץ על כתפיו, והספר הזה הוא הניסיון שלו להשתחרר ממנה." "מה זאת אומרת 'להשתחרר'?" אמר זיפרשטיין. "מכל השטוּרם־אוּנד־דראנג הטֶבטוֹני האובדני." פתיתי השלג שהסתחררו מחוץ לחלון נראו כמו פתיתי סבון או כמו אפר, כמו משהו נקי מאוד או מלוכלך מאוד. "'ייסורי ורתר הצעיר' הוא אזכור הולם," אמר זפרשטיין. "אבל אני חושב שהמתרגם אחראי לזה יותר מהנדקה. בגרמנית שם הספר הוא 'Wunschloses Unglück'." תרסטן חייך - אולי כי היה מרוצה מהעובדה שזיפרשטיין מתייחס לדבריו ואולי כי הגרמנית נשמעה לו מצחיקה. "זה משחק מילים על ביטוי גרמני, 'wunschlos glücklich', שפירושו להיות שמח יותר משאי־פעם חלמת להיות. אבל הנדקה עושה פה היפוך יפה. זה שם רציני ודי מופלא." "אז הפירוש שלו הוא להיות עצוב יותר משאי־פעם חלמת להיות," אמרה מדלן. זיפרשטיין התבונן בה לראשונה. "במובן מסוים. כפי שאמרתי, מאבדים משהו בתרגום. מה את חשבת?" "על הספר?" שאלה מדלן, ומייד הבינה שזה נשמע טיפשי להחריד. היא השתתקה, והדם פעם באוזניה. אנשים הסמיקו ברומנים אנגליים מהמאה התשע־עשרה, אבל לא ברומנים אוסטריים עכשוויים. ליאונרד נחלץ לעזרתה, רגע לפני שהַשתיקה נעשתה מביכה. "אני רוצה להגיד משהו," אמר. "אם הייתי כותב על ההתאבדות של אמא שלי, לא נראה לי שהייתי מתאמץ כל כך להיות אקספרימנטלי." הוא רכן קדימה והניח את מרפקיו על השולחן. "זאת אומרת, הגישה 'חסרת־הפשרות' של הנדקה לא הרתיעה אתכם קצת? לא התרשמתם שזה ספר קצת קר?" "עדיף ספר קר על ספר סנטימנטלי," אמר תרסטן. "כן? למה?" "כי את סיפור הפרידה הסנטימנטלי מהורה יקר שהלך לעולמו כבר קראנו מיליון פעם. הוא איבד מעוצמתו." "אני עושה עכשיו ניסוי מחשבתי קטן," אמר ליאונרד. "נגיד שאמא שלי היתה מתאבדת. ונגיד שהייתי כותב על זה ספר. למה לי לעשות דבר כזה?" הוא עצם עיניים והיטה את ראשו לאחור. "קודם כול, כדי להתמודד עם הצער. שנית, אולי כדי לצייר דיוקן של אמא שלי. לשמר אותה בזיכרוני." "ואתה חושב שהתגובה שלך היא התגובה האוניברסלית," אמר תרסטן. "שבגלל שאתה היית מגיב למוות של הורה בצורה מסוימת, גם הנדקה חייב להגיב באותה צורה." "אני אומר שאם אמא שלך מתאבדת, זה לא משל ספרותי." בינתיים ליבה של מדלן נרגע. היא הקשיבה לדיון בעניין. תרסטן הינהן הנהון שלא ממש העיד על הסכמה. "כן, בסדר," אמר. "האמא האמיתית של הנדקה התאבדה. היא מתה בעולם האמיתי והנדקה חש צער אמיתי וכל זה. אבל לא בזה הספר עוסק. ספרים לא עוסקים בַּ'חיים האמיתיים'. ספרים עוסקים בספרים אחרים." הוא הגביה את פיו כמו כלי נשיפה ונשף צלילים עליזים. "לדעתי הבעיה שהנדקה ניסה לפתור פה, מנקודת מבט ספרותית, היא איך אתה כותב על משהו, גם אם זה משהו אמיתי וכואב - כמו התאבדות - כשכל מה שכבר נכתב בנושא שולל ממך כל אפשרות לביטוי מקורי." בעיני מדלן דבריו של תרסטן היו נכוחים ובה־בעת שגויים בעליל. אולי מה שהוא אומר נכון, אבל זה לא אמור להיות נכון. "'ספרות פופולרית'," הציע זיפרשטיין כותרת שנונה לְמאמר, "'או איך להקים גווייה לתחייה'." גל של עליצות עבר בכיתה. מדלן העיפה מבט וגילתה שליאונרד מביט בה. בתום השיעור, הוא אסף את ספריו ויצא. מאז היא התחילה להיתקל בליאונרד. היא ראתה אותו יום אחד אחר הצהריים חוצה את המדשאה, ראשו חשוף לטפטוף החורפי. היא ראתה אותו במאט וג'ף, אוכל כריך "באדי סיאנסי" נוטף. בוקר אחד היא ראתה אותו ממתין לאוטובוס ברחוב סאות מֵיין. בכל הפעמים שראתה אותו, ליאונרד היה לבד ונראה מוזנח וסתור־שיער כמו ילד מגודל יתום מאם. ובה־בעת, הוא נראה איכשהו מבוגר יותר מרוב הסטודנטים. זה היה הסמסטר האחרון בשנת הלימודים האחרונה של מדלן, הזמן לבלות - אבל היא לא בילתה. היא מעולם לא החשיבה את עצמה נואשת. היא העדיפה לחשוב שמצבה הנוכחי, בלי חבר, הוא מצב שפיר ואף מועיל. אבל כשתפסה את עצמה תוהה בינה לבינה איך מרגישים כשמתנשקים עם בחור שלועס טבק, התגנב לליבה החשד שבעצם היא משלה את עצמה. בדיעבד מדלן הבינה שחיי האהבה שלה בקולג' לא עמדו בציפיות. השותפה שלה לחדר במעונות בשנה א', ג'ניפר בּוּמגארד, ניגשה למרפאת הסטודנטים כבר בשבוע הראשון ללימודים כדי להתאים דיאפרגמה. מדלן, שלא היתה רגילה לחלוק חדר עם מישהו, ובוודאי לא עם אדם זר, חשה שג'ני קצת נחפזת מדי לחשוף בפניה דברים שהצִנעה יפה להם. היא לא ביקשה לראות את הדיאפרגמה של ג'ני, שהזכירה לה רביולי לא מבושל, והיא ממש לא רצתה להרגיש את הג'ל קוטל הזרע שג'ני הציעה להזליף לכף ידה. מדלן נדהמה כשג'ני התחילה לצאת למסיבות כשהדיאפרגמה כבר בפנים, כשהיא הלכה עם הדיאפרגמה למשחק של בראון נגד הרווארד, וכשהיא השאירה אותה בוקר אחד על המקרר הקטנטן בחדרן. באותו חורף, כשהכומר דזמונד טוּטוּ הגיע לקמפוס לעצרת נגד האפרטהייד, מדלן שאלה את ג'ניפר, כשהן היו בדרכן לראות את איש הכמורה הדגול, אם היא הכניסה את הדיאפרגמה. במשך ארבעת החודשים הבאים הן גרו יחד בחדר בגודל ארבעה וחצי על חמישה וחצי מטרים בלי להחליף מילה. אמנם מדלן לא הגיעה לקולג' בלי שום ניסיון מיני, אבל עקומת הלמידה שלה בשנה א' נראתה כמו קו אופקי. למעט מפגש מזמוזים אחד עם בחור מאורוגוואי בשם קרלוס - סטודנט להנדסה שנעל סנדלים ושדמה, באפלולית, לצ'ה גווארה - הבן היחיד שהיא התעסקה איתו היה תלמיד י"ב שביקר בקמפוס בסוף השבוע הפתוח למועמדים. היא נתקלה בטים כשעמד בתור ב"רֶטי", חדר האוכל המרכזי: הוא דחף את המגש שלו על פסי המתכת וראו עליו שהוא רועד. הז'קט הכחול שלו היה גדול עליו. במשך יום שלם הוא שוטט בקמפוס בלי שאף אחד ידבר איתו. עכשיו הוא גָווע ברעב ולא ידע אם בכלל מותר לו לאכול בקפטריה. טים נראה כמו האדם היחיד בבראון שאבוד אפילו יותר ממדלן. היא עזרה לו להתמודד עם הקפטריה, ואחר כך ערכה לו סיור באוניברסיטה. בסוף, בסביבות עשר וחצי בלילה, הם הגיעו לחדרה של מדלן במעונות. היו לו, לטים, ריסים ארוכים ותווי פנים יפים כשל בובה בווארית יקרה, נסיך קטן או רועה צעיר שמסלסל יוֹדְל. הז'קט הכחול שלו היה מוטל על הרצפה והכפתורים בחולצתה של מדלן היו פרומים כשג'ניפר בומגארד נכנסה לחדר. "אוי," אמרה ג'ניפר, "סליחה," והמשיכה לעמוד בדלת ולחייך אל הרצפה כאילו היא כבר מתענגת על הכנפיים שתעשה לה פיסת הרכילות העסיסית הזאת ברחבי המעונות. כשסוף־סוף יצאה, מדלן התיישבה וכיפתרה את חולצתה, וטים הרים את הז'קט וחזר לתיכון. בחופשת חג המולד, כשמדלן נסעה הביתה, היא הסיקה שהמאזניים בחדר האמבטיה של הוריה מקולקלים. היא ירדה מהם, כיילה אותם מחדש ואז שבה ועלתה עליהם, אך המשקל שהם הורו לא השתנה. מדלן נעמדה מול הראי, וראתה מולה סנאית מודאגת. "לא מזמינים אותי לצאת כי אני שמנה," שאלה הסנאית, "או שאני שמנה כי לא מזמינים אותי לצאת?" "אני דווקא לא סבלתי מבעיית ההשמנה של שנה א'," התרברבה אחותה כשמדלן ירדה לארוחת הבוקר. "טוב, אבל גם לא התחזרתי כמו כל החברים שלי." מדלן, שהיתה רגילה להקנטות של אלווין, התעלמה ממנה ואכלה בשקט אשכולית שחתכה לעצמה - האשכולית הראשונה מתוך חמישים ושבע האשכוליות שעליהן היא עתידה להתקיים בימים הבאים, עד תחילת השנה החדשה. מי שעושה דיאטות משלֶה את עצמו שגורלו בידיו. עד ינואר מדלן ירדה שני קילו וקצת, ובסוף עונת הסקווש כבר היתה שוב בכושר גופני מעולה, ואף על פי כן לא הצליחה להכיר מישהו שמוצא חן בעיניה. הבנים בקולג' נראו ילדותיים להחריד או מבוגרים מדי בטרם עת, כאלה שמטפחים זקנים של תרפיסטים ומחממים כוסות ברנדי מעל נרות לצלילי "לאב סוּפּרים" של קולטריין. רק בשנה ג' היה למדלן חבר רציני. בילי ביינברידג' היה בנה של דורותי ביינברידג', ששליש מהעיתונים בארצות־הברית היו בבעלות דודהּ. לבילי היו לחיים סמוקות, תלתלים בלונדיניים וצלקת על הרקה הימנית שרק הוסיפה לקסמו. הוא דיבר בקול רך והדיף ניחוח נעים, כמו סבון 'אייבורי'. כשהתערטל, גופו היה כמעט חף משיער. בילי לא אהב לדבר על המשפחה שלו. בעיני מדלן זה העיד על דרך ארץ. בילי נהנה בבראון מזכות אבות, ולעיתים פיקפק ביכולתו להתקבל לאוניברסיטה בזכות עצמו. הסקס עם בילי היה חמים ונעים, היה מתרפק, היה בסדר גמור. הוא חשב להיות במאי קולנוע. אבל הסרט היחיד שעשה בקורס "בימוי למתקדמים" היה שתים־עשרה דקות רצופות ואלימות שבהן הוא עצמו הטיח במצלמה תערובת דמוית צואה של עוגיות בראוניז. מדלן התחילה לשאול את עצמה למה בעצם הוא לא מדבר על המשפחה שלו. אבל על דבר אחד הוא כן דיבר, ובלהיטות גוברת והולכת: על ברית המילה. בילי קרא בכתב־עת אלטרנטיבי בנושא בריאות מאמר שהתנגד לנוהג המילה, והוא הותיר בו רושם עז. "כשחושבים על זה, די מוזר לעשות דבר כזה לתינוק," אמר. "לחתוך לו חלק מהזין? מה כבר ההבדל בין איזה שבט בפפואה־ניו־גיני שמשחיל עצמות באף לבין חיתוך העורלה של תינוק? עצם באף זה הרבה פחות פולשני." מדלן הקשיבה, בהבעה מתעניינת, וקיוותה שבילי ירפה מהנושא. אבל השבועות נקפו והוא לא הפסיק לדוש בו. "הרופאים במדינה הזאת פשוט עושים את זה באופן אוטומטי," הוא אמר. "הם בכלל לא שאלו את ההורים שלי. זה לא שאני יהודי או משהו." הוא פסל מכול וכול נימוקים של בריאות והיגיינה. "אולי היה בזה טעם לפני שלושת אלפים שנה, במדבר, כשאי אפשר היה להתקלח. אבל היום?" לילה אחד, כששכבו עירומים במיטה, מדלן ראתה שבילי בוחן את הפין שלו ומותח אותו. "מה אתה עושה?" היא שאלה. "אני מחפש את הצלקת," הוא אמר בדכדוך. הוא פנה אל חבריו האירופים, "הֶנריק השלם" ו"אוליביֶה הערל", וחקר אותם: "אבל זה באמת רגיש במיוחד?" בילי היה משוכנע שהתחושה נשללה ממנו. מדלן ניסתה לא להיעלב. בשלב הזה כבר היו בקשר שלהם בעיות נוספות. בילי נהג לנעוץ בעיניה של מדלן מבט נוקב, שהיה קצת שתלטני. וסיפור הדירה שלו היה משונה. הוא גר מחוץ לקמפוס עם בחורה נאה ושרירית בשם קייל, ששכבה לפחות עם שלושה אנשים במקביל, ביניהם פטימה שירזי, אחייניתו של השאה של איראן. על קיר הסלון כתב בילי באותיות גדולות "חובה לרצוח את האב". מבחינת בילי, תכלית הקולג' היתה רצח האב. "מי האב שלָך?" הוא שאל את מדלן. "וירג'יניה וולף? סוזן זונטג?" "במקרה שלי," אמרה מדלן, "האב שלי הוא רק אבא שלי." "אז את צריכה לרצוח אותו." "מי האב שלךָ?" "גודאר," השיב. בילי הציע שהוא ומדלן ישכרו בקיץ בית בגוּאָנָחוּאָטוֹ. הוא אמר שהיא תוכל לכתוב רומן בזמן שהוא יעשה סרט. האמונה שלו בה, בכתיבה שלה (אף על פי שהיא בקושי כתבה פרוזה), העניקה למדלן תחושה טובה כל כך, עד שהיא התחילה להתרגל לרעיון. ואז יום אחד היא עלתה למרפסת הקדמית בביתו של בילי והתכוונה לדפוק על חלונו, אבל משהו הניע אותה להציץ במקום לדפוק. במיטה המבולגנת שכב בילי, מצונף כמו ג'ון לנון, לצידה של קייל, שהיתה שרועה בפישוט איברים. שניהם היו עירומים. כעבור שנייה עלתה ובאה מתוך מסך עשן פטימה, שהיתה גם היא עירומה ופיזרה טאלק על עורה הפרסי הבוהק. היא חייכה אל שותפיה למיטה, ושיניה נראו כמו זרעים בתוך חניכיים בגוון ארגמן מלכותי. בחבר הבא של מדלן אי אפשר ממש להאשים אותה. היא לא היתה פוגשת את דֶבּני קרלייל אלמלא נרשמה לשיעור משחק, והיא לא היתה נרשמת לשיעור משחק אלמלא אמהּ. בצעירותה חלמה פילידה להיות שחקנית. אבל הוריה התנגדו. "אנשים במשפחה שלנו, ובוודאי הנשים, לא היו אמורים לשחק בתיאטרון," כך ניסחה זאת פילידה. מדי פעם בפעם, כשהיתה שרויה במצב רוח מהורהר, היא סיפרה לבנותיה את סיפור המרי היחיד שלה. כשפילידה סיימה את סמית קולג', היא "ברחה" להוליווד. היא טסה ללוס־אנג'לס בלי ליידע את הוריה וגרה אצל חברה מתקופת הלימודים. היא התקבלה לעבודה כמזכירה בחברת ביטוח. היא והחברה שלה, בחורה בשם סאלי פֵּייטוֹן, שכרו בית בסנטה־מוניקה. בתוך חצי שנה היו לפילידה שלושה אודישנים, מבחן בד אחד ו"המון הצעות". פעם היא ראתה את ג'קי גליסון נכנס למסעדה עם צ'יוואווה. היא השתזפה היטב, שיזוף שהיא כינתה "מצרי". בכל פעם שפילידה דיברה על התקופה ההיא בחייה היה נדמה שהיא מדברת על מישהי אחרת. ואילו אולטון היה משתתק, כי הוא ידע היטב שההפסד שלה היה הרווח הנקי שלו. ברכבת לניו־יורק, בחג המולד, היא פגשה את הסגן־אלוף זקוף־הגו שזה עתה שב מברלין. פילידה כבר לא חזרה ללוס־אנג'לס. במקום זה, היא התחתנה. "ואז ילדתי אתכן," סיפרה לשתי בנותיה. חלומותיה של מדלן התגבשו על רקע החלומות שפילידה לא הצליחה לממש. חייה של אמהּ היו דוגמה שלילית לתפארת - דוגמה לעוול שחייה של מדלן נועדו לתקן. מדלן התבגרה יד ביד עם תנועה חברתית גדולה, צמחה בעידן שראה את בטי פרידן ואת מצעדי התמיכה בהצעה לתיקון בחוקה שקבעה שוויון זכויות ואת כובעיה האמיצים של בלה אבּזוג, וזכתה לעצב את זהותה בעצם הימים שבהם הזהויות עוצבו מחדש - כלומר זכתה לחירות שלא נפלה מהחירויות האמריקניות הגדולות שעליהן למדה בבית־הספר. לעד היא תזכור את הערב ההוא, ב-1973, שבו משפחתה התאספה מול הטלוויזיה בחדר המשפחה כדי לצפות במשחק הטניס בין בילי ג'ין קינג לבובי ריגס. לעד תזכור איך היא, אלווין ופילידה עודדו את בילי ג'ין, ואילו אולטון תמך בבובי ריגס. איך בזמן שקינג הריצה את ריגס לכל הכיוונים, הגישה טוב ממנו וחבטה כדורים שהגבר האיטי לא הצליח לענות עליהם, אולטון התחיל לרטון. "זה לא קרב הוגן! ריגס זקן מדי. אם הם רוצים מבחן אמיתי, היא צריכה לשחק מול סמית או ניוקומב." אבל דבריו של אולטון לא היו חשובים. גם לא היה חשוב שבובי ריגס בן חמישים וחמש ושקינג בת עשרים ותשע, או שגם בשיאו ריגס לא היה שחקן גדול. מה שהיה חשוב זה שמשחק הטניס הזה שודר בטלוויזיה בכל רחבי ארצות־הברית, בשעת צפיית השיא, שבמשך שבועות הוא הוצג בתור "הקרב בין המינים" ושהאישה ניצחה בו. אם אפשר להצביע על רגע אחד שעיצב את דור הבנות שמדלן השתייכה אליו, רגע שגילם את שאיפותיהן, שחידד את הציפיות שלהן מעצמן ומהעולם, היה זה אותן שעתיים ורבע שבהן המדינה כולה צפתה בגבר במכנסיים קצרים לבנים מובס בידי אישה, מוכה פעם אחר פעם, עד שבסוף המשחק לא נותר לו אלא לקפוץ קפיצה קלושה מעל הרשת. ואפילו לקפיצה הזאת היתה משמעות: הרי אמורים לקפוץ מעל הרשת כשמנצחים, לא כשמפסידים. נו, מה יכול להיות יותר גברי מזה - להתנהג כמו מנצח רגע אחרי שהוכית שוק על ירך? בפגישה הראשונה של הסדנה למשחק פנה מר צ'רצ'יל, שהיה מין קרפד מקריח, אל הסטודנטים וביקש מהם לספר קצת על עצמם. רוב הנוכחים היו תלמידי החוג לתיאטרון, ששאפו להיות שחקנים או במאים. מדלן מילמלה משהו על זה שהיא אוהבת את שייקספיר ואת יוג'ין אוניל. דבני קרלייל קם ואמר, "עבדתי קצת בדוגמנות בניו־יורק. הסוכן שלי הציע שאקח שיעורי משחק. בגלל זה אני פה." קריירת הדוגמנות של דבני הסתכמה במודעת פרסומת אחת באיזה מגזין, שבה נראתה קבוצה של ספורטאים לני־ריפנשטאליים עומדים בתחתוני בוקסר צמודים על שפת הים, בטור עורפי, בעוד החול הוולקני השחור מעלה אדים סביב רגלי השיש שלהם. מדלן ראתה את התמונה רק אחרי שהיא ודבני כבר התחילו לצאת. דבני שלף אותה בזהירות מתוך ספר הדרכה לברמנים שבו היא נשמרה כדי שלא תתקמט. היא התכוונה להקניט אותו, אבל חרדת הקודש על פניו של דבני עצרה בעדה. ולכן היא שאלה איזה חוף זה (מוֹנטוֹק) ולמה החוף שחור כל כך (הוא לא) וכמה שילמו לו ("ארבע ספרות") ואיך היו שאר הבחורים ("חמוֹרים") ואם הוא לובש את התחתונים כרגע. לפעמים היה קשה להתעניין בדברים שמעניינים בנים. אבל במקרה של דבני היא הצטערה שהוא לא משחק קרלינג, מבחינתה כבר היה עדיף שיהיה לו קשר לעולם התחתון - כל דבר, רק לא דוגמן תחתונים. מכל מקום, זאת היתה התחושה האמיתית שהיא זיהתה בדיעבד. אבל בזמנו - דבני ביקש ממנה לא לגעת במודעה עד שהוא ישמר אותה בניילון - מדלן דיקלמה לעצמה את הטיעונים הרגילים: שאף על פי שחִפצוּן הוא בפועל דבר רע, האידיאליזציה של הדמות הגברית והופעתה בתקשורת ההמונים מקדמות את השוויון; שאם גברים יעברו חפצון ויתחילו להיות מוטרדים מחזותם ומגופם, אולי הם יתחילו להבין את הנטל הרובץ על כתפי הנשים מימים ימימה, ולכן גם אולי יפתחו רגישות לענייני הגוף. עד כדי כך, שהיא אפילו העריכה את דבני על האומץ שהפגין כשהרשה לעצמו להצטלם בתחתונים אפורים קטנים וצמודים. בשל חזותם הנאה של מדלן ושל דבני הם זכו מטבע הדברים בתפקידים הראשיים בסצנות הרומנטיות שהועלו בסדנה. מדלן גילמה את רוזלינד מול אורלנדו העצי בגילומו של דבני, את מגי מול בריק הלא־מבריק שלו ב'חתולה על גג פח לוהט'. לחזרה הראשונה הם נפגשו בבית־האחווה של דבני. ברגע שעברה בדלת הכניסה נזכרה מדלן בסלידתה ממקומות כמו סיגמה־קאי. זה היה יום ראשון, עשר בבוקר. מסביב עוד נראו שרידים מהמסיבה "בסגנון הוואי" שנערכה בלילה הקודם: שרשרת פרחים שהשתלשלה מקרניו של אייל הצפון שראשו תלוי על הקיר, חצאית רמוסה מפלסטיק דמוי קש על הרצפה ספוגת הבירה, שאם מדלן תיפול ברשתו של דבני קרלייל המהמם היא תיאלץ, במקרה הטוב, להתבונן באיזו זנזונת שיכורה רוקדת בה הולה־הולה לקול נהמות חברי האחווה, ובמקרה הרע (כי אנשים עושים דברים מטורפים אחרי כמה כוסות של מאי טאי) אולי אפילו ללבוש אותה בעצמה, בחדרו של דבני, להנאתו בלבד. שני חברי סיגמה־קאי ישבו על ספה נמוכה וצפו בטלוויזיה. כשראו את מדלן ניעורו והגיחו מהמצולות כמו קרפיונים פעורי פה. היא מיהרה אל המדרגות האחוריות וגילגלה בראשה את מחשבותיה הרגילות על אחווֹת ועל חבריהן: שכוח המשיכה שלהן נובע מצורך פרימיטיבי בהגנה (כמו שבטים ניאנדרתאליים שמתלכדים מול שבטים ניאנדרתאליים אחרים); שטקסי החניכה של החברים הטריים (הפשטתם והשארתם עירומים וקשורי עיניים בלובי של מלון בילטמור, כשעל איבר מינם מודבק כסף לנסיעה באוטובוס) מגלמים למעשה את החרדה מפני אונס גברי ומפני סירוס, אותה חרדה שהניעה אותם מלכתחילה לשים את מבטחם בארגון האחווה; שכל בחור ששואף להצטרף לאחווה סובל מחוסר ביטחון שמשבש את יחסיו עם נשים; שיש משהו מאוד בעייתי בבחורים הומופובים שחייהם סובבים סביב קשר הומו־אירוטי; שהאחוזות המפוארות, שדורות קודמים של חברי האחווה מממנים אותן, הן בעצם אתרים שמכשירים אונס מכרים ושתייה לשוכרה; שבתי־אחווה תמיד מצחינים; שבחיים היא לא היתה מתקלחת בבית־אחווה; שרק בנות משנה א' הן מספיק טיפשות כדי ללכת למסיבות אחווה; שקלי טראוב שכבה עם בחור מסיגמה־דֶלט שתוך כדי הזיון אמר כל הזמן, "הנה הוא מציץ, והופ - נעלם, הנה הוא מציץ, והופ - נעלם"; שדבר כזה לא יקרה לה, למדלן, בחיים. מה שהיא ממש לא ציפתה למצוא בבית־אחווה זה בחור בלונדיני שקט נוסח דבני, שיושב בכיסא מתקפל, יחף ולבוש במכנסי ניילון רחבים, ומשנן את הטקסט שלו. בדיעבד מדלן הבינה שהקשר ביניהם היה כורח המציאות. היא ודבני היו מין שידוך מלכותי. היא היתה הנסיך צ'רלס והוא הנסיכה דיאנה. היא ידעה שאין לו כישרון משחק. דבני ניחן בנשמה האמנותית של שחקן פוטבול. במציאות דבני זז מעט ודיבר מעט. על הבמה הוא לא זז בכלל, אבל היה צריך להגיד הרבה. הרגעים הטובים ביותר שלו על הבמה היו כשהעווית שחלפה בפניו כשניסה להיזכר במילים דמתה לַרגש שניסה לבטא. גם ככה מדלן היתה מתוחה ונוקשה על הבמה, והמשחק מול דבני רק החריף את המצב. היא רצתה לשחק לצד התלמידים המוכשרים בסדנה. היא הציעה קטעים מעניינים מתוך 'הווייטנאמיזציה של ניו־ג'רזי' של דוראנג ומתוך 'סטיות מיניות בשיקגו' של מאמט, אבל איש לא קיבל את הצעתה. שום סטודנט ושום סטודנטית לא רצו שהממוצע שלהם יירד בגלל המשחק לצידה. דבני לא התרגש מזה. "סתם חבורה של נבלות," אמר. "בחיים הם לא יגיעו למגזינים, ובטח לא לסרטים." הוא היה חבר מעט תמציתי מדי לטעמה. הוא היה מתוחכם כמו בובה בחלון ראווה. אבל שלמותו הגופנית חיפתה על כך. לראשונה בחייה היא ניהלה מערכת יחסים זוגית עם מישהו שעולה עליה ביופיו. זה היה קצת מפחיד. אבל היא הסתדרה עם זה. בשלוש לפנות בוקר, כשדבני ישן לצידה, מדלן גילתה שהיא מסוגלת למנות כל קובייה בבטנו, כל שריר ושריר. היא אהבה לצבוט את מותניו של דבני בקאליפר ולמדוד את אחוזי השומן בגופו. מי שרוצה לדגמן הלבשה תחתונה צריך שרירי בטן, טען דבני, ומי שרוצה שרירי בטן צריך לעשות כפיפות בטן ולהקפיד על תזונה נכונה. ההנאה שמדלן שאבה מההתבוננות בדבני הזכירה את ההנאה ששאבה בילדותה מההתבוננות בכלבי ציד חטובים. מתחת להנאה הזאת, כמו גחלים שמזינות אותה, היה חשק עז לעטוף את דבני ולשאוב ממנו את כוחו ואת יופיו. זה היה פרימיטיבי ואבולוציוני, ועורר בה הרגשה נפלאה. אבל מה? היא לא איפשרה לעצמה ליהנות מדבני או אפילו לנצל אותו קצת, אלא היתה חייבת להתנהג כמו בת מצויה ולשכנע את עצמה שהיא מאוהבת בו. כי מדלן, כך הסתבר, זקוקה לרגש. היא לא אחת שתסתפק בסקס חסר משמעות ומאוד־מאוד מענג. לכן היא התחילה להגיד לעצמה שדבני משחק בסגנון "מאופק" ו"חסכני". לטעמה דבני היה "בטוח בעצמו" ו"מישהו שלא צריך להוכיח שום דבר", אבל ממש לא "שחצן". במקום לתהות אם הוא לא משעמם, מדלן החליטה שהוא עדין. במקום לחשוב שהוא בור ועם הארץ, היא כינתה אותו אינטואיטיבי. היא הפריזה ביכולות השכליות של דבני כדי לא להרגיש שטחית בגלל המשיכה הגופנית שלה אליו. ולכן היא עזרה לדבני לכתוב - נו, טוב, כתבה במקומו - עבודות בספרות ובאנתרופולוגיה, וכשהוא קיבל ציון גבוה, היה בזה מבחינתה אישור לאינטליגנציה שלו. היא נפרדה ממנו בנשיקות ואיחולי הצלחה כשנסע לניו־יורק לאודישנים בדוגמנות, ואחר כך הקשיבה לקיטורים המרירים שלו על ה"מתרוממים" שלא קיבלו אותו. התברר שדבני לא עד כדי כך יפה. בין היפים באמת הוא היה רק ככה־ככה. הוא אפילו לא ידע לחייך כמו שצריך. בסוף הסמסטר נפגש כל סטודנט למשחק עם המרצה כדי לשמוע ביקורת. צ'רצ'יל קידם את פניה של מדלן בחיוך זאבי צהוב, ואז התרווח בכיסאו בסנטר מידלדל וארשת של חשיבות עצמית. "אני שמח שהשתתפת בקורס, מדלן," הוא אמר. "אבל את ממש לא שחקנית." "אל תחוס עלי," אמרה מדלן, שצחקה למרות המילים המשפילות. "תגיד לי את האמת בפרצוף." "יש לך כישרון לשפה, בעיקר לשייקספיר. אבל הקול שלך צפצפני, וכשאת על הבמה את נראית מודאגת. יש לך קמט קבוע במצח. שיעורי פיתוח קול יכולים לשפר מאוד את היכולת הקולית שלך, אבל הדאגה שלך מדאיגה אותי. הנה הוא שוב, הקמט." "אני פשוט חושבת." "שזה בסדר גמור. אם את מגלמת את אלינור רוזוולט. או את גולדה מאיר. אבל התפקידים האלה די נדירים." צ'רצ'יל הצמיד את אצבעות ידיו זו לזו והמשיך, "הייתי עדין יותר אם הייתי חושב שזה מאוד חשוב לך. אבל יש לי הרגשה שאת לא שואפת להיות שחקנית מקצועית. אני טועה?" "לא," אמרה מדלן. "יופי. את מקסימה. את נבונה. העולם כולו פרוש לרגלייך. לכי לשלום." כשדבני חזר מהפגישה שלו עם צ'רצ'יל, הוא נראה מרוצה מעצמו יותר מתמיד. "נו," מדלן שאלה. "איך היה?" "הוא אומר שאני מושלם לסבון." "פרסומות לסבון?" דבני נראה מרוגז. "'ימי חיינו'. 