0
0 הצבעות
1

עלילת הנישואים

ג'פרי יוג'נידיס

 44.00

תקציר

שנות השמונים המוקדמות. ארצות־הברית שרויה במיתון, ולסטודנטים באוניברסיטת בראון לא בוער שהחיים כבר יתחילו. מדלן, סטודנטית נלהבת לספרות אנגלית, משתתפת בסמינר בשם “עלילות הנישואים” העוסק ברומנים נבחרים מהמאה ה-19.

לדידו של המרצה הקשיש והיבשושי המעביר את הסמינר, ז’אנר הרומן מת. הוא הגיע לשיאו בימים שבהם ההצלחה בחיים הייתה תלויה בנישואים, והנישואים היו תלויים בכסף. השוויון בין המינים אולי הועיל לאישה, אבל הזיק לרומן, ואילו הגירושין סתמו עליו את הגולל באופן סופי, שכן מה זה משנה עם מי הגיבורה מתחתנת אם היא יכולה לפרק את התא המשפחתי בכל עת?

כיאה לתקופה, בקמפוס נשמעים להג ופטפטת פוסט־מודרניסטיים. מדלן, שמודה כי לא תמיד היא מבינה את הטיעונים האופנתיים האלו לעומקם, מעדיפה להתעמק באופן אקדמי בעזרת רשימת הקריאה של הסמינר במוטיבציה עתיקת היומין של הלב. אלא שהחיים האמיתיים, בדמותם של שני גברים שונים בתכלית, תובעים ממנה את מלוא תשומת הלב. היא מתאהבת בעוצמה הרסנית בליאונרד בנקהד, מדען מבריק, מתבודד וכריזמטי, ובמקביל מנסה להתנתק מ”הידיד” המבולבל שלה, מיטשל גרמטיקוס, עילוי בלימודי תיאולוגיה שיוצא לחיפוש אחר האמת הרוחנית בחייו, אבל למעשה משוכנע רק בדבר אחד: שהוא ומדלן נועדו זה לזו. במהלך השנה הראשונה לאחר תום הלימודים, שלושתם יצטרכו להעריך מחדש את מה שלמדו בקולג’ ולברר איך תסתיים “עלילת הנישואים” הפרטית שלהם.

ג’פרי יוג’נידיס מפליא לתאר באופן חי ושובה לב את תקופת הנעורים המאוחרים על חיבוטי הנפש, המורכבות והעקשנות חסרת הפשר המתלווה אליהם, עד שלפעמים נדמה לקורא כי זהו יומנו האינטימי. עלילת הנישואים, ספרו השלישי של יוג’נידיס, זכה לביקורות מהללות. הוא נבחר לספר הטוב ביותר שראה אור במהלך שנת 2011 על ידי איגוד הספריות האמריקאי, ולאחד הספרים הטובים ביותר לשנה זו על ידי ה’ניו יורק טיימס’, ה’פבלישרס ויקלי’, ה’קירקוס’, ה’טלגרף’ ו’אמזון’. ספרו הקודם של יוג’נידיס, ‘מידלסקס’, ראה אור בעברית בהוצאת מודן וזכה לאהבת הקהל והביקורת.

קוראים כותבים (1)

  1. נטעלי

    עלילת הנישואים

    מעתיקה מביקורת שכתבתי במקום אחר: קצת קשה לי לכתוב ביקורת על הספר הזה מכמה סיבות: 1. עבר הרבה זמן מאז שקראתי אותו 2. גם כשסיימתי אותו לא ממש הצלחתי לגבש החלטה לגביו 3. אני חושבת שאני נמנית על קהל הקוראים הטבעי של הספר הזה ולכן הדעה שלי מלכתחילה סלחנית יותר מזו של הקורא הממוצע (קרי: אני (עדיין) סטודנטית לספרות, חובבת ארה”ב/ אמריקנה, סאקרית של סיפורי אהבות מוחמצות וכן – אני לגמרי אוהבת שהספרות שלי מתובלת באנקדוטות פסאודו-אינלקטואליות ובמקרה הזה – הרבה רולאן בארת’). בהקשר של בארת’, אני גם מאלה שרצו לקנות את “שיח אהבה” שלו בעקבות קריאת הספר הזה – נו טוב, וגם בגלל שהמרצה שלי באוניברסיטה היה מתמוגג מבארת’ ללא הרף.

    אז מה אני כן יכולה להגיד על הספר הזה?
    שהוא קריא מאוד, שבסה”כ נהניתי מהקריאה (כשאני מאוד לא נהנית אני לא חוזרת לקרוא בספר ולא משנה כמה עמודים עוד נשארו לי לסוף – פעם כבר נטשתי ספר בעשרים העמודים האחרונים או משהו כזה – את הספר הזה סיימתי ואפילו די בכייף, הרגשתי שאני מעוניינת להמשיך הלאה אם כי לקראת הסוף חשתי טיפה האטה), שאם אתם רואים את עצמכם הקהל הטבעי של הספר הזה (ר’ סעיף 3 לעיל) ו/או אם אתם בתחילת שנות ה-20 לחייכם (סטודנטים שמוצאים עצמם חצויים בין שני אהובים, מסעיר ובעייתי מול יציב ובטוח שלא כ”כ מעורר תשוקה) ואם גב העטיפה מסקרן אתכם – אל תתנו לביקורות פושרות על הספר הזה לרפות את ידיכם וקראו אותו. יוג’ינדיס הוא סופר טוב גם בספרים הפחות טובים שלו באופן יחסי (כמו זה) ולפרקים (גם בתוך ספר זה) הוא אפילו טוב מאוד – מספיק שאני מחייכת פה ושם חיוכי הזדהות או עוצרת לחשוב במהלך קריאה כדי להגיד לעצמי – וואלה, לא בזבזתי פה את זמן הקריאה היקר שלי.
    ולמרות זאת, אפשר היה יותר מזה – להעז יותר, להביא איזה שהם פיתוחי עלילה שיבטיחו שהספר יישאר בזכרוני כי עובדה שעכשיו אני לא זוכרת כלום ממנו חוץ מזה שנהניתי מהאזכורים של “שיח אהבה”/ בארת ובבעיקר מהחלק שבו הדוברת היא מדלן – בגלל הדמיון בינינו? :).
    ואפשר היה גם פחות (כלומר, לקצר במעט את הספר – “להדק” אותו כמו שאומרים האנינים).

    אבל בסך הכל, באמת בסך הכל הוא ספר נחמד עד טוב.

    ולכן, אני לא ממליצה לוותר עליו אבל גם ממש לא חושבת שהכרחי לקרוא אותו. נסגור על נחמד פלוס.