דברים אחדים
מדי פעם, בחדר עמוס ארונות ספרים, מול שולחן העבודה הרחב של אבי, ישבתי אני על מדרגות סולם העץ המיוחד שצבעו חום כהה, ישבתי על המדרגה התחתונה, מנענעת עגלת בובות, בובות יפות שהיו לי בחדר הילדים שלי, חדר שנמצא בצדו הרחוק של הבית. זיכרון מעורפל מגיח מבין הווילאות הכבדים שהטילו עליו גלי גלגולי הילדות הראשונים, זיכרון שאושר בדבריו המעטים של אבא על ביתנו וחיינו בעיר בה היה רב ראשי עד פרוץ מלחמת העולם השנייה.
במסע מלא צמרמורות ומכאובים לפולין, בשנת 1983, נסעתי בחיל וברעדה, להתבונן בבית בקאטוביץ, לנסות להרגיש את עוצמת החיים היהודיים ששרתה בו, מבעד דמעותי, דמיוני והתרגשותי. שם שִחזרתי על־פי קטעי דברים שסופרו מפי הורי, איך היה הבית. בחדר הספרייה של אבא קיים חלון הפונה לחצר. אבא תמיד נהג לומר לי: בשעה שאת כותבת, שבי זקוף, שימי לב שהאור יבוא מצד שמאל. דמיינתי את מראה הריהוט היפה של החדר והספרים המסודרים בו גבוה עד לתקרה. סיפר מי שסיפר, שבדרך לא דרך, בשבועות הראשונים של המלחמה, הושמו הספרים בארגזים למשמרת בבית־הקברות היהודי של קהילת קאטוביץ, עד יעבור זעם...
פתגם לטיני אומר: "omnia mea mecum porto" (קיקרו), כלומר כל מה שהוא שלי נישא עמי. ילדה הייתי בבית־הספר היסודי 'אחדות' בקרית מוצקין, כשהתבקשתי על־ידי אמא לסדר כמה שורות ספרים במדפים. כשאבא חזר הביתה מצא שעשיתי בספרים סדר חדש: סידרתי אותם לפי הגודל. אפשר שזו הייתה התחלת התעניינותי בספריות, בספריית בית־הספר, בספרייה הציבורית בקרית מוצקין ובספריות בחיפה. בעת לימודי באוניברסיטה העברית בירושלים נפתח לפני עולמו של בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי. שם גם חקרתי באוצרות הספרייה בעת לימודי בבית־הספר לספרנות. עבודה ראשונה שקיבלתי, פרס על לימודים, הייתה בספרייה הסמינריונית להיסטוריה, ואחריה עבדתי בספרייה של 'יד ושם' ובמדור הביבליוגרפיה שם.
בתום לימודי בירושלים קיבלתי משרת ניהול מחלקת הרכישה של הספרייה של אוניברסיטת תל אביב, עד נסיעתנו לאוניברסיטת קמברידג' באנגליה.
אחרי קבלת תואר דוקטור בקמברידג', בחרתי בהוראה, והמפגשים שלי עם ספריות הלכו ותכפו. שבתי שוב לספריית הוואתיקן. הכרתי ברומא כמה ספריות: קאזאנאטנסה, אנג'ליקה, הרציאנה, ספריות יהודיות ואת ספרייתה הלאומית. בספריות אלה שהיתי גם בשנות ההוראה שלי באוניברסיטאות פירנצה, בולוניה ופיזה.
בפירנצה חזרתי פעמים רבות לספריות לאורנציאנה, ריקארדיאנה ומרוצ'ליאנה ולספרייה הלאומית. נסעתי להכיר את כתבי־היד היהודיים בפארמה, במילנו, ואת עושרה של הספרייה בוונציה. בכל הזדמנות שנקרתה ביקרתי בספרייה הגדולה של ציריך, ובאנגליה, קודם כול ב'אלמה מאטר' שלי בקמברידג' ובאוקספורד ובלונדון. הכרתי מקרוב ספריות בניו־יורק, בשנת השבתון באוניברסיטת פרינסטון, ולאחרונה באוניברסיטת טורונטו. חיפשתי בספריות בקופנהגן, באמסטרדם ובברלין עושר עצום של עולמות רוח רחבי ידיים. עושר הנושם את ניחוח דפי הגניזה וניחוח העתיקות וניחוח הזמנים החדשים, תהלוכה מופלאה ומקסימה. אני מוכנה ומזומנה להתחיל את המסעות הללו מחדש. בתל אביב אני נהנית, גם היום, לקבוע עתים ללימוד ולמחקר בספריית הרמב"ם, המשופעת באוצרות חכמת ישראל מכל הדורות.