'בית־חולים כללי'. שמעת עליהם?" "הוא אמר את זה בתור מחמאה?" "אלא מה? אין כמו להיות שחקן באופרת סבון! אתה עובד כל יום, מרוויח מעולה ולא צריך לנסוע לשום מקום. סתם ביזבזתי זמן על פרסומות. אבל זהו, עד כאן. אני הולך להגיד לסוכן שלי שיתחיל לארגן לי אודישנים לאופרות סבון." למשמע הבשורה, מדלן נאלמה דום. עד אותו רגע היא הניחה שההתלהבות של דבני מדוגמנות היא זמנית, שזאת סתם דרך טובה לממן את שכר הלימוד. אבל עכשיו התברר לה שהוא רציני. שבעצם היא יוצאת עם דוגמן. "על מה את חושבת?" שאל אותה דבני. "על שום דבר." "תגידי לי." "סתם, לא יודעת, איכשהו קשה לי להאמין שצ'רצ'יל מחשיב מאוד את רמת המשחק ב'ימי חיינו'." "מה הוא אמר לנו בשיעור הראשון? הוא אמר שהוא מעביר סדנה למשחק. לאנשים שרוצים לעבוד בתיאטרון." "תיאטרון זה לא..." "מה הוא אמר לך? שתהיי כוכבת קולנוע?" "הוא אמר שאני לא שחקנית," אמרה מדלן. "אה, זה מה שהוא אמר?" דבני הכניס ידיים לכיסים ונשען על עקביו, כאילו רווח לו שמישהו אחר עשה את העבודה בשבילו. "בגלל זה את כל כך עצבנית? וצריכה לקטול את הביקורת שאני קיבלתי?" "אני לא קוטלת את הביקורת שקיבלת. אני פשוט לא בטוחה שהבנת נכון את מה שצ'רצ'יל אמר לך בעצם." דבני צחק צחוק מריר. "כי אני לא מסוגל להבין, נכון? אני מטומטם מדי. אני סתם ספורטאי בלי מוח, שאת צריכה לכתוב לו עבודות בספרות." "אני לא בטוחה. נראה לי שאתה דווקא מבין בסרקזם." "וואו, איזה מזל יש לי," אמר דבני. "מה הייתי עושה בלעדייך? את קולטת את כל הדקויות בשבילי, נכון? את והכישרון שלך לקליטת דקויות. אין כמו להיות עשירה ולשבת כל היום ולקלוט דקויות. מה את יודעת על הצורך להתפרנס? בגלל זה אין לך שום בעיה לצחוק על הפרסומת שלי. הרי את לא התקבלת לקולג' על מלגת פוטבול. ועכשיו את עוד באה לפה ויורדת עלי. את יודעת מה? זה קשקוש. קשקוש מוחלט. נמאס לי מההתנשאות שלך ומתסביך העליונות שלך. וצ'רצ'יל צודק. את ממש לא שחקנית." בסופו של דבר מדלן נאלצה להודות שדבני רהוט הרבה יותר משחשבה. חוץ מזה הוא הצליח להעביר מנעד רחב של רגשות - כעס, שאט־נפש, גאווה פגועה - ונוסף על כך ידע להציג באופן משכנע רגשות אחרים, לרבות חיבה, תשוקה ואהבה. עוד נכונה לו קריירה מבטיחה באופרות סבון. מדלן ודבני נפרדו במאי, ממש לפני הקיץ. אין זמן טוב מהקיץ למחות מישהו מהזיכרון. היא נסעה לפּריטיבּרוּק מייד אחרי שסיימה את הבחינה האחרונה. הפעם דווקא שמחה בהוריה החברותיים. כל מסיבות הקוקטייל והסעודות החגיגיות בסמטת וילסון לא השאירו לה זמן להרהר בעצמה. ביולי היא התקבלה לעבודת התמחות במלכ"ר שעסק בשירה ושכן באָפֶּר איסט סייד, והתחילה לנסוע העירה מדי יום ברכבת. תפקידה של מדלן היה לסדר את המעטפות ששלחו המתמודדים בתחרות השנתית "קולות חדשים", כלומר לוודא שכל מתמודד שלח את כל החומר הנדרש ואז להעביר את המעטפה לשופט (שהיה באותה שנה הווארד נֶמֶרוֹב). מדלן לא התברכה בחוש טכני מפותח, אבל מכיוון שליתר האנשים במשרד לא היה חוש טכני בכלל, היא נהפכה לאדם שאליו פונים כשיש תקלה במכונת הצילום או במדפסת הסיכות. ברנדה, אחת מחברותיה לעבודה, היתה ניגשת אל שולחנה של מדלן לפחות פעם בשבוע ושואלת בקול מתיילד, "את יכולה לעזור לי? המדפסת לא מתנהגת יפה." מדלן נהנתה רק מהפסקות הצהריים, שבהן הסתובבה ברחובות המהבילים, המסריחים והמסעירים, אכלה קיש בביסטרו צרפתי שהיה צר כמו מסלול באולינג ולטשה עיניים בדברים המדהימים שנשים בגילה, או קצת מבוגרות ממנה, לובשות. כשהבחור הסטרייט היחיד במלכ"ר הציע לה לצאת לשתות משהו אחרי העבודה, מדלן ענתה ביובש, "מצטערת, אבל אני לא יכולה," וניסתה לא לייסר את עצמה על שפגעה ברגשותיו - ניסתה לחשוב לשם שינוי על רגשותיה שלה. כשחזרה לשנה האחרונה בקולג' היתה נחושה בדעתה להיות שקדנית ותכליתית ולהתנזר מבנים. היא השליכה את יהבה על מגוון אפשרויות: היא נרשמה לתואר שני בייל (שפה וספרות אנגלית), הציגה מועמדות לארגון שמלמד אנגלית בסין וגם ניסתה להתקבל להתמחוּת בפרסום בחברת 'פוּט, קוֹן אנד בֶּלדינג' בשיקגו. היא למדה למבחני הגִ'י־אַר־אִי מחוֹברת של שאלות לדוגמה. החלק המילולי היה קל. החלק המתמטי דרש ממנה להיזכר במה שלמדה בתיכון. אבל שאלות ההיגיון שברו את רוחה. "בנשף הריקודים השנתי רקדו כמה רקדנים את הריקוד החביב עליהם עם בני־הזוג החביבים עליהם. אלן רקד טנגו, ואילו בקי צפתה בריקוד הוואלס. ג'יימס ושרלוט היו מדהימים יחד. קית רקד פוקסטרוט נהדר וסיימון הצטיין ברומבה. ג'סיקה רקדה עם אלן. אבל לורה לא רקדה עם סיימון. האם תוכלו לומר מי רקד עם מי ואיזה ריקוד כל אחד אוהב?" מדלן מעולם לא למדה לוגיקה במישרין. אז באיזו זכות בוחנים אותה בזה? בהמלצת החוברת, היא שירטטה דיאגרמות של הבעיות. היא הציבה את אלן, בקי, ג'יימס, שרלוט, קית, סיימון, ג'סיקה ולורה על רחבת הריקודים שבדף הטיוטה וזיווגה אותם לפי ההוראות. אבל היא התקשתה לעקוב אחרי התזוזות המורכבות שלהם על גבי הנייר. במקום זה היא רצתה לדעת למה ג'יימס ושרלוט מדהימים יחד, ואם ג'סיקה ואלן הם זוג, ולמה לורה לא רוצה לרקוד עם סיימון, ואם בקי צופה בהם מהצד בעצב. יום אחד, בשעות אחר הצהריים, צדה את עינה של מדלן מודעה שהתנוססה על לוח המודעות מחוץ ל'הִלל האוס' - מודעה שהכריזה על מלגת מלווין והֶטי גרינברג ללימודי קיץ באוניברסיטה העברית בירושלים. מדלן הגישה מועמדות. וביום אחר ניצלה את קשריו של אולטון בעולם המו"לות, לבשה חליפת עסקים ונסעה לניו־יורק, לפגישת התרשמות עם אחד העורכים ב'סיימון אנד שוסטר'. העורך, טרי וירת, למד גם הוא פעם ספרות בקולג', ממש כמו מדלן, וגם הוא היה פעם צעיר מוכשר ואידיאליסט. אבל באותו יום אחר הצהריים, במשרדו הקטנטן, עמוס כתבי־היד, שהשקיף אל קֶניון הבטון של השדרה השישית, מדלן פגשה גבר בגיל העמידה, אב לשניים, שמשכורתו נמוכה בהרבה מהחציון של בני המחזור שלו ושנאלץ לנסוע מדי יום במשך שעה וחצי לבית הצפוף שלו במוֹנטקלֵייר, ניו־ג'רזי. על סיכוייו של ספר שהוא עמד להוציא לאור באותו חודש, ממואר של מהגר עבודה בענף החקלאות, אמר וירת, "עכשיו זה השקט שלפני השקט." הוא שלף מתוך ערימה צרור של כתבי־יד, הושיט אותם למדלן והציע לשלם לה חמישים דולר עבור כל חוות דעת. במקום לקרוא את כתבי־היד, מדלן נסעה ברכבת התחתית לאיסט־וילג'. היא קנתה עוגיות פּיניוֹלי ב'דה רוברטיס' ואחר כך זינקה לתוך מספרה, ושם, בגחמה של רגע, הניחה לאישה בוצ'ית, שהשיער שלה היה קצוץ למעט קווּצה בודדת בעורף, לספר אותה. "תורידי הרבה בצדדים, ופחות למעלה," אמרה מדלן. "את בטוחה?" אמרה האישה. "בטוחה," ענתה מדלן. כדי להראות שכוונותיה רציניות, היא הסירה את המשקפיים. כעבור שלושת־רבעי שעה, היא הרכיבה אותם שוב. השינוי שעברה עורר בה חלחלה והתרוממות־רוח. איזה ראש עצום יש לה - עד עכשיו היא לא שמה לב כמה הוא גדול. היא נראתה כמו אנני לנוקס, או כמו דיוויד בואי. כמו מישהי שהספרית יכולה לצאת איתה. אבל המראה של אנני לנוקס דווקא עבד טוב. היה משהו נכון באנדרוגיניות שלה. ברגע שמדלן חזרה לקולג', התספורת הכריזה קבל עם ועדה על הלך־רוחהּ הרציני, ואף על פי שבדצמבר הפוני שלה התארך לממדים מציקים ולא היה לה מושג איך להתמודד איתו, היא לא חזרה בה מסגפנותה (המעידה היחידה שלה היתה אותו לילה עם מיטשל בחדר שלה, אבל גם שם לא קרה שום דבר). היא היתה צריכה לכתוב עבודת גמר. היא היתה צריכה לתכנן את העתיד. הדבר האחרון שהיה חסר לה זה בחור שיסיח את דעתה מהלימודים ויוציא אותה מאיזון. אבל בסמסטר השני היא הכירה את ליאונרד בֶּנקהֶד, וכל נחישותה היתה כלֹא היתה. הוא לא התגלח בקביעות. לטבק שלו היה ריח של מנתול - נקי ונעים יותר מכפי שמדלן ציפתה. בכל פעם שמדלן היתה מרימה את עיניה ומגלה שליאונרד בוהה בה בעיני הסן־ברנרד שלו (עיניים של כלב מרייר, אבל גם של כלב אמיץ ונאמן שיכול לחלץ אותה ממפולת שלגים), היא לא הצליחה להימנע מלהביט בו בחזרה לעוד רגע משמעותי. ערב אחד בתחילת מרץ, כשהלכה לספריית רוקפלר לקחת את חומרי הקריאה לקורס בסמיוטיקה, היא פגשה שם את ליאונרד. הוא נשען על הדלפק ודיבר בהתלהבות עם הבחורה שעבדה בספרייה באותה שעה, שלדאבונה של מדלן נראתה לא רע, קצת כמו בטי פייג' עם החזה השופע שלה. "אבל תחשבי על זה," אמר ליאונרד לבחורה. "תחשבי על זה מנקודת המבט של זבוב." "טוב, אני זבוב," אמרה הבחורה בצחוק צרוד. "מבחינתו, אנחנו זזים בהילוך איטי. הוא רואה את המחבט בא ממרחק מיליון קילומטרים. אז הזבוב אומר, 'טוב, תעירו אותי כשהמחבט יתקרב.'" הבחורה, שהבחינה במדלן, אמרה לליאונרד, "חכה שנייה." מדלן הושיטה לה את רשימת הקריאה, והבחורה לקחה אותה ונעלמה בין המדפים. "באת לקחת את בלזק?" אמר ליאונרד. "כן." "יחי בלזק!" בדרך כלל היה למדלן מענה לשון חד, ובוודאי היה לה מה להגיד על בלזק. אבל המוח שלה לא תיפקד. היא אפילו נזכרה לחייך רק אחרי שהוא כבר הסב את מבטו. בטי פייג' חזרה עם חומר הקריאה של מדלן, דחפה אותו לעברה ומייד חזרה אל ליאונרד. הוא נראה שונה, לא כמו שנראה בכיתה - חיוני יותר, נמרץ. הוא זקף גבות מוטרפות כמו ג'ק ניקולסון ואמר, "התיאוריה שלי על זבוב הבית קשורה לתיאוריה שלי על למה נדמה לנו שהזמן עובר מהר יותר ככל שמתבגרים." "נו, למה?" שאלה הבחורה. "זה עניין יחסי," הסביר ליאונרד. "כשאתה בן חמש, חיית בקושי אלפיים ימים. אבל כשאתה בן חמישים, כבר חיית בערך עשרים אלף ימים. לכן, כשאתה בן חמש, יום אחד נראה ארוך יותר כי הוא נמשך אחוז גדול יותר מהסך־הכול." "נו, בטח," הקניטה אותו הבחורה, "זה ברור כשמש." אבל מדלן דווקא הבינה. "יש בזה משהו," אמרה. "באמת תמיד תהיתי למה זה ככה." "אני רק מעלה השערה," אמר ליאונרד. בטי פייג' טפחה על ידו של ליאונרד כדי למשוך את תשומת ליבו. "זבובים הם לא תמיד כאלה מהירים," אמרה. "כבר יצא לי לתפוס זבובים בידיים." "בעיקר בחורף," אמר ליאונרד. "אם הייתי זבוב, בטח הייתי איזה זבוב חורף סתום." למדלן לא היה תירוץ טוב להתעכב בספרייה, אז היא הכניסה את בלזק לתיק ויצאה. היא התחילה להתלבש שונה בימים של סמיוטיקה. היא הסירה את עגילי היהלומים הצמודים מהאוזניים. היא עמדה מול המראה ושאלה את עצמה אם יש סיכוי שלמשקפי 'הרומן שלי עם אנני' שלעיניה יש מראֶה של הגל החדש. היא החליטה שלא, והרכיבה עדשות מגע. היא שלפה מהנפטלין מגפי "ביטלס" שקנתה פעם במכירה במרתף של כנסייה בוויינלהייבן. היא זקפה את הצווארון, ולבשה יותר שחור. בשבוע הרביעי של הקורס זיפרשטיין נתן להם לקרוא את 'תפקידו של הקורא' של אומברטו אקו. מדלן לא התרשמה ממנו. את הקוראת המסוימת הזאת לא ממש עניין הקורא. היא עדיין העדיפה את היֵשוּת שזוהרה הלך והועם: הסופר. מדלן חשדה שרוב הסמיוטיקאים היו פעם ילדים לא מקובלים, שרק הציקו להם או התעלמו מהם, והזעם שהיה אצור בהם הופנה כלפי הספרות. הם רצו להפחית בחשיבותו של המחבר. הם רצו שהספר, אותו דבר נשגב, פרי עמל רב, יהיה טקסט - מותנה, לא מוגדר ופתוח לפרשנות. הם רצו שהקורא יהיה העיקר. כי הם היו קוראים. למדלן, לעומת זאת, לא היתה שום בעיה עם מושג היוצר הגאון. היא רצתה שהספרים שהיא קוראת ייקחו אותה למקומות שאליהם לא יכלה להגיע בעצמה. היא חשבה שסופר צריך לעמול על כתיבת הספר יותר משהיא עמֵלה על קריאתו. בתחום הספרות, מדלן דגלה במעלה שאיבדה זה מכבר מיוקרתה: הבהירות. בשבוע החמישי הם קראו קטעים מ'כתיבה והבדל' של דרידה. בשבוע השישי הם קראו את 'על הדקונסטרוקציה' של ג'ונתן קאלר, ולראשונה מדלן הגיעה לשיעור בכוונה לתרום משהו לדיון. אבל תרסטן הקדים אותה. "הספר של קאלר היה סביר לכל היותר," אמר תרסטן. "מה בו לא מצא חן בעיניך?" שאל אותו המרצה. תרסטן השעין ברך על השולחן המשותף. הוא דחף את כיסאו לאחור, איזן אותו על שתי רגליו האחוריות ועיווה את פניו. "הוא קריא והכול," אמר. "והטיעונים חזקים וכל זה. אבל השאלה היא אם אפשר להשתמש בשיח מפוקפק - נגיד שיח תבוני - כדי לבאר מהפכה פרדיגמתית כמו הדקונסטרוקציה." מדלן חיפשה סביב השולחן מישהו שיפלבל בעיניו יחד איתה, אבל שאר הסטודנטים שתו את דבריו של תרסטן בצמא. "אתה מוכן להרחיב?" אמר זיפרשטיין. "טוב, מה שאני אומר זה, קודם כול, שהשיח התבוני הוא שיח אחד מני רבים, כן? הוא פשוט זוכה למעמד של אמת אבסולוטית רק בגלל שהתרבות המערבית מייחסת לו מעמד מיוחד. דרידה אומר שחייבים להשתמש בתבונה כי זה מה שיש. עם זאת, צריך להיות מודעים לכך שהשפה היא מעצם טיבה לא תבונית. צריך לצאת באופן תבוני אל מחוץ לתבוניוּת." הוא הפשיל את שרוול חולצת־הטי שלבש וגירד את כתפו הגַרמית. "קאלר, לעומת זאת, עדיין פועל בשיטה הישנה. מוֹנוֹ במקום סטריאו. אז מנקודת המבט הזאת, הספר שלו היה בעיניי, איך לומר, קצת מאכזב." השתררה דממה. עמוקה. "אני לא יודעת," אמרה מדלן והציצה בליאונרד בתקווה לשאוב ממנו עידוד. "אולי זה רק אני, אבל איזה כיף לקרוא סוף־סוף טיעון מנומק, לא? קאלר הופך את כל מה שאקו ודרידה אומרים למשהו שאפשר לעכל." תרסטן הסב לאט את ראשו והביט בה מעבר לשולחן. "אני לא אומר שזה רע," הוא אמר. "זה בסדר גמור. אבל המהלך של קאלר הוא לא ברמה של דרידה. כל גאון צריך מישהו שיסביר אותו. זה היחס בין דרידה לקאלר." אבל מדלן עמדה על שלה. "למדתי על הדקונסטרוקציה הרבה יותר מהקריאה בקאלר מאשר מהקריאה בדרידה," אמרה. תרסטן התאמץ להקדיש לדבריה מחשבה. "כל פישוט הוא פשטני מעצם טיבו," אמר. כעבור זמן קצר השיעור נגמר, ומדלן עוד רתחה מזעם. בצאתה מסֵיילז הוֹל היא ראתה את ליאונרד עומד על המדרגות ובידו פחית קולה. היא ניגשה אליו ואמרה, "תודה רבה על העזרה." "סליחה?" "חשבתי שאתה בצד שלי. למה לא אמרת שום דבר בשיעור?" "החוק הראשון של התרמודינמיקה," אמר ליאונרד. "שימור אנרגיה." "לא הסכמת עם מה שאמרתי?" "כן ולא," אמר ליאונרד. "לא אהבת את הספר של קאלר?" "הספר של קאלר הוא ספר טוב. אבל דרידה הוא בליגה אחרת. אי אפשר להמעיט בחשיבותו." פרצופה של מדלן הביע פקפוק, אבל לא על דרידה היא כעסה. "ממישהו כמו תרסטן, שלא מפסיק לדבר על איך שהוא מתפעם מהשפה, אפשר לצפות לדיבור קצת פחות ז'רגוניסטי. שלוש פעמים הוא השתמש היום במילה 'פאלוס'." ליאונרד חייך. "נדמה לו שאם הוא יגיד את זה אולי גם יהיה לו." "הוא משגע אותי." "רוצה ללכת לשתות קפה?" "ו'פשיסטים'. עוד מילה שהוא אוהב לדקלם. אתה מכיר את הניקוי־יבש ברחוב תָאיֶר? גם להם הוא קרא פשיסטים." "הם בטח שמו יותר מדי עמילן." "כן," אמרה מדלן. "כן, מה?" "הזמנתָ אותי לקפה." "כן?" אמר ליאונרד. "אה, כן. טוב. בואי נלך לשתות קפה." ליאונרד לא רצה ללכת לבּלוּ רוּם. הוא אמר שהוא לא אוהב להיות בחברת סטודנטים. הם יצאו דרך וֵיילֶנד אַרץ' לרחוב הוֹפ, ואז שמו פעמיהם לשכונת פוקס פוינט. ליאונרד ירק מדי פעם לפחית הקולה שלו. "אני מתנצל על ההרגל הדוחה," אמר. מדלן כיווצה את האף. "אתה מתכוון להמשיך עם זה?" "לא," אמר ליאונרד. "אני אפילו לא יודע למה אני עושה את זה. זה נשאר לי מתקופת הרודיאו שלי." בפח הבא שנקרה בדרכם הוא השליך את הפחית וירק את גוש הטבק. כעבור זמן קצר התחלפו ערוגות הצבעונים והנרקיסים של הקמפוס ברחובותיה נטולי העצים של שכונת פועלים, שבתיה צבועים בצבעים עליזים. הם חלפו על פני מאפייה פורטוגלית ועל פני חנות דגים פורטוגלית שמכרו בה סרדינים ודיונונים. לילדים באזור הזה לא היו חצרות למשחק, אבל הם התרוצצו על המדרכות הריקות ונראו מרוצים למדי. בקרבת הכביש המהיר היו כמה מחסנים, ובפינת רחוב ויקֶנדֶן היה דיינר שכונתי. ליאונרד רצה לשבת על הבר. "אני צריך להיות קרוב לאוכל. אני צריך לראות איזה פאי מדבר אלי." מדלן התיישבה לידו, וליאונרד בהה בוויטרינת הקינוחים. "זוכרת שפעם היו מגישים פאי תפוחים עם פרוסות גבינה צהובה?" שאל. "בערך," אמרה מדלן. "כבר לא עושים את זה. את ואני בטח היחידים פה שזוכרים את זה." "האמת היא שאני לא זוכרת את זה," אמרה מדלן. "לא? אף פעם לא אכלת פרוסה קטנה של גבינת צ'דר 'ויסקונסין' עם פאי תפוחים? צר לי לשמוע." "אולי אם תבקש מהם, הם ישימו לך פרוסת גבינה על הפאי." "לא אמרתי שאהבתי את זה. רק חבל לי שזה כבר לא קיים." השיחה גוועה. ופתאום, להפתעתה הגמורה, מדלן נלחצה. היא הרגישה שהשתיקה מדברת בגנותה. אבל החרדה שהתעוררה בה רק הקשתה עליה עוד יותר לדבר. אמנם היא לא נהנתה מלהיות לחוצה כל כך, אבל היא גם קצת כן נהנתה. זמן רב חלף מאז שמדלן הרגישה ככה ליד בחור. המלצרית עמדה בקצה הבר ושוחחה עם לקוח. "אז למה נרשמתָ לקורס של זיפרשטיין?" שאלה מדלן. "מתוך עניין פילוסופי," אמר ליאונרד. "אני לא צוחק. הרי הפילוסופיה עוסקת היום רק בתיאוריה של השפה. הכול זה בלשנות. אז החלטתי לבדוק את העניין." "אתה לומד גם ביולוגיה, נכון?" "ביולוגיה זה אני," אמר ליאונרד. "הפילוסופיה היא רק תחביב." ואז התחוור לה, למדלן, שמימיה עוד לא יצאה עם סטודנט למדעים. "אתה רוצה להיות רופא?" "כרגע אני רק רוצה שהמלצרית תתייחס אלי." ליאונרד נופף בידו כמה פעמים, לשווא. פתאום הוא אמר, "חם כאן?" אבל לא חיכה לתשובה: הוא שלף מהכיס האחורי של הג'ינס בנדנה כחולה, חבש אותה לראשו, ואז קשר אותה מאחור וסידר אותה בקפידה עד שהיה מרוצה. מדלן התבוננה בו בתחושת אכזבה קלה. בנדנות התקשרו אצלה לכדורשׂק, לגרֵייטפוּל דֶד ולנבטי אלפלפא - שעל כולם היא היתה מוותרת בקלות. ואף על פי כן, היא התפעלה מעצם ממדיו של ליאונרד על כיסא הבר שלצידה. הגודל שלו, יחד עם קולו הרך, העדין כמעט, השרו על מדלן תחושה מוזרה של סיפור אגדה, כאילו היא נסיכה שיושבת לצידו של ענק נעים סבר. "האמת היא," אמר ליאונרד, שלא הוריד את עיניו מהמלצרית הסוררת, "שהתחלתי להתעניין בפילוסופיה לא בגלל הבלשנות. אלא בגלל האמיתוֹת הנצחיות. ללמוד איך למות וכל זה. אבל עכשיו זה נהפך למשהו כמו 'לְמה אנחנו מתכוונים כשאנחנו אומרים שאנחנו מתים.' 'לְמה אנחנו מתכוונים שאנחנו מתכוונים כשאנחנו אומרים שאנחנו מתים.'" סוף־סוף המלצרית ניגשה אליהם. מדלן הזמינה פלטת ירקות וקפה. ליאונרד הזמין פאי תפוחים וקפה. כשהמלצרית התרחקה, הוא הסתובב בכיסא ימינה, ולרגע קט ברכיהם התחככו אלה באלה. "כמה נשי מצידֵך," אמר. "סליחה?" "פלטת ירקות." "אני אוהבת ירקות." "את בדיאטה? את לא נראית בדיאטה." "למה אתה שואל?" אמרה מדלן. וכאן, לראשונה, ליאונרד נראה מבולבל. פניו האדימו מתחת לקו הבנדנה, והוא הסתובב בכיסא והסיט את עיניו. "סתם מסקרנות," אמר. כעבור שנייה הוא הסתובב בחזרה והמשיך את השיחה הקודמת. "אומרים שדרידה הרבה יותר ברור בצרפתית," אמר. "השמועה אומרת שבמקור הכתיבה שלו צלולה כבדולח." "אז אולי אני צריכה לקרוא אותו בצרפתית." "את יודעת צרפתית?" אמר ליאונרד בטון מתפעל. "אני לא יודעת אותה על בוריָה. אני מצליחה לקרוא את פלובר." ואז עשתה מדלן טעות חמורה. העניינים עם ליאונרד זרמו טוב כל כך, האווירה היתה מבטיחה כל כך - אפילו מזג האוויר היה נדיב, כי אחרי שהם גמרו לאכול ויצאו מהדיינר לכיוון הקמפוס, טפטוף של חודש מרץ אילץ אותם להסתופף יחד תחת המטרייה המתקפלת של מדלן - עד שהיא הרגישה פתאום כמו שהרגישה בילדותה כשהיו מפנקים אותה במאפה או בקינוח: מין שמחה שמהולה במודעוּת להיותה בת־חלוף, שבעטיה נגסה נגיסות קטנטנות, כדי להאריך עד כמה שאפשר את משך אכילת הפחזנית או האֶקלֵייר. כך גם עכשיו: במקום לראות לאן אחר הצהריים הזה הולך, מדלן החליטה לעצור כאן ולהשאיר קצת לַהמשך, ואמרה לליאונרד שהיא צריכה לחזור הביתה ללמוד. הם לא נפרדו בנשיקה. אפילו לא קרוב לזה. ליאונרד, שהשתופף מתחת למטרייה, מיהר לומר שלום ואץ לו לדרכו בגשם בראש מורכן. מדלן חזרה לנֶרָגַנסֶט. היא נשכבה במיטה ובמשך זמן רב לא זזה. הימים הזדחלו לאיטם עד הפגישה הבאה של "סמיוטיקה 211". מדלן הגיעה מוקדם והתיישבה לצד כיסאו הקבוע של ליאונרד. אבל כשהוא הגיע, באיחור של עשר דקות, הוא התיישב בכיסא הפנוי ליד המרצה. הוא לא אמר דבר בשיעור ולא פזל לכיוונה של מדלן ולוּ פעם אחת. פניו נראו נפוחות, ואת אחת מלחייו עיטרה שורה של פצעונים. בתום השיעור ליאונרד נחפז לצאת ראשון מהכיתה. לשיעור הבא, כעבור שבוע, הוא בכלל לא בא. וכך נאלצה מדלן להתמודד לבד עם הסמיוטיקה, ועם זיפרשטיין וחסידיו. בשלב הזה הם כבר קראו ב'על הגרמטולוגיה' של דרידה. הטקסט של דרידה נשמע כך: "במובן זה הכתב האלפביתי הוא ה'שימה־לעל' של שאר שיטות הכתב, במיוחד של כתב ההיירוגליפים ושל הכרקטריסטיקה הלייבניציאנית שעליהם נמתחה ביקורת קודם לכן בהינף אחד." ברגעיו הפואטיים נשמע הטקסט של דרידה כך: "הדבר שהכתב עצמו - בשלב הבלתי־פונטי שלו - בוגד בו, הרי אלה החיים. הוא מאיים בהינף אחד על הנשימה, על הרוח ועל ההיסטוריה כזיקתה העצמית של הרוח. הכתב הוא סופה של הרוח, סופיותה, שיתוקה."5 דרידה טען שהשפה, מעצם טיבה, מקעקעת כל משמעות שהיא מנסה לבטא - אז איך הוא מצפה שמדלן תבין מה הוא אומר? אולי הוא לא מצפה. אולי בגלל זה הוא משתמש בשפת סתרים ובניסוחים פתלתלים. אולי בגלל זה הוא אומר את מה שהוא אומר במשפטים שנדרשת דקה תמימה כדי לאתר בהם את הנושא (האם הפסוק "פתיחת הפתח אל הרב־ממדיות ואל ממד זמן שאינו עוד ליניארי" יכול באמת להיות נושא?) קריאת רומן אחרי ההתעמקות בתורת הסמיוטיקה היתה משולה לג'וגינג בידיים ריקות אחרי ג'וגינג עם משקולות. בסוף כל שיעור של "סמיוטיקה 211" מדלן מיהרה אל ספריית רוקפלר, ירדה לקומה ב' ושלפה מהמדפים, שהדיפו ריח עובש מרענן, משהו - כל דבר, 'בית שמחה', 'דניאל דירונדה' – כדי להחזיר לעצמה מעט שפיות. איזה תענוג לראות שכל משפט נובע בצורה הגיונית מקודמו! ושיש עלילה - דבר שכבר כמעט הפך למגונה! כשמדלן אחזה בידיה רומן מהמאה התשע־עשרה, היא הרגישה בטוחה. יהיו בו אנשים. ומשהו יקרה להם, בְּמקום שמזכיר את העולם. חוץ מזה, אצל אידית וורטון וג'יין אוסטן גם היו הרבה חתונות. היו כל מיני גברים נוּגים שאי אפשר לעמוד בפניהם. ביום חמישי שלאחר מכן, מדלן הגיעה לשיעור לבושה בסוודר נורבגי עם דוגמת פתיתי שלג. היא חזרה להרכיב משקפיים. זה היה השבוע השני ברציפות שליאונרד לא בא לשיעור. מדלן חששה שהוא פרש מהקורס, אבל בשלב הזה כבר לא היתה אפשרות לערוך שינויים במערכת. זיפרשטיין שאל, "מישהו ראה את מר בנקהד? מה קרה לו, הוא חולה?" אבל אף אחד לא ידע. תרסטן הגיע בלוויית בחורה בשם קסנדרה הארט. שניהם משכו באף, ולשניהם היה עור חיוור כמו שַׁיִש. תרסטן שלף טוש שחור וכתב על כתפה החשופה של קסנדרה "לא עור אמיתי". מצב רוחו של זיפרשטיין היה מרומם. הוא שב לא מכבר מכנס בניו־יורק, ולבושו השתנה. מדלן האזינה לו כשסיפר על המאמר שהציג בניוּ־סקוּל, ופתאום הבינה. משבר גיל העמידה של זיפרשטיין התגלם בסמיוטיקה. הוא נעשה סמיוטיקאי כדי שיוכל ללבוש ז'קט עור, לטוס לרטרוספקטיבות של דאגלס סירק בוונקובר ולמלא את הקורסים שלו בצעירים זרוקים וסקסיים. במקום לעזוב את אשתו, זיפרשטיין עזב את החוג לספרות אנגלית. במקום לקנות מכונית ספורט, הוא קנה דקונסטרוקציה. הוא ישב עתה מאחורי שולחן הסמינר ודיבר. "אני מקווה שקראתם את ה'Semiotext(e)' של השבוע. אפרופו ליוטר, וכמחווה לגרטרוד שטיין, אני רוצה לומר את הדבר הבא: העניין עם תשוקה הוא שאין שָׁם שום שָׁם." זה הכול. זאת היתה הפתיחה של זיפרשטיין. הוא ישב מולם, מיצמץ וחיכה שמישהו יגיב. נראָה כאילו הוא לא ממהר לשום מקום. פעם מדלן רצתה להבין מה זה סמיוטיקה. היא רצתה להבין על מה כל הרעש. טוב, עכשיו היה נדמה לה שהיא מבינה. אבל אז, בשבוע העשירי של הסמסטר, מסיבות לא אקדמיות בעליל, הסמיוטיקה קיבלה סוף־סוף פשר. מדלן ישבה במיטה וקראה. זה היה יום שישי בחודש אפריל, קצת אחרי אחת־עשרה בלילה. הטקסט לאותו שבוע היה 'שיח אהבה' של רולאן בארת. הספר התיימר לעסוק באהבה, אבל לא נראה רומנטי במיוחד. העטיפה היתה בצבע חום קודר, ושם הספר התנוסס עליה בטורקיז. לא היתה תמונה של הסופר, רק ביוגרפיה שטחית שמנתה את עבודותיו האחרות של בארת. הספר היה מונח על ברכיה של מדלן. בידה הימנית היא אכלה חמאת בוטנים ישר מהצנצנת. הכפית התאימה לקימור של החך כמו כפפה ליד, וחמאת הבוטנים התמוססה ברכות על לשונה. היא פתחה במבוא והתחילה לקרוא: הצורך בספר זה נובע מן השיקול הבא: שפת האוהב שרויה היום בבדידות מוחלטת.6 בחוץ האמירו לאחרונה הטמפרטורות, שהיו נמוכות מאוד במשך כל חודש מרץ, לעשר מעלות ויותר. ההפשרה היתה מבהילה בפתאומיותה: המרזבים ותעלות הניקוז נטפו מים, המדרכות התמלאו שלוליות, הרחובות הוצפו וקול זרימת המים במדרונות נשמע ללא הרף. החלון בחדרה של מדלן היה פתוח אל החשכה הצלולה. היא מצצה את הכפית והמשיכה לקרוא: מה שנאמר בספר זה על הציפייה, החרדה, הזיכרון, אינו יותר מתוספת צנועה המוצעת לקורא על מנת שיאמצנה לו, יוסיף עליה, יגרע ממנה, ויעבירנה לאחרים: מסביב לציור־הלשון, המְשַׂחקים מעבירים ביניהם את הפיקדון; לעיתים, במעין הסתייגות אחרונה, הם מעכבים אותו קמעא לפני שמוסרים הלאה (הספר, במצבו האידיאלי, הוא קואופרטיב: "לקוראים־לאוהבים־המאוחדים"). לא זו בלבד שהכתיבה שבתה את ליבה של מדלן. לא זו בלבד שמשפטי הפתיחה של בארת היו מובנים לגמרי. לא זו בלבד שרווח לה כשהבינה שסוף־סוף מצאה ספר שתוכל לכתוב עליו את העבודה המסכמת. משהו אחר גרם למדלן להזדקף במיטה, משהו שהיה קרוב יותר למה שהניע אותה מלכתחילה לקרוא ספרים ולאהוב ספרים. היה פה סימן לכך שהיא לא לבד. היה פה ביטוי למה שעד כה היא רק חשה, אבל לא ניסחה במילים. כי מדלן, שבילתה עכשיו במיטתה, בליל שישי, שהיתה לבושה במכנסי טרנינג, שׂערהּ אסוף ומשקפיה מוכתמים, ושאכלה עתה חמאת בוטנים היישר מתוך הצנצנת, היתה שרויה בבדידות מוחלטת. זה היה קשור לליאונרד. היו לה רגשות כלפיו, ועם זאת היא לא יכלה לספר עליהם לאיש. הוא מצא חן בעיניה מאוד, ועם זאת היא כמעט לא הכירה אותו. היא השתוקקה בכל מאודה לפגוש אותו, ועם זאת היה קשה לה מאוד לממש את הרצון הזה. בימים האחרונים, מתוככי בדידותה, מדלן מיששה את הדופק. היא דיברה על "סמיוטיקה 211" עם השותפות שלה לדירה והזכירה את תרסטן, קסנדרה וליאונרד. מסתבר שאבּי הכירה את ליאונרד כשהם היו בשנה א'. "איזה מין טיפוס הוא היה?" שאלה מדלן. "קצת מעיק. מאוד חכם, אבל מעיק. הוא היה מתקשר אלי כל הזמן. ממש כל יום." "מה, הוא נדלק עלייך?" "לא, הוא סתם רצה לדבר. הוא היה מחזיק אותי שעה על הקו." "על מה דיברתם?" "על הכול! על מערכת היחסים שלו. על מערכת היחסים שלי. על ההורים שלו, ההורים שלי. על ארנב הביצות ההוא שתקף את ג'ימי קרטר – מהנושא הזה הוא לא היה יורד. בכלל, הוא לא היה מפסיק לדבר." "עם מי הוא יצא?" "עם בחורה בשם מינדי. אבל הם נפרדו. ואז הוא באמת התחיל להתקשר אלי. הוא היה מתקשר איזה שש פעמים ביום. הוא לא הפסיק לדבר על הריח הטוב של מינדי. ריח שהיה כאילו מותאם בדיוק לליאונרד, כימית. הוא פחד שהוא לא ימצא עוד בחורה עם הריח המתאים. אמרתי לו שזה בטח הקרם שהיא מורחת. הוא אמר שלא, זה העור שלה. עור מושלם מבחינה כימית. כזה מין טיפוס הוא." היא עצרה ומדדה את מדלן בעיניה. "למה את שואלת? נדלקת עליו?" "אני רק מכירה אותו מהקורס," אמרה מדלן. "רוצה שאני אזמין אותו לארוחת ערב?" "לא אמרתי שום דבר כזה." "אני אזמין אותו לארוחת ערב," אמרה אבּי. ארוחת הערב היתה ביום שלישי, שלושה ימים קודם לכן. ליאונרד המנומס הביא עימו מתנה: סט של מגבות מטבח. הוא התלבש יפה, בחולצה לבנה ועניבה צרה, ושׂערו הארוך היה אסוף בזנב־סוס גברי ששיווה לו מראה של לוחם סקוטי. הוא נהג בתום מכמיר לב: אמר שלום לאבּי, הושיט לה את המתנה העטופה והודה לה על ההזמנה. מדלן השתדלה להצניע את התרגשותה. בארוחת הערב היא הקדישה תשומת לב לבריאן ויגר, שפיו הדיף ריח של אוכל לכלבים. מדי פעם, כשהעיפה מבט בליאונרד, הוא נעץ בה מבט ונראה די מצוברח. מאוחר יותר, כשמדלן שטפה כלים במטבח, ליאונרד נכנס. כשהסתובבה, ראתה שהוא בוחן בליטה קטנה בקיר. "זה בטח צינור גז ישן," הוא אמר. מדלן הסתכלה בבליטה, שכוסתה בכמה שכבות של צבע. "פעם היו בבתים הישנים האלה מנורות גז," המשיך ליאונרד. "כנראה שאבו את הגז מהמרתף. אם להבת ההצתה באחת הדירות היתה נכבית, היתה דליפת גז. ואז עוד לא היה לגז ריח. רק מאוחר יותר התחילו להוסיף מֶתיל מֶרקַפּטאן." "טוב לדעת," אמרה מדלן. "המקום הזה היה בטח כמו חבית אבק שריפה." ליאונרד הקיש על הבליטה בציפורן, ואז הסתובב ונעץ במדלן מבט רב־משמעות. "לא באתי לסמינר כבר כמה שבועות," אמר. "אני יודעת." ראשו של ליאונרד התנשא מעליה, אבל פתאום הוא רכן, בתנועה שלווה של בעל חיים צמחוני, ואמר, "לא הרגשתי טוב." "היית חולה?" "אני מרגיש יותר טוב." אוליביה קראה מהסלון, "מי רוצה קצת קוניאק דֶלאמאן? מעולה!" "אני רוצה," אמר בריאן ויגר. "זה קטלני." ליאונרד אמר, "המגבות בסדר?" "מה?" "המגבות. הבאתי לכן מגבות מטבח." "אה, הן מצוינות," אמרה מדלן. "מושלמות. בהחלט נשתמש בהן! תודה." "הייתי מביא יין, או ויסקי, אבל זה מסוג הדברים שאבא שלי היה מביא." "אתה לא רוצה לעשות שום דבר שאבא שלך היה עושה?" פניו וקולו של ליאונרד נותרו רציניים כשהשיב, "אבא שלי הוא אדם דיכאוני, שמטפל בעצמו בעזרת אלכוהול. ואמא שלי פחות או יותר אותו דבר." "איפה הם גרים?" "הם גרושים. אמא שלי עדיין גרה בפורטלנד. שמשם אני בא. אבא שלי חי באירופה. באנטוורפן, עד כמה שידוע לי." חילופי הדברים הללו היו מעודדים, במידה מסוימת. ליאונרד שיתף אותה במידע אישי. מצד שני, המידע העיד שיחסיו עם הוריו מעורערים, ושהם עצמם מעורערים, ומדלן הקפידה לצאת רק עם בחורים שאוהבים את ההורים שלהם. "מה אבא שלך עושה?" שאל ליאונרד. מדלן, שהופתעה מהשאלה, היססה. "הוא עבד בְּקולג'," היא אמרה. "עכשיו הוא בפנסיה." "מה הוא היה, מרצה?" "הוא היה הנשיא." עווית חלפה בפניו של ליאונרד. "אה." "זה קולג' קטן. בניו־ג'רזי. הוא נקרא בֶּקסטֶר." אבּי נכנסה לקחת כוסות. ליאונרד עזר לה להוריד אותן מהמדף העליון. כשהיא יצאה, הוא פנה שוב אל מדלן ואמר, כמו מישהו שסובל מכאבים, "מקרינים בסוף השבוע ב'קייבּל קאר' סרט של פֶליני. 'זיכרונות'." מדלן נשאה אליו מבט מדרבן. בספרים שקראה היו כל מיני מילים מיושנות שיכלו לתאר את הרגשתה. מילים כמו "מסוערת". אבל היו לה כמה כללים ברורים. אחד הכללים היה שהבחור צריך להזמין אותה, ולא להפך. "נדמה לי שההקרנה בשבת," אמר ליאונרד. "שבת הקרובה?" "איך פליני בעינייך?" אם היא תשיב על השאלה הזאת היא לא תפר את הכלל. "רוצה לשמוע משהו מביך?" אמרה. "עוד לא יצא לי לראות סרט של פליני." "אז את חייבת," אמר ליאונרד. "אני אתקשר אלייך." "בסדר." "יש לי את המספר שלך? אה, כן, בטח. זה הרי אותו מספר כמו של אבּי." "לרשום לך את המספר?" שאלה מדלן. "לא," אמר ליאונרד. "יש לי אותו." והוא הזדקף, כמו בּרוֹנטוֹזאוּרוּס, וחזר למקומו בין צמרות העצים. בהמשך השבוע מדלן לא יצאה מהבית בערבים: היא חיכתה לטלפון מליאונרד. כשחזרה מהלימודים אחר הצהריים, חקרה את שותפותיה בניסיון להבין מהן אם הוא התקשר כשלא היתה בבית. "התקשר אתמול איזה בחור," אמרה אוליביה ביום חמישי. "כשהייתי במקלחת." "למה לא אמרת לי?" "סליחה, שכחתי." "מי זה היה?" "הוא לא אמר." "הוא נשמע כמו ליאונרד?" "לא שמתי לב. הייתי רטובה לגמרי." "אז למה לא שאלת אם הוא רוצה להשאיר הודעה?!" "טוב, סליחה!" אמרה אוליביה. "אלוהים. זאת היתה שיחה של שתי שניות. הוא אמר שהוא יתקשר מאוחר יותר." ועכשיו כבר היה יום שישי בלילה - יום שישי בלילה! - ומדלן דחתה הזמנה לצאת עם אבּי ואוליביה רק כדי להישאר בבית ולחכות ליד הטלפון. היא קראה ב'שיח אהבה' והתפעלה מהרלוונטיות שלו לחייה. הציפייה ציפייה (Attente). מהומת חרדה העולה מן הציפייה לנפש האהובה, מחמת איחורים קלים (פגישות, טלפונים, מכתבים, שיבוֹת). ...הציפייה היא כישוף: קיבלתי הוראה לא למוש ממקומי. הציפייה לצלצול הטלפון נשזרת כך באיסורים קלים, עד אין סוף, עד לדברים שאי אפשר להודות בהם: אני נמנע מלעזוב את החדר, מללכת לשירותים, אפילו מלטלפן (כדי שהקו יהיה פנוי)... היא שמעה את הטלוויזיה נדלקת בדירה שמתחתיה. מחלון חדרה נשקפה כיפת בניין הממשל של רוד־איילנד, מוארת על רקע השמיים האפלים. החימום, שהיא ושותפותיה לדירה לא שלטו בו, עדיין פעל. הרדיאטור תיקתק ושרק בבזבזנות. עם המחשבות של מדלן באה התובנה שהבדידות המוחלטת היא לא רק מה שהיא מרגישה כלפי ליאונרד. זאת ההרגשה שהאהבה עוררה בה מאז ומעולם. זאת מהות האהבה, ואולי גם הבעיה באהבה. הטלפון צילצל. מדלן הזדקפה במיטה. היא קיפלה את פינת הדף שכרגע קראה בו. היא חיכתה ככל שסבלנותה איפשרה לה (שלושה צלצולים), ואז ענתה. "הלו?" "מאדי?" זה היה אולטון. הוא התקשר מפריטיברוק. "אה. הַי, אבא." "אל תתרגשי כל כך." "אני לומדת." כדרכו, בלי שום גינונים, הוא ניגש ללב העניין. "אמא ואני עושים פה תוכניות לסיום הלימודים שלך." לרגע מדלן חשבה שאולטון מתכוון לתכנון העתיד שלה. אבל אז היא הבינה שהוא מדבר על עניינים לוגיסטיים. "אבל עכשיו אפריל," אמרה. "הטקס רק ביוני." "מניסיוני עם הטקסים האלה, כל החדרים במלונות מוזמנים חודשים לפני האירוע. לכן אנחנו צריכים להחליט מה אנחנו עושים. אז הנה האפשרויות. את מקשיבה?" "כן," אמרה מדלן, ובאותו רגע הפסיקה להתרכז בשיחה. היא תקעה את הכפית בצנצנת חמאת הבוטנים וקירבה אותה לפיה. הפעם היא רק ליקקה אותה. מהאפרכסת עלה קולו של אולטון, שאמר, "אפשרות א': אמא ואני נבוא בערב שלפני הטקס, נישן במלון, ואז גם נוכל לפגוש אותך לארוחת ערב. אפשרות ב': נבוא בבוקר של הטקס, נאכל איתך ארוחת בוקר ואז נחזור הביתה אחרי הטקס. שתי ההצעות טובות מבחינתנו. זאת החלטה שלך. אבל אני רוצה להגיד לך מה היתרונות והחסרונות בכל הצעה." מדלן עמדה להשיב, אבל פילידה בדיוק עלתה על הקו. "הַי, חמודה. אני מקווה שלא הערנו אותך." "לא הערנו אותה," נבח אולטון. "אחת־עשרה בלילה זאת לא שעה מאוחרת בקולג'. בטח לא בשישי בלילה. רגע, למה את בבית בשישי בלילה? יצא לך פצעון?" "הַי, אמא," התעלמה מדלן מדבריו של אולטון. "מאדי, מתוקה, אנחנו משפצים את החדר שלך ורציתי לשאול אותך..." "אתם משפצים את החדר שלי?" "כן, הוא דורש רענון. אני..." "החדר שלי?" "כן. חשבתי לשים שטיח ירוק. ירוק יפה, כמובן." "לא!" צעקה מדלן. "מאדי, השארנו את החדר כמו שהוא במשך ארבע שנים - אפשר לחשוב שמדובר במקדש! אני רוצה שתהיה לי אפשרות להשתמש בו בתור חדר אורחים, מדי פעם, בגלל השירותים הצמודים. אל תדאגי, הוא עדיין יהיה שלך כשתבואי הביתה. הוא תמיד יהיה החדר שלך." "ומה עם הטפט שלי?" "הוא ישָׁן. הוא מתקלף." "אל תחליפי את הטפט שלי!" "טוב, בסדר. אני לא אגע בטפט. אבל השטיח..." "תסלחו לי," אמר אולטון בנימה סמכותית. "התקשרתי כדי לדבר על טקס הסיום. פיל, את סתם נדחפת. תפתרו את ענייני העיצוב בהזדמנות אחרת. עכשיו, מאדי, אני רוצה להסביר את היתרונות והחסרונות. כשהבן־דוד שלך סיים את הלימודים בוויליאמס, אכלנו ארוחת ערב אחרי הטקס. ואם את זוכרת, דוֹטס לא הפסיק לקטר שהוא מפסיד את כל המסיבות - ובסוף הוא הלך באמצע הארוחה. תראי, אמא ואני בהחלט מוכנים להישאר לְלילה - או לשני לילות - בתנאי שנראה אותך. אבל אם תהיי עסוקה, אולי עדיף לקבוע לארוחת בוקר." "הלימודים מסתיימים בעוד חודשיים. עוד אין לי מושג מה הולך להיות." "זה מה שאמרתי לאבא," אמרה פילידה. פתאום התחוור למדלן שבעצם היא תופסת את קו הטלפון. "אני אחשוב על זה," אמרה בקוצר־רוח. "אני חייבת לסגור. אני לומדת." "אם אנחנו נישאר ללילה," חזר אולטון, "אני רוצה להזמין חדר בקרוב." "נדבר בהזדמנות אחרת. אני צריכה לחשוב על זה. תתקשר ביום ראשון." אולטון עוד דיבר כשהיא ניתקה, ולכן כשהטלפון צילצל שוב, כעבור עשרים שניות, מדלן הרימה את השפופרת ואמרה, "די, אבא. לא חייבים להחליט היום." בצד השני: דממה. ואז קול גברי אמר, "את לא צריכה לקרוא לי אבא." "אוי, אלוהים. ליאונרד? סליחה! חשבתי שאתה אבא שלי. הוא כבר עכשיו לחוץ על התוכניות לטקס הסיום." "גם אני קצת נלחצתי עכשיו." "ממה?" "מלהתקשר אלייך." נחמד לשמוע. מדלן העבירה אצבע על השפה התחתונה. היא אמרה, "נרגעת, או שאתה רוצה להתקשר שוב מאוחר יותר?" "כרגע כבר די נוח לי, תודה." מדלן חיכתה להמשך. לא היה המשך. "התקשרת מסיבה מסוימת?" שאלה. "כן. הסרט ההוא של פליני? קיוויתי שאולי... אם את לא... אני יודע שזה לא מנומס להתקשר מאוחר כל כך, אבל הייתי במעבדה." ליאונרד באמת נשמע קצת לחוץ. את זה לא היה נחמד לשמוע. מדלן לא אהבה בחורים לחוצים. בדרך כלל היתה להם סיבה להיות לחוצים. עד עכשיו ליאונרד נראה יותר טיפוס מיוסר מאשר טיפוס לחוץ. עדיף מיוסר. "אני לא בטוחה שזה היה משפט שלם," אמרה. "מה השמטתי?" שאל ליאונרד. "מה דעתך על 'אולי נלך ביחד?'" "למה לא, בשמחה," אמר ליאונרד. מדלן הביטה בשפופרת בזעף. היתה לה הרגשה שליאונרד תיכנן את חילופי הדברים האלה, כמו שחקן שחמט שרואה שמונה מהלכים קדימה. היא כבר עמדה להתמרמר, כשליאונרד אמר, "סליחה. לא מצחיק." הוא כיחכח בגרונו בהיתול. "תגידי, את רוצה לצאת איתי לסרט?" היא לא מיהרה לענות. הגיע לו עונש קטן. אז היא השאירה אותו במתח - לשלוש שניות נוספות. "בשמחה. אני אוהבת סרטים." והנה היא כבר צצה, המילה הזאת. היא תהתה אם ליאונרד שם לב. היא תהתה מה זה אומר שהיא שמה לב. הרי זאת רק מילה. לא יותר מזה. מזג האוויר היה הפכפך, ולמחרת, בשבת בערב, כבר היה שוב קר. הצינה חדרה מבעד לז'קט הזמש החום שמדלן לבשה בצאתה אל המסעדה שבה הם קבעו להיפגש. אחר כך הם עשו את דרכם לקייבל קאר ובחרו ספה שקועה מבין הספות והכורסאות הלא־תואמות שבסינמטק. היא התקשתה לעקוב אחרי הסרט. הוא לא התנהל על פי הנוסחאות הנרטיביות של הוליווד, ונראה כמו חלום - עסיסי אבל מקוטע. הקהל הסטודנטיאלי ידע לצחוק בקטעים האירופיים הנועזים: כשהאישה עם הציצים הענקיים דוחפת ציצי ענקי לתוך פיו של הגיבור הצעיר, או כשהזקן צועק מצמרת העץ, "אני רוצה אישה!" סרטו של פליני עסק לכאורה באותו נושא שבו עסק בארת – האהבה - אבל כאן האהבה היתה איטלקית וגופנית, ואילו אצל בארת היא היתה צרפתית ונפשית. מדלן תהתה אם ליאונרד ידע מראש על מה הסרט. היא תהתה אם הוא חשב להכניס אותה ככה לאווירה. למעשה היא כבר היתה באווירה, אבל לא בזכות הסרט. הסרט היה יפה לצפייה אבל בילבל אותה וגרם לה להרגיש נאיבית וקרתנית. הוא היה גס מדי וגברי מדי. בתום הסרט הם יצאו לרחוב סאות מיין. לא היה להם יעד מוצהר. מדלן שמחה לגלות שליאונרד אמנם גבוה, אבל לא גבוה מדי. בנעלי עקב, קצה הראש שלה עבר את הכתפיים שלו, והגיע לו כמעט עד הסנטר. "מה דעתך על הסרט?" הוא שאל. "לפחות עכשיו אני יודעת מה זה פֶלינָאִי." קו הרקיע של העיר נפרש לשמאלם, מעבר לנהר. החוד של בניין סופרמן בלט על רקע שמי העיר המוארים בגוון ורוד מלאכותי. איש לא נראה ברחובות, למעט האנשים שיצאו מבית־הקולנוע. "המטרה שלי בחיים היא להפוך לשם תואר," אמר ליאונרד. אנשים יסתובבו ויגידו, 'זה היה כל כך בֶּנקהֶדיָאני.' או, 'קצת יותר מדי בנקהדיאני לטעמי.'" "בנקהדיאני נשמע טוב," אמרה מדלן. "זה יותר טוב מבֶּנקהֶדי." "או בֶּנקהֶדָאִי." "סיומת אָאִי כמעט אף פעם לא נשמעת טוב. יש ג'ויסיאני, פוקנריאני, והכי טוב - טולסטויאני. הוא ממש נולד שם תואר. אבל אָאִי? איזה אָאִי יש חוץ מפלינָאִי?" "קפקאי?" "תומס מאני," אמר ליאונרד. "פּינצ'וֹני! רואה, פינצ'ון הוא כבר שם תואר. גאדיס. מה אפשר לעשות עם גאדיס? גאדיסיאני? גאדיסאי?" "כלום לא הולך עם גאדיס," אמרה מדלן. "נכון," אמר ליאונרד. "אכל אותה, גאדיס. את אוהבת את הספרים שלו?" "קראתי חלק מ'ההַכָּרות'," אמרה מדלן. הם פנו ימינה וטיפסו במעלה רחוב פּלאנֶט. "תגיד, טולסטויאני דוגל בטולסטויאניוּת?" שאלה מדלן. "בחיי!" אמר ליאונרד. "שם עצם! אפילו לא חלמתי להיות שם עצם." "אז מה הפירוש של 'בנקהדיאני'?" ליאונרד חשב רגע. "'ששייך או קשור לליאונרד בנקהד (יליד 1959, ארה"ב), נוטה להתבוננות פנימית ולדאגה מופרזת. עגמומי, דיכאוני. עיין ערך 'מטורלל'.'" מדלן צחקה. ליאונרד נעצר, אחז בזרועהּ והתבונן בה במבט רציני. "אני לוקח אותך לדירה שלי," אמר. "מה?" "מאז שיצאנו מהקולנוע אני מוביל אותך לדירה שלי. כנראה ככה אני עושה את זה. זה מביש. ממש מביש. אני לא רוצה שזה יהיה ככה. לא איתך. בגלל זה אני מספר לך." "תיארתי לעצמי שאנחנו הולכים לדירה שלך." "באמת?" "התכוונתי לסכל את המזימה. כשנתקרב." "אנחנו כבר קרובים." "אני לא יכולה לעלות אליך." "בבקשה." "לא. לא הערב." "'האנָאִי'," אמר ליאונרד. "עקשן. חסר פשרות." "'האנָריָאני'," אמרה מדלן. "מסוכן. לא כדאי להתעסק איתו." "רשמתי לפנַי." הם עמדו והביטו זה בזה ברחוב פלאנט החשוך והקר. ליאונרד הוציא ידיים מהכיסים ותחב את שׂערו הארוך מאחורי האוזניים. "אולי אני אעלה לדקה," אמרה מדלן. "ימים מובחרים" חגיגה (Fête). הסובייקט המאוהב חווה כחגיגה כל פגישה עם הנפש האהובה. 1. החגיגה היא מה שמצפים לו. מה שאני מצפה מן הנוכחות המובטחת הוא זימון שלא נשמע כמוהו של תענוגות, משתה; אני צוהל כמו הילד הצוחק בראותו את זו שנוכחותה מבשרת ומסמנת מלאוּת של סיפוק: מולי יימצא, שלי בלבד, "מקור כל הטוב". "חי אני ימים של אושר שכמוהם העניק האלוהים לקדושיו; יקרה לי אשר יקרה, לא אוכל לומר שלא טעמתי שמחת־חיים אמיתית וטהורה." האם מדלן התאהבה בליאונרד ממבט ראשון? לא היה ברור לגמרי. אז היא עוד בכלל לא הכירה אותו, ולכן חשה כלפיו רק משיכה מינית, לא אהבה. גם אחרי שהם יצאו לשתות קפה, המקסימום שהיא יכלה להגיד זה שהיא נדלקה עליו. אבל מאז אותו לילה שבו, אחרי שצפו ב'זיכרונות', הם הלכו לדירתו של ליאונרד והתחילו להתמזמז, ומדלן גילתה שבמקום שהמגע הפיזי יהיה רק מאכזב, כמו שקרה לה לא פעם עם בנים, במקום לסבול אותו בשקט או לנסות להתעלם ממנו כליל, במשך לילה שלם היא חששה שאולי דווקא היא מאכזבת את ליאונרד, שאולי הגוף שלה לא מספיק טוב או שיש לה ריח לא טוב מהפה בגלל הסלט־קיסר שהזמינה ברוב טיפשותה בארוחת הערב; וגם הציקה לה בדיעבד ההצעה שלה להזמין מרטיני, לאור התגובה הצינית של ליאונרד, "מרטיני. למה לא? ואולי גם נעמיד פנים שאנחנו דמויות של סלינג'ר"; ואחרי שכתוצאה מכל החרדה הזאת היא לא ממש הגיעה לסיפוק מיני, למרות הפעלתנות המרשימה של שניהם, ואחרי שליאונרד (כמו כל בחור) נרדם מייד, והיא לעומתו נשארה ערה וליטפה את ראשו וטיפחה תקווה עמומה שלא תחטוף זיהום בדרכי השתן, מדלן שאלה את עצמה אם העובדה שכרגע ביזבזה לילה שלם על דאגות לא מוכיחה באותות ובמופתים שהיא באמת מתאהבת. ואכן, אחרי שאת שלושת הימים הבאים הם בילו בדירתו של ליאונרד בסקס ובאכילת פיצה, אחרי שהיא נרגעה קצת והצליחה לגמור מדי פעם, ובסוף גם הפסיקה לחתור בכל מאודה לאורגזמה כי במידה מסוימת התאווה שלה לליאונרד סופקה כשהוא עצמו הגיע לסיפוק מיני, אחרי שהרשתה לעצמה לשבת בעירום על הספה הדוחה וללכת לשירותים בידיעה שהוא נועץ מבט בישבנה (הלא־מושלם), לחפש אוכל במקרר המגעיל שלו, לקרוא את חצי העמוד המבריק מהעבודה בפילוסופיה שביצבץ ממכונת הכתיבה שלו ולשמוע אותו משתין בשירותים כמו שור - אכן, בתום שלושת הימים האלה, מדלן ידעה שהיא מאוהבת. אבל זה לא אומר שהיא צריכה להודיע על זה למישהו. בטח לא לליאונרד. ליאונרד בנקהד גר בדירת סטודיו בקומה השלישית של בניין דירות לסטודנטים עם דמי שכירות נמוכים. במסדרונות היו המון אופניים ודואר זבל. מדבקות עיטרו את דלתות השכנים: עלה מריחואנה זרחני, הדפס משי של להקת 'בלונדי'. דלת דירתו של ליאונרד, לעומת זאת, היתה ריקה ממש כמו הדירה עצמה. במרכז החדר ניצב מזרן זוגי, ולצידו ארגז פלסטיק הפוך ועליו מנורת קריאה. לא היה שולחן כתיבה, לא היתה כוננית ספרים, אפילו לא היה שולחן אוכל, רק הספה המכוערת, שלפניה ניצב ארגז פלסטיק הפוך נוסף, ועליו מכונת כתיבה. הקירות היו עירומים, למעט חתיכות של נייר דבק ובאחת הפינות דיוקן קטן של ליאונרד, שנרשם בעיפרון. הרישום הציג את ליאונרד כג'ורג' וושינגטון בוואלי פורג', לראשו כובע משולש והוא עטוף בשמיכה. מתחת לרישום היה כתוב "תלך אתה. לי טוב כאן". כתב־היד נראה למדלן נשי. עציץ פיקוס שרד בפינה. ליאונרד העביר אותו אל האור כשזכר לעשות זאת. מדלן ריחמה על הצמח והתחילה להשקות אותו, עד שיום אחד ראתה את ליאונרד מביט בה בעיניים חשדניות. "מה?" היא אמרה. "כלום." "נו, תגיד מה." "אַת משקה את העציץ שלי." אז היא הפסיקה להשקות אותו. היה גם מטבח זעיר, שבו ליאונרד בישל, ומאוחר יותר חימם, את הקפה - הרבה קפה - שהוא שתה כל יום. ווֹק שמנוני גדול נח על הכיריים. אבל המאמץ המרבי שליאונרד עשה כדי לבשל לעצמו ארוחה הסתכם בשפיכת קורנפלקס "גרייפ נאטס" לתוך הווק. יחד עם צימוקים. הצימוקים סיפקו מבחינתו את הצורך בפירות. בדירה היה חבוי מסר, והמסר היה זה: אני יתום. אבּי ואוליביה שאלו את מדלן מה היא וליאונרד עושים כשהם יחד, ולא היתה לה תשובה. הם לא עשו שום דבר. היא באה לדירה שלו, והם שכבו על המזרן, וליאונרד שאל אותה מה שלומה, ובאמת רצה לדעת. מה הם עשו? היא דיברה; הוא הקשיב; אחר כך הוא דיבר והיא הקשיבה. היא מעולם לא הכירה מישהו קשוב כל כך, בוודאי לא בחור. היא שיערה שליאונרד מתנהג כמו פסיכולוג בעקבות שנים של ביקורים אצל פסיכולוגים. אמנם אחד הכללים של מדלן היה לא לצאת עם בחורים שהיו בטיפול פסיכולוגי, אבל היא התחילה לפקפק באיסור הזה. בצעירותה היא ואחותה נתנו שֵׁם לשיחות נפש עמוקות. הן קראו להן "דיבור כבד". אם איזה בן ניגש אליהן באמצע שיחה כזאת, הבנות היו מרימות עיניים ומתריעות, "אנחנו באמצע דיבור כבד," והבן היה נסוג. עד שזה עבר. עד שהדיבור הכבד נגמר. עם ליאונרד, מדלן היתה בדיבור כבד כל הזמן. כשהיתה במחיצתו הוא הקדיש לה את מלוא תשומת הלב. הוא לא לטש בה עיניים או חנק אותה כמו בילי, אבל הוא הבהיר לה שהוא עומד לרשותה. הוא כמעט לא נתן לה עצות. רק הקשיב, ומילמל מילים מרגיעות. אנשים נוטים להתאהב בפסיכולוג שלהם, לא? קוראים לזה "העברה", וצריך להימנע מזה. אבל מה אם את כבר שוכבת עם הפסיכולוג שלך? מה אם ספת הפסיכולוג היא מלכתחילה מיטה? וחוץ מזה, הדיבור הכבד לא היה רק כבד. ליאונרד היה מצחיק. הוא סיפר סיפורים מצחיקים נורא בשוויון־נפש גמור. ראשו שקע בין כתפיו, עיניו נעשו נוגות ודיבורו הואט. "סיפרתי לך שאני מנגן? בקיץ שבו ההורים שלי התגרשו, הם שלחו אותי לסבא וסבתא שלי בבאפלו. השכנים היו לַטְבים. מר וגברת בּרוּבֶריס. ושניהם ניגנו בקוֹקלֶה. את יודעת מה זה קוקלה? זה קצת כמו ציתָר, רק לטבי. "בכל אופן. שמעתי את אדון וגברת ברובריס מנגנים בקוקלה בחצר הסמוכה. הצליל היה מדהים: מצד אחד קצת פרוע וגדוש מדי, ומצד שני גם קצת מלנכולי. במשפחת כלי המיתר, הקוקלה הוא הבן המאני־דפרסיבי. בכל אופן, השתעממתי נורא באותו קיץ. הייתי בן שש־עשרה. מטר שמונים ושש. שישים ושלושה קילו. מעשן ג'וינטים כבד. הייתי מתמסטל בחדר, נושף את העשן מהחלון ואז יוצא למרפסת ומקשיב לנגינה של הזוג ברובריס. לפעמים היו באים אליהם אורחים. נגני קוקלה אחרים. הם היו מעמידים כיסאות־גן בחצר, וכולם היו יושבים ומנגנים יחד. ממש תזמורת! תזמורת הקוקלה הפילהרמונית! ואז יום אחד הם ראו שאני מסתכל והזמינו אותי להצטרף אליהם. נתנו לי סלט תפוחי אדמה וקרטיב ענבים, ואני שאלתי את מר ברובריס איך מנגנים בקוקלה והוא התחיל ללמד אותי. מדי יום. הם גם השאילו לי קוקלה ישן. הייתי מתאמן חמש־שש שעות ביום. ממש נכנסתי לזה. "בסוף הקיץ, כשהגיע הזמן לחזור הביתה, הם נתנו לי את הקוקלה במתנה. לקחתי אותו איתי במטוס. במושב משלו, כאילו אני איזה רוסטרופוביץ'. אבא שלי כבר עזב את הבית, אז נשארנו רק אני, אחותי ואמא שלי. והמשכתי להתאמן. ניגנתי כל כך טוב, שהצטרפתי ללהקה. היינו מנגנים בפסטיבלים אתניים ובחתונות דתיות. היתה לנו תלבושת מסורתית: וסט רקום, שרוולים תפוחים, מגפיים עד הברכיים. אני וכל המבוגרים. רובם היו לטבים, חלק רוסים. הלהיט שלנו היה 'אוֹצ'י צ'וֹרנייה'. זה הדבר היחיד שהציל אותי בתיכון. הקוקלה." "אתה עוד מנגן?" "מה פתאום? השתגעת? בקוקלה?" כשמדלן הקשיבה לליאונרד, היא הצטערה שלה היתה ילדות מאושרת. היא מעולם לא שאלה את עצמה למה היא פועלת כמו שהיא פועלת, או איזו השפעה היתה להורים שלה על אישיותה. גורלה הטוב פגם בכושר ההבחנה שלה. ליאונרד, לעומת זאת, היה רגיש מאוד לפרטים. למשל, הם בילו סוף שבוע בקייפ־קוד (בין השאר כדי לבקר ב'מעבדת פילגרים לֵייק', שליאונרד ניסה להתקבל אליה כעמית מחקר), ובדרך חזרה משם ליאונרד אמר, "אז מה את עושה? פשוט מתאפקת?" "מה?" "את פשוט מתאפקת. יומיים. עד שאת חוזרת הביתה." כשסוף־סוף ירדה לסוף דעתו, אמרה, "אני לא מאמינה שאתה שואל אותי את זה!" "בחיים לא חירבנת בנוכחותי." "בנוכחותך?" "כשאני נוכח. או בסביבה." "ומה הבעיה עם זה?" "מה הבעיה עם זה? שום דבר. מילא כשאני ישן אצלך ולמחרת הולך ללימודים ורק אז את מחרבנת. אבל כשאנחנו מבלים יחד יומיים, כמעט שלושה ימים, אוכלים בלי עין הרע, וכל הזמן הזה את לא מחרבנת, לא נותר לי אלא להסיק שאת טיפוס די אנאלי." "אז מה? זה מביך אותי!" אמרה מדלן. "בסדר? זה מביך." ליאונרד בהה בה בפנים חתומות ואמר, "מפריע לך כשאני מחרבן?" "אנחנו חייבים לדבר על זה? זה קצת מגעיל." "נראה לי שכדאי שנדבר על זה. כי ברור שאת לא לגמרי נינוחה בחברתי, ובכל זאת, אני החבר שלך, או ככה לפחות נדמה לי, וזה אומר, בעיניי לפחות, שאני אמור להיות האדם שאת הכי נינוחה בחברתו. ליאונרד שווה נינוחות מקסימלית." בחורים לא אמורים להיות דברנים. בחורים לא אמורים לנסות לגרום לבחורה להיפתח. אבל הבחור הזה דווקא היה דברן, וניסה לגרום לה להיפתח. הוא גם אמר שהוא "החבר" שלה. הוא הפך את העניין לרשמי. "אני אנסה להיות נינוחה יותר," אמרה מדלן, "אם זה ישמח אותך. אבל בעניין ה... הפרשות... אל תטפח ציפיות." "אל תעשי את זה למעני," אמר ליאונרד. "תעשי את זה למען המעי הגס שלך. למען התריסריון." אף על פי שהטיפולים הפסיכולוגיים החובבניים הללו לא הועילו רבות (השיחה הזאת, למשל, לא ממש הקלה עליה; להפך - עכשיו היא התקשתה יותר לעשות את צרכיה כשליאונרד היה ברדיוס של קילומטר), הם נגעו במדלן עמוקות. ליאונרד בחן אותה בקפידה. היא הרגישה שהוא מתייחס אליה כמו שצריך - כמו שמתייחסים למשהו יקר או מרתק להפליא. שימח אותה לדעת שהוא חושב עליה הרבה. בסוף אפריל מדלן וליאונרד כבר התרגלו לישון יחד מדי לילה. בסוף כל יום לימודים מדלן היתה שמה פעמיה למעבדה לביולוגיה, שם היתה מוצאת את ליאונרד מציץ במיקרוסקופ עם שני סטודנטים סינים לתואר שני. כשהצליחה סוף־סוף להוציא אותו מהמעבדה, היתה משדלת אותו לישון אצלה. בהתחלה ליאונרד אהב לישון בנֶרָגַנסֶט. הוא אהב את הכרכובים המעוטרים ואת הנוף הנשקף מחדרה. הוא פינק את אוליביה ואת אבּי בפנקייקים שהכין בימי ראשון בבוקר. אבל עד מהרה הוא התחיל להתלונן שהם תמיד ישנים בדירה של מדלן ושהוא אף פעם לא זוכה להתעורר במיטה שלו. אבל כדי לישון אצל ליאונרד, מדלן היתה צריכה להביא סט בגדים נקי כל לילה, ומכיוון שהוא העדיף שמדלן לא תשאיר אצלו בגדים (האמת היא שגם היא לא רצתה, כי מה שנשאר שם ספג ריח מעופש), היא נאלצה להיסחב כל היום עם הבגדים המלוכלכים. היא העדיפה לישון בדירה שלה - שם היא יכלה להשתמש בשמפו שלה, במרכך שלה ובספוג שלה, ושם המצעים הוחלפו מדי יום רביעי. ליאונרד לא החליף מצעים. היה להם צבע אפור מטריד. כדורי אבק דבקו בקצות המזרן. בוקר אחד מדלן הזדעזעה למראה כתם דם קליגרפי שנזל ממנה שלושה שבועות קודם לכן, והיא התנפלה עליו עם ספוג מטבח בשעה שליאונרד עדיין ישן. "אתה אף פעם לא מכבס את המצעים!" היא התרעמה. "אני מכבס אותם," אמר ליאונרד בטון רגוע. "כל כמה זמן?" "כשהם מתלכלכים." "הם כל הזמן מלוכלכים." "לא כולם יכולים לשלוח את הכביסה למכבסה כל שבוע. לא אצל כולם בבית מחליפים סדינים פעם בשבוע." "אתה לא צריך לשלוח אותם למכבסה," מדלן לא הרפתה. "יש לך מכונת כביסה במרתף." "אני משתמש בה," אמר ליאונרד. "אבל לא כל יום רביעי. הלכלוך לא מעיד בעיניי על קמילה ומוות." "מה, בניגוד אלי? זה שאני מכבסת מצעים אומר שאני מוטרדת מהמוות?" "היחס של אנשים לניקיון קשור באופן הדוק לפחד שלהם מהמוות." "אין לזה שום קשר למוות, ליאונרד. יש לזה קשר ברור לפירורים במיטה. ולעובדה שלכרית שלך יש ריח של כריך נקניק־כבד." "את טועה." "אני לא טועה!" "את טועה." "ליאונרד, תריח אותה!" "זה ריח של סלמי. אני לא אוהב נקניק־כבד." במידה מסוימת, היא נהנתה מהוויכוחים האלה. אבל אז באו לילות שבהם מדלן שכחה להביא איתה בגדים וליאונרד האשים אותה שהיא עושה את זה בכוונה כדי לאלץ אותו לישון אצלה. ואז נוספו לילות מטרידים יותר, שבהם ליאונרד אמר שהוא הולך הביתה ללמוד ושהם יתראו מחר. הוא התחיל ללמוד עד אור הבוקר. אחד המרצים של ליאונרד לפילוסופיה השאיל לו את הבקתה שלו בהרי בֶּרקשיר, וליאונרד יצא לשם לבד, למשך סוף שבוע גשום שלם, וכתב עבודה על פיכטֶה. הוא חזר לבוש בווסט ציידים בצבע כתום זוהר ובידו מאה עשרים ושלושה עמודים מודפסים. הווסט נהפך לפריט הלבוש האהוב עליו. הוא לבש אותו בכל הזדמנות. הוא התחיל להשלים את המשפטים של מדלן. כאילו המוח שלה איטי מדי. כאילו אין לו סבלנות לחכות עד שהיא תארגן את מחשבותיה. הוא איבד קשב, סטה מהנושא, התפלפל. בכל פעם שהיא אמרה לו שהוא צריך לישון קצת, הוא התעצבן ולא טילפן אליה במשך כמה ימים. ובתקופה הזאת מדלן הבינה היטב ששיח האהבה נוגע בבדידות מוחלטת. הבדידות מוחלטת כי היא לא פיזית. היא מוחלטת כי היא מורגשת גם בחברתו של האדם האהוב. היא מוחלטת כי היא שוכנת בראש - המקום הכי בודד שיש. ככל שליאונרד התרחק ממדלן, כן גברה חרדתה. ככל שרצתה אותו יותר, הוא התרחק ממנה עוד. היא השתדלה לא להתרגש מזה. היא הלכה לספרייה כדי לעבוד על עבודת הגמר שלה בנושא עלילת הנישואים, אבל האווירה הטעונה מיניוּת - קשר העין באולם הקריאה, המדפים המזמינים - גרמו לה לִרצות את ליאונרד. וכך הוליכו אותה שוב רגליה, בעל כורחה, במשעולי הקמפוס החשוכים המובילים אל החוג לביולוגיה. עד הרגע האחרון נאחזה מדלן בתקווה הנואלת שביטוי החולשה הזה אינו אלא מפגן של כוח. זאת היתה אסטרטגיה מבריקה כי היא היתה משוללת כל אסטרטגיה. זה לא היה משחק, אלא כנות צרופה. איך יוכל ליאונרד לא להיענות לה לנוכח הכנות הזאת? היא כמעט היתה מאושרת כשניגשה אל שולחן המעבדה וטפחה