כל ספרייה ותולדות חייה, תולדות זיכרונותיה, ומזכרותיה, כל ספרייה והאווירה המיוחדת לה ולאופיה. טעמתי מיינן, לגמתי בשקיקות מאוצרותיהן, מהארכיונים ומהגנזכים. תמיד אני מעדיפה ספרים של ממש, להחזיק בהם, לדפדף בהם ולחוש אותם. מימד המחשבים רחב ועצום בחשיבותו ובנצורותיו, אבל רק מפגש ישיר עם ספר עונה על אהבת הספרים שלי.
בהקדמתו לספרו "בית מרדכי, שו"ת ומחקרים בהלכה", מספר אבא בתמימות, שערב מלחמת העולם השנייה הוא שלח למשמרת את כתבי־היד שלו לאביו, מנחם נחום ז"ל, שגר בפולין בעיר סוקאל. מעולם לא שוחח עמי על כך. היה לו חלום לשוב ולהתחבר עם כתבי היד, אך גם הוא עבר.
מצאתי ב"ספר סוקאל" פרטים מעניינים שאבא כתב על אודות סבי נחום ז"ל ועל אודות הקהילה היהודית של סוקאל.
האם הכוכבים רימו אותנו? אפיזודה קטנה – אבא וביאליק. בדרכו לטיפול רפואי בווינה, שהה חיים נחמן ביאליק כמה שעות בתחנת הרכבת בקאטוביץ. הוא ביקש להיפגש עם אבי בתחנה עצמה, הוא רצה להישאר בעילום שם ולא לשוחח עם אנשי הקהילה בקאטוביץ. אבא נהג לספר שביאליק דיבר איתו על החינוך היהודי, על הצורך לחזור אל ה'חדר', וביידיש: צוריק אריין אין חדר. הם בוודאי דיברו עברית, עברית מתובלת אהבת ארץ ישראל. האם הכוכבים רימו אותנו?
אשוב לעולמות הספריות שהיו לי אבני דרך ליסודות של שיח ושיג במסעי האקדמיים. חוויות שחוויתי בספריות, מפגשים ותכנים מתכנסים לעולם ומלואו של עומקים, הפתעות, אכזבות, התפעלות, התלהבות, ים רחב ידיים של החיים.
דרך־כלל, הכתיבה המחקרית שלי קושרת אותי רגשית אל הנושא ואל הדברים הסובבים אותו. כתיבה מחקרית באופיה מבוססת על דיוק, שיטתיות, בהירות, היגיון, כל אלה תוך חיפוש מתמיד באוצרות שנשארו כתובים דורי דורות. את האוצרות האלה קיבלנו כפיקדון ועלינו לקבלם כפי שהם. גם אם הם חסרים, גם אם הם מקוטעים, גם אם הם לא ברורים לנו; כך הם. זוהי השלמות שלהם, המקורות הכתובים כפי שהם. הללו, שנשמרו במזלם הטוב, הם חלק מצרור החיים של כל אותן נפשות של בני־אדם שהשכילו לבטא את דעתם, מחשבותיהם, ידיעותיהם ורגשותיהם. מכאן שמי שעוסק בהווה בטקסטים הללו נדרש לדייק ולהביא דברים בשם אומרם.
נכון הוא, שאף פעם אי־אפשר להגיע לשלמות בידיעה, בהבנה ובהסקת מסקנות. נפלא לחוש שאנו מעבירים למי שמתעניין בתרבות העם היהודי את המשך החיפוש והרגשת הנועם במהלכי הדרכים הנסתרות המובילות את בני־האדם אל המקורות. למעשה, "עשות ספרים הרבה" הוא, לעתים, טוב.
אולי אין בכתיבה מחקרית מוקדם או מאוחר במעגל הנושאים. שמחה הייתי לראות מחדש את העבודות הסמינריוניות שלי באוניברסיטה העברית, על אודות צפחת המים בארכיאולוגיה של ארץ ישראל, על עליית הגג בתנ"ך אצל נחמן אביגד, על משה מקייב ופירושו לתורה לפי כתב־יד אוקספורד. מה כתבתי בכל אלה? היכן מצויים קטעי המיקרופילמים שהיו מצויים בידי מספריית ריקארדיאנה בפירנצה ומספריית הלאורנציאנה בפיאצה סאן לורנצו, הם נשארים אי־שם בזיכרון יחד עם קולות הפעמונים הפיורנטיניים.