על כתפו של ליאונרד, אבל האושר התפוגג ברגע שהוא הסתובב אליה ובעיניו לא היתה שום אהבה, רק מועקה. פרץ האביב רק החריף את המצב. בכל יום אנשים נראו מעורטלים יותר ויותר. עצי המגנוליה שהנצו בדשא היו כשלהבת יוקדת. ניחוח פריחתם הסתנן מבעד לחלונות של "סמיוטיקה 211". עצי המגנוליה לא קראו את רולאן בארת. הם לא חשבו שהאהבה היא מצב נפשי. אדרבה, מבחינתם היא היתה טבעית ורב־שנתית. ביום חמים ויפהפה בחודש מאי, מדלן התקלחה, גילחה את רגליה בהקפדה יתרה ולבשה לראשונה שמלה אביבית: שמלה קצרה בירוק־תפוח עם צווארון־סינר ואִמרה רחבה. היא נעלה נעלי 'באסטר בראון' בצבעי קרם וחום־אדמדם, בלי גרביים. רגליה החשופות, שמשחקי הסקווש בחורף חיטבו אותן היטב, היו חיוורות אבל חלקות. היא לא הסירה את משקפיה, ולא אספה את שׂערהּ, ושמה פעמיה אל דירתו של ליאונרד ברחוב פלאנט. בדרך עצרה בשוק וקנתה נתח של גבינה, קרקרים ובקבוק של יין וַאלפּוֹליצֶ'לָה. כשפסעה במורד הגבעה מרחוב בנפיט לכיוון רחוב סאות מיין, הרוח החמימה חלפה בין ירכיה. לבֵנה שהוצמדה לדלת הכניסה בבניין של ליאונרד השאירה אותה פתוחה, ומדלן עלתה ישירות לדירתו של ליאונרד ודפקה בדלת. ליאונרד פתח. הוא נראה כאילו בדיוק נימנם. "וואו, איזו שמלה!" אמר. הם לא הגיעו לפארק. במקום זאת הם עשו פיקניק זה על זה. ליאונרד משך אותה אל המזרן, ובדרך מדלן הפילה את החבילות וקיוותה שבקבוק היין לא נשבר. היא הסירה את השמלה מעל ראשה. עד מהרה הם היו עירומים, ויחד הם התנפלו על מה שנחווה מבחינתם כמו סל עצום של מטעמים. מדלן שכבה על הבטן, על הצד, על הגב, ונישנשה מכל הבא ליד: סוכריות ריחניות בטעמי פירות, שוקי עוף בשרניות, וגם מנות מתוחכמות יותר - ביסקוֹטי מטובלים באניס, כמהין מקומטות, כפיות של ממרח זיתים מלוח. מימיה לא היתה עסוקה כל כך. ובה־בעת, היא לא ממש הכירה את עצמה, לא זיהתה את האגו המסודר הרגיל שלה, אלא מצאה את עצמה ממוזגת עם ליאונרד לכדי פרוטופלזמה אקסטטית ענקית. היא חשבה שכבר היתה מאוהבת בעבר. היא ידעה שכבר שכבה עם בנים. אבל כל המזמוזים הנלהבים של גיל ההתבגרות, כל ההשתובבויות המגושמות במושב האחורי, לילות הקיץ מלאי המשמעות ורבי־הביצועים עם ג'ים מֶקמאנוּס, החבר שלה בתיכון, אפילו המפגשים הענוגים עם בילי, שהתעקש שהם יסתכלו זה לזה בעיניים כשהם גומרים - דבר מאלה לא הכין אותה למהלומה הזאת, לעונג האינסופי הזה. ליאונרד נישק אותה. כשמדלן לא יכלה לשאת את זה עוד, היא תפסה אותו בפראות באוזניו. היא הרחיקה את ראשו של ליאונרד כדי שיראה במו עיניו איך היא מרגישה (בשלב הזה היא בכתה). בקול צרוד, שמשהו נוסף נמהל בו, מעין נימה של סכנה, מדלן אמרה, "אני אוהבת אותך." ליאונרד נעץ בה מבט. עווית חלפה בגבותיו. לפתע פתאום, התגלגל וירד מהמזרן. הוא קם וניגש במערומיו אל ירכתי החדר. הוא התכופף, פישפש בתיק שלה ושלף את 'שיח האהבה' מהכיס שבו היא שמה אותו תמיד. הוא דיפדף עד שהגיע לעמוד שחיפש. ואז חזר למיטה והושיט לה את הספר. אני אוהב אותך אני אוהב אותך (Je-t-aime). למקרא המילים הללו הציף את מדלן אושר. היא נשאה מבט אל ליאונרד וחייכה. הוא סימן לה באצבע להמשיך לקרוא. "ציור־לשון זה אינו מתייחס להצהרת האהבה, לווידוי, אלא להשמעתה החוזרת ונשנית של קריאת האהבה." לפתע גווע אושרה של מדלן, ותחושת הסכנה השתלטה עליה. היא הצטערה שהיא עירומה. היא כיווצה את כתפיה, התכסתה בסדין והמשיכה לקרוא בצייתנות. "לאחר הווידוי הראשון, 'אני אוהב אותך' אין לו עוד כל משמעות..." ליאונרד כרע לידה בחיוך טיפשי. מדלן הטיחה את הספר בראשו. *** מבעד לחלון הגומחה של קאר האוס היה אפשר לראות את תנועת המכוניות שבאו לכבוד טקס הסיום, והיא זרמה עתה על מי מנוחות. מכוניות משפחתיות מרווחות (קדילק פה, מרצדס מפואר שם, מדי פעם קרייזלר ניו־יורקר או פונטיאק בונוויל) עשו את דרכן מהמלונות שבמרכז העיר אל הטקס, שעתיד היה להיערך במרומי קולג' היל. מאחורי ההגה של כל מכונית ישב אב, מיושב בדעתו והחלטי, אבל הפעם הם נהגו בהיסוס־מה בגלל הרחובות החד־סִטריים הרבים של פרובידנס. לידם ישבו האמהות, שרק פה, במכונית המשפחתית הנהוגה בידי הבעל, שוחררו מעולן של מטלות הבית, ולכן נהנו מהחופש לבהות בנוף הנאה של עיירת הקולג'. במכוניות ישבו משפחות שלמות, בעיקר אחים, אבל פה ושם גם סבא או סבתא, שנאספו באוֹלד סֵייבּרוּק או בהרטפורד ובאו כדי לראות את טים או אליס או פּרַקריטי או היג'ין מקבלים את הדיפלומה שלמענה עמלו כל כך. היו גם מוניות עירוניות, מוניות ספיישל שפלטו עשן כחול ומכוניות שכורות קטנות שהזכירו חיפושיות זבל והתרוצצו בין הנתיבים כאילו ניסו לא להימעך. כשכלי הרכב חצו את נהר פרובידנס והחלו לטפס במעלה רחוב ווטרמן, חלק מהנהגים צפרו למראה הכרזה הענקית של בראון שהתנוססה מעל פתח הכנסייה הבפטיסטית. כולם קיוו למזג אוויר נעים בטקס הסיום. אבל למיטשל לא היתה שום בעיה עם השמיים האפורים והטמפרטורות הנמוכות לעונה. הוא שמח שהגשם קילקל את מסיבת הריקודים של הקמפוס. הוא שמח שהשמש לא מאירה. תחושת הביש־מזל ששררה בכול עלתה בקנה אחד עם מצב רוחו. זה לא תענוג גדול להיקרא מניאק. זה כואב במיוחד אם מי שקוראת לך מניאק היא בחורה שאתה מחבב, ועל אחת כמה וכמה אם הבחורה הזאת היא במקרה האישה שבסתר ליבך קיווית להינשא לה. מיטשל לא קם מהשולחן אחרי שמדלן עזבה את בית־הקפה בסערה. הוא היה משותק מרוב חרטה. לכמה זמן הם השלימו? לעשרים דקות? הרי הלילה הוא עוזב את פרובידנס, ובעוד כמה חודשים הוא טס לחו"ל. לא ברור מתי הוא יראה אותה שוב, אם בכלל. צלצול הפעמונים שנשמע מעבר לרחוב בישר על השעה תשע. מיטשל היה צריך לזוז. תהלוכת הבוגרים מתחילה בעוד שלושת־רבעי שעה. הכובע והגלימה שלו בדירה, וגם לארי מחכה לו שם. אבל במקום לקום, הוא קירב את הכיסא לחלון. הוא הצמיד את פניו לשמשה, העיף מבט אחרון בקולג' היל וחזר בשקט על המילים הבאות: אדוני ישו המשיח, רחם עלי, על אדם חוטא. אדוני ישו המשיח, רחם עלי, על אדם חוטא. אדוני ישו המשיח, רחם עלי, על אדם חוטא. אדוני ישו המשיח, רחם עלי, על אדם חוטא. אדוני ישו המשיח, רחם עלי, על אדם חוטא. אדוני ישו המשיח, רחם עלי, על אדם חוטא. אדוני ישו המשיח, רחם עלי, על אדם חוטא. אדוני ישו המשיח, רחם עלי, על אדם חוטא. אדוני ישו המשיח, רחם עלי, על אדם חוטא. אדוני ישו המשיח, רחם עלי, על אדם חוטא. אדוני ישו המשיח, רחם עלי, על אדם חוטא. אדוני ישו המשיח, רחם עלי, על אדם חוטא. אדוני ישו המשיח, רחם עלי, על אדם חוטא. אדוני ישו המשיח, רחם עלי, על אדם חוטא. אדוני ישו המשיח, רחם עלי, על אדם חוטא. אדוני ישו המשיח, רחם עלי, על אדם חוטא. אדוני ישו המשיח, רחם עלי, על אדם חוטא. אדוני ישו המשיח, רחם עלי, על אדם חוטא. אדוני ישו המשיח, רחם עלי, על אדם חוטא. אדוני ישו המשיח, רחם עלי, על אדם חוטא. אדוני ישו המשיח, רחם עלי, על אדם חוטא. מיטשל דיקלם את "תפילת ישו" כבר שבועיים. לא רק כי זאת היתה התפילה שפראני גלאס דיקלמה לעצמה ב'פראני וזואי' (אם כי זו בהחלט היתה סיבה מוצדקת). החיבוטים הדתיים שתקפו את פראני, פרישתה מהעולם והבוז שרחשה ל"מְתרגלים" דיברו אל מיטשל. התמוטטות העצבים שלה, שנמתחה על פני ספר שלם ושבמהלכה היא לא זזה מהספה, היתה בעיניו לא רק דרמטית להפעים אלא גם סיפקה קתרזיס מהסוג שאמורים לחוות כשקוראים דוסטויבסקי, אם כי הוא עצמו לא חווה אותו (טולסטוי זה סיפור אחר). בכל זאת, אף על פי שמיטשל עבר משבר דומה של אובדן משמעות, הוא גמר אומר לנסות את 'תפילת ישו' רק כשנתקל בה בספר בשם 'הכנסייה האורתודוקסית'. התברר לו ש'תפילת ישו' היא חלק מהמסורת הדתית שלתוכה הוטבל, כמה מוזר, לפני עשרים ושתיים שנה. לכן הרגיש שזכותו לומר אותה. וזה בדיוק מה שהוא עשה, כשהתהלך ברחבי הקמפוס, ובפגישות של הקווייקרים בבית־הוועידה ליד תיכון 'מוזס בראון', וברגעים כאלה, כשהשלווה הפנימית שהתאמץ להשיג החלה להישחק, להתערער. מיטשל אהב את התפילה בתור מנטרה. פראני אמרה שאפילו לא צריך לחשוב על מה שאומרים, צריך רק לחזור על מילות התפילה עד שהלב מפנים אותה ומתחיל לחזור עליה במקומך. היה בעצה הזאת טעם, כי כשמיטשל התעכב על מילות התפילה, הוא לא ממש אהב אותן. "אדוני ישו המשיח" היה פתיח בעייתי. הוא הזכיר לו את אוכלוסיית "חגורת התנ"ך" השמרנית. וגם בקשת הרחמים נשמעה שפלה וכנועה. אבל אחרי שמיטשל צלח את "אדוני ישו המשיח, רחם עלי," הוא נתקל במכשול הגדול: "על אדם חוטא." וזה באמת היה קשה. בספרי הבשורה, שמיטשל לא התייחס לדבריהם באופן מילולי, נאמר שצריך למות כדי להיוולד מחדש. המיסטיקנים, שמיטשל התייחס לדבריהם באופן המילולי ביותר שהשפה המטפורית שלהם איפשרה, אמרו שהאני צריך להיטמע באלוהות. רעיון ההיטמעות באלוהות מצא חן בעיני מיטשל. אבל גם את האני שלו הוא די חיבב, ולכן היה לו קשה לחסל אותו. הוא דיקלם את התפילה במשך דקה נוספת, עד שנרגע קצת. ואז הוא קם ויצא מבית־הקפה. הדלתות הצדדיות של הכנסייה, מעבר לכביש, היו עכשיו פתוחות. נגן האורגן התחמם, והמוזיקה זלגה אל הדשא. מיטשל הסתכל לכיוון שאליו מדלן פנתה, במורד הגבעה, אבל לא היה לה כל זכר. הוא התחיל לצעוד ברחוב בנפיט לעבר דירתו. ראשיתו של הקשר של מיטשל עם מדלן האנה - קשר ארוך, שאפתני, מבטיח לעיתים אבל בדרך כלל מתסכל - היתה במסיבת טוֹגה בפתיחת הלימודים. היתה לו סלידה אינסטינקטיבית מאירועים כאלה: מסיבה רוויית אלכוהול שמתבססת על סרט הוליוודי, כניעה מובהקת למיינסטרים. מיטשל לא הגיע לקולג' כדי להתנהג כמו ג'ון בלושי. הוא אפילו לא ראה את 'בית החיות' (הוא נמנה עם מעריצי רוברט אלטמן). אבל האפשרות השנייה היתה לשבת לבד בחדרו, ולכן בסופו של דבר, במצב רוח מרדני שלא כלל החרמה מוחלטת של המסיבה, הוא בא בבגדים רגילים. ברגע שנכנס למועדון הסטודנטים, ששכן במרתף של אחד מבנייני המעונות, הוא הבין שזאת היתה טעות. הוא סבר שאם לא ילבש טוגה יחשבו שהוא מגניב מדי לאירועים תפלים שכאלה. אבל כשעמד בפינה ושתה בירה מקציפה מכוס פלסטיק, הוא סתם הרגיש לא שייך, כמו שהרגיש תמיד במסיבות מלאות אנשים מקובלים. בשלב הזה הוא הבחין במדלן. היא רקדה במרכז החדר עם בחור שמיטשל זיהה כאחד מהאחראים על הסטודנטים במעונות. בניגוד לרוב הבנות במסיבה, שהטוגה שיוותה להן מראה גוצי, מדלן כרכה שרוך סביב מותניה והצמידה את הסדין לגוף. שׂערהּ נערם על ראשה בסגנון רומי, וגבהּ החשוף כבש אותו. היא נראתה מדהים בעיניו, אבל הוא גם הבחין שהיא לא רקדנית דגולה - היא החזיקה בירה ביד ודיברה עם בן־זוגה לריקוד, ובקושי התייחסה לקצב - ושמדי פעם היא יוצאת למסדרון. כשיצאה בשלישית, מיטשל, שהאלכוהול נסך בו אומץ, ניגש אליה ואמר כבדרך אגב, "לאן את נעלמת כל הזמן?" מדלן לא נבהלה. מן הסתם היתה רגילה לניסיונותיהם של בחורים מוזרים לפתוח איתה בשיחה. "אני אגיד לך, אבל אתה תחשוב עלי שאני משונה." "ממש לא," אמר מיטשל. "אני גרה פה, בבניין הזה, וחשבתי שאם כולם הולכים למסיבה, מכונות הכביסה יהיו פנויות. אז החלטתי לעשות כביסה במקביל." מיטשל לגם מהקצף בלי להסיר את עיניו ממנה. "את צריכה עזרה?" "לא," אמרה מדלן. "אני מסתדרת." ואז הוסיפה, כאילו הרגישה שתשובתה נשמעת לא נעימה, "אתה יכול לבוא לראות, אם אתה רוצה. כביסה זה עסק די מרתק." היא התחילה לצעוד במסדרון הלבֵנים, והוא פסע לצידה. "למה אתה לא לובש טוגה?" היא שאלה אותו. "כי זה דבילי!" אמר מיטשל, כמעט בצעקה. "זה כל כך טיפשי!" זה לא היה מהלך נבון במיוחד, אבל נראָה שמדלן לא נפגעה אישית. "אני באתי רק מתוך שעמום," אמרה. "אם זה לא היה במעונות שלי, בטח הייתי מבריזה." בחדר הכביסה שלפה מדלן את התחתונים הרטובים שלה מתוך מכונת כביסה שמופעלת במטבעות. די היה בכך לעורר במיטשל ריגוש. אבל כעבור שנייה קרה משהו בלתי נשכח בעליל. כשמדלן הכניסה יד למכונת הכביסה, הקשר שמעל הכתף התרופף, והסדין נשמט ממנה. מדהים איך תמונה כזאת - שלא רואים בה שום דבר, בעצם, חוץ מכמה סנטימטרים של אפידרמיס - נחקקת בזיכרון בחדות שלא מתקהה. הרגע לא ארך יותר משלוש שניות. מיטשל היה אז קצת שיכור, ועם זאת עכשיו, כמעט ארבע שנים לאחר מכן, הוא היה יכול לחזור לאותו רגע כאוות נפשו (והוא רצה לעשות את זה בתכיפות מפתיעה) ולהעלות באוב את כל פרטי המידע החושי - את נהמת המייבשים, את הלמות המוזיקה מעבר לקיר, את הריח המוֹכי של חדר הכביסה הטחוב. הוא זכר בדיוק איפה עמד, ואיך מדלן רכנה קדימה והסיטה קווצת שיער אל מאחורי האוזן, בעוד הסדין מחליק ולמשך כמה רגעים מסעירים נגלֶה לעיניו החזה החיוור, השקט, האפיסקופלי. היא התכסתה במהירות, נשאה אליו מבט חטוף וחייכה, אולי במבוכה. מאוחר יותר, כשהקשר שלהם קיבל את הצביון האינטימי והבלתי מספק שהוא קיבל, מדלן תמיד שללה את רשמיו של מיטשל מאותו לילה. היא טענה בתוקף שהיא לא לבשה טוגה למסיבה, ושגם אם כן - וזה לא אומר שכן - היא לא נפלה לה. הוא לא ראה את החזה החשוף שלה באותו לילה, וגם לא באף אחד מאלף הלילות שחלפו מאז. מיטשל ענה שהוא ראה אותו בפעם ההיא, וחבל שמאז לא ראה אותו שוב. בשבועות שלאחר מסיבת הטוגה התחיל מיטשל להופיע בחדרה של מדלן במעונות בלי הודעה מוקדמת. אחרי שיעור הלטינית שהתקיים אחר הצהריים הוא פסע באוויר הקריר, שהדיף ניחוח עלים, לבניין המעונות ויילנד קוואד, ואז, בעוד ההקסמטר הדקטילי של וירגיליוס פועם בראשו, טיפס במדרגות אל חדרה שבקומה השלישית. הוא ניצב בפתח, או, כשהמזל האיר לו פנים, ישב ליד שולחן הכתיבה שלה, והשתדל להיות משעשע. ג'ניפר, שותפתה לחדר של מדלן, תמיד נעצה בו מבט שנועד להבהיר לו שברור לה לגמרי למה הוא שם. למזלו היא ומדלן לא ממש הסתדרו, וג'ני בדרך כלל השאירה אותם לבד. מדלן נראתה תמיד שמחה על הביקור. היא מייד היתה מספרת לו על מה שקראה באותו זמן, והוא היה מהנהן, כאילו הוא בכלל מסוגל להתרכז בהרהורים שלה על עזרא פאונד או על פורד מדוקס פורד כשהוא קרוב אליה עד כדי כך שריח שׂערהּ החפוף עולה באפו. לפעמים מדלן הכינה לו תה. במקום חליטת צמחים של 'סֶלֶסטיאל סיזוֹנינגז', עם ציטוט של לאו־דזה על האריזה, מדלן אהבה לשתות 'פורטנם אנד מייסון', והכי אהבה את הארל־גריי שלהם. היא גם לא סתם זרקה תיון לכוס, אלא חלטה עלים בתפזורת, והשתמשה במסננת ובכיסוי שומר חום לקומקום. מעל מיטתה של ג'ניפר היתה תלויה כרזה של וֵייל, קולורדו, שבה נראה גולש ששלג ניתז לגובה ממגלשיו. הצד של מדלן היה מתוחכם יותר. על הקיר היא תלתה קבוצת תמונות ממוסגרות של מאן ריי. כיסוי המיטה וציפית הקשמיר הדקורטיבית היו בגוון רציני של אפור־כהה, ממש כמו הסוודרים בעלי המִפתח המשולש שנהגה ללבוש. על שידתהּ היו מונחים חפצים נשיים מלהיבים: שפתון כסוף עם מונוגרמה, ארגונית ובה מפות של הרכבות התחתיות של ניו־יורק ושל לונדון. אבל היו גם כמה פריטים קצת מביכים: תצלום של בני־משפחתה לבושים בצבעים תואמים, חלוק רחצה של 'לילי פוליצר' ובובת ארנב מרופטת בשם "פוּ פוּ". אבל בהתחשב במעלותיה האחרות של מדלן, מיטשל היה מוכן להעלים עין מהפרטים האלה. לפעמים, כשקפץ לביקור, היו שם כבר בחורים אחרים. סנוב בלונדיני שנעל נעלי עור בלי גרביים, או בחור איטלקי עם אף גדול במכנסיים צמודים. בנסיבות האלה ג'ניפר היתה עוד פחות לבבית. מדלן, לעומת זאת, היתה כנראה רגילה כל כך לתשומת לב גברית, עד שכבר לא שמה לב אליה, או לחלופין, היתה תמימה עד כדי כך שאפילו לא שאלה את עצמה למה שלושה גברים נתקעים בחדר שלה כמו המחזרים של פנלופה. למיטשל לא נראָה שהיא שוכבת עם מישהו מהם. זה נטע בו תקווה. לאט־לאט הוא עבר מישיבה ליד שולחן הכתיבה שלה לישיבה על אדן החלון שליד מיטתה, ומשם לשכיבה על הרצפה ליד מיטתה בעוד היא שרועה על המיטה מעליו. מפעם לפעם, כשנזכר שכבר ראה את החזה שלה - שהוא יודע בדיוק איך נראית העטרה שמסביב לפטמה שלה - איברו הזדקר, והוא נאלץ להתהפך על הבטן. אבל בפעמים הספורות שבהן מדלן יצאה עם מיטשל למשהו שקצת הזכיר דייט - להפקת תיאטרון סטודנטיאלית או לערב שירה - היתה מין מתיחות סביב עיניה, כאילו התחוור לה החיסרון, החברתי והרומנטי, שבלהיראות איתו. גם היא היתה חדשה בקולג', גם היא ניסתה לפלס לעצמה דרך. אולי היא לא רצתה לצמצם לעצמה את האפשרויות מוקדם מדי. כך חלפה לה שנה. שנה שלמה של כאב ביצים. מיטשל הפסיק לקפוץ לבקר את מדלן. בהדרגה הם התרחקו זה מזה ונטמעו בחוגים חברתיים נפרדים. הוא לא ממש שכח ממנה, אבל הגיע למסקנה שהיא ממש לא בליגה שלו. בכל פעם שנתקל בה, היא דיברה איתו בהתלהבות ונגעה שוב ושוב בזרועו, ואז הוא היה שב ומטפח אשליות. אבל רק בשנה השנייה כמעט היה ביניהם משהו. בנובמבר, כמה שבועות לפני חג ההודיה, מיטשל ציין שהוא מתכוון להישאר בקמפוס בחופשת החג במקום לטוס הביתה לדטרויט, ומדלן, להפתעתו, הזמינה אותו לחגוג את החג עם משפחתה בפריטיברוק. הם קבעו להיפגש בתחנת הרכבת ביום רביעי בשעה שתים־עשרה בצהריים. מיטשל הגיע כשמאחוריו נגררת מזוודה מלפני מלחמת העולם השנייה, שמעטרים אותה ראשי תיבות מוזהבים ודהויים של שמו של מישהו שמת. מדלן חיכתה לו על הרציף במשקפיים בעלי מסגרת שריון־צב גדולה, והוא אהב אותה בזכותם עוד יותר, אם הדבר אפשרי בכלל. העדשות היו שרוטות והידית השמאלית היתה קצת עקומה, אבל פרט לכך מדלן נראתה טוב כרגיל, ואולי אפילו טוב מהרגיל, מכיוון שהיתה בדרכה לפגוש את הוריה. "לא ידעתי שאת מרכיבה משקפיים," אמר מיטשל. "העדשות הכאיבו לי הבוקר." "הם יפים." "אני לא תמיד מרכיבה אותם. הראייה שלי לא כזאת גרועה." מיטשל עמד על הרציף ושאל את עצמו אם העובדה שמדלן מרכיבה משקפיים מעידה שהיא מרגישה בנוח איתו, או שהיא פשוט לא מתאמצת להיראות במיטבה לכבודו. כשהיו ברכבת, בקֶרב קהל הנוסעים, הוא לא הצליח להכריע בסוגיה. הם מצאו שני מושבים פנויים, ומדלן הסירה את המשקפיים והחזיקה אותם בחיקה. ביציאה מפרובידנס היא הרכיבה אותם כדי לראות את הנוף החולף, אבל מיהרה להוריד אותם ותחבה אותם לתיק (בגלל זה הם נראו כמו שהם נראו; הנרתיק שלהם אבד מזמן). הנסיעה נמשכה חמש שעות. מיטשל היה מוכן שהיא תימשך חמישה ימים. העובדה שמדלן לכודה במושב שלידו הפעימה אותו. היא הביאה איתה את הכרך הראשון של 'ריקוד לצלילי הזמן' של אנתוני פּוֹל, וגם, כנראה מתוך הרגל נסיעות מגונה, גיליון עבה של 'ווג'. מיטשל בהה במחסנים ובמוסכים של קרֶנסטוֹן, ולבסוף שלף את 'פיניגֶנז וֵייק'. "אתה לא באמת קורא את זה," מדלן הקניטה אותו. "דווקא כן." "אין סיכוי!" "הוא מספר על נהר," אמר מיטשל. "באירלנד." הרכבת המשיכה לנסוע לאורך חופי רוד־איילנד, ואז נכנסה לקונטיקט. לפרקים הם ראו את הים, או את אדמת הביצות, ומדי פעם חלפו פתאום בעיבוריה הכעורים של עיירת מפעלים. בניו־הייבן הרכבת עצרה כדי להחליף קטר, ומשם המשיכה לתחנת גרנד סנטרל. הם נסעו ברכבת התחתית לתחנת פֶּן, ושם מדלן הובילה את מיטשל אל פסי רכבת נוספים, הפעם כדי לתפוס רכבת לניו־ג'רזי. הם הגיעו לפריטיברוק קצת לפני שמונה בערב. בית משפחת האנה היה בַּיִת טיוּדוֹרי בן מאה שנה, שבחזיתו עצי דולב לונדוני וצמחי רוש קמלים. בפנים הכול היה מעוצב בטוב טעם ומט לנפול. בשטיחים האוריינטליים היו כתמים. הלינוליאום החום־אדמדם שכיסה את רצפת המטבח היה בן שלושים. כשמיטשל השתמש בשירותים, הוא שם לב שהמתקן של נייר הטואלט מודבק בנייר דבק. הטפט המתקלף בפרוזדור זכה לטיפול דומה. מיטשל כבר נתקל בחייו באריסטוקרטיה מרופטת, אבל עתה הוא ניצב מול החסכנות הוואספית בהתגלמותה. תקרות הגבס היו שקועות באורח מעורר דאגה. שרידים של מערכות אזעקה צמחו מהקירות. ובגלל החיווט המיושן, בכל פעם שמישהו ניתק מכשיר מהחשמל פרצו מהשקעים להבות. מיטשל ידע איך להקסים הורים. הוא היה ממש מומחה. בתוך שעה מרגע הגעתם ביום רביעי בערב הוא ביסס את מעמדו כיקיר המשפחה. הוא הכיר את מילות השירים של קול פורטר שאולטון השמיע במערכת. הוא איפשר לאולטון להקריא בקול קטעים מ'על השתייה' של קינגסלי איימיס, וצחק מהם לא פחות מאולטון. בארוחת הערב מיטשל דיבר עם פילידה על סנדרה דיי אוקונור ועם אולטון על פרשת אַבּסקֶם. ואם לא די בכך, בהמשך הערב הוא כיכב במשחק שבץ־נא. "לא ידעתי ש'פילֶרים' זאת מילה," אמרה פילידה, שהתרשמה מאוד. "זה מטבע הונגרי. מאה פילרים שווים לפוֹרינט אחד." "אז מה, מאדי, כל החברים החדשים שלך בקולג' הם אנשי העולם הגדול?" אמר אולטון. כשמיטשל העיף מבט חטוף במדלן, היא חייכה אליו. ואז זה קרה. מדלן היתה לבושה בחלוק רחצה. היא הרכיבה משקפיים. היא נראתה ביתית וסקסית גם יחד, ממש לא בליגה שלו ועם זאת בהישג יד, בזכות ההשתלבות הטבעית שלו במשפחה שלה והחתן המושלם שהוא יהיה להוריה. משום כך מיטשל חשב לפתע, "אני הולך להתחתן עם הבחורה הזאת!" ההכרה הזאת היכתה בו כמו ברק, מין תחושה של גורל. "אסור מילים בשפות זרות," אמרה מדלן. בבוקר החג מיטשל סחב כיסאות למען פילידה ושיחק ביליארד עם אולטון אגב שתיית בלאדי מרי. בשולחן הביליארד היו כיסי עור קלועים במקום מנגנון להחזרת הכדורים. אולטון, שהתכונן להכות בכדור, אמר, "לפני כמה שנים שמתי לב שהשולחן לא ישר. האיש שנשלח מטעם החברה אמר שהשולחן התעקם, כנראה בגלל שאחד החברים של הבנות ישב עליו. הוא רצה למכור לי בסיס חדש. אבל פשוט דחפתי חתיכת עץ מתחת אחת הרגליים, והבעיה נפתרה." כעבור זמן קצר באו אורחים. בן־דוד בשם דוֹטס, שלבש מכנסיים משובצים ודיבר בקול רך, אשתו דינקי, שהיו לה גוונים של בלונד בשיער ושיניים שהזכירו את ציורי הנשים של דה קונינג המאוחר, ילדיהם הצעירים וכלב הסֶטֶר השמן שלהם, נֶפּ. מדלן ירדה על ברכיה כדי לקדם את פניו של נפ. היא פרעה את פרוותו וחיבקה אותו. "איך הוא השמין," אמרה. "את יודעת מה נראה לי?" אמר דוטס. "שזה בגלל הסירוס. נפ הוא סריס. סריסים היו שמנמנים מאז ומעולם, לא?" אלווין, אחותה של מדלן, ובעלה, בלֵייק היגינס, הגיעו בערך באחת. אולטון הכין קוקטיילים, ומיטשל, שלא ישב בחיבוק ידיים, הבעיר אש באח. ארוחת החג חלפה בנעימים, עם יין לרוב והרמות כוסית משועשעות. בסיומה עברו כולם לחדר הספרייה, שם אולטון הגיש יין פורט. האש דעכה, ומיטשל יצא להביא עוד עצים. כל כאב שאולי היה לו, עבר. הוא נשא עיניו אל שמי הלילה זרועי הכוכבים, שביצבצו מבעד לצמרות עצי האורן הלבנים. אמנם הוא עמד בלב ניו־ג'רזי, אבל זה לא היה שונה מהיער השחור. מיטשל אהב את הבית. הוא אהב את ההפקה הגדולה, המעודנת והשתויה שזכתה לכינוי "משפחת האנה". כשחזר עם עצי ההסקה שמע מוזיקה מתנגנת. מדלן ישבה ליד הפסנתר, ואולטון ליווה אותה בשירה. זה היה קטע שנקרא "טיל"7, והיה חביב במיוחד על המשפחה. לאולטון היה קול ערב למדי; מסתבר שהוא שר פעם במקהלת א־קפלה ביֵיל. מעברי האקורדים של מדלן היו קצת איטיים וקצת נוקשים. היא קראה את התווים שלפניה, ומשקפיה החליקו במורד האף. היא חלצה את נעליה בבעיטה ולחצה על הדוושות ברגליים יחפות. מיטשל בילה שם גם את כל סוף השבוע. בלילה האחרון שלו בפריטיברוק, בעודו שוכב וקורא בחדר האורחים שבעליית הגג, שמע את דלת הפרוזדור נפתחת וצעדים מטפסים במדרגות. מדלן דפקה בעדינות על דלתו ונכנסה. היא לבשה חולצת־טי של תיכון לוֹרֶנסוויל, ותו לא. ירכיה, שבכניסתה לחדר היו בגובה ראשו של מיטשל, היו מלאות קצת יותר משהוא ציפה. היא התיישבה על שפת המיטה. כששאלה מה הוא קורא, מיטשל נאלץ להעיף מבט בספר כדי להיזכר. הוא היה מודע היטב לעובדה שהוא עירום מתחת לסדין הדק, והידיעה הזאת נסכה בו עונג מהול בחרדה. הוא הרגיש שגם מדלן מודעת לזה. הוא חשב לנשק אותה. לרגע חשב שמדלן תנשק אותו. ואז, מכיוון שמדלן לא נישקה אותו, ומכיוון שהוא היה אורח והוריה ישנו בקומה מתחת, ומכיוון שבאותו רגע נהדר הוא הרגיש שהקערה התהפכה על פיה ושעומד לרשותו כל הזמן שבעולם, הוא לא עשה דבר. בסוף מדלן קמה, ונראתה קצת מאוכזבת. היא ירדה במדרגות וכיבתה את האור. אחרי שהיא הלכה, מיטשל שיחזר את הסצנה בראשו וניסה לחלץ ממנה תוצאה אחרת. הוא חשש שיכתים את המיטה, ולכן קם והלך לחדר האמבטיה, אבל בדרך נתקל בבסיס מיטה ישן, שנפל בקול שאון. כששוב השתרר שקט, הוא המשיך אל חדר האמבטיה. הוא פרק את מטענו בכיור הקטנטן שבעליית הגג, ופתח את הברז כדי להעלים כל בדל צמיגי של ראיה. למחרת בבוקר הם חזרו ברכבת לפרובידנס, אחר פסעו יחדיו במעלה קולג' היל, התחבקו ונפרדו לדרכם. כעבור כמה ימים קפץ מיטשל לבקר את מדלן, אבל היא לא היתה בבית. על לוח המודעות בחדרה היה פתק ממישהו בשם בילי: "הקרנה של טרקובסקי ב-19:30 בסֵיילז הול. מי שלא בא הוא סתם 0." מיטשל רשם ציטוט בעילום שם. זה היה משהו מהפרק של גֶרטי מקדאוּל ב'יוליסס': "ואז נבקע זיקוק הנֵר והיתה זו כעין אנחה של אוֹה! וכולם קראו אוֹה! אוֹה! בהתפעמות ומתוכו פרץ זֶרם גֶשם של חוּטי שׂער־זהב..."8∗ חלף שבוע, והוא לא שמע ממדלן. כשהתקשר אליה, לא היתה תשובה. הוא הלך שוב למעונות שלה, אבל גם הפעם היא לא היתה בבית. על לוח המודעות שלה מישהו צייר חץ, שהורה על הציטוט שלו מג'ויס, והוסיף "מי הסוטה שכתב את זה?" מיטשל מחק את זה. הוא כתב, "מאדי, תתקשרי אלי. מיטשל." ואז הוא מחק את זה וכתב, "בואי ניוועד. מ'." כששב לחדרו, בחן את בבואתו בראי. הוא פנה מעט כדי להתבונן בצדודיתו. הוא דימה שהוא מדבר עם מישהו במסיבה, במטרה לראות איך הוא נראה באמת. ואז חלף שבוע נוסף שבו מיטשל לא שמע ממדלן, ולאחריו הוא הפסיק להתקשר אליה או לקפוץ אליה לביקור. הוא השקיע את כל מרצו בלימודים. הוא הקדיש שעות ארוכות לשיפור העבודות שלו בספרות אנגלית או לתרגום המטפורות המתמשכות של וירגיליוס על כרמים ונשים. כשסוף־סוף נתקל במדלן, היא היתה ידידותית כרגיל. הם נשארו בקשר עד סוף השנה: הלכו יחד לערבי שירה, ומדי פעם אכלו ארוחת ערב ב"רֶטי", לבדם או עם עוד אנשים. כשהוריה של מדלן באו באביב לביקור, היא הזמינה את מיטשל להצטרף אליהם לארוחת ערב בבּלוּ פּוֹינט גריל. אבל הוא לא חזר עוד לבית בפריטיברוק, לא הבעיר עוד אש באח או שתה ג'ין וטוניק על הַדֶּק הצופה אל הגן. אט־אט הצליח מיטשל לבנות לעצמו חיי חברה משלו בקולג', ואף שהם נותרו מיודדים, מדלן נבלעה בחוגים החברתיים שלה. אבל התחושה הנבואית ההיא לא פרחה מזיכרונו. לילה אחד, בחודש אוקטובר, כמעט שנה אחרי הביקור בפריטיברוק, ראה מיטשל את מדלן חוצה את הקמפוס באור הדמדומים הסגול. לידה צעד בחור בלונדיני מתולתל בשם בילי ביינברידג', שמיטשל הכיר אותו מהמעונות שבהם התגורר בשנה א'. בילי נרשם לקורסים בלימודי נשים וכינה את עצמו פמיניסט. כרגע ידו של בילי נחה ברגישות בכיס האחורי של מכנסי הג'ינס של מדלן. ידה שלה נחה בכיס האחורי של מכנסי הג'ינס שלו. ככה הם הלכו, חופנים זה את זה. פניה של מדלן הביעו טיפשות שמיטשל לא ראה עד אז. הטיפשות של כל האנשים הרגילים. הטיפשות של היפים ובני־המזל. הטיפשות של כל מי שקיבל בחיים בדיוק את מה שרצה ולכן נותר חסר כל ייחוד. *** בפיידרוס של אפלטון, דבריהם של הסופיסט ליסיאס ושל סוקרטס המוקדם (קודם שחזר בו לכאורה מדבריו כדי להציג את התיאוריה על האהבה ועל הנשמה) נשענים על העיקרון הבא: האוהב הוא בלתי נסבל (בשל כובדו) בעיני הנאהב. בשבועות הראשונים אחרי שמדלן נפרדה מליאונרד, היא שכבה רוב הזמן במיטתה בנֶרָגַנסֶט. בקושי הצליחה לגרור את עצמה לשיעורים האחרונים. היא איבדה את התיאבון. בלילה, ניערה אותה מדי כמה שעות יד בלתי נראית והעירה אותה. היגון היה גופני, הפרעה של ממש במחזור הדם. לעיתים חלפה דקה תמימה באימה שלא תתואר - השעון המעורר מתקתק, אור הירח הכחול מצפה את החלון כמו שכבת דבק - עד שנזכרה בעובדה האכזרית שהביאה לכך. היא ציפתה שליאונרד יתקשר. היא דמיינה שהוא מופיע בדלת הכניסה ומבקש ממנה לחזור אליו. כשזה לא קרה, היא חייגה אליו מרוב ייאוש. לא פעם הקו היה תפוס. ליאונרד תיפקד מצוין בלעדיה. הוא התקשר לאנשים - מן הסתם לבנות אחרות. לפעמים מדלן האזינה לצליל התפוס זמן רב כל כך, עד ששמה לב שהיא ממש מנסה לשמוע מבעדו את קולו של ליאונרד, כאילו הוא פשוט נמצא בקצה השני של הרעש. כשנשמע צליל צלצול, המחשבה שליאונרד עשוי תכף לענות הרנינה את מדלן, אבל מייד היא נבהלה וטרקה את הטלפון, ותמיד היה נדמה לה ששמעה אותו אומר "הלו" ברגע האחרון. בין טלפון אחד למשנהו, היא שכבה על הצד והגתה באפשרות לטלפן אליו. האהבה הפכה אותה לבלתי נסבלת. עשתה אותה כבדה. כששכבה פרקדן על המיטה ונזהרה שהנעליים לא יגעו במצעים (האומללות לא פגמה באיסטניסות שלה), נזכרה בכל הדברים שגרמו לליאונרד להירתע ממנה. היא נדבקה אליו מדי: התכרבלה בחיקו כמו ילדה קטנה ורצתה להיות איתו כל הזמן. היא הזניחה את הדברים שהיו חשובים לה עצמה ונהפכה לטיפוס מייגע. רק דבר אחד נותר מהקשר שלה עם ליאונרד: הספר שהטיחה בראשו. לפני שמדלן יצאה בסערה מדירתו של ליאונרד באותו יום - ובעוד הוא שוכב על המיטה בעירום גאוותני והוגה בנחת שוב ושוב את שמה, כאילו ביקש לרמוז שהיא קצת נסחפת - היא ראתה את הספר שוכב פתוח על הרצפה כמו ציפור שהתנגשה בשמשת החלון. אם היא תרים אותו, היא תאשר את הטענה של ליאונרד: שהיחס שלה כלפי 'שיח אהבה' כפייתי מדי; שבמקום שהספר יפוגג את הפנטזיות שלה על האהבה, הוא רק מאשש אותן; ושלאור כל זאת היא לא רק סנטימנטלית עד זרא, אלא גם מבקרת ספרות עלובה. מצד שני, היא לא יכולה להשאיר את 'שיח אהבה' על הרצפה - הרי ליאונרד עלול להרים אותו אחר כך ולבחון את הפסקאות שהיא הדגישה, וגם את ההערות שכתבה בשוליים (כולל "ליאונרד!" זועק בעמוד 101, בפרק שכותרתו "בשלוותן האוהבת של זרועותיך"). לפיכך מדלן תפסה את התיק שלה ובאותה תנועת יד גם חטפה את הספר של בארת, בלי לבדוק אם ליאונרד שם לב. כעבור חמש שניות היא טרקה את הדלת מאחוריה. היא שמחה שלקחה את הספר. עכשיו, במצב רוחה הקודר, הפרוזה האלגנטית של בארת סיפקה לה נחמה. הפרידה מליאונרד לא פגמה ברלוונטיות של 'שיח אהבה' כהוא זה. אדרבה, היו בספר יותר פרקים על שברון־לב מפרקים על אושר. אחד הפרקים נקרא "תלות". פרק אחר נקרא "מחשבות התאבדות". והיה גם "בשבח הדמעות". "נטייה לבכי המיוחדת לסובייקט המאוהב... רִגשת אהבה קלה ביותר, של אושר או של רוגז, מביאה את ורתר לידי בכי. ורתר בוכה לעיתים קרובות, קרובות מאוד, ובשפע. האם האוהב הוא הבוכה בוורתר, או שמא הרומנטיקן?" שאלה טובה. מאז שמדלן נפרדה מליאונרד היא כמעט לא הפסיקה לבכות. היא נרדמה בבכי. בבוקר היא ציחצחה שיניים אגב בכי. היא השתדלה מאוד לא לבכות מול השותפות שלה, ולרוב גם הצליחה. 'שיח אהבה' היה המרפא המושלם לשברון־לב. הוא היה מעין ספר הדרכה לתיקון הלב בעזרת כלי אחד בלבד: המוח. אם חושבים על זה, אם מבינים שהאהבה היא הַבְנָיָה תרבותית ומתחילים לראות שהתסמינים הם נפשיים גרידא, אם תופסים שה"התאהבות" אינה אלא אידיאה, אפשר להשתחרר מרודנותהּ. מדלן ידעה את כל זה. אלא שזה לא עבד. היא יכלה לקרוא את בארת מבוקר עד ליל ולראות איך המושג "אהבה" מתפרק בידיו האמונות בלי שאהבתה לליאונרד תצטמק כהוא זה. אדרבה, ככל שקראה יותר ב'שיח אהבה', כך גברה אהבתה. היא זיהתה את עצמה בכל עמוד. היא הזדהתה עם ה"אני" החמקמק של בארת. היא לא רצתה להשתחרר מרגשותיה, אלא לקבל אישור לחשיבותם. זה היה ספר שפונה לאוהבים, שבודק מה זה אומר להיות מאוהב, ושהמילה "אהבה" מופיעה בו כמעט בכל משפט. אוי, כמה שהיא אהבה אותו, את הספר הזה! בעולם שבחוץ, הסמסטר התקרב לסיומו, ואיתו גם לימודיה של מדלן בקולג'. שותפותיה לדירה, שתיהן סטודנטיות לתולדות האמנות, כבר מצאו עבודה ראשונה בתחום התמחותן, בניו־יורק - אוליביה בסותביס ואבּי בגלריה בסוהו. רבים מקרב חבריה ומכריה הלכו לראיונות העבודה שבנקים שונים להשקעות קיימו ברחבי הקמפוס. אחרים קיבלו מלגות או מענקי מחקר או עמדו לעבור ללוס־אנג'לס כדי להצטרף לתעשיית הטלוויזיה. ההכנות של מדלן לקראת העתיד הסתכמו בזחילה מהמיטה פעם ביום כדי לבדוק את תא הדואר שלה. באפריל הלימודים והאהבה הסיחו את דעתה ולכן לא שמה לב שאמצע החודש חלף עבר לו בלי שום מכתב מיֵיל. כשכבר שמה לב, היתה מדוכאת מדי מהפרידה מליאונרד, ולא יכלה לשאת דחייה נוספת. במשך שבועיים נמנעה מלגשת לדואר. לבסוף הכריחה את עצמה לצאת ולרוקן את תא הדואר, שכבר היה עמוס לעייפה, וגם אז לא היה בו מכתב מיֵיל. דווקא פּניותיה האחרות זכו לתגובה. הארגון להוראת אנגלית כשפה שנייה שלח לה מכתב חיובי ונלהב ("מדלן, מזל טוב!"), שצורף לו טופס הרשמה למורים ושם המחוז הסיני, שאנדוֹנג, שבו היא תלַמד. כן צורפו לו דפי מידע שכללו מגוון משפטים מודגשים שקופצים לעין: התנאים הסניטריים (מקלחות, בתי שימוש וכיו"ב) עשויים לדרוש תקופת הסתגלות, אבל בסופו של דבר רוב המורים נהנים מה"הרפתקה". המטבח הסיני מגוון למדי, בייחוד במונחים אמריקניים. אל תתפלאו אם אחרי כמה חודשים בכפר המארח תגלו שנחשים הם מעדן! היא לא החזירה את טופס ההרשמה. כעבור יומיים היא קיבלה בדואר האוניברסיטאי מכתב דחייה מקרן מלווין והֶטי גרינברג, שבישר לה שהיא לא תקבל את מלגת גרינברג ללימודי עברית בירושלים. בדירתה נאלצה מדלן להתמודד עם ערימת הארגזים הארוזים. שבוע לפני שהם נפרדו, ליאונרד קיבל תשובה חיובית מ'מעבדת פילגרים לייק'. במחווה שנראתה אז משמעותית, הוא הציע לה לעבור לגור איתו בדירה שהוא מקבל בחינם עם מלגת המחקר. אם מדלן תתקבל ליֵיל, היא תוכל לבוא בסופי שבוע; אם לא, היא תוכל לגור בחורף בפילגרים לייק ובינתיים להגיש שוב בקשה ליֵיל. מדלן ביטלה מייד את כל תוכניותיה האחרות והתחילה לארוז ספרים ובגדים בארגזים, כדי לשלוח אותם מראש למעבדה. מכיוון שלפני כן היא פיקפקה בעוצמת רגשותיו של ליאונרד כלפיה, ההזמנה לגור איתו רוממה את רוחה, ורוחה המרוממת היא שהולידה את וידוי האהבה שהשמיעה כעבור ימים אחדים. ועכשיו, כתזכורת אכזרית לאותו אסון, ניצבו הארגזים בחדרה כאבן שאין לה הופכין. מדלן תלשה את התוויות עם הכתובת ודחפה את הארגזים לפינה. איכשהו היא הצליחה להגיש את עבודת הגמר. את העבודה המסכמת ב"סמיוטיקה 211" היא הגישה, אבל לא טרחה לקחת בחזרה אחרי תקופת הבחינות כדי לגלות איזה ציון קיבלה ומה היו הערותיו של זיפרשטיין. כשהגיע סוף השבוע של טקס הסיום, מדלן עשתה כל מאמץ להתעלם ממנו. אבּי ואוליביה ניסו לשכנע אותה ללכת למסיבת הריקודים של הקמפוס, אבל בגלל סופות הרעמים שהשתוללו בעיר והביאו עימן רוחות, שהפכו שולחנות קוקטייל ותלשו שרשרות של נורות צבעוניות, החגיגות הועברו לאולם התעמלות, ואיש ממכריהן לא התכוון ללכת. אבי ואוליביה היו צריכות להעסיק את המשפחות שלהן, ולכן בכל זאת הלכו למסיבת החוף עם הנשיא סוֶורֶר בשבת אחר הצהריים, אבל כעבור חצי שעה הן שלחו את ההורים בחזרה למלון. ביום ראשון ויתרו שלוש השותפות על הטקס שנערך בכנסייה הבפטיסטית לרגל סיום התואר הראשון. בתשע בערב מדלן כבר היתה מכורבלת במיטה עם 'שיח אהבה' - היא לא קראה בו, רק הניחה אותו קרוב אליה. הסדינים לא היו נקיים. הם לא כובסו מזמן. מישהו דפק על דלת חדרה. "רק שנייה." קולה של מדלן היה צרוד מרוב בכי. לֵחה גדשה את גרונה. "פתוּח," היא אמרה. הדלת נפתחה, ובפתח עמדו אבּי ואוליביה זו לצד זו, כמו חברות משלחת. אבּי ניגשה אליה במהירות וחטפה ממנה את הספר של רולאן בארת. "אנחנו מחרימות לך אותו," היא אמרה. "תחזירי." "את לא קוראת את הספר הזה," אמרה אוליביה. "את מתפלשת בו." "כתבתי עליו עכשיו עבודה ורציתי לבדוק משהו." אבּי החזיקה את הספר מאחורי הגב והניעה את ראשה מצד לצד. "די להיות כזאת מבואסת. הסופשבוע הזה היה על הפנים, אבל הערב יש מסיבה אצל לוֹלי ופּוּקי, ואת חייבת לבוא. קדימה!" אבּי ואוליביה חשבו שהרומנטיקנית שבמדלן היא שבוכה. הן חשבו שהיא ירדה מהפסים. מן הסתם היא היתה חושבת בדיוק אותו דבר אם היתה רואה אחת מהן נמקה כמוה בגלל אהבה. קל לצחוק על שברון־לב - הרבה פחות קל לחוות אותו. "תחזירי לי את הספר," היא אמרה. "אני אחזיר לך אותו אם תבואי למסיבה." מדלן הבינה למה השותפות שלה מזלזלות ברגשותיה. הן מעולם לא היו מאוהבות, לא באמת. הן לא יכלו להבין מה עובר עליה. "מחר אנחנו מקבלות את התואר!" אוליביה הפצירה בה. "זה הלילה האחרון שלנו בקולג'. את לא יכולה להישאר בחדר שלך!" מדלן הסבה מהן את מבטה ומחתה את פניה. "מה השעה?" שאלה. "עשר." "לא התקלחתי." "נחכה לך." "אין לי מה ללבוש." "אני יכולה להשאיל לך שמלה," אמרה אוליביה. הן עמדו מולה, אדיבות ומציקות בעת ובעונה אחת. "תני לי את הספר," אמרה מדלן. "רק אם את באה." "בסדר!" נכנעה מדלן. "אני באה." אבּי הושיטה לה את הספר בחוסר רצון. מדלן בהתה בכריכה. "מה אני אעשה אם ליאונרד יהיה שם?" שאלה. "הוא לא יהיה," אמרה אבּי. "ואם כן?" אבּי הסבה ממנה את מבטה ואמרה שוב, "תאמיני לי. הוא לא יהיה שם." לוֹלי ופּוּקי אֵיימֶס גרו בבית מט לנפול בשדרת לוֹיד. כשמדלן ושותפותיה לדירה צעדו לעבר הבית מתחת לבוקיצות הנוטפות, הגיעו לאוזניהן פעימות הבס והקולות העולצים, רוויי האלכוהול, שבקעו מבפנים. נרות היבהבו מאחורי החלונות, שהיו מכוסים באדים. הן תקעו את המטריות שלהן מאחורי האופניים שחנו במרפסת, ונכנסו לבית. בפנים האוויר היה חמים ולח, כמו יער גשם בניחוח בירה. הרהיטים, שנרכשו בשוק הפשפשים, נדחקו אל הקירות כדי לפנות מקום לרוקדים. ג'ף טרומבלי, שתיקלט, האיר על הפטיפון בפנס, וקרן האור זלגה אל פוסטר של אוגוסטו סנדינו שהיה תלוי על הקיר שמאחוריו. "תיכנסו אתן קודם," אמרה מדלן. "תגידו לי אם אתן רואות את ליאונרד." אבי התעצבנה. "אמרתי לך שהוא לא יהיה פה." "אבל הוא עלול להיות פה." "למה שהוא יהיה פה? הוא לא אוהב אנשים. תקשיבי, אני מצטערת, אבל אם כבר נפרדתם, אני חייבת להגיד לך. ליאונרד הוא לא ממש נורמלי. הוא בן־אדם משונה." "הוא לא משונה," מחתה מדלן. "תעשי לי טובה ותשכחי ממנו, טוב? לפחות תנסי?" אוליביה הציתה סיגריה ואמרה, "תקשיבו, אם אני הייתי חוששת להיתקל בחברים שלי לשעבר, לא הייתי יכולה לצאת מהבית!" "טוב, לא חשוב," אמרה מדלן. "בואו ניכנס." "סוף־סוף!" אמרה אבּי. "קדימה. בואו נבלה הלילה. זה הלילה האחרון שלנו." למרות המוזיקה הרועשת, רק מעטים רקדו. טוני פֶּרוֹטי לבש חולצת־טי של להקת 'פלזמטיקס' ורקד פוגו לבד במרכז החדר. דֶבּי בּוּנסטוֹק, קֶרי מוֹקס וסטייסי הֶנקֶל רקדו במעגל סביב מארק וילֶנד. וילנד לבש חולצת־טי לבנה ומכנסי ברמודה. היו לו שוקיים עצומות. וגם כתפיים עצומות. שלוש הבנות פיזזו מולו, בעוד וילנד בוהה ברצפה, בוטש ברגליו ומדי פעם (זה היה הריקוד מבחינתו) מניף קמעה את זרועותיו המנופחות. "תוך כמה זמן מארק וילנד מוריד את החולצה?" אמרה אבּי כשהן פסעו בפרוזדור. "גג שתי דקות," אמרה אוליביה. המטבח נראה כאילו יצא מסרט על החיים בתוך צוללת. הוא היה אפלולי וצר, צינורות התפתלו על תקרתו ורצפתו היתה רטובה. מדלן דרכה על פקקי בקבוקים בעודה נדחקת בין המוני האנשים. הן הגיעו אל השטח הפנוי בקצה המטבח וגילו שהסיבה לכך שהוא פנוי היא שניצב שם ארגז חול מצחין של חתול. "איכס!" אמרה אוליביה. "לא אמורים לנקות את זה מדי פעם?" אמרה אבּי. בחור בכובע מצחייה עמד מול המקרר בתנוחה אדנותית. כשאבּי פתחה את המקרר, הוא הכריז, "הגרוֹלְש שלי." "סליחה?" "אל תקחו אף בקבוק גרולש. כולם שלי." "חשבתי שזאת מסיבה," אמרה אבּי. "נכון," אמר הבחור. "אבל כולם תמיד מביאים בירה מקומית. אני הבאתי תוצרת חוץ." אוליביה הזדקפה למלוא קומתה הסקנדינבית והעיפה בו מבט מצמית. "מי בכלל רוצה בירה?" סיננה. היא התכופפה כדי לבחון את המקרר בעצמה, ואז אמרה בשאט־נפש, "אני לא מאמינה, יש פה רק בירות." היא הזדקפה שוב והתבוננה בגאון על סביבותיה, עד שעיניה נתקלו בפּוּקי איימס. היא קראה לה בקול, כדי להתגבר על הרעש. פוקי, שראשה היה בדרך כלל עטוף בצעיף אפגני, לבשה הערב שמלת קטיפה שחורה וענדה עגילי יהלומים, ונראתה נינוחה לגמרי איתם. "פוקי, הצילו," אמרה אוליביה. "אנחנו לא יכולות לשתות בירה." "מתוקה," אמרה פוקי, "יש וֶו קליקוֹ!" "איפה?" "במגירה של הירקות." "נהדר!" אוליביה פתחה את המגירה ומצאה את הבקבוק. "עכשיו אפשר לחגוג!" מדלן לא היתה שתיינית גדולה. אבל מצבהּ הערב דרש טיפול מסורתי. היא לקחה כוס חד־פעמית מהערימה והניחה לאוליביה למלא אותה. "תיהנה מהגרולש שלך," אמרה אוליביה לבחוּר. לאבּי ולמדלן היא אמרה, "אני אקח איתי את הבקבוק," ויצאה. הן פילסו את דרכן בזהירות, בין ההמונים, עם כוסות השמפניה המלאות. כשהגיעו לסלון, אבּי הרימה כוסית. "בנות, לחיי שנה נפלאה של מגורים משותפים!" הכוסות החד־פעמיות לא הצטלצלו, רק התקמטו. בשלב הזה מדלן כבר היתה די משוכנעת שליאונרד לא נמצא במסיבה. אבל המחשבה שהוא חוגג במקום אחר, במסיבת סיום אחרת, חוררה את בית־החזה שלה. לא היה לה ברור אם נוזלים חיוניים זולגים ממנה החוצה או שרעלים מחלחלים פנימה. ליד הקיר הסמוך, שלד מליל כל הקדושים כרע ברך מול דמות קרטון בגודל טבעי של רונלד רייגן, כאילו הוא מוצץ לו. ליד פניו הקורנות של הנשיא מישהו שירבט "מת על זה!" באותו רגע חל שינוי קליידוסקופי על רחבת הריקודים. לולי איימס וג'ני קריספין רקדו יחד. הן בהחלט נתנו הופעה: חיככו אגן באגן והתמזמזו, בעודן צוחקות ומעבירות ביניהן ג'וינט. לא רחוק מהן, מארק וילנד, שעכשיו כבר היה לו "חם מדי" באופן רשמי, פשט את חולצתו ותחב אותה לכיס האחורי של מכנסיו. הוא המשיך לרקוד בחזה חשוף ולהבליט את חיטוביו, את שריריו, את איברו. הבנות שרקדו סביבו הלכו והתקרבו אליו. מאז שמדלן נפרדה מליאונרד, היא נתקפה, בערך מדי שעה, בדחפים מיניים בלתי נסבלים. היא רצתה את זה כל הזמן. אבל שרירי החזה המבהיקים של וילנד לא עשו לה את זה. היא לא יכלה להתיק את מאווייה - הם היו מכוונים כולם לליאונרד. היא השתדלה כמיטב יכולתה לא להיראות פתטית לגמרי. אבל גופה לא נשמע לה. דמעות נקוו בעיניה. החור השואב במרכזהּ גדל והתרחב. חיש קל היא טיפסה במדרגות, מצאה את חדר האמבטיה ונעלה את הדלת מאחוריה. בחמש הדקות הבאות מדלן בכתה מעל הכיור בעוד המוזיקה מלמטה מרעידה את הקירות. המגבות שהיו תלויות על הדלת לא נראו נקיות, אז היא ניגבה את עיניה בנייר טואלט. כשהדמעות יבשו, היא עמדה מול המראה וניסתה להתעשת. עורהּ היה אדמומי. שדיה, שבדרך כלל היתה גאה בהם, הצטמקו מרוב דכדוך. מדלן ידעה שייתכן שהיא מפחיתה בערכה יתר על המידה. אגו פגוע רואה הכול בדמותו. האפשרות שהיא לא נראית זוועה כמו שנדמה לה הביאה אותה בסופו של דבר לפתוח את הדלת ולצאת מחדר האמבטיה. בחדר השינה שבקצה המסדרון, שתי בנות עם קוקו ושרשרות פנינים שכבו על המיטה. כשמדלן נכנסה, הן לא התייחסו אליה. "חשבתי שאת שונאת אותי," אמרה האחת לאחרת. "מאז בולוניה אני מרגישה שאת שונאת אותי." "לא אמרתי שאני לא שונאת אותך," אמרה הבחורה השנייה. על מדפי הספרים ניצבו קפקא המתבקש, בורחס ההכרחי, מוסיל מעורר ההערכה. מאחוריהם היתה מרפסת קטנה ומזמינה. מדלן יצאה אליה. חלה הפוגה בגשם. ירח לא האיר, רק פנסי הרחוב זהרו בסגול חולני. כיסא מטבח שבור ניצב לפני פח הפוך ששימש שולחן. על הפח נחו מאפרה ו'יריד ההבלים'. צמח מטפס השתלשל מסבכה נסתרת. מדלן נשענה על המעקה הרעוע והביטה במדשאה. כנראה האוהבת שבה היא שבוכה, ולא הרומנטיקנית, חשבה. אין בה שום דחף לקפוץ. היא לא כמו ורתר. חוץ מזה, זאת נפילה מגובה חמישה מטר, לא יותר. "זהירות," נשמע לפתע קול מאחוריה. "את לא לבד." היא הסתובבה. על קיר הבית, כמעט נסתר מהעין בינות לעלי הצמח המטפס, נשען תֶרסטֶן מִימז. "הבהלתי אותך?" הוא שאל. מדלן חשבה לרגע. "אתה לא ממש מבהיל," אמרה. תרסטן קיבל את זה ברוח טובה. "צודקת. יותר מבוהל ממבהיל. האמת היא שאני מתחבא." גבותיו של תרסטן, ששבו לצמוח, מיסגרו את עיניו הרחבות. הוא נשען על עקבי הסניקרס הגבוהות שנעל, ידיו בכיסים. "אתה נוהג לבוא למסיבות כדי להתחבא?" שאלה מדלן. "מסיבות מוציאות ממני את המיזנתרופיה שאצורה בי," אמר תרסטן. "ולמה את פה בחוץ?" "מאותה סיבה," אמרה מדלן, ולהפתעתה צחקה. תרסטן הזיז את הפח הצידה כדי לפנות להם מקום. הוא נטל לידיו את הספר, קירב אותו לפניו כדי לראות מה זה, ואז העיף אותו בפראות מהמרפסת. קול חבטה עלה מהדשא הרטוב. "אני מבינה שאתה לא אוהב את 'יריד ההבלים'," אמרה מדלן. "'הבל הבלים הכול הבל'," אמר תרסטן, "וכל השטויות האלה." מכונית עצרה ברחוב, ואז נסעה לאחור. מתוכה יצאו כמה אנשים, עם שישיות בירה ביד, והתקרבו לבית. "עוד מתהוללים," אמר תרסטן ונעץ בהם מבט. השתררה שתיקה. לבסוף אמרה מדלן, "אז על מה כתבתָ בסוף את עבודת הסמינר? על דרידה?" "נטוּרָלמאן," ענה תרסטן בצרפתית. "ואת?" "על בארת." "איזה ספר?" "'שיח אהבה'." תרסטן עצם עיניים והינהן בחדווה. "ספר מצוין." "אתה אוהב אותו?" אמרה מדלן. "מה שמעניין בספר הזה," אמר תרסטן, "זה שלכאורה הוא לוקח את הנושא של אהבה ועושה לו דקונסטרוקציה. הרי הוא מתיימר לבחון בעין ביקורתית את כל הפרויקט הרומנטי, לא? אבל בסופו של דבר הוא כתוב כמו יומן." "על זה כתבתי את העבודה!" קראה מדלן. "עשיתי דקונסטרוקציה לדקונסטרוקציה שבארת עושה לאהבה." תרסטן המשיך להנהן. "אני אשמח לקרוא אותה." "באמת?" קולה של מדלן טיפס חצי אוקטבה. היא כיחכחה בגרונה כדי להוריד אותו בחזרה. "אני לא יודעת אם היא שווה משהו. אבל למה לא." "זיפרשטיין הזה הוא קצת סתום, לא?" אמר תרסטן. "חשבתי שאתה אוהב אותו." "אני? לא. אני אוהב סמיוטיקה, אבל..." "הוא אף פעם לא אומר שום דבר!" "בדיוק," הסכים תרסטן. "אי אפשר להבין אותו. הוא כמו הארפּוֹ מרקס, רק בלי הצפצפה." מדלן הופתעה לגלות שהיא מחבבת את תרסטן. כשהוא שאל אם היא רוצה לשתות משהו, היא השיבה בחיוב. הם חזרו למטבח, שהיה עתה רועש וצפוף עוד יותר. הבחור בכובע המצחייה לא מש ממקומו. "אתה מתכוון לשמור על הבירה שלך כל הלילה?" "אם אין ברירה," אמר הבחור. "אל תיגע בבירות של הבחור הזה," אמרה מדלן לתרסטן. "הוא מאוד קפדן בענייני בירה." תרסטן כבר פתח את המקרר וחיטט בו. ז'קט האופנוענים שלבש היה פתוח. "איזו בירה שלך?" הוא שאל את הבחור. "הגרוֹלש," אמר הבחור. "אה, אז אתה טיפוס של גרולש?" אמר תרסטן וחיטט בין הבקבוקים. "אתה בעניין של האטמים והפקק הקֶרָמי מהאסכולה הטֶבטוֹנית הישנה. אני יכול להבין את זה. מה שכן, אני לא בטוח שמשפחת גרולש תיכננה שהבקבוקים האלה עם האטמים יחצו את האוקיינוס. אתה מבין מה אני אומר? כבר נתקלתי בלא מעט בקבוקי גרולש מקולקלים. לא הייתי שותה גרולש גם אם היית משלם לי." תרסטן הניף שתי פחיות של נֶרָגַנסֶט. "אלה, לעומת זאת, טיילו רק שניים וחצי קילומטרים." "לנֶרָגַנסֶט יש טעם של שתן," אמר הבחור. "טוב, אתה כנראה מתמצא בזה," אמר תרסטן, ולקח את מדלן משם. הוא הוביל אותה אל מחוץ למטבח ודרך חדר הכניסה, וסימן לה לצאת החוצה בעקבותיו. כשהם הגיעו למרפסת הוא פתח את ז'קט האופנוענים וחשף שני בקבוקי גרולש שהוטמנו בו. "כדאי שנברח," אמר תרסטן. הם שתו את הבירה בעודם פוסעים ברחוב תָאיֶר. בדרך הם חלפו על פני ברים מלאים בסטודנטים שמסיימים כמוהם את לימודיהם. כשהבירות נגמרו הם נכנסו לבר במרכז לתארים מתקדמים, ומשם הם המשיכו העירה, במונית, לאיזה בר של זקנים שתרסטן חיבב. הבר עוצב בהשראת ספורט האִגרוף: על הקירות התנוססו תצלומים בשחור־לבן של רוקי מרציאנו ושל קסיוס קליי, ובתיבת זכוכית מאובקת הוצג זוג של כפפות 'אֶבֶרלָסט' שהיו עליהן חתימות. בהתחלה הם שתו וודקה עם מיצים בריאים. אחר כך תרסטן התמלא געגועים למשקה שנקרא "סַייד־קאר", שפעם הוא היה שותה בחופשות סקי עם אביו. הוא גרר את מדלן ביד לאורך הרחוב ומעבר לכיכר אל מלון בילטמור. הברמן שם לא ידע איך מכינים סייד־קאר, ותרסטן נאלץ להדריך אותו. הוא הכריז בחגיגיות ש"סייד־קאר הוא המשקה החורפי המושלם: הברנדי מחמם את הקרביים ופרי ההדר מגן מפני הצטננות." "אבל עכשיו לא חורף," אמרה מדלן. "בואי נעמיד פנים שכן." כעבור זמן־מה, כשתרסטן ומדלן התנדנדו על המדרכה שלובי ידיים, היא הרגישה שהוא מושך אותם הצידה לעוד בר. "בירה אחרונה, לניקוי המערכת," הוא אמר. בדקות הבאות תרסטן הסביר את התיאוריה שלו - אבל בעצם זאת לא תיאוריה, אלא השקפת עולם, שנבחנה ואומתה בידי תרסטן ושותפו לדירה מאַנדובר, שאחרי שהם ירדו על כמויות נכבדות של משקאות אלכוהוליים, בעיקר בורבון, אבל גם סקוץ', וגם ג'ין, וודקה, סאותרן קומפורט, כל מה שהם הצליחו להשיג, למעשה, כל מה שהם הצליחו לפלח מ"מרתפי ההורים", בּלוּ נאן במשך תקופה מסוימת, ב"חורף של יינות הליבּפראוּמילך", כשחבר העמיד לרשותם את בקתת הסקי שלו בסטוֹ, ופעם אחת פֶּרנוֹ, כי הם שמעו שזה הדבר הכי קרוב לאבסינת ורצו להיות סופרים ופשוט היו חייבים אבסינת - אבל הוא סוטה מהנושא. הוא אהב לסטות מהנושא, לרוץ אחרי המחשבות. אז תרסטן התיישב בנינוחות על אחד מכיסאות הבר, סימן לברמן בידו, ובזמן שחיכה לו הסבּיר שבכל אחד מהמקרים האלה, עם כל אחד ואחד מ"החומרים המשכרים" האלה, התברר שכשלוגמים כוס בירה אחת או שתיים לאחר מעשה זה מפחית את חומרת ההנגאובר הקטלני שעוד מצפה להם. "בירה לניקוי המערכת," הוא חזר ואמר. "זה מה שאנחנו צריכים." הבילוי עם תרסטן לא דמה כלל וכלל לבילוי עם ליאונרד. לבלות עם תרסטן היה כמו לבלות עם המשפחה - עם אולטון, למשל, שהיה מדקדק בענייני כוסות ברנדי והאמין בכל ליבו שאסור לשתות משקאות ענבים אחרי משקאות דגנים. בכל פעם שליאונרד דיבר על בעיות השתייה של ההורים שלו הוא דיבר על אלכוהול כעל מחלה. אבל פילידה ואולטון שתו המון ונראו יחסית שפויים ואחראים. "בסדר," הסכימה מדלן. "בירה לניקוי המערכת." זה דווקא נשמע נחמד, לא? יש איזה קסם ברעיון שבירה באדווייזר צוננת - בבר הזה הגישו את הבקבוקים עם הצוואר הארוך, לא סתם תרסטן התגלגל לפה - תנטרל את ההשפעות של לילה שלם של שתייה לשוכרה. ואם כבר קסם, אז למה רק בירה אחת? היתה שעת לילה מאוחרת, שבה מתבקש משני אנשים לפרוט כסף אצל הברמן ולבחון, ראש אל ראש, את רשימת השירים במכונת התקליטים. היה זה החלק האל־זמני של הלילה, שבו פשוט חייבים להשמיע את "מֶק דֶה נַייף" ואת "אַיי הֶרד איט תרוּ דֶה גרֵייפּוַיין" ואת "סמוֹק אוֹן דֶה ווֹטֶר" ולרקוד יחד בין השולחנות בבר הריק. אולי בירה לניקוי המערכת תטביע את המחשבות על ליאונרד ותאלחש את מדלן עד כדי כך שלא תרגיש נטושה ולא מושכת (ונכון שההתרפקות של תרסטן משפרת את המצב?). כך או כך, נראָה שהבירה משפיעה. תרסטן הזמין שני בקבוקי באדווייזר אחרונים והגניב אותם החוצה בכיסים של ז'קט העור, והם שתו אותם אגב טיפוס במעלה קולג' היל לעבר דירתו של תרסטן. למרבה השמחה מדלן היתה מודעת רק לדברים שלא יכלו להכאיב לה: לשיחים העירוניים הלא־גזומים, למדרכה המרחפת, לקרקוש השרשרות על הז'קט של תרסטן. היא נכנסה לחדרו אפילו בלי לשים לב למדרגות שהובילו אליו. אבל מאותו רגע היא זכרה היטב את כללי הטקס, והתחילה לפשוט את בגדיה. היא נשכבה על הגב, התפקעה מצחוק תוך כדי ניסיון לתפוס את נעליה, ולבסוף הסירה אותן בבעיטה. תרסטן, לעומת זאת, היה עירום בן־רגע, למעט התחתונים. הוא שכב בלי לזוז ונבלע כמו זיקית במצעים הלבנים. בענייני נשיקות תרסטן נקט גישה מינימליסטית. הוא הצמיד את שפתיו הדקות לשפתיה של מדלן, וברגע שהיא פשקה שפתיים הוא הסיט את פיו. כאילו ניגב את שפתיו בשפתיה. משחק המחבואים הזה קצת הוציא לה את החשק, אבל היא לא רצתה להיות אומללה. היא לא רצתה שזה לא ילך (היא רצתה שהבירה לניקוי המערכת תנקה את המערכת), ולכן התעלמה מהפה של תרסטן והתחילה לנשק אותו במקומות אחרים. היא נישקה את הצוואר־עם־פיקת־הגרון־הבולטת־כמו־של־ריק־אוקֵייסק, את