שנים אחר־כך, בזמן שהותנו בקמברידג', ישבתי בדחילו ורחימו, באולם כתבי־היד והגניזה הקאהירית. שם זכיתי בשעות התעלות והתרגשות בעת שנגעתי בדפים עצמם, באלה שדהו בנסיבות הזמן, בקטעים מקוטעים של תעודות חיים של הקהילה היהודית במצרים משך כאלף שנים. כך הגעתי, מתוך חיפוש והיכרות עם מאות קטעים, אל תרגילי הילדים הלומדים כתיבה עברית, אל תפילת השערים אשר בירושלים, תפילה שהיכרותי עמה כמו קירבה לתחושתי את הכותב אותה, ובינו לבין דורנו מתקיים דיאלוג היסטורי של מאות שנים. החזקתי בידי את שנים־עשר הדפים המעניינים כל־כך של פירושו של יהודה בן שמריה לתורה, פרשן שהיה, על־פי עדותו, תלמידו של המהר"ם מרוטנבורג. ועיינתי במכתבים, בתעודות רבות, בפיוטים, בפיוטים רבי העמקות והיופי של רבנו סעדיה גאון.
אפשר שעל הגניזה שמעתי דרך אגב בהיותי בבית־הספר התיכון בכיתה י', כאשר מורי, רפאל ארונשטיין, ביקש ממני לכתוב עבודה על ספר בן־סירא. זו הייתה עבודה מחוץ לתוכנית הלימודים הרגילה, וזו הייתה היכרותי הראשונה עם תוכניהם של הספרים החיצוניים. עבודה סמינריונית ראשונה עשיתי בהדרכתו של פרופ' ישראל היילפרין, בחוג להיסטוריה של עם ישראל, ששם לפני כתב־יד במיקרופילם השמור בספריית הבודליאנה באוקספורד. תוכנו של כתב־היד הוא הפירוש הנזכר של רבי משה מקייב שחי במאה ה־12. באותם ימים נפתחה בפני הדרך לעולם כתבי־היד היהודיים הנשמרים בספריות הרבות באירופה, ובמידה מסוימת בניו־יורק. הלימודים שלי בהיסטוריה של עם ישראל בעת העתיקה, בימי־הביניים ובעת החדשה, ובנושאים שונים בארכיאולוגיה של ארץ ישראל, מלאו ופיתחו את סקרנותי שהייתה מוטבעת בי כנראה כבר בבית־הספר היסודי ואחר כך בבית־הספר התיכון. בחוג לארכיאולוגיה כתבתי עבודות סמינריוניות על נושאים שבחרתי, כמו על כהונה ומלוכה בתקופת הבית הראשון אצל פרופ' בנימין מזר, ובחוג להיסטוריה של עם ישראל על הספר "תרומת הדשן" לר' ישראל איסרלין אצל פרופ' יצחק בער. אצל פרופ' ישראל היילפרין כתבתי על אישיותו של נתן בירנבוים שהנהיג את המונח 'ציונות' בתולדות עם ישראל. בתחום הלימודים בהיסטוריה כללית כתבתי על אוגוסטינוס הקדוש אצל פרופ' חיים וירשובסקי, ובהדרכתו של פרופ' יהושע פראוור עסקתי בנושא מסעי הצלב. בלימודי יסוד הצטיינתי במיוחד במוסיקה אצל יוסף טל. בקורס מיוחד בתחום הארכיונאות הכרתי מקרוב את עולם כתבי־היד הלטיניים של ימי־הביניים, וכפרס על לימודי בהיסטוריה של עם ישראל נשלחתי כסטודנטית מתחילה, עם משלחת מורים וחוקרים, לאיטליה לעבוד שם בארכיונים יהודיים. אז נתגלתה איטליה בפני, קמעה קמעה, ושבתה אותי לתמיד.
איטליה הייתה עבורי פרשת דרכים של מפגש תרבות, אמנות, התעלות, חיוּת יצירתית, באר מים חיים של התלהבות גוברת והולכת, וכל אלה מעורבים בפנים הססגוניות של המסורות העבריות יהודיות העתיקות וההוֹווֹת. התרגשויות עמוקות, רוחניות וגשמיות, דקויות אינטואיטיביות, כל אלה חשתי והרגשתי בעבודת יום יום בספריות השונות שנהגתי לבוא בצל קורתן. וכל אלה אין להם שיעור, וכל אלה הם שעות וימים שיש לחזור אליהם כמו אל גלגל מחזור החיים, שוב ושוב.