הבטן הלבנה־כמו־בטנו־של־ערפד, את קדמת תחתוני הבוקסר. ותרסטן, שבשיעורים לא הפסיק לדבר, לא פצה הפעם פה. מדלן לא ממש ידעה מה היא מחפשת כשהפשילה את תחתוניו של תרסטן. היא היתה מנותקת מהאדם שעושה את זה. קפיץ דרוך השתחרר בקול רטט. מדלן הרגישה מחויבת לעשות את מה שהיא עשתה עכשיו. היא ידעה מייד שזאת טעות. לא סתם טעות מוסרית: טעות ביולוגית. הפה שלה פשוט לא היה האיבר שהטבע הקצה לתפקיד הזה. פיה נמתח יתר על המידה, כמו בביקור אצל רופא שיניים, כשמחכים שיציקת הגבס תתייבש. מה עוד שהיציקה הזאת לא הפסיקה לזוז. של מי בכלל היה הרעיון הזה? מי הגאון שהחליט שהנאה וחנק הולכים יחד? היה מקום הולם יותר להכניס אליו את תרסטן, אבל למדלן כבר היה ברור, הודות לרמזים הפיזיים - ריחו הלא־מוכר של תרסטן, בעיטות הצפרדע החלושות שלו - שלשם היא בחיים לא תכניס אותו. ולכן היא נאלצה להמשיך לעשות את מה שהיא עשתה. פניה ירדו אל תרסטן בעוד הוא מתנפח כמו סטֶנט שלא אמור להרחיב כלי דם, אלא את הגרון שלה. לשונהּ ביצעה פעולות מגננה, שנועדו למנוע חדירה עמוקה יותר, וידהּ, כמו ידו של שוטר תנועה, סימנה "עצור!" באחת מעיניה היא ראתה שתרסטן טרח והגביה את ראשו בכרית כדי להיטיב לראות. אז מה בדיוק מדלן חיפשה פה, עם תרסטן? בוודאי לא את תרסטן. היא חיפשה השפלה עצמית. היא רצתה לבזות את עצמה, וגם הצליחה. אם כי לא היה ברור לה למה זה מה שהיא חיפשה, היא רק ידעה שזה קשור לליאונרד ולסבל הנורא שלה. ואז, עוד בטרם השלימה את המלאכה, הרימה מדלן את ראשה, התיישבה על ברכיה והתחילה להתייפח בשקט. תרסטן לא התלונן. הוא רק מיצמץ מצמוצים מהירים ושכב בלי לזוז. למקרה שעוד אפשר להציל את הערב. בבוקר היא התעוררה במיטתה שלה. היא שכבה על הבטן, ידיה על עורפה, כמו אחרי הוצאה להורג. ואולי חבל שזה לא מה שקרה, לאור הנסיבות. אולי זה כבר היה עדיף. ההנגאובר המזוויע היה המשך ישיר ללילה המזוויע. המערבולת הרגשית מצאה ביטוי פיזיולוגי: טעם הוודקה המחליא בגרונה היה טעמה של החרטה בהתגלמותה, והבחילה שאחזה בה היתה קיומית, כאילו לא מתכולת קיבתה היא רוצה להיפטר, אלא מעצמה. הנחמה היחידה של מדלן היתה שמבחינה טכנית היא שמרה על תומתה. היה הרבה יותר גרוע אם שרידי זרעו של תרסטן היו עכשיו זולגים מתוכה, טיפין־טיפין. ההרהורים הללו נקטעו לשמע צלצול הפעמון, שהזכיר לה שהיום טקס הסיום ושהוריה מחכים למטה. *** היתה בקולג' הייררכיה מינית ברורה, וזכרים בשנה א' דורגו בה בתחתית הרשימה. אחרי הכישלון שלו עם מדלן עברה על מיטשל שנה ארוכה ומתסכלת. הוא בילה ערבים רבים עם בחורים במצב דומה לשלו, ויחד הם דיפדפו במדריך של תלמידי המחזור, שהציג "בשר טרי", ובחרו את הבנות הכי יפות. טרישה פרקינסון, קליבלנד, אוהיו, התפארה בתסרוקת בסגנון פארה פוֹסֶט. ג'סיקה קֶניזוֹן, אולד־ליים, מסצ'וסטס, בחולצת פפיטה, נראתה כמו בת־איכרים מהחלומות. מדלן האנה, פריטיברוק, ניו־ג'רזי, שלחה תצלום שחור־לבן, שבו היא מכווצת עיניים באור השמש ושׂערהּ מתבדר ברוח על מצחה. זאת היתה תמונה רגילה, לא מחושבת ולא מעושה, אבל גם לא התמונה הכי טובה שלה. רוב הבחורים דילגו עליה והתמקדו בדיוקנאות המחמיאים יותר. מיטשל לא העמיד אותם על טעותם. הוא רצה לשמור את מדלן האנה בסוד, ולכן הצביע על שרה קריפקֶה, טקסידו־פארק, ניו־יורק. התמונה שמיטשל שלח למדריך היתה תמונה שנגזרה מספר היסטוריה על מלחמת האזרחים, ונראה בה כומר לותרני בעל פרצוף כחוש, רעמת שיער לבנה, משקפיים קטנטנים וארשת של תוכחה מוסרית. העורכים לא שאלו שאלות והדפיסו את התמונה מתחת לכיתוב מיטשל גרמטיקוס, גרוס־פוינט, מישיגן. השימוש בדיוקן של האיש הזקן פטר את מיטשל משליחת תצלום אמיתי שלו, ולפיכך מהשתתפות בתחרות היופי שהמדריך הפך מטבע הדברים להיות. כך הוא מחק את העצמי הגשמי שלו והחליף אותו ברמז לשנינותו. אם מיטשל קיווה שחברותיו לספסל הלימודים יראו את התמונה המשעשעת שלו ויגלו בו עניין, תוחלתו נכזבה. זה ממש לא משך תשומת־לב. הבחור שתמונתו עוררה עניין בקרב הבנות היה ליאונרד בנקהד, פורטלנד, אורגון. בנקהד שלח תמונה משונה, שבה הוא עומד בשדה מושלג וחובש כובע גרב ארוך עד כדי גיחוך. בעיני מיטשל, בנקהד לא היה בחור נאה או לא־נאה במיוחד. אבל במהלך השנה הראשונה הגיעו סיפורים על כיבושיו המיניים של בנקהד עד לאזורי המצוקה שבהם מיטשל הסתובב. ג'ון קאס, שלמד בתיכון עם שותפו לחדר של בנקהד, טען שבנקהד ביקש מהחבר שלו לפַנות את החדר לעיתים תכופות כל כך, עד שבסוף הוא נאלץ לבקש חדר ליחיד. לילה אחד ראה מיטשל את בנקהד האגדי במסיבה בווסט קוואד: הוא נעץ מבט בפניה של בחורה כאילו ניסה לחולל מיזוג־מוחות. מיטשל לא הבין איך הבנות לא מבינות איזה מין טיפוס הוא. הוא חשב שהמוניטין שיצא לו כרודף שמלות יפגע באטרקטיביות שלו, אבל נהפוך הוא: ככל שבנקהד שכב עם בנות רבות יותר, בנות רבות יותר רצו לשכב איתו. זה רק הבהיר למיטשל שאין לו, ואף פעם לא היה לו, שום מושג בבנות. מזל ששנה א' הסתיימה בסוף. כשמיטשל חזר לקולג' בסתיו, ציפה לו יבול טרי של בנות, שאחת מהן, בחורה ג'ינג'ית מאוקלהומה, נהייתה החברה שלו בסמסטר ב'. הוא שכח מבנקהד (בשנים הבאות הוא כמעט לא ראה אותו, חוץ מאשר בקורס בלימודי דת ששניהם השתתפו בו בשנה ב'). כשהבחורה מאוקלהומה נפרדה ממיטשל, הוא יצא עם בנות אחרות, ושכב עם עוד בנות, ונטש את אזורי המצוקה. ואז, בשנה האחרונה, חודשיים אחרי התקרית עם הג'ל המחמם, הוא שמע שלמדלן יש חבר חדש, ושהמזל נפל בחלקו של ליאונרד בנקהד. במשך יומיים־שלושה מיטשל לא כל כך מצא את עצמו. הוא התמודד ולא התמודד עם הבשורה. עד שבוקר אחד הוא קם מוצף בתחושות חריפות של אפסות וריקנות, כאילו כל הערך העצמי (וגם הזין) שלו הצטמק לגודל של אפונה. הצלחתו של בנקהד עם מדלן חשפה את האמת על מיטשל. הוא לא פוגע. אין לו את זה. הוא בתחתית הטבלה. והטבלה לא משקרת. היתה לתבוסה השפעה עצומה עליו. הוא הסתגר וליקק את פצעיו. כבר קודם הוא התעניין בשתקנות, ועכשיו, בעקבות מפלתו הטרייה, דבר לא מנע ממנו להתכנס בעצמו לגמרי. במקור מיטשל תיכנן לעשות תואר בספרות אנגלית, ממש כמו מדלן. אבל אחרי שקרא בקורס בפסיכולוגיה את 'החוויה הדתית לסוגיה' של ויליאם ג'יימס, הוא נמלך בדעתו. הוא ציפה שהספר יהיה קליני וקר, אבל התבדה. ג'יימס תיאר "מקרים" מכל מיני סוגים, נשים וגברים שהוא פגש או התכתב איתם, אנשים שסבלו ממלנכוליה, ממחלות עצבים, מבעיות עיכול, אנשים שביקשו לשים קץ לחייהם, ששמעו קולות ובן־לילה שינו את חייהם. הוא מסר את עדויותיהם ללא שמץ של לעג. למעשה מה שבלט בסיפורים האלה היה האינטליגנציה של האנשים שסיפרו אותם. הם סיפרו, בכנות ניכרת ובפרוטרוט, על מה שגרם להם לאבד את הרצון לחיות, על המחלה שהפילה אותם למשכב, על החברים ובני־המשפחה שפנו להם עורף, עד שבשלב כלשהו "מחשבה חדשה" צצה בראשם, מחשבה על המקום האמיתי שלהם ביקום, ואז הקִיץ הקץ על ייסוריהם. לצד העדויות האלה ניתח ג'יימס את החוויות הדתיות של גברים ונשים מפורסמים. וולט ויטמן, ג'ון באניין, לב טולסטוי, תֶרזה הקדושה, ג'ורג' פוקס, ג'ון וסלי, ואפילו קאנט. הספר לא הטיף לחזרה בתשובה. אבל הוא גרם למיטשל להכיר במקומה המרכזי של הדת בתולדות האנושות, ויתרה מזאת - להכיר בעובדה שרגשות דתיים לא מתעוררים בעקבות ביקורים בכנסייה או קריאה בכתבי הקודש, אלא בעקבות חוויות פנימיות אישיות ביותר, של אושר עילאי או של כאב בלתי נסבל. מיטשל חזר שוב ושוב לפסקה שהדגיש בקו, על "המזג הניברוטי", שלכאורה תיארה את האישיות שלו עצמו, אבל גם עודדה אותו: אין לך כמעט אדם שאין בו איזו חולשה, או גם מחלה; ויש שעצם חוליינו בא לעזרתנו באופן לא צפוי. במזג [זה] נתונות לנו שלוש אלה: אותה אמוציונליות, שבלעדיה לא תיתכן תפיסה מוסרית; אותה תעצומת נפש ונטייה להדגשה, שהינן תמצית הכוח המוסרי המעשי; ואותה אהבת המסתורין והמטפיזיקה, שבכוחה חוג ענייניו של אדם מתרחב מעבר לשטח העולם המוחש. אם כן, היש לך דבר טבעי יותר מזה, שאותו מזג יכניסנו לתחומים כאלה של אמת דתית ולפינות כאלה של היקום, אשר אל תוכן לא תחדור לעולם מערכת עצבים של הטיפוס הבריא הקרתני, המרוצה מעצמו, המושיט את שריריו לראווה תמיד, המטפח על חזהו ומודה לאל על שאין בכל המבנה של מערכת עצביו אפילו נימה חולנית אחת? אם ישנו דבר כזה שקוראים לו הארה ממרום, ייתכן גם ייתכן כי דווקא המזג הניברוטי הוא המכיל בקרבו את התנאי העיקרי לסגולת הקליטה הדרושה להשגת הארה זו.9 הקורס הראשון של מיטשל בלימודי דת (זה שגם בנקהד השתתף בו) היה קורס מבוא מבוקש על דתות המזרח. אחר כך הוא נרשם לסמינר על האסלאם. משם עבר מיטשל לחומרים חזקים יותר - קורס על אתיקה תוֹמיסטית, סמינר על פָּיֶטיזם גרמני - לפני שהמשיך, בסמסטר האחרון ללימודיו, לקורס בשם "דת וניכור בתרבות המאה העשרים". בשיעור הראשון העביר המרצה, איש חמור־סבר בשם הרמן ריכטר, עיניים חשדניות על פני ארבעים הסטודנטים, פחות או יותר, שמילאו את הכיתה עד אפס מקום. הוא זקף סנטר והתריע בתקיפות, "זה קורס רציני, מקיף ואנליטי על המחשבה הדתית של המאה העשרים. אם מישהו מכם חושב שאפשר להסתפק באיזה משהו קטן על ניכור, הוא טועה טעות מרה." בפנים זעומות הוא חילק את הסילבוס. נכללו בו 'האתיקה הפרוטסטנטית ורוח הקפיטליזם' של מקס ובר, 'אוגוסט קומט: כתבים נבחרים', 'האומץ להיות' של טיליך, 'הוויה וזמן' של היידגר ו'הדרמה של ההומניזם האתאיסטי' מאת אנרי דה־לובק. פניהם של רוב הסטודנטים נפלו. הם ציפו לספר 'הזר', שאותו כבר קראו בתיכון. לשיעור הבא הגיעו פחות מחמישה־עשר תלמידים. זאת היתה הפעם הראשונה שמיטשל למד אצל מרצה כמו ריכטר. ריכטר נראה כמו בנקאי. הוא לבש חליפות אפורות עם פסים לבנים, ענב עניבות שמרניות ונעל נעלי בּרוֹג מצוחצחות. הוא ניחן בתכונות המרגיעות של אביו של מיטשל - חריצות, צלילות דעת, גבריות - ועם זאת חי חיים אינטלקטואליים בלתי אבהיים בעליל. בכל בוקר חיכה לריכטר, בתיבת הדואר שלו בחוג, גיליון של 'פרנקפורטר אלגמיינה צייטונג'. הוא ידע לצטט, בצרפתית, את תגובתם של האחים וֶראנדרי למראה אדמות הזיבורית של דקוטה. הוא עשה רושם של איש העולם הגדול, יותר מרוב המרצים, וגם נשמע פחות מקובע מהם מבחינה אידיאולוגית. קולו היה נמוך, קיסינג'רי, אבל בלי המבטא. לא היה אפשרי לדמיין אותו כילד. פעמיים בשבוע הם נפגשו עם ריכטר ובחנו בלי מורא את הסיבות שבעטיין, בסביבות שנת 1848, הדת הנוצרית פסה מן העולם. העובדה שלא מעט אנשים חושבים שהיא עדיין שרירה וקיימת, שעדיין לא תש כוחה, נדחתה על הסף. ריכטר לא נטה חסד לסילופים. מי שלא יכול לסתור את טיעוניו של חסיד שופנהאואר חייב להצטרף לפסימיות שלו. אבל זאת לא היתה האפשרות היחידה, בפירוש לא. ריכטר עמד בתוקף על כך שניהיליזם דוֹגמתי הוא חסר תוקף אינטלקטואלי ממש כמו אמונה דוגמתית. היה אפשר לבחון בקפידה את גוויית הנצרות, לטפוח על החזה שלה, לנשוף לתוך פיה ולראות אם הלב ישוב לפעום. אני לא מתה, אני רק ישֵׁנה. ריכטר תמיד עמד על רגליו בגו זקוף, שׂערו האפור היה קצוץ, ועם זאת תמיד ביצבצו על גופו רמזים מעוררי תקווה - דרדר בדש הבגד או, בכיס המעיל, מתנה עטופה לבתו. הוא שאל את תלמידיו שאלות והאזין לתשובותיהם כאילו יש סיכוי שבכל רגע זה יקרה: כאן, היום, בחדר 112 בריצ'רדס הול, די מייקלס - ששיחקה את התפקיד של מרילין מונרו בהפקת סטודנטים של 'תחנת אוטובוס' - עשויה בכל רגע להשליך סולם חבלים אל מעבר לתהום. מיטשל התרשם מהיסודיות של ריכטר, מהעדינות שבה חשף טעויות, מההתלהבות שבה ניסה להשליט סדר בעשרים המוחות, פחות או יותר, שהתקבצו סביב שולחן הסמינרים. מהמאמץ לגרום לראשים של הילדים האלה לפעול, אפילו עכשיו, בשלב מאוחר כל כך של המשחק. לא היה ברור במה ריכטר עצמו מאמין. הוא לא היה מליץ יושר של הנצרות. מיטשל חיפש בריכטר רמזים להעדפותיו, אבל לא מצא. ריכטר ניתח כל הוגה באותה מידה של חומרה. כשתמך בהם, עשה זאת באיפוק רב, וכשביקר אותם לא חסך מהם את שבטו. בסוף הקורס היתה בחינת בית. ריכטר חילק עמוד אחד ובו עשר שאלות. התלמידים הורשו להשתמש בחומר עזר. לא היתה דרך לרמות. לשאלות האלה לא היו תשובות, כי איש עדיין לא ניסח אותן. הבחינה לא היתה לו קשה. הוא בהחלט עמל עליה, אבל לא התאמץ. הוא ישב ליד שולחן האוכל הסגלגל ששימש לו שולחן כתיבה, וסביבו היו מפוזרים דפים וספרים. לארי אפה במטבח עוגת בננות. מיטשל ניגש מדי פעם ואכל פרוסה. אחר כך הוא חזר לשולחן והמשיך מהמקום שבו הפסיק. תוך כדי כתיבה הוא חש בפעם הראשונה כאילו הוא כבר לא תלמיד. הוא לא ענה על שאלות כדי לקבל ציון במבחן. הוא ניסה לאבחן את מצבו העגום. למעשה הוא ניסה לאבחן את מצבם העגום של כל מכריו. זאת היתה תחושה משונה. הוא ציין הרבה פעמים את השמות היידגר וטיליך, אבל בעצם הוא חשב על עצמו ועל החברים שלו. כל מי שהוא הכיר היה בטוח שהדת היא הונאה ושאלוהים הוא המצאה. אבל תחליפי הדת שחבריו מצאו לא היו מרשימים במיוחד. איש לא ידע לפתור את חידת פשר הקיום. כמו בשיר של 'טוֹקינג הֶדס': "ואולי תשאל את עצמך, 'איך הגעתי הנה?'... ואולי תאמר לעצמך, 'הבית היפה הזה הוא לא ביתי.' ואולי תאמר לעצמך, 'האישה היפה הזאת היא לא אשתי.'" מיטשל כופף את תשובותיו לכיוון ההשלכות המעשיות שלהן. הוא רצה לדעת למה הוא כאן, ואיך לחיות. זה היה סיום מושלם ללימודים בקולג'. סוף־סוף הובילו אותו הלימודים החוצה, אל החיים. ברגע שהגיש את הבחינה, היא נשכחה מליבו. טקס הסיום התקרב. הוא ולארי שקדו על תכנון הטיול שלהם. הם קנו תרמילים ושקי שינה לאקלים קר. הם עיינו במפות ובמדריכים לטיולים בתקציב נמוך, והתוו מסלולים אפשריים. שבוע אחרי הגשת בחינת הבית נכנס מיטשל לסניף הדואר בפוֹנס האוס ומצא בתא הדואר שלו מכתב: הוא היה מפרופסור ריכטר, ונכתב על נייר מכתבים של האוניברסיטה. נאמר בו שהוא מתבקש לסור למשרדו של ריכטר. מיטשל מעולם לא היה במשרדו של ריכטר. לפני שהלך לשם, קנה שתי כוסות קפה קר בבּלוּ רוּם - מחווה ראוותנית, אבל היה חם, וחוץ מזה הוא רצה שהמרצים שלו יזכרו אותו. הוא נשא את הכוסות הגבוהות המכוסות, בשמש של אמצע היום, אל בניין הלבנים האדומות. מזכירת החוג הסבירה לו איפה נמצא המשרד של ריכטר, ומיטשל טיפס במדרגות אל הקומה השנייה. שאר המשרדים היו ריקים. הבודהיסטים יצאו לחופשת הקיץ. האסלאמיסטים היו בוושינגטון הבירה וסיפקו למשרד החוץ "רקע" על אבו נידאל, שפיקד לאחרונה על פיצוץ מכונית תופת במתחם שגרירות צרפת במערב ביירות. רק הדלת בקצה המסדרון היתה פתוחה, ומאחוריה ישב ריכטר, חנוט בעניבה על אף מזג האוויר ההביל. משרדו של ריכטר לא נראה כמו תא נזירי של מרצה שלא נמצא בחדר אלא בשעות הקבלה. הוא גם לא נראה כמו חדר אירוח של ראש חוג, עם ליטוגרפיות על הקיר ושטיח פשוט על הרצפה. המשרד של ריכטר היה רשמי, וינאִי כמעט. היו בו כונניות ספרים עם דלתות זכוכית, עמוסות ספרי תיאולוגיה בכריכות עור, זכוכית מגדלת בעלת ידית משנהב וקסת דיו מפליז. שולחן הכתיבה היה עצום, מעין מצודה שנועדה להדוף את כל הבורוּת והטיוח שבעולם. מאחוריו ישב ריכטר וכתב בעט נובע. מיטשל נכנס ואמר, "פרופסור ריכטר, אם היה לי משרד, ככה הייתי רוצה שהוא ייראה." ריכטר עשה דבר מדהים: הוא חייך. "אולי עוד יהיה לך," אמר. "הבאתי לך קפה קר." ריכטר הביט במנחה שהוגשה לו בצידו השני של השולחן. הוא נראה מעט מופתע, אבל גילה סובלנות. "תודה," אמר. הוא פתח תיקיית קרטון והוציא ממנה צרור דפים. מיטשל זיהה את בחינת הבית שלו. היא היתה מכוסה בהערות, שנכתבו בכתב־יד אלגנטי. "שב, בבקשה," אמר ריכטר. מיטשל ציית. "אני מלמד פה כבר עשרים ושתיים שנה," פתח ריכטר. "בכל השנים האלה יצא לי לקבל רק פעם אחת עבודה שהפגינה עומק מחשבה ומעוף פילוסופי כמו העבודה שלך." הוא השתהה לרגע. "התלמיד הקודם שיכולתי להגיד עליו דברים כאלה הוא היום דקאן המדרשה התיאולוגית בפרינסטון." ריכטר עצר וכמו המתין עד שמיטשל יפנים את הדברים. הוא לא ממש הפנים. הוא רק שמח שהבחינה שלו היתה טובה. הוא תמיד היה תלמיד טוב, ועדיין נהנה לקבל מחמאות. המוח שלו לא הרחיק מעבר לזה. "זאת השנה האחרונה שלך בקולג', נכון?" "כן, נשאר לי רק עוד שבוע אחד." "חשבת פעם ברצינות על קריירה אקדמית?" "לא ממש." "מה אתה מתכנן לעשות בחיים?" שאל ריכטר. מיטשל חייך. "מה, אבא שלי מתחבא פה מתחת לשולחן?" הוא שאל. ריכטר קימט את מצחו. הוא כבר לא חייך. הוא שילב ידיים וניסה כיוון אחר. "כשקראתי את הבחינה שלך התרשמתי שאתה עצמך מוטרד בשאלות של אמונה דתית. אני צודק?" "נראה לי שכן," אמר מיטשל. "יש לך שם משפחה יווני. גדלת בבית אורתודוקסי?" "הוטבלתי בכנסייה האורתודוקסית. לא יותר מזה." "ועכשיו?" "עכשיו?" מיטשל התמהמה. הוא היה רגיל לנהל את החקירות הרוחניות שלו בינו לבין עצמו. היה מוזר לו לשוחח עליהן. אבל ההבעה על פניו של ריכטר לא היתה ביקורתית. הוא רכן קדימה בכיסאו, כפות ידיו שלובות על השולחן. הוא הסב את פניו והפנה את אוזנו כלפי מיטשל. המחווה הזאת דירבנה את מיטשל להיפתח. הוא הסביר שהגיע לקולג' בלי ממש להתמצא בענייני דת, ושבעקבות מה שלמד בספרות אנגלית הוא התחיל להבין שהוא בור מוחלט בנושא. העולם עוצב על ידי אמונות שאין לו מושג בהן. "ככה זה התחיל," אמר, "כשהבנתי איזה טיפש אני." "כן, כן." ריכטר הינהן הנהונים מהירים. הרכנת הראש רמזה שהוא כבר התנסה בהרהורים שלא נותנים מנוח. ראשו של ריכטר נותר מורכן וקשוב. "לא יודע. יום אחד קלטתי," המשיך מיטשל, "שכמעט כל סופר שאני קורא בקורסים שלי האמין באלוהים. מילטון, לדוגמה. וג'ורג' הרברט." האם פרופסור ריכטר יודע מי זה ג'ורג' הרברט? ודאי שהוא יודע. "וטולסטוי. אני יודע שטולסטוי נסחף קצת, לקראת הסוף, כשהתכחש ל'אנה קרנינה'. אבל כמה סופרים יוצאים נגד הגאונות שלהם עצמם? אולי היחס הבלתי מתפשר של טולסטוי כלפי האמת הוא שעשה אותו מלכתחילה לסופר גדול. העובדה שהוא היה מוכן לוותר על אמנותו היא שעשתה אותו לאמן גדול." שוב קול של הסכמה מהדמות הנכבדת והאפורה הרכונה מעל המַספֵּג. מזג האוויר, העולם שבחוץ, הכול חדל לרגע להתקיים. "אז בקיץ האחרון הכנתי לעצמי רשימת קריאה," אמר מיטשל. "קראתי הרבה תומס מֶרטוֹן. ממרטון המשכתי ליוחנן הקדוש של הצלב וממנו למייסטר אקהרט ול'חיקוי ישוע'. עכשיו אני קורא את 'ענן האי־ידיעה'." ריכטר חיכה רגע ואז שאל, "זה חיפוש אינטלקטואלי גרידא?" "לא רק," אמר מיטשל. הוא היסס ואז התוודה, "אני גם הולך לכנסייה." "לאיזו כנסייה?" "לאיזו לא," חייך מיטשל. "לכל מיני. אבל בעיקר לכנסיות קתוליוֹת." "אני יכול להבין את המשיכה לאמונה הקתולית," אמר ריכטר. "אבל אם אני חוזר לרגע לתקופתו של לותר, ומביא בחשבון את הקיצוניות של הכנסייה באותה תקופה, נראה לי שהייתי מצדד בזרם הפלגני." מיטשל ראה עתה בפניו של ריכטר את התשובה לשאלה שהטרידה אותו כל הסמסטר. הוא היסס ושאל, "אז אתה מאמין באלוהים, פרופסור ריכטר?" ריכטר הבהיר בתוקף, "אני אדם נוצרי מאמין." מיטשל לא ידע מה זה אומר בדיוק. אבל הוא הבין למה ריכטר מדקדק בדבריו. ההגדרה השאירה לו מרווח להסתייגויות ולספקות, להתאמות היסטוריות ולמחלוקות אפשריות. "לא ידעתי," אמר מיטשל. "בשיעורים לא היה לי מושג אם אתה בכלל מאמין במשהו." "אלה הם כללי המשחק." הם ישבו ולגמו קפה קר בצוותא, וריכטר שטח בפניו את הצעתו. "אני רוצה שתדע שלדעתי אתה יכול לתרום תרומה משמעותית ללימודי התיאולוגיה הנוצרית בת־זמננו. אם תרצה, אני יכול להשיג לך מלגה מלאה למדרשה התיאולוגית בפרינסטון. או, אם אתה מעדיף, לבית־הספר לתיאולוגיה של הרווארד או יֵיל. בדרך כלל אני לא טורח כל כך למען סטודנטים, אבל במקרה הזה אני מרגיש שזאת חובתי." מיטשל מעולם לא חשב ללמוד בבית־ספר לתיאולוגיה. אבל ההצעה ללמוד תיאולוגיה - ללמוד כל דבר, בעצם, רק לא לעבוד מתשע עד חמש - קרצה לו. ולכן הוא אמר לריכטר שהוא בהחלט ישקול את זה. הוא עומד לצאת לשנת חופש ולנסוע לטייל. הוא מבטיח לכתוב לריכטר כשהוא יחזור ולהגיד לו מה הוא החליט. לנוכח כל הקשיים שנערמו לאחרונה בפני מיטשל - המיתון, התואר המפוקפק שלו וסירובה הטרי של מדלן מהבוקר - הדבר היחיד שהוא ציפה לו היה הטיול. עכשיו, כשצעד בחזרה לדירתו כדי להתלבש לתהלוכת הבוגרים, מיטשל אמר לעצמו שלא אכפת לו מה מדלן חושבת עליו. הוא עוד מעט מסתלק. רק שני רחובות הפרידו בין הדירה של מיטשל ברחוב בּוֹאֶן לבין הבניין הנחמד בהרבה של מדלן. הוא ולארי גרו בקומה השנייה של בית ישן מעץ. כעבור חמש דקות הוא כבר טיפס במדרגות הכניסה. ההחלטה של מיטשל ולארי לנסוע להודו נפלה ערב אחד, בעקבות צפייה בסרט של סַטיאג'יט רֵיי. בזמנו הם לא היו ממש רציניים. אבל מאותו רגע, בכל פעם שמישהו שאל אותם מה הם מתכוונים לעשות אחרי הלימודים, מיטשל ולארי ענו, "לנסוע להודו!" כל חבריהם הגיבו בחיוב. למה שלא ייסעו להודו, בעצם? רוב האנשים אמרו שגם הם היו רוצים לבוא. כתוצאה מכך, עוד לפני שהם קנו כרטיסי טיסה או מדריך טיולים - ובלי לדעת דבר וחצי דבר על הודו - מיטשל ולארי כבר הצטיירו כשני אנשים חושבים, אמיצים ומעוררי קנאה. ולכן הם החליטו בסופו של דבר שכדאי שהם באמת ייסעו. לאט־לאט קרם הטיול עור וגידים. הם הוסיפו למסע עצירה באירופה. במרץ השיג להם לארי, שלמד בחוג לתיאטרון, עבודה כעוזרי מחקר של פרופסור יוז, מה שהוסיף לטיול נופך מקצועי והרגיע את הוריהם. הם קנו מפה צהובה וגדולה של הודו ותלו אותה על קיר המטבח. רק דבר אחד כמעט שיבש את תוכניותיהם: ה"מסיבה" שהם ערכו כמה שבועות קודם לכן, ב"שבוע הקריאה" שלפני תקופת הבחינות. הרעיון היה של לארי. אבל מיטשל לא ידע שהמסיבה היא לא מסיבה אמיתית, אלא פרויקט הסיום של לארי בקורס המעשי שלהם באמנות. התברר שלארי "ליהק" שחקנים לכמה מ"תפקידי" האורחים, והנחה אותם איך להתנהג במסיבה. רוב ההנחיות הסתכמו בלהעליב את האורחים התמימים, להתחיל איתם או לשגע להם את השכל. כתוצאה מכך, בשעה הראשונה של המסיבה כולם סבלו. אנשים ניגשו לחברים שלהם ואמרו להם שבעצם אי אפשר לסמוך עליהם, שיש להם ריח רע מהפה וכולי. בסביבות חצות, טד וסוזן, השכנים מלמטה, שהיו זוג נשוי (בדיעבד מיטשל הבין שהתלבושת שלהם היתה מגוחכת לחלוטין: חלוקי מגבת ונעלי־בית רכות, ולסוזן היו רולים בשיער), התפרצו לדירה בכעס ואיימו להזמין משטרה בגלל המוזיקה הרועשת. מיטשל ניסה להרגיע אותם. אבל דייב האיֵיק, שהיה מטר תשעים ושלוש ובסוד העניין, חצה את המטבח בצעדים עצבניים ואיים פיזית על השכנים. בתגובה שלף טד אקדח (דֶמֶה) מכיס החלוק ואיים לירות בהאייק, שמייד נפל על ברכיו בתחנונים, בעוד כל השאר קופאים מפחד או ממהרים אל הדלת ואגב כך שופכים בירה על הכול. בשלב הזה לארי הדליק את כל האורות, עלה על כיסא והודיע לכולם, חה־חה, שהכול היה מבוים. טד וסוזן הורידו את החלוקים וחשפו מתחתיהם בגדים רגילים. טד הראה לכולם שבעצם הוא מחזיק אקדח־מים. מיטשל לא האמין שלארי לא שיתף אותו, המארח השני, באג'נדה הסודית של המסיבה. לא היה לו מושג שקרליטה ג'ונז, תלמידת מחקר בת שלושים ושש, רק מילאה אחר הוראות הבימוי כשנעלה מוקדם יותר את עצמה ואת מיטשל באחד החדרים ואמרה, "קדימה, מיטשל. בוא נעשה את זה. פֹּה על הרצפה." הוא הופתע מאוד לגלות שבמציאות, הזמנה גלויה כזאת לסקס (כמו שקרה לא פעם בפנטזיות שלו) היא לא רק בלתי רצויה, אלא גם מפחידה. אבל למרות הכול, ואף שכעס על לארי על כך שניצל את המסיבה כדי למלא את דרישות הקורס (אם כי חשדו של מיטשל היה אמור להתעורר כשהמרצָה לאמנות, בכבודה ובעצמה, הגיעה למסיבה), מיטשל ידע כבר באותו לילה, אחרי שכולם הלכו - אפילו בשעה שצעק על לארי, שהקיא מהמרפסת, "קדימה! תקיא את הנשמה! מגיע לך!" - שהוא יסלח ללארי על שהפך את הבית שלהם ואת המסיבה שלהם למיצג אמנות גרוע. לארי היה החבר הכי טוב שלו, הם עמדו לנסוע יחד להודו, ולמיטשל לא היתה ברירה. עכשיו הוא נכנס לדירה, ניגש ישר לדלת חדרו של לארי ופתח אותה בתנופה. לארי שכב על מזרן פוטון, פניו חצי מוסתרות ברעמת השיער הגרפונקלית שלו, וגופו הדק, השכוב על צידו, צייר את האות Z. הוא נראה כמו דמות מפומפֵּי, מישהו שהצטנף בפינה כשהלבה והאפר התפרצו פנימה דרך החלון. על הקיר מעל ראשו היו נעוצים שני תצלומים של אנטונן ארטוֹ. בתצלום השמאלי ארטו היה צעיר ויפה להפליא. בתצלום השני, שצולם כעבור עשור בלבד, המחזאי נראה כמו מטורף כמוש. המהירות והטוטליות של ההתפוררות הגופנית והנפשית של ארטו הן ששבו את ליבו של לארי. "קום," אמר מיטשל. לארי לא הגיב, ומיטשל הרים מהרצפה איזה מחזה בהוצאת 'סמיואל פרנץ' והשליך אותו על ראשו. לארי נאנק והסתובב על הגב. עיניו ריפרפו ונפקחו, אבל לא נראָה שהוא ממהר לשוב להכרה. "מה השעה?" "מאוחר. אנחנו צריכים לזוז." כעבור רגע ממושך, לארי התיישב. הוא היה קטן יחסית, ופניו הקונדסיות הזכירו פני סאטיר. לחייו נראו, תלוי בתאורה ובכמות האלכוהול, כמו הלחיים הגבוהות של רודולף נורייב או כמו הלחיים החלולות של הדמות בציור 'הצעקה' של מונק. כרגע הן נראו בין לבין. "הפסדת מסיבה טובה אתמול," הוא אמר. פניו של מיטשל היו חתומות. "אני גמרתי עם מסיבות." "בחייך, מיטשל, אל תהיה קיצוני. מה, כל הטיול תהיה כזה מייגע?" "פגשתי עכשיו את מדלן," אמר מיטשל בבהילות־מה. "היא החליטה שהיא שוב מדברת איתי. אבל אז אמרתי משהו שלא מצא חן בעיניה, ועכשיו היא שוב לא מדברת איתי." "כל הכבוד." "מה שכן, היא נפרדה מבנקהד." "אני יודע," אמר לארי. פעמון אזעקה צילצל בראשו של מיטשל. "איך אתה יודע?" הוא שאל. "כי אתמול היא יצאה מהמסיבה עם תרסטן מימז. היא יצאה לצוד, מיטשל. אמרתי לך לבוא. חבל שגמרת עם מסיבות." מיטשל הזדקף כדי להקהות את עוצמת המכה. לארי ידע כמובן על היחס האובססיבי של מיטשל כלפי מדלן. הוא שמע את מיטשל מהלל אותה על מעלותיה ומתרץ - או לפחות מכניס להֶקשר - את תכונותיה המפוקפקות יותר. מיטשל סיפר ללארי, כמו שמספרים רק לחבר אמיתי, על המחשבות המטורפות שיש לו על מדלן. ועם זאת הוא לא רצה להשפיל את עצמו, ולכן לא הגיב. "תזיז ת'תחת," אמר בזמן שיצא אל הפרוזדור. "אני לא רוצה לאחר." מיטשל נכנס לחדרו, סגר את הדלת והתיישב בראש מורכן בכיסא שליד השולחן. פרטים מסוימים מאירועי הבוקר, שקודם לכן היו בלתי קריאים, התחילו להתבהר, כמו אותיות שמטוס מצייר בשמיים. שׂערהּ הסתור של מדלן. ההנגאובר שלה. לפתע, בנחישות פראית, הוא הסתובב בכיסאו והסיר את המכסה מקופסת הקרטון שנחה על השולחן. בתוכה היתה הגלימה לטקס הסיום. הוא הוציא את הגלימה מהקופסה, קם מהכיסא, העביר את ראשו מבעד לבד הסינתטי המבריק ועטה את הגלימה על כתפיו. הַגדיל, סיכת המחזור והמגבעת המרובעת היו ארוזים הרמטית בניילונים נפרדים. מיטשל קרע את הניילונים, הבריג את הגדיל למגבעת חזק כל כך עד שהיא התקמטה, פרשׂ את כנפי המגבעת וחבש אותה לראשו. הוא שמע את לארי נכנס בטפיפה למטבח. "מיטשל," קרא לארי, "להביא ג'וינט?" מיטשל לא ענה. הוא נעמד מול המראה הקבועה בדלת חדרו. המגבעת האקדמית נולדה בימי הביניים. היא היתה עתיקה כמו 'ענן האי־ידיעה'. לכן היא נראתה מגוחכת כל כך. לכן הוא נראה בה מגוחך כל כך. הוא נזכר במשפט של מייסטר אקהרט: "רק היד שמוחקת יכולה לכתוב דבר אמת." מיטשל תהה אם הוא אמור למחוק את עצמו, או את עברו, או אנשים אחרים, או מה. הוא היה מוכן להתחיל למחוק תכף ומייד, ברגע שרק יידע מה למחוק. כשיצא מחדרו ונכנס למטבח, לארי הכין קפה. גם הוא כבר חבש את המגבעת ועטה את הגלימה. הם החליפו מבטים משועשעים. "תביא ג'וינט, בטח שתביא," אמר מיטשל. *** מדלן הלכה הביתה בדרך הארוכה. היא כעסה על כל מה שזז. היא כעסה על אמא שלה, שבכלל אילצה אותה להזמין את מיטשל, היא כעסה על ליאונרד, שלא טורח להתקשר, היא כעסה על מזג האוויר הקר ועל סוף הלימודים. למה היא ובחורים לא יכולים להיות סתם ידידים? בסוף תמיד הבחור רוצה משהו אחר, או שמתברר שמלכתחילה הוא רצה משהו אחר ורק עשה את עצמו ידיד שלה. מיטשל חיפש נקמה. זה הכול. הוא רצה לפגוע בה והכיר את נקודות התורפה שלה. זה מגוחך מצידו להגיד שהוא לא נמשך אליה מנטלית. הרי הוא רודף אחריה כבר שנים. הרי הוא אמר לה מפורשות שהוא "אוהב את איך שהיא חושבת". מדלן ידעה שהיא לא חכמה כמו מיטשל. אז מה. גם מיטשל לא חכם כמו ליאונרד. זה מה שהיא היתה צריכה להגיד לו. במקום לברוח משם בבכי, היא היתה צריכה להזכיר שלליאונרד אין שום בעיה עם רמת האינטליגנציה שלה. המחשבה הזאת, שניצנצה לרגע בגאון, התעמעמה ברגע שמדלן נזכרה שהיא וליאונרד נפרדו. מדלן התבוננה ברחוב קַנאל, שהשתבר בדמעותיה - תמרור העצור שלפניה נראה כמו יצירה קוביסטית - והרשתה לעצמה שוב לבקש את המשאלה האסורה: שהיא וליאונרד יחזרו להיות יחד. היה נדמה לה שאם רק תתגשם המשאלה הזאת, כל שאר הבעיות יאבדו מחשיבותן. השעון שעל בניין סיטיזֶנס בנק הורה על השעה 8:47. יש לה שעה להתלבש ולטפס על הגבעה. בהמשך נראה הנהר, ירוק ומשמים. לפני כמה שנים הוא עלה באש. במשך שבועות ניסו הכבאים לכבות את הדלֵקה, אך ללא הועיל. כתוצאה מכך עלתה השאלה: איך בדיוק מכבים שריפה בנהר? מה עושים אם הגורם שמעכב את האש הוא גם זה שמלבה אותה? בעיני בוגרת החוג לספרות אנגלית, שהאהבה עשתה בה שמות, היתה בזה סמליות רבה. מדלן התיישבה על ספסל בגן קטן וצר שלא ידעה על קיומו. בדמהּ החלו לזרום משככי כאבים טבעיים, וכעבור כמה דקות הרגשתה השתפרה מעט. היא ניגבה את עיניה. מעכשיו היא בחיים לא תצטרך לראות שוב את מיטשל אם היא לא תרצה. וגם לא את ליאונרד. אמנם כרגע מדלן חשה מנוצלת, נכלמת וזנוחה, אבל היא ידעה שהיא עדיין צעירה ושכל החיים לפניה - חיים שבהם, אם היא לא תאמר נואש, אולי היא עוד תעשה משהו מיוחד - ולא לומר נואש פירושו, בין היתר, להתמודד עם רגעים כמו הרגע הזה, רגעים שבהם אנשים גורמים לָך להרגיש קטנה ולא מעוררת אהבה ומערערים את הביטחון העצמי שלך. היא יצאה מהגן וטיפסה בסמטה קטנה, מרוצפת אבנים עגולות, בחזרה לרחוב בנפיט. כשהגיעה לנֶרָגַנסֶט, נכנסה ועלתה במעלית לקומה שלה. היא היתה עייפה ומיובשת, ועדיין נזקקה למקלחת. ברגע שהכניסה את המפתח לחור המנעול, אבּי פתחה לה מבפנים. שׂערהּ היה תחוב במגבעת הטקסית. "שלום! כבר חשבנו שנצטרך ללכת בלעדייך." "מצטערת," אמרה מדלן. "ככה זה עם ההורים שלי. תחכו לי? אני אעשה את זה בזריזות." בסלון ישבה אוליביה, כפות רגליה מונחות על השולחן, ומרחה לק על הציפורניים. הטלפון צילצל, ואבּי ניגשה לענות. "פּוּקי אמרה שיצאת מהמסיבה עם תרסטן מימז," אמרה אוליביה, אגב מריחת הלק. "אבל אמרתי לה שאין סיכוי שזה נכון." "אני לא רוצה לדבר על זה," אמרה מדלן. "טוב. זה בכלל לא מעניין אותי," אמרה אוליביה. "אבל פוקי ואני רק רוצות לדעת דבר אחד." "אני הולכת לעשות מקלחת מהירה." "זה בשבילך," אמרה אבּי הושיטה לה את הטלפון. לא התחשק לה לדבר עם אף אחד. אבל עדיף לענות לטלפון מאשר לנסות להתחמק מעוד שאלות. היא לקחה את השפופרת ואמרה, "הלו." "מדלן?" זה היה קול של בחור, קול לא מוכר. "כן." "מדבר קֶן. אאורבך." כשמדלן לא הגיבה, הבחור בקצה השני של הקו אמר, "אני חבר של ליאונרד." "אה," אמרה מדלן. "הַי." "אני מצטער שאני מתקשר ביום של טקס הסיום. אבל אני עוזב היום וחשבתי שכדאי שאני אדבר איתך לפני שאני נוסע." היתה הפוגה קלה, שבה מדלן ניסתה להתאפס, אבל עוד לפני שהספיקה, אאורבך אמר, "ליאונרד מאושפז בבית־חולים." כך הוא הודיע לה, ואז מיהר להוסיף, "אל תדאגי, לא קרה לו כלום. אבל הוא מאושפז, וחשבתי שכדאי שתדעי. אם את עוד לא יודעת. אולי את כבר יודעת." "לא, אני לא יודעת," מדלן ענתה בנימה שנשמעה לה רגועה. באותה נימה היא הוסיפה, "אתה מוכן לחכות רגע?" היא הצמידה את השפופרת אל החזה, הרימה את מכשיר הטלפון, שהיה לו כבל ארוך במיוחד, ולקחה אותו מהסלון לחדרה, שאליו הוא הגיע רק בקושי. היא סגרה את הדלת והצמידה את השפופרת לאוזנה. כשדיברה שוב, חששה שקולה יישבר. "מה קרה? הוא בסדר?" "הוא בסדר גמור," אאורבך הרגיע אותה. "מבחינה פיזית. חשבתי שתיבהלי נורא אם אני אתקשר אבל... כן, לא... הוא לא פצוע או משהו כזה." "אז מה הבעיה?" "הבעיה היא שבהתחלה הוא היה קצת מאני, ועכשיו הוא ממש בדיכאון. דיכאון קליני, כאילו." בדקות הבאות, בעוד ענני גשם חולפים מעל כיפת בניין הממשל הנשקפת מחלונה, אאורבך גולל באוזניה את השתלשלות העניינים. זה התחיל כשליאונרד לא הצליח לישון. הוא בא לשיעורים והתלונן שהוא עייף נורא. בהתחלה אף אחד לא התייחס לזה ברצינות. הרי העייפות תמיד היתה פן מרכזי באישיותו. עד אז עִייפו אותו המשימות היומיומיות: לקום, להתלבש, להגיע ללימודים. זה לא שהוא לא ישן; פשוט היה לו קשה להיות ער. אבל הפעם העייפות היתה קשורה ללילה. הוא אמר שהוא היה עצבני מכדי ללכת לישון, ולכן הוא התחיל להישאר ער עד שלוש־ארבע לפנות בוקר. בסוף, כשהוא כבר אילץ את עצמו להיכנס למיטה ולכבות את האור, הלב שלו דפק בקצב מסחרר והוא הזיע נורא. הוא ניסה לקרוא, אבל כל מיני מחשבות התרוצצו לו בראש והוא היה קם ומסתובב בדירה. אחרי שבוע, כשהמצב הזה נמשך, ליאונרד הלך להיבדק במרפאת הקמפוס, והרופא, שהיה רגיל לפגוש סטודנטים לחוצים לקראת סוף הסמסטר, רשם לו גלולות שינה ואמר לו להפסיק לשתות קפה. כשהגלולות לא עזרו, הרופא רשם לו תרופת הרגעה קלה ואחר כך תרופת הרגעה חזקה, אבל גם עם זה ליאונרד לא הצליח לישון יותר משעתיים־שלוש בלילה - שינה קלה, חסרת חלומות ובלתי מרעננת בעליל. בערך באותו זמן, אמר אאורבך, ליאונרד הפסיק לקחת ליתיום. לא ברור אם הוא עשה את זה בכוונה, או שהוא סתם שכח. אבל די מהר הוא התחיל לטלפן לאנשים. למי הוא לא טילפן? הוא דיבר רבע שעה, חצי שעה, שעה ואפילו שעתיים. בהתחלה אנשים שמחו לשמוע ממנו. הוא היה משעשע, כרגיל. אבל אז הוא התחיל לטלפן לחברים שלו פעמיים־שלוש ביום. ואז חמש־שש פעמים. ואז עשר פעמים. ואז שתים־עשרה פעמים. הוא התקשר מהדירה שלו. הוא התקשר מטלפונים ציבוריים בקמפוס, שאת המיקומים שלהם הוא שינן היטב. הוא ידע שיש טלפון בקומה שמתחת למרתף של מעבדת הפיזיקה, ותא טלפון נוח בבניין המנהלה. הוא ידע שברחוב תָאיֶר יש טלפון ציבורי מקולקל שמחזיר את המטבעות. הוא ידע שבחוג לפילוסופיה יש טלפונים ללא השגחה. מכל אחד ואחד מהטלפונים האלה ליאונרד טילפן לספר למאזיניו על העייפות שלו, על נדודי השינה, על נדודי השינה ועל העייפות. נראה שהוא לא הצליח לעשות כלום חוץ מלדבר בטלפון. השכם בבוקר הוא טילפן לחברים משכימי קום. הוא אמנם לא ישן כל הלילה, אבל האנשים שהוא טילפן אליהם עוד לא היו בשלים לשיחה. אחר כך הוא המשיך לאנשים אחרים, מכרים ותיקים, או כאלה שהוא בקושי הכיר - תלמידים, מזכירות חוגים, רופא העור שלו, המנחה שלו. כשבחוף המזרחי כבר היה מאוחר מכדי לטלפן למישהו, ליאונרד עבר על פנקס הטלפונים שלו וחיפש מספרי טלפון של חברים בחוף המערבי. וכשהיה מאוחר מדי לטלפן לפורטלנד או לסן־פרנסיסקו, הוא נאלץ להתמודד עם השלוש־ארבע שעות המבעיתות שבהן הוא נותר בדירה לבדו - רק הוא ונפשו המתפוררת. "נפשו המתפוררת", זה היה הביטוי שאאורבך השתמש בו, כשגולל את הסיפור הזה באוזני מדלן. מדלן הקשיבה וניסתה ליישב את התמונה שאאורבך צייר עם ליאונרד שהיא הכירה, שלא היה אפשר לומר עליו שיש לו נפש חלשה. "מה זאת אומרת?" אמרה מדלן. "אתה אומר שליאונרד מאבד את שפיותו?" "זה לא מה שאמרתי," אמר אאורבך. "מה זאת אומרת שהנפש שלו מתפוררת?" "הוא אמר לי את זה. ככה הוא מרגיש," אמר אאורבך. כשהנפש של ליאונרד התחילה להתערער, הוא ניסה לייצב אותה בעזרת דיבור אל שפופרת פלסטיק: הוא ניסה לתקשר עם מישהו, לצייד אותו בתיאור מדויק של הייאוש, של התסמינים הגופניים, של ההשערות ההיפוכונדריוֹת שלו. הוא טילפן ותיחקר אנשים על השומות שלהם בעור. האם היתה להם פעם שומה שנראתה חשודה? שדיממה או השתנתה? או איזה משהו אדום על גוף הפין? יכול להיות שזה הֶרפֶּס? איך נראה הרפס? מה ההבדל בין פצע של הרפס לכיב של עגבת? ליאונרד העמיד במבחן אמיתי את גינוני החברוּת הגברית, אמר אאורבך, כשהוא טילפן לחברים שלו והתעניין במצב הזִקפות שלהם. "קרה לך שלא עמד לך?" הוא שאל. "ואם כן, באילו נסיבות?" ליאונרד התחיל לקרוא לזקפה שלו "גָמבּי", על שם דמות החימר הגמישה והמתכופפת מסדרת האנימציה של ילדותו. "לפעמים יש לי ממש גמבי," הוא אמר. הוא פחד שהוא דפק לעצמו את בלוטת הערמונית בטיול אופניים שהוא עשה באורגון באחת מחופשות הקיץ. הוא הלך לספרייה ומצא מחקר על הפרעות בזקפה בקרב רוכבי האופניים בטור דה פראנס. מכיוון שליאונרד היה חכם מאוד, ומכיוון שפעם הוא גם היה נורא מצחיק, במרוצת השנים הוא עורר באנשים המון חיבה כלפיו, זיכרונות של בילויים מהנים בחברתו שהלכו ונצברו לזכותו. ועכשיו, במיליוני שיחות הטלפון שלו, הוא התחיל לנצל את האשראי, שיחה אחרי שיחה. אנשים חיכו שהוא יגמור לקטר וניסו לדרבן אותו לצאת מהדיכאון, וזמן רב חלף לפני שמיצה עד תום את אשראי החיבה וההערכה שצבר. מאז ומעולם היו מצבי הרוח הקודרים של ליאונרד חלק מהקסם שלו. כמה נעים היה לשמוע אותו מונה את חולשותיו, את ספקותיו לגבי הנוסחה האמריקנית להצלחה. כל כך הרבה אנשים בקולג' היו שיכורים מאמביציה, מנופחי אגו, חכמים אבל אכזריים, שקדנים אבל חסרי רגישות, מבריקים אבל משעממים, וכולם הרגישו צורך להיות חיוביים, מחויבים ונמרצים, אבל בסתר ליבם כולם ידעו שזה לא מה שהם באמת מרגישים. אנשים פיקפקו בעצמם וחששו מהעתיד. הם חשו מאוימים ומפוחדים, ולכן השיחות עם ליאונרד, שהיה מאוים ומפוחד פי כמה וכמה, עזרו לאנשים להרגיש פחות רע עם עצמם, ופחות לבד. השיחות עם ליאונרד היו כמו טיפול פסיכולוגי טלפוני. מה עוד שהוא היה במצב הרבה יותר גרוע מכולם! הוא היה ד"ר פרויד וד"ר דוּם, הכומר המוודה והחוזר בתשובה, הפסיכולוג והפסיכופת. הוא לא העמיד פנים. הוא לא עשה הצגות. הוא דיבר בכנות והקשיב בחמלה. בשיאן היו שיחות הטלפון של ליאונרד אמנות ושליחות. ובכל זאת, אמר אאורבך, בערך באותה תקופה חל שינוי בפסימיות של ליאונרד. היא העמיקה. היא נעשתה מזוקקת. היא איבדה את כסותה הקומית, את נימת ה"שטיק" שלה, ונהפכה לייאוש צרוף, קטלני ומוחלט. אמנם ליאונרד תמיד היה "מדוכא", אבל אז זה לא היה דיכאון לשמו. עכשיו זה היה דיכאון לשמו. אותו מונולוג מונוטוני מפיו של בחור לא רחוץ ששוכב פרקדן על הרצפה. אותו נאום לא מרוסן על הכישלונות שידע בחייו הקצרים, כישלונות שבתודעתו של ליאונרד כבר גזרו עליו חיים של תפוקה שולית פוחתת והולכת. "איפה ליאונרד?" הוא שב ושאל בטלפון. איפה הבחור שהיה מסוגל לכתוב ביד שמאל עבודה בהיקף עשרים עמודים על שפינוזה ובאותו זמן לשחק שחמט ביד ימין? איפה ליאונרד המרצה, מי שיכול לספק מידע על ההיסטוריה האזוטרית של הדפוס במחוז פלנדריה לעומת מחוז ולוניה, או לדבר ארוכות על ערכם הספרותי של שישה־עשר סופרים מגאנה, מקניה ומחוף־השנהב, שספריהם ראו אור בשנות השישים בסדרה של ספרים בכריכה רכה בשם "מאפריקה" שליאונרד מצא פעם בסטרֶנד ורכש במחיר חמישים סנט לספר וקרא את כולה? "איפה ליאונרד?" שאל ליאונרד. ליאונרד לא ידע. לאט־לאט התברר לחבריו של ליאונרד שלא משנה למי ליאונרד מטלפן. הוא שוכח מי נמצא מעברו השני של הקו, וכשמישהו מצליח לנתק, ליאונרד מטלפן למישהו אחר וממשיך מאותה נקודה שבה הפסיק. ואנשים היו עסוקים. היו להם דברים אחרים על הראש. אז בהדרגה התחילו החברים של ליאונרד להמציא תירוצים כשהוא טילפן. הם אמרו שיש להם שיעור או פגישה עם מרצה. הם צימצמו את זמן השיחה למינימום, ובהמשך הפסיקו לגמרי לענות לטלפון. זה מה שאאורבך עצמו עשה. הוא התייסר בגלל זה עכשיו, ולכן התקשר למדלן. "ידענו שליאונרד לא במצב טוב," הוא אמר, "אבל לא ידענו שזה עד כדי כך גרוע." כל זה הוביל ליום שבו הטלפון של אאורבך צילצל בסביבות חמש אחר הצהריים. הוא חשד שזה ליאונרד, ולכן לא ענה. אבל הטלפון המשיך לצלצל ולצלצל, עד שבסוף אאורבך התעצבן וענה. "קן?" אמר ליאונרד בקול רועד. "הולכים לבטל לי קורסים, קן. אני לא אקבל את התואר." "מי אמר?" "פרופסור נלבּנדיאן התקשר עכשיו. הוא אומר שאני לא אספיק להשלים את החומר שהפסדתי. הוא נאלץ לדווח למזכירות שלא מילאתי את חובותיי בקורס." אאורבך לא הופתע. אבל הפגיעוּת בקולו של ליאונרד, הזעקה של הילד־התועה־ביער, עוררו באאורבך רצון לומר משהו מרגיע. "זה לא כזה נורא. זה לא שהוא מכשיל אותך." "זאת לא הנקודה, קן," קבל ליאונרד. "הנקודה היא שהוא אחד המרצים שקיוויתי לקבל מהם המלצה. דפקתי הכול, קן. אני לא אגמור את התואר בזמן, יחד עם כולם. ואם לא יהיה לי תואר, יבטלו לי את ההתמחות בפילגרים לייק. אין לי כסף, קן. ההורים שלי לא יעזרו לי. אני לא יודע מה אני אעשה. אני רק בן עשרים ושתיים, וכבר דפקתי לעצמי את החיים!" אאורבך ניסה לדבר עם ליאונרד בהיגיון, להרגיע אותו, אבל לשווא: ליאונרד עמד בתוקף על כך שמצבו חמור. הוא לא הפסיק להתלונן שאין לו כסף, שההורים שלו - בניגוד להורים של שאר התלמידים בבראון - לא עוזרים לו, שהוא תמיד סבל מקיפוח, ושעכשיו גם זה תרם למצבו הנפשי המעורער. במשך יותר משעה הם הלכו סחור־סחור. ליאונרד התנשם בכבדות לתוך הפומית, והיה אפשר לשמוע בקולו שייאושו הולך וגובר, ואילו אאורבך, שכבר לא ידע מה לומר, נאלץ להגיד דברים טיפשיים, כמו למשל שליאונרד צריך להפסיק להתמקד כל הזמן בעצמו, שהוא צריך לצאת ולהתבונן בפריחת המגנוליות במדשאה - הוא כבר ראה את המגנוליות? - שאולי כדאי לו להשוות את המצב שלו למצבם של אנשים נואשים באמת, כורי זהב בדרום אמריקה, או אנשים שמשותקים בארבע גפיים, או חולים בשלבים מתקדמים של טרשת נפוצה, שהחיים של ליאונרד לא עד כדי כך גרועים. ואז ליאונרד עשה משהו שמעולם הוא לא עשה לפני כן. הוא ניתק. זאת היתה הפעם היחידה מתחילת המאניה הטלפונית שלו שהוא ניתק שיחה עם אאורבך, ואאורבך נבהל. הוא התקשר אליו ולא היתה תשובה. בסוף, אחרי שאאורבך התקשר לכמה חברים נוספים שמכירים את ליאונרד, הוא החליט ללכת לרחוב פלאנֶט, ושם הוא מצא את ליאונרד אחוז תזזית. אחרי שידולים רבים הוא הצליח לשכנע אותו לבוא איתו למרפאה, והרופא שׁם אישפז את ליאונרד ללילה. למחרת שלחו אותו לבית־החולים פרובידנס, ועכשיו הוא מאושפז שם במחלקה הפסיכיאטרית. אילו היה למדלן זמן, היא היתה יכולה להפריד ולזהות את מרכיביו של נחשול הרגשות שהציף אותה. על פני השטח היתה בהלה. מתחתיה היו בושה וכעס על שרק עכשיו היא שומעת על זה. אבל בעומק הדברים ביעבעה בה התרוממות רוח משונה. "אני מכיר את ליאונרד מאז שאיבחנו אותו בפעם הראשונה," אמר אאורבך. "זה היה בשנה א'. אם הוא מקפיד לקחת את התרופות הוא בסדר גמור. הוא תמיד היה בסדר. הוא רק צריך קצת תמיכה כרגע. בגלל זה בעצם התקשרתי אלייך." "תודה," אמרה מדלן. "אני שמחה שהתקשרת." "עד עכשיו עשינו משמרות, כמה חברים, מבחינת ביקורים. אבל כולם עסוקים היום. בכל מקרה, אני בטוח שהוא ישמח לראות אותך." "הוא אמר את זה?" "הוא לא אמר את זה. אבל הייתי אצלו אתמול, ואני בטוח שהוא ישמח." ואז אאורבך נתן לה את הכתובת של בית־החולים, ואת מספר הטלפון של דלפק האחיות, ונפרד לשלום. מדלן היתה עתה חדורת שליחות. היא הניחה את השפופרת בתקיפות, יצאה מהחדר שלה וצעדה בחזרה לסלון. רגליה של אוליביה עוד היו מונחות על השולחן, והיא חיכתה שהלק יתייבש. אבּי מזגה שייק פירות ורוד מהבלנדר לכוס. "אתן כאלה בוגדות!" צעקה מדלן. "מה?" אמרה אבּי בתימהון. "אתן ידעתן!" קראה מדלן. "ידעתן שליאונרד מאושפז! בגלל זה אמרתן שהוא לא יהיה במסיבה." אבּי ואוליביה החליפו מבטים. כל אחת חיכתה שהשנייה תדבר. "ידעתן ולא סיפרתן לי!" "עשינו את זה מתוך מחשבה עלייך," אמרה אבּי, כולה אומרת דאגה. "לא רצינו שזה יצער אותך ויטריד אותך. הרי כבר בקושי הלכת לשיעורים. בדיוק התחלת לשכוח מליאונרד, וחשבנו ש..." "איך את היית מרגישה אם ויטני היה בבית־חולים ולא הייתי מספרת לך?" "זה לא אותו דבר," אמרה אבּי. "את וליאונרד נפרדתם. אפילו לא דיברתם." "זה לא משנה," אמרה מדלן. "אני עדיין יוצאת עם ויטני." "איך יכולתן לדעת מזה ולא לספר לי?" "בסדר," אמרה אבּי. "סליחה. אנחנו ממש מצטערות." "שיקרתן לי." אוליביה הניעה את ראשה מצד לצד בחוסר הסכמה. "ליאונרד משוגע," אמרה. "את קולטת את זה? אני מצטערת, מאדי, אבל ליאונרד מ־שו־גע. הוא לא הסכים לצאת מהדירה! היו צריכים לקרוא לאנשי הביטחון כדי שיפרצו את הדלת." זה היה מידע חדש. מדלן קלטה אותו אבל דחתה את ניתוחו למועד מאוחר יותר. "ליאונרד לא משוגע," היא אמרה. "הוא בדיכאון. זאת מחלה." היא לא ידעה אם זאת מחלה. היא לא ידעה על זה כלום. אבל אחרי שליפה מהירה כזאת, היא לא יכלה אלא להאמין בזה בעצמה. אבּי עדיין הפגינה כלפיה אהדה: היא תלתה בה עיני עגל והיטתה את ראשה הצידה. שייק פירות היה מרוח על שפתה העליונה. "פשוט דאגנו לך, מֶד," היא אמרה. "פחדנו שתנצלי את זה כדי לחזור לליאונרד." "אה, אז בעצם הגנתן עלי." "אל תהיי מגעילה," אמרה אוליביה. "אני לא מאמינה שכל השנה האחרונה שלי גרתי איתכן. איזה בזבוז!" "כאילו שזה היה תענוג גדול לגור איתך!" אמרה אוליביה בעליצות מרושעת. "את ו'שיח אהבה' שלך. תעשי לי טובה! המשפט הזה שאת תמיד מצטטת, שאף אחד לא היה מתאהב אם הוא לא היה קורא על זה קודם? את הרי רק קוראת על זה." "נראה לי שזה היה די נחמד מצידנו שהזמנו אותך לגור איתנו, לא?" אמרה אבּי וליקקה את השייק משפתהּ. "הרי אנחנו מצאנו את הדירה הזאת ושילמנו פיקדון והכול." "חבל שהזמנתן אותי," אמרה מדלן. "ככה אולי הייתי גרה עם מישהו שאפשר לסמוך עליו." "בואי נלך," אמרה אבּי והפנתה למדלן את הגב בנימה של סוף פסוק. "צריך להגיע למצעד." "הלק עוד לא התייבש," אמרה אוליביה. "בואי, אנחנו מאחרות." מדלן לא התעכבה כדי לשמוע עוד. היא סבה על עקביה, הלכה לחדרה וסגרה את הדלת. כשהיתה בטוחה שאבּי ואוליביה יצאו, היא אספה את הציוד שלה לטקס הסיום - המגבעת, הגלימה, הגדיל - וירדה אל אולם הכניסה. השעה היתה 9:32. היו לה שלוש־עשרה דקות להגיע לקמפוס. הדרך המהירה ביותר לטפס על הגבעה - והכיוון שבו לא היה חשש שתעקוף את שותפותיה לדירה - היתה במעלה רחוב בּוֹאֶן. גם רחוב בּוֹאֶן לא היה נטול סכנות. מיטשל גר שם, וממש לא התחשק לה להיתקל בו שוב. היא פנתה בזהירות בקרן הרחוב, ומשלא ראתה אותו חלפה במהירות על פני ביתו והתחילה לטפס במעלה הגבעה. השביל היה חלקלק מהגשם, וכשהגיעה לפסגה המוקסינים שלה כבר היו מלאים בוץ. הדם שוב הלם בראשה, ותוך כדי הליכתה המהירה עלה מצווארון שמלתה משב של ריח זיעה. לראשונה בחנה את הכתם. אין לדעת ממה זה. ועם זאת היא עצרה, עטתה את הגלימה על גופה והמשיכה לטפס. היא דמיינה את ליאונרד מתבצר בדירתו, בעוד אנשי הביטחון פורצים את הדלת, ורכוּת מפוחדת אחזה בה. אך כנגדה עלתה בה אותה עליצות משונה, כמו בלון שנוסק בתוכה למרות הבהילות... כשהגיעה לרחוב קוֹנגדוֹן היא האיצה את צעדיה. כעבור כמה רחובות כבר ראתה את ההמונים. שוטרים עצרו את התנועה, ואנשים במעילי גשם גדשו את הרחובות פרוספקט וקולג', מול בניין האמנויות והספרייה. הרוח שוב התגברה, וצמרות הבוקיצות התנדנדו על רקע השמיים הכהים. כשחלפה על פני מגדל קֶרי היא שמעה תזמורת כלי נשיפה מכוונת את הכלים. בוגרי התארים המתקדמים ותלמידי הרפואה הסתדרו בטור לאורך רחוב ווטרמן, בעוד נושאי תפקיד בלבוש טקסי מפקחים על המבנה. היא רצתה לעבור אל המדשאה דרך המעבר המקומר של פוֹנס האוס, אבל טור הסטודנטים חסם את דרכה. במקום לחכות, היא חלפה על פני פונס האוס וירדה במדרגות של סניף הדואר, במטרה להגיע למדשאה דרך המעבר התת־קרקעי. ואז עלה בראשה רעיון. היא הציצה שוב בשעונה. השעה היתה 9:41. נותרו לה ארבע דקות. תא הדואר של מדלן ניצב בשורה התחתונה של התאים שבחזית. כדי לפתוח את המנעול היא כרעה ברך, וחשה בו־בזמן תקווה ופגיעוּת. דלת הפליז נפתחה וחשפה את החרך שהשנים הכהו. בפנים היתה מעטפה בודדה. בקור־רוח (כי המועמד המצליח אינו משדר לא חרדה ולא חיפזון) היא שלפה אותה. זה היה מכתב מאוניברסיטת יֵיל, קרוע, בתוך מעטפת ניילון של רשות הדואר של ארצות־הברית שעליה התנוססה הודעה מודפסת: "פריט דואר זה ניזוק בדרכו לנמען. אנו מתנצלים על העיכוב." היא פתחה את הניילון האטום והוציאה בזהירות את מעטפת הנייר, כדי שלא תיקרע עוד יותר. היא כנראה נתפסה בין שיניה של מכונת מיון. התאריך בחותמת הדואר היה 1 באפריל, 1982. סניף הדואר בפוֹנס האוס הכיר היטב מכתבי קבלה. הם הגיעו בהמוניהם מדי שנה, מבתי־ספר לרפואה, מבתי־ספר למשפטים, מתוכניות לתואר שני. סטודנטים כרעו ברך לפני תאי הדואר בדיוק כמוה כדי להוציא מכתבים שהפכו אותם בן־רגע לזוכי מלגת רודז, לעוזרים פרלמנטריים, לכתבים מתחילים, לתלמידי מינהל עסקים בוורטון. כשמדלן פתחה את המעטפה, היא שמה לב שהיא לא כבדה במיוחד. גברת האנה היקרה, ברצוננו להודיעך כי לא נוכל לקבל אותך לתוכנית לתואר שני בספרות אנגלית ביֵיל בשנה האקדמית הקרובה, 1983-1982. כמדי שנה, קיבלנו פניות רבות ממועמדים מצטיינים, ולצערנו אין ביכולתנו... היא לא השמיעה קול. שום אכזבה לא ניכרה בה. היא סגרה את תא הדואר בעדינות, נעלה אותו, קמה על רגליה וחצתה את סניף הדואר בראש מורם. ליד הדלת היא סיימה את המלאכה שרשות הדואר התחילה: היא קרעה את המכתב לשניים והשליכה אותו לפח המִחזוּר. הסטודנטים א', ב', ג' וד' נרשמו לתואר שני ביֵיל. אם א' הוא העורך של 'הרווארד קרימזון'; ב' היא סטודנטית שזכתה במלגת רודז ופירסמה מאמר על 'גן העדן האבוד' ב'רבעון מילטון'; ג' הוא עילוי בן תשע־עשרה מאנגליה, דובר רוסית וצרפתית וקרוב משפחה של ראש־הממשלה תאצ'ר; וד' היא בוגרת החוג לספרות אנגלית, שבבקשתה נכללו מאמר בינוני על מילות הקישור בפואמה "פנינה"10 וציון 520 בפרק הלוגיקה במבחן הגִ'י־אַר־אִי - האם תוכלו לומר לאיזה מן הסטודנטים אין שום סיכוי שבעולם להתקבל? בקשתה נדחתה כבר באפריל, לפני חודשיים. גורלה נחתם עוד לפני שנפרדה מליאונרד. זה אומר בעצם שכבר שלושה שבועות היא מקווה לשאוב עידוד ממשהו שאינו אלא אשליה. עוד פיסת מידע קריטית שהוסתרה ממנה. צעקות נשמעו מהמדשאה. מדלן חבשה את המגבעת המרובעת בהכנעה, כאילו היתה "מגבעת שוטים"11. היא יצאה מסניף הדואר ועלתה במדרגות אל המדשאה. במרחב הירוק המתינו משפחות לתחילת התהלוכה. שלוש ילדות קטנות טיפסו על פסלו של הנרי מוּר והתיישבו עליו, כולן חיוכים וצחקוקים, בעוד אביהן כורע ברך בדשא כדי לצלם. המוני בוגרים ותיקים הסתובבו במדשאה וחגגו פגישות מחודשות, לראשיהם כובעי קש או כובעי מצחייה של בראון שעליהם מתנוססת שנת סיום לימודיהם. האנשים מול סֵיילז הוֹל החלו להריע. מדלן הרימה את ראשה וראתה בוגר קדמון של האוניברסיטה, מומיה חנוטה בז'קט מפוספס, שנדחף בכיסא גלגלים בידי פמליה של נכדים או נינים בלונדיניים. בלוני הליום שנקשרו אל מסעדי הכיסא שלו ריחפו בחלל האוויר האביבי, ועל כל בלון אדום התנוסס הכיתוב "מחזור 09'". הזקן הרים את ידו בהכרת תודה. הוא חייך חיוך רחב וחשף שיניים ארוכות ומורבידיות. פניו זרחו בסיפוק מתחת לכובע הביפיטר שחבש. מדלן התבוננה בזקן המאושר שחלף על פניה. באותו רגע פצחה התזמורת בשיר לכת, ותהלוכת הבוגרים יצאה לדרך. נשיא האוניברסיטה, שנראה כמו מנכ"ל של תאגיד, הוביל את המצעד. הוא לבש גלימה אקדמית מפוספסת מקטיפה וחבש מצנפת פלורנטינית שמוטה, ובידו אחז רומח מימי הביניים. בעקבותיו צעד חבר הנאמנים הפּלוּטוֹקרָטי, יחד עם צאצאיה האדמוניים, מגודלי