אני רושמת, כותבת את כל הפרטים האלה שנראו לי שוליים בשעתם. אבל לא כך היה. היו אלה למעשה אבני הדרך שלי בכל יסודות השיח והשיג במסעי האקדמיים. חוויות שחוויתי בספריות, המפגשים והתכנים, הם פרק מעניין בפני עצמו, ואין לנתק אותם מן החיפושים, האכזבות וההפתעות בעולמות הספרים. אין לחוויות אלו תחליף.
אביא דוגמא אחת. באחד הימים, כשעברתי כדרכי מדי פעם על מדפי הספרים במחסן הספרייה של אוניברסיטת בר אילן, בה לימדתי ובניתי את המחלקה למדעי הספרנות ולביבליוגרפיה, שמתי לב לרשום על גב ספר אחד שלא שמעתי עליו: תולדות גדולי ישראל וגאוני איטליה, שחיבר הרב מרדכי שמואל גירונדי בפדובה. הספר הזה ממש כמו בא לקראתי מתוך המדף. נגיעה זו בספרו של גירונדי הובילה אותי הרחק לפדובה שבאיטליה, כדי לבדוק שם חומר ארכיוני. ביום תשעה באב לוהט הגעתי לבית הקהילה היהודית. ביקשתי מרב הקהילה להראות לי את פנקסי הקהילה מהמאה התשע־עשרה. מצאתי שם העתקה מן המצבה של הרב מרדכי שמואל גירונדי. הרב אקילה שמעון ויטרבו, ברוב נדיבותו, הלך איתי לבית־העלמין הישן באותו יום צום לוהט, בתוך שדה קוצים דוקרניים. מצאנו את המקום. לידו ממש היה בור גדול שנפער שם בתקופת מלחמת העולם השנייה. המצבה של מ.ש. גירונדי וזו של בנו נשארו שלמות. בשנה שבה הייתה לי שנת שבתון נסעתי ללונדון ושם מצאתי חומר עשיר ומעניין המהווה חלק מספרייתו הפרטית של גירונדי, ובפרט את כתבי־היד שלו.
צילום הכתובה שעליה חתם הרב שמואל מרדכי גירונדי, שצילמתי בתערוכה בפדובה, מעטר את ספרי זה.
נראה לי שכמה מתלמידי באוניברסיטה בארץ ובחוץ לארץ קיבלו ממני את התלהבותי נוכח ספרים עתיקים וכתבי־יד. מדי פעם אני מצטטת בשמו של יהודה אבן תיבון את דבריו בצוואתו לבנו, שטוב מאוד לשקוע בעולם הספרים והלימוד. והוא גם כתב לבנו: "כבדתיך בהרבות לך ספרים", שאין לו עתה צורך לשואלם. ועוד ציווה בצוואתו לפקוד את ספריו העבריים בכל ראש חודש.
ספריית אבי, הרב ד"ר מרדכי פוגלמן זצ"ל, מקור מעוזו הרוחני היהודי העמוק, העברתי, כמו שהיא, כולל שולחן עבודתו ורהיטי חדר עבודתו, לאולם הנאה שבקומה העליונה בבית־הכנסת 'אהבת אחים' בשכונת בבלי, תל אביב. ספריית 'בית מרדכי ובלה', המוקדשת לזיכרון יהדות אירופה שאבדה בשואת השואות, פתוחה לכל הציבור המקומי, לעיון, למחשבה וללימוד החוויה של העולם הרוחני היהודי.
בספרי זה אני מביאה לפרסום מחקרים שהתפרסמו ושלא התפרסמו עדיין בתחום מדעי היהדות.
היופי במדעי הרוח טמון גם בגמישות המחשבה, הרעיונות, ההשקפות, המעגלים, קרני אור הידע והדמיון – עולם שמתבסס על עובדות ומציאות היסטורית קיימת, אבל נתון לדרכים רבות של הסברים, הבהרות והבנות.
כתב־יד עברי
בואתיקן, בלב ליבה
של הספריה
קרוב לפרסקו יום הדין
הגדול והנורא
כתב־יד עברי
וסימנו אחד שבע אחד
בו אהבתי למצוא
"אין לקדוש ברוך הוא בעולמו
אלא דלת אמות של הלכה".
ראיתי היכלו של עולם:
"העולם השני הוא
העולם התיכון
שם נשמות צרורות
בלא גופות".
פעם, כאשר הייתי שם
לראשונה, קושרים היו
את כתבי היד בשרשרת
ברזל. מאז
האני שלי קשור בנפשם.
בין רומא לירושלים
ירושלים, ט"ז באלול תשס"ו
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.