הראש, של משפחת בראון ומגוון של ראשי חוגים ודקאנים. הבוגרים הטריים זרמו זוגות־זוגות מוויילנד אַרץ' וחצו את המדשאה. המצעד חלף על פני יוניברסיטי הול והמשיך לעבר שער ואן ויקל, שם התגודדו ההורים - לרבות אולטון ופילידה - בהמוניהם. מדלן התבוננה בתהלוכה וחיפשה הזדמנות להשתלב בה. היא חיפשה בין הצועדים פרצוף מוכר - חברתה קלי טראוב, למשל, או אפילו לולי ופוקי איימס. עם זאת, מחשש שמא תיתקל שוב במיטשל, או באוליביה ואבּי, היא התעכבה והסתתרה קלות מאחורי אב כרסתן שסחב מצלמת וידיאו. היא שכחה באיזה צד הגדיל אמור להיות, שמאל או ימין. במחזור המסיים היו כמעט אלף ומאתיים בוגרים. הם המשיכו לצעוד בסך, זוגות־זוגות, מחייכים וצוחקים, ומדי פעם חגגו באגרוף מונף או החליפו כִּיפים. אבל כל הפרצופים שחלפו על פניה היו זרים לה לחלוטין. אחרי ארבע שנים בקולג', היא לא הכירה אף אחד. עד כה עברו רק כמאה בוגרים, אבל מדלן לא חיכתה לשאר. ממילא הפרצוף שהיא רצתה לראות לא היה כאן. היא הסתובבה וחמקה החוצה דרך המעבר המקומר של פוֹנס האוס, ואחר כך פנתה ברחוב ווטרמן לכיוון רחוב תָאיֶר. היא הלכה מהר, כמעט רצה, ואחזה במגבעת בידה. היא הגיעה לצומת, שם התנועה זרמה. כעבור דקה היא עצרה מונית וביקשה מהנהג שייקח אותה לבית־החולים פרובידנס. *** הטור התחיל לנוע כשהם כמעט גמרו את הג'וינט. במשך חצי שעה עמדו מיטשל ולארי בצילהּ סחוף־הרוחות של החצר המכונה ריסטון קוואד, במרכזו של טור ארוך ושחור של בוגרים טריים, שנמתח מהמדשאה המרכזית, לאורך השביל ועד לשער המכוסה קיסוס מאחוריהם, ומשם החוצה לאורך רחוב תָאיֶר. המדרכות הצרות כפו על הטור סדר מלפנים ומאחור, אבל בחצר הפתוחה הוא תפח לכדי מסיבת רחוב. אנשים נעו אנה ואנה, כה וכה. מיטשל חסם בגופו את הרוח כדי שלארי יוכל להדליק את הג'וינט. כולם התלוננו על הקור וכל הזמן זזו כדי להתחמם. הטקסיות היתרה הזמינה צורות מגוונות של התרסה. היו שחבשו את המגבעת בזוויות מצחיקות. אחרים קישטו אותה במדבקות או בצבעים. בנות העדיפו צעיפי נוצות, או משקפי שמש גנדרניים, או עגילי מראות שנראו כמו כדורי דיסקו קטנטנים. מיטשל ציין שמרד כזה במוסכמות הוא חלק בלתי נפרד מטקסי סיום, ולכן נהפך בעצמו למנהג שגור שאינו שונה במהותו מהמסורת שהוא מתיימר לחתור תחתיה. ואז הוא לקח מלארי את הג'וינט והתריס בדרכו השגורה כשלעצמה. "גאוּדיאָמוּס איגיטוּר12∗," הוא אמר ושאף מהג'וינט. כמו ביצה שנבלעת בלועו של נחש שחור עבר האות לצעוד, בתנועת מעיים כמעט בלתי נראית, בַּפיתולים ובעיקולים של גדודי הצועדים. אבל דומה היה שאיש עדיין לא זז. מיטשל הציץ קדימה כדי לברר את העניין. לבסוף הגיע האות לאלה שעמדו בדיוק לפני לארי ומיטשל, ובבת אחת זינק הטור כולו קדימה. הם העבירו את הג'וינט ביניהם ועישנו אותו מהר יותר. מארק קלֶמקֶה, שעמד קצת לפניהם, הסתובב, ובהעוויית גבות אמר, "אני לא לובש כלום מתחת לגלימה." הרבה אנשים הביאו מצלמות. בפרסומות קראו להם לתעד את הרגע הזה בתמונות, אז הם תיעדו. מסתבר שאפשר לחוש רגשי עליונות כלפי אחרים ובה־בעת להרגיש דחוי. בגן הילדים מסדרים אותך בטור אלפביתי. בסיורים של כיתה ד' חולפים בזוגות, יד ביד, על פני כבש מושק או טורבינת קיטור. בית־הספר היה טור אחד גדול, שנמתח עד הטור הנוכחי. מיטשל ולארי עלו אט־אט מהחצר האפלולית הטובלת בעצים. האדמה, שעדיין לא נחשפה לשמש, היתה קרירה. איזה ליצן טיפס על הפסל של מרקוס אורליוס וחבש לראשו של הסטואיקן מגבעת. על גוף הפלדה של הסוס שמתחתיו נכתב בצבע "82". אחרי שטיפסו במדרגות ליד תיאטרון לידס הם המשיכו לעלות וחלפו על פני סֵיילז הול וריצ'רדסון והגיעו למדשאה. השמיים נראו כמו בציור של אל גרקו. תוכנייה שהרוח חטפה מידיו של מישהו התעופפה וחלפה על פניהם. לארי הציע למיטשל את סוף הג'וינט, אבל מיטשל הניע את ראשו מצד לצד. "אני כבר מסטול," אמר. "גם אני." הם פסעו בצעדים קטנים, כמו שרשרת של אסירים שכבולים זה לזה, והתקרבו לבמה המקורה שהוקמה בחזית יוניברסיטי הול, מול ים של כיסאות מתקפלים לבנים. במעלה השביל הטור נעצר. מיטשל, שגל של עייפות עבר בו, נזכר למה הוא לא אוהב להתמסטל על הבוקר. אחרי פרץ האנרגיה הראשוני, היום הופך לסלע שצריך לגלגל במעלה ההר. בטיול הוא חייב להפסיק לעשן גראס. הוא חייב לתקן את דרכיו. הטור התחיל לנוע שוב. במרחק, מבעד לענפי הבוקיצות, הבחין מיטשל בהבלחות של קו הרקיע של העיר, ולפתע התנשא מולו שער ואן ויקל, ומיטשל נשטף דרכו יחד עם בני־מחזורו, למאותיהם. אנשים הריעו כמקובל וזרקו את המגבעות לשמיים. הקהל היה רב ורעב לילדים. מתוך המוני הפרצופים בגיל העמידה צצו פניהם של הוריו הפרטיים של מיטשל בבהירות מהממת. דִינִי, שלבש ז'קט כחול ומעיל גשם של 'לונדון פוֹג', קרן מאושר למראה בן־הזקונים שלו - הוא כבר הספיק כנראה לשכוח שבכלל לא רצה שמיטשל ילמד בחוף המזרחי, מחשש שהליברלים שם יקלקלו אותו. ליליאן נופפה בשתי ידיים, כמו שמנופפים אנשים נמוכים שמנסים למשוך תשומת־לב. מיטשל, שהיה נתון להשפעת המריחואנה מעוררת הניכור ולאפקט של ארבע שנים בקולג', נתקף דכדוך לנוכח מצחיית הג'ינס ההמונית שלראשה של אמו וחוסר התחכום העקרוני שהוריו שידרו. אבל משהו בכל זאת קרה לו. השער שדרכו חלף כבר עשה לו משהו, כי כשהרים יד לנופף להוריו, מיטשל הרגיש שחזר להיות בן עשר: דמעות עמדו בעיניו, והוא הוצף רגשות עזים כלפי שתי הבריות האנושיות הללו, שבמשך כל חייו, כמו דמויות מיתולוגיות, נבלעו ברקע, נהפכו לאבן או לעץ, ואז שבו לחיים ברגעים המכריעים, כמו ברגע הזה, כדי להיות עדים לאודיסיאה שלו. ליליאן החזיקה מצלמה. היא צילמה את המאורע. היא עשתה בשבילו את העבודה. הוא ולארי חלפו ביעף על פני הקהל המריע והמשיכו במורד רחוב קולג'. מיטשל תר בעיניו אחר בני־הזוג האנה, אבל לא ראה אותם. הוא גם לא ראה את מדלן. בתחתית המדרון התהלוכה איבדה מומנטום, והבוגרים של מחזור 1982 זלגו אל שפת המדרכה ונהפכו בעצמם לצופים. מיטשל הסיר את המגבעת ומחה את מצחו. לא התחשק לו יותר מדי לחגוג. היה קל בקולג'. הוא לא ראה בקבלת התואר הישג גדול. אף על פי כן, זאת היתה תקופה מהנה מאוד, וכרגע הוא היה קצת משולהב, ולכן עמד והריע לבני המחזור שלו, וניסה כמיטב יכולתו להשתתף בשמחה. הוא לא חשב מחשבות דתיות ולא מילמל את תפילת ישו כשהבחין בפרופסור ריכטר צועד בכיוונו במורד הגבעה. הגיע תורו של סגל המרצים - מרצים מן המניין ומרצים בכירים, כולם בלבוש טקסי מלא. שולי הקטיפה של ברדס הדוקטור העידו על החוג שאליו משתייך כל מרצה ומרצה, ובטנת הסטן של הברדס ייצגה את האוניברסיטה שבה למד - הארגמן של הרווארד, הירוק של דארטמות, התכלת של טאפְטְס. מיטשל הופתע לראות את פרופסור ריכטר משתתף בטקס מטופש כזה. איך זה שבמקום לשבת בבית ולקרוא היידגר הוא מבזבז את הזמן על השתתפות בעוד מצעד סיום, ואף בחדווה מופגנת. בנקודת הסיום האמיתית של קריירת הקולג' שלו נחרת בזיכרונו של מיטשל המראה המבהיל הבא: המרצה הנכבד הֶר דוקטור ריכטר חולף על פניו בגאון, פניו קורנות באושר ילדותי שלא היה לו זכר בשיעורים של "דת וניכור". כאילו מצא ריכטר את התרופה לניכור. כאילו הצליח בדרך נס להתגבר על רוח הזמן. *** "מזל טוב!" אמר נהג המונית. מדלן נשאה עיניים, מבולבלת לרגע, ואז נזכרה מה היא לובשת. "תודה," אמרה. רוב הרחובות סביב הקמפוס היו חסומים, ולכן הנהג עקף אותם ונסע דרך רחוב הופ לכיוון ויקֶנדֶן. "את סטודנטית לרפואה?" "סליחה?" הנהג הרפה מההגה. "אנחנו נוסעים לַבית־חולים, נכון? אז חשבתי שאולי את מתכננת להיות רופאה." "אה, לא," השיבה מדלן חרישית, בעודה מסתכלת החוצה מהחלון. הנהג קלט את הרמז ועשה את שאר הדרך בשתיקה. בעוד המונית חוצה את הנהר הֵסירה מעליה מדלן את המגבעת ואת הגלימה. בתוך המונית היה ריח של מטהר אוויר - משהו מתון, אולי וניל. מדלן אהבה מטהרי אוויר. היא לא הקדישה לזה מחשבה עד שליאונרד אמר לה שזה מעיד על הרצון שלה להימנע מממשויות לא נעימות. "זה לא שהחדר לא מסריח," הוא אמר. "פשוט אי אפשר להריח את הסירחון." היא חשבה שהיא תפסה אותו בסתירה לוגית, וקראה, "איך חדר יכול להסריח אם יש לו ריח טוב?" וליאונרד ענה, "אה, אבל הוא עדיין מסריח. את מבלבלת בין התכונות לבין העצם." כאלה מין שיחות היו לה עם ליאונרד. בגלל דברים כאלה היא חיבבה אותו כל כך. הנה ככה סתם, כאילו כלום, מטהר אוויר יכול להוביל למשתה אפלטוני קטן. אבל עכשיו היא שאלה את עצמה אם יכול להיות שהמחשבות המסתעפות שלו הן שהובילו אותו היישר למקום שבו הוא נמצא כרגע. המונית עצרה ליד בית־חולים שהזכיר מלון ישן ומוזנח של רשת הולידיי אין. זה היה בניין לבן בן שמונה קומות, בעל חזית זכוכית, שנראה מלוכלך כאילו דבקה בו הזוהמה מהרחובות הסמוכים. עציצי הבטון משני צידיה של דלת הכניסה לא הכילו פרחים, אלא בדלי סיגריות. דמות גמלונית, שנראתה כמו פועל קשה־יום שניזוק בעבודה, התקדמה בעזרת הליכון ועברה בדלתות האוטומטיות, שפעלו כשורה. בלובי, שנראה כמו אַטריוּם, מדלן הצליחה למצוא את דלפק הקבלה רק אחרי שפנתה שתי פניות מיותרות. פקידת הקבלה העיפה בה מבט חטוף ושאלה, "באת לבנקהד?" מדלן הופתעה. ואז היא סקרה בעיניה את חדר ההמתנה וראתה שהיא האדם הלבן היחיד. "כן." "אני לא יכולה לתת לך לעלות כרגע. יש שם כבר יותר מדי אנשים. ברגע שמישהו יירד, אני אתן לך לעלות." זאת היתה הפתעה נוספת. ההתמוטטות הרגשית של ליאונרד, ועוד יותר מזה עצם העובדה שהצליח לגלם מבוגר בלתי מתפקד, לא עלו בקנה אחד עם עודף המבקרים. מדלן קינאה באלמונים ששהו עתה בחדרו. היא נרשמה והתיישבה בכיסא מול המעליות. על השטיח היתה דוגמה מרוממת־רוח של ריבועים כחולים, שכל אחד מהם מיסגר ציור ילדים בצבעי עיפרון: קשת בענן, חד־קרן, משפחה מאושרת. אנשים הביאו איתם אוכל שקנו בחוץ ואכלו בזמן ההמתנה: קופסאות קלקר עם עוף מתובל או בקר צלוי. בכיסא מולה נימנם זאטוט. מדלן בהתה בשטיח ללא הועיל. כעבור עשרים דקות ארוכות נפתחו דלתות המעלית, ושני בחורים לבנים יצאו ממנה. היא נשמה לרווחה: שני האורחים של ליאונרד היו בנים. אחד מהם היה גבוה ובעל תסרוקת מנופחת, השני נמוך עם חולצת־טי שעליה התצלום המפורסם של איינשטיין מוציא לשון. "הוא נראה לי בסדר," אמר הבחור הראשון. "הוא נראה יותר טוב." "זה נקרא יותר טוב? אלוהים, אני צריך סיגריה." הם חלפו על פני מדלן בלי לשים לב אליה. ברגע שהם יצאו היא ניגשה אל פקידת הקבלה. "קומה רביעית," אמרה האישה והושיטה לה אישור כניסה. המעלית בעלת הקיבולת הגדולה, שנועדה להכיל אלונקות וציוד רפואי, עלתה באיטיות, ומדלן היתה היחידה שעלתה בה. המעלית חלפה על פני "מיילדוּת" ו"ראומטולוגיה", על פני "אוסטיאולוגיה" ו"אונקולוגיה", מעבר לתחלואים שתוקפים את הגוף האנושי, שליאונרד לא לקה באף אחד מהם, ונשאה את מדלן אל היחידה הפסיכיאטרית, מקום שבו הבעיות של האנשים התמקדו בראש. הסרטים שראתה הכינו אותה לתנאי כליאה אכזריים. אבל למעט הכפתור האדום שפותח את הדלתות הכפולות מבחוץ (כפתור בודד, שאין לו אח תאום בפנים), דבר לא העיד על הֶסגר. המסדרון היה בצבע ירקרק, והלינוליאום המבריק חרק מתחת לכפות־רגליה. ליד הקיר ניצבה עגלת מזון. החולים המעטים שנראו בחדריהם - מדלן לא הצליחה להימנע מהמחשבה שמדובר בחולי נפש - העבירו את הזמן כמו כל חולה שנמצא בהתאוששות: בקריאה, בנִמנום ובבהייה בחלון. בדלפק האחיות היא שאלה על ליאונרד בנקהד והופנתה למועדון שבקצה המסדרון. בכניסה לחדר תקף אותה אור מסנוור. החדר היה בהיר מאוד, כאילו היה זה חלק מהטיפול בדיכאון. זה היה חדר נטול צללים במפגיע. מדלן כיווצה את עיניה והתבוננה סביבה בשולחנות הפורמייקה, שלידם ישבו חולים בחלוקים וכפכפים, לבד או בחברת מבקרים נועלֵי נעליים. באחת הפינות היתה תלויה טלוויזיה רועשת. חלונות שהיו פזורים במרווחים קבועים צפו אל גגות עירוניים שגלשו לעבר המפרץ. ליאונרד ישב בכיסא במרחק חמישה מטרים ממנה. בחור ממושקף רכן לעברו ושוחח עימו. "אז מה, ליאונרד," אמר הבחור הממושקף. "הפקת מעצמך איזו מחלת נפש קטנה כדי להיכנס למחלקה הזאת ולקבל קצת עזרה. ועכשיו אתה פה, ואתה מקבל קצת עזרה, ואתה מבין שאולי המצב שלך לא כל כך גרוע." נראָה שליאונרד מקשיב לדבריו של הבחור ברוב קשב. בניגוד לציפיותיה של מדלן, הוא לא לבש חלוק של בית־חולים, אלא את בגדיו הרגילים: חולצת כפתורים, מכנסי דגמ"ח, בנדנה כחולה סביב ראשו. רק נעלי הטימברלנד שלו היו חסרות. ליאונרד נעל כפכפי בית־חולים, עם גרביים. הזיפים שלו היו ארוכים מהרגיל. "הטיפול הפסיכולוגי לא פתר לך כמה עניינים," אמר הבחור הממושקף, "אז החלטת להקצין אותם ולהביא אותם לזירה גדולה יותר, כדי ששם יתמודדו איתם." הבחור הזה, השד יודע מי הוא, נראה מרוצה מאוד מהפרשנות של עצמו. הוא התרווח בכיסא והתבונן בליאונרד כאילו הוא מצפה לתשׁואות. מדלן ניצלה את ההזדמנות וניגשה אליהם. ליאונרד ראה אותה וקם מכיסאו. "מדלן, הֵי," אמר בשקט. "תודה שבאת." אם כך, אין עוד ספק: מצבו של ליאונרד חמור הרבה יותר מאשר העובדה שהם נפרדו. למעשה הוא מבטל אותה. אז היא יכולה לחבק אותו אם היא רוצה. אבל היא לא חיבקה אותו. היא חששה שאולי כללי המקום אוסרים מגע פיזי. "את מכירה את הנרי?" אמר ליאונרד, שהקפיד על גינוני הנימוס. "מדלן, הנרי. הנרי, מדלן." "ברוכה הבאה לשעות הביקור," אמר הנרי. היה לו קול עמוק - קולה של הסמכות. הוא לבש ז'קט משובץ, שהיה צמוד מדי בבית־השחי, וחולצה לבנה. הבהירות האיומה של החדר הפכה את החלונות, שנמתחו מהרצפה ועד התקרה, למראות, למרות אור היום בחוץ. מדלן ראתה את בבואת הרפאים שלה מתבוננת בבבואת הרפאים של ליאונרד. בחורה סתורת שיער שלא זכתה למבקרים הסתובבה בחדר בחלוק רחצה ומילמלה לעצמה. "נכון שהמקום נחמד?" אמר ליאונרד. "נראה בסדר." "זה בית־חולים ציבורי. מגיעים לפה אנשים שאין להם כסף ללכת למקום כמו סילבֶרלֵייק." "ליאונרד קצת מאוכזב," אמר הנרי, "שלא אישפזו אותו עם דיכאוניים סוג א'." מדלן לא הכירה את הנרי ולא ידעה למה הוא שם. רוח השטות שלו נראתה חסרת רגישות במקרה הטוב, ומרושעת לחלוטין במקרה הרע. אבל היא כנראה לא הפריעה לליאונרד. הוא הקשיב לדבריו של הנרי באדיקות של איש מאמין. זה היה הדבר היחיד שנראה מוזר בו, חוץ מהעובדה שמדי פעם ינק את שפתו העליונה. "צידו השני של התיעוב העצמי הוא שיגעון הגדלות," קבע ליאונרד. "בדיוק," אמר הנרי. "אז אם כבר עוברים התמוטטות עצבים, צריך לעשות את זה כמו רוברט לוֹאֶל." גם הבחירה בביטוי "התמוטטות עצבים" נראתה למדלן לא מושלמת. היא הכעיסה אותה. מצד שני, אולי העובדה שהנרי מפחית בערך מחלתו של ליאונרד מעידה שהיא לא חמורה כל כך. אולי הנרי יודע מה הוא עושה. היא פיללה לעזרה, להנחיה. אבל היא לא הצליחה להתייחס לזה בקלילות. להפך: היא היתה נבוכה להחריד ולא מצאה את המילים הנכונות. מדלן מעולם לא שהתה במחיצתו של אדם שחולה במחלת נפש מזוהה ומוכרת. היתה לה נטייה טבעית להתרחק מאנשים מעורערים. נכון, זאת לא היתה גישה נדיבה במיוחד, אבל היא היתה תו אופי מובהק של בני משפחת האנה, שהיו אנשים חיוביים, מיוחסים ומוגנים, דוגמה ומופת. מדלן לא יכלה להיות מעורערת בנפשה. על הנייר, לפחות. אבל זמן קצר אחרי שמדלן תפסה את בילי ביינברידג' במיטה עם שתי נשים, היא גילתה בתוכה את היכולת לחוות עצב תהומי שמזכיר דיכאון קליני; ובוודאי בשבועות האחרונים, אחרי שהתייפחה בחדרה על הפרידה מליאונרד, השתכרה עד אובדן חושים ונכנסה למיטה עם תרסטן מימז, אחרי שהשליכה את יהבה על התקבלות לתוכנית תואר שני שהיא אפילו לא היתה בטוחה שהיא רוצה ללמוד בה, הבינה מדלן, הלומת האהבה, ההוללות הריקנית והספק העצמי, שהיא ומחלת נפש הן לא בהכרח קטגוריות סותרות. היא נזכרה בשורה מספרו של בארת: "כל אוהב הוא מטורף, חושבים הבריות. אך מי מעלה על דעתו משוגע מאוהב?" "ליאונרד פוחד שישאירו אותו פה לזמן בלתי מוגבל, דבר שלא נראה לי סביר." הנרי שב לדבר. "ליאונרד, אתה בסדר. פשוט תגיד לרופאה את מה שאמרת לי. אתה נמצא פה להשגחה, זה הכול." "הרופאה אמורה להתקשר עוד מעט," עידכן ליאונרד את מדלן. "הפקת מעצמך איזו מחלת נפש קטנה כדי להיכנס למחלקה הזאת ולקבל קצת עזרה," חזר הנרי בשנית. "ועכשיו אתה מרגיש טוב יותר ומוכן לצאת הביתה." ליאונרד רכן קדימה, כולו אוזן. "אני רק רוצה לצאת מפה," הוא אמר. "ביטלו לי שלושה קורסים. אני רק רוצה להשלים אותם ולקבל את התואר." מדלן מעולם לא ראתה את ליאונרד מתנהג יפה כל כך. תלמיד מסור, מטופל למופת. "זה טוב," אמר הנרי. "זה בריא. אתה רוצה לחזור לעצמך." ליאונרד הפנה את מבטו מהנרי למדלן וחזר כמו רובוט, "אני רוצה לחזור לעצמי. אני רוצה לצאת מפה ולהשלים את הקורסים ולקבל את התואר." אחות הציצה בדלת. "ליאונרד? יש לך טלפון מד"ר שיוּ." ליאונרד קם בהתרגשות, כמו לפני ראיון עבודה. "זהו זה." "תגיד לרופאה את מה שאמרת לי," אמר הנרי. כשליאונרד יצא, שניהם שתקו. לבסוף הנרי דיבר. "אני מבין שאת החברה של ליאונרד," אמר. "זה לא כל כך ברור כרגע," ענתה מדלן. "הוא במצב של פוּגָה דיסוציאטיבית." הנרי סובב את האצבע המורה בחלל האוויר. "כמו פזמון שחוזר על עצמו שוב ושוב." "אבל כרגע אמרת לו שהוא בסדר." "זה מה שהוא צריך לשמוע." "אבל אתה לא רופא," היא אמרה. "לא," אמר הנרי. "אבל יש לי תואר ראשון בפסיכולוגיה. מה שאומר שקראתי הרבה פרויד." על פניו עלה חיוך רחב, פלרטטני ומביך של חתול צ'שר. "מאוד שימושי," ענתה מדלן בעוקצנות, "בתקופה הפוסט־פרוידיאנית שבה אנחנו חיים." הנרי ספג את העקיצה בהנאה מסוימת. "אם את כן החברה של ליאונרד," אמר, "או אם את שואפת להיות החברה שלו, או לחזור אליו, אני ממליץ לך לשקול שנית." "מי אתה בכלל?" "סתם מישהו שיודע, מניסיון אישי, כמה מפתה לחשוב שאפשר להציל מישהו בכוח האהבה בלבד." "הייתי מוכנה להישבע שרק עכשיו נפגשנו," אמרה מדלן. "ושאתה לא יודע עלי כלום." הנרי קם. בנימה קצת פגועה, אבל באותו ביטחון עצמי שהפגין קודם, אמר, "אנשים לא מצילים אנשים אחרים. הם מצילים את עצמם." הוא השאיר אותה עם חומר למחשבה. האישה עם השיער הסתור בהתה בטלוויזיה התלויה מעליה, ותוך כדי כך קשרה את רצועת החלוק והתירה אותה שוב ושוב. בחורה שחורה, בת גילה של מדלן פחות או יותר, ישבה ליד שולחן עם זוג אנשים, כנראה הוריה. נראָה שהם מכירים את המקום היטב. כעבור כמה דקות ליאונרד חזר. האישה עם השיער הסתור קראה, "הֵי, ליאונרד, ראית ארוחת צהריים בחוץ?" "לא," אמר ליאונרד. "עוד לא." "מתאים לי ארוחת צהריים." "היא תגיע, בעוד חצי שעה," אמר ליאונרד באדיבות. הוא נראה יותר כמו רופא מאשר כמו חולה. נראָה שהאישה סומכת עליו. היא הינהנה והסתובבה. ליאונרד התיישב בכיסא ורכן קדימה. הוא הקפיץ את הברך. מדלן ניסתה למצוא מה להגיד, אבל כל דבר שעלה בדעתה נשמע תוקפני. כמה זמן אתה כבר פה? למה לא אמרת לי? באמת איבחנו אותך כבר לפני שלוש שנים? למה לא סיפרת לי שאתה לוקח תרופות? איך יכול להיות שהשותפות שלי לדירה ידעו ואני לא?! אבל היא הסתפקה ב"מה אמרה הרופאה?" "היא לא מוכנה לשחרר אותי עדיין," אמר ליאונרד, שעוד עיכל את הבשורה, בקול שלֵו. "בשלב הזה היא עוד לא מוכנה אפילו לדבר על שחרור." "תשתף איתה פעולה. תישאר פה ותנוח. בטח תוכל להשלים פה את החובות שלך לתואר." ליאונרד הסתכל ימינה ושמאלה ודיבר בלחש, כדי שאחרים לא ישמעו. "אין לי הרבה ברירה. כמו שכבר אמרתי, זה בית־חולים ציבורי." "מה זה אומר?" "זה אומר שבעיקר מאביסים פה בתרופות." "אתה לוקח משהו?" הוא היסס לפני שענה. "בעיקר ליתיום. שאני כבר לוקח די הרבה זמן. משנים לי עכשיו את המינון." "וזה עוזר?" "יש קצת תופעות לוואי, אבל כן. בגדול זה עוזר." היה קשה לומר אם זה באמת נכון, או שליאונרד רק רואה מהרהורי ליבו. היה נדמה שהוא מתרכז כל־כולו בפניה של מדלן, כאילו יוכל לחלץ מהן מידע חיוני. בבת אחת הוא פנה הצידה ובחן את בבואתו בחלון. הוא שיפשף את לחייו. "מאפשרים לנו להתגלח רק פעם בשבוע," אמר. "וגם זה בנוכחות סניטר." "למה?" "סכיני גילוח. בגלל זה אני נראה כמו שאני נראה." מדלן העיפה מבט סביב כדי לראות אם מישהו נוגע במישהו. לא. "למה לא התקשרת אלי?" "נפרדנו." "ליאונרד! אם הייתי יודעת שאתה בדיכאון, זה לא היה משנה." "הדיכאון נוצר בגלל הפרידה," אמר ליאונרד. זאת בהחלט היתה בשורה. ואפילו - גם אם זה לא יפה - בשורה טובה מבחינתה. "חיבלתי בקשר שלנו," אמר ליאונרד. "היום, בדיעבד, אני מבין את זה. היום המחשבות שלי קצת יותר צלולות. כשגדלים במשפחה כמו המשפחה שלי, משפחה של אלכוהוליסטים, מתחילים לחשוב שמחלות וחוסר תפקוד הם המצב הטבעי. מחלות וחוסר תפקוד הם המצב הטבעי מבחינתי. מה שלא טבעי זה להרגיש..." הוא נעצר. הוא היטה את ראשו, מיקד את עיניו הכהות בלינוליאום והמשיך: "את זוכרת את היום שאמרת לי שאת אוהבת אותי? זוכרת? את מבינה, את יכולה לעשות דבר כזה כי בבסיס שלך את אדם שפוי, שגדל במשפחה שפויה ואוהבת. את יכולה להסתכן ככה. אבל במשפחה שלי לא היינו אומרים שאנחנו אוהבים אחד את השני. היינו צורחים אחד על השני. אז מה אני עושה כשאת אומרת שאת אוהבת אותי? אני מערער על זה. אני מטיח לך את רולאן בארת בפרצוף והודף את הצהרת האהבה שלך." הדיכאון לא פוגם בהכרח במראה החיצוני. רק תנועות השפתיים של ליאונרד, היניקות והנשיכות שלהן, העידו שהוא נוטל תרופות. "ואז הלכת," הוא המשיך. "עזבת אותי. ובצדק, מדלן." ליאונרד הביט בה עכשיו ביגון. "אני סחורה פגומה," אמר. "מה פתאום." "אחרי שהלכת באותו יום, לא יצאתי מהמיטה במשך שבוע. שכבתי וחשבתי איך חיבלתי בסיכוי הכי טוב שהיה לי אי־פעם להיות מאושר. הסיכוי הכי טוב שהיה לי אי־פעם להיות עם מישהי חכמה, יפה ושפויה. מישהי שמתאימה לי." הוא רכן קדימה ונעץ מבט עז בעיניה של מדלן. "אני מצטער," הוא אמר. "אני מצטער שאני מין בן־אדם שעושה דברים כאלה." "עזוב את זה עכשיו," אמרה מדלן. "עכשיו אתה צריך להתרכז בהתאוששות שלך." ליאונרד מיצמץ מהר שלוש פעמים ברצף. "אני נשאר פה לפחות עוד שבוע," אמר. "אני מפספס את טקס קבלת התואר." "ממילא לא היית הולך." בנקודה הזאת, לראשונה, ליאונרד חייך. "צודקת. איך היה?" "לא יודעת," אמרה מדלן. "זה קורה עכשיו." "ממש עכשיו?" ליאונרד הביט בחלון, כאילו הוא יכול לבדוק את העניין. "ואת מפסידה אותו?" מדלן הינהנה. "עבר לי החשק." האישה בחלוק הרחצה, שעד כה הסתובבה בחדר בעצלתיים, התבייתה עכשיו עליהם. ליאונרד מילמל מתחת לשפם, "תיזהרי ממנה. זאת יכולה להתנפל עלייך בשנייה." האישה דידתה בכיוונם ונעצרה. היא כופפה ברכיים ובחנה את מדלן בעיון. "מה את?" שאלה. "מה אני?" "מאיפה המשפחה שלך?" "מאנגליה," אמרה מדלן. "במקור." "את דומה לקנדיס ברגן." היא הסתובבה בחדות אל ליאונרד וחייכה חיוך רחב. "ואתה 007!" "שון קונרי," אמר ליאונרד. "זה אני." "אתה נראה כמו 007 על הקרשים!" אמרה האישה. היתה בקולה נימה של כעס. ליתר ביטחון, ליאונרד ומדלן לא אמרו דבר וחיכו שהיא תלך משם. בעיני מדלן, האישה בחלוק הרחצה היתה שייכת לפה, אבל ליאונרד לא. הוא היה פה רק בגלל האינטנסיביות שלו. אילו ידעה מראש על המאניה־דפרסיה, על המשפחה הדפוקה, על הטיפולים הפסיכולוגיים, מדלן בחיים לא היתה מרשה לעצמה להיות כרוכה אחריו. אבל עכשיו, כשכבר היתה כרוכה אחריו, היא לא הצטערה על זה. די היה בעוצמת הרגשות שחשה להצדיק הכול. "מה עם פילגרים לייק?" שאלה. "לא יודע." ליאונרד הניע את ראשו מצד לצד. "הם יודעים?" "לא נראה לי." "זה מתחיל רק בספטמבר," אמרה מדלן. "זה עוד המון זמן." הטלוויזיה ליהגה על הוָוים והשרשראות שהחזיקו אותה. ליאונרד ינק את השפה העליונה בצורה המוזרה שהוא סיגל לעצמו. מדלן אחזה בידו. "אני עדיין אבוא איתך, אם אתה רוצה," אמרה. "באמת?" "אתה יכול להשלים את החובות שלך לתואר פה. אנחנו יכולים להישאר בפרובידנס בקיץ ולעבור לשם בספטמבר." ליאונרד החריש. הוא עיכל את דבריה. מדלן שאלה, "נראה לך שאתה יכול לעמוד בזה? או שעדיף שפשוט תנוח קצת?" "נראה לי שאני יכול לעמוד בזה," אמר ליאונרד. "אני רוצה לחזור לתפקד." הם התבוננו זה בזה בדממה. ליאונרד רכן לעברה. "לאחר הווידוי הראשון," הוא ציטט את בארת בעל־פה, "'אני אוהב אותך' אין לו עוד כל משמעות." מדלן הזעיפה פנים. "אתה שוב מתחיל עם זה?" "לא, אבל... תחשבי על זה. זה אומר שלווידוי הראשון יש משמעות." עיניה של מדלן אורו. "אז אני אֶת שלי כבר עשיתי, כנראה," אמרה. "אני עוד לא," אמר ליאונרד, בעודו אוחז בידה. "אני עוד לא." החג יום פטריק הקדוש (St. Patrick's Day) מצוין ב-17 במרץ, ואילו יום הזיכרון (Memorial Day) מצוין ביום ב' האחרון בחודש מאי. [ההערות המופיעות בספר הן הערות המתרגמים] ∗ובעברית: "סיכוי", "נדיב", "תקווה" ו"פגישה" בהתאמה. ∗בצרפתית Barthes, שם שדוברי אנגלית עלולים לבטא בטעות "בארתֶז". ∗באנגלית: "The Sorrows of Young Werther" ו"A Sorrow Beyond Dreams" בהתאמה. הציטוטים מתוך דרידה מבוססים על תרגומו של משה רון ל'על הגרמטולוגיה', תרגום שצפוי לראות אור בהוצאת רסלינג. הציטוטים מתוך בארת (לרבות הציטטה של פרנסואה דה לה רוֹשפוּקוֹ המופיעה כאפיגרף בראשית הספר) לקוחים מתוך: רולאן בארת, 'שיח אהבה', תרגום: אביבה ברק, הוצאת שוקן, 1981. © כל הזכויות שמורות להוצאת שוקן. Till, כלומר "עד ש...". ∗מתוך: ג'יימס ג'ויס, 'יוליסס', תרגום: יעל רנן, הוצאת מחברות לספרות, 1999. מתוך: ויליאם ג'יימס, 'החוויה הדתית לסוגיה: מחקר בטבע האדם', תרגום: יעקב קובליביץ, הוצאת מוסד ביאליק, תשכ"ט-1969. "Pearl", פואמה מאת משורר אלמוני מימי הביניים. כובע מחודד של ליצן שהיו חובשים לתלמיד גרוע בתור עונש משפיל. ∗Gaudeamus igitur, "הבה נגילה" בלטינית, שמו של מזמור אקדמי מסורתי.