על אסטרטגיית על

פרק 1: צליחת ההלספונטוס

השנה היא 480 לפנה"ס. המקום הוא אבּידוֹס — עיר בצד האסייתי של ההֵלֶספּוֹנטוֹס (דרדנלים), מקום שבו רוחב המצר הוא קצת פחות משני קילומטרים — והסצנה מתאימה לסרט מימי הזוהר של הוליווד: קסֶרקסֶס, מלך־המלכים של פרס, מתיישב על כס מוגבה בראשו של מצוק שאפשר להשקיף ממנו על צבא המונה לדברי ההיסטוריון הרודוטוס יותר ממיליון וחצי רגלים. גם אם היה המספר עשירית מזה, מה שסביר יותר, הוא היה קרוב למספר החיילים שאייזנהאואר פיקד עליהם ביום הפלישה לנורמנדי ב־1944. בהלספונטוס אין עכשיו גשר,א אבל לקסרקסס היו שניים: אחד מהם נשען על 360 ספינות קשורות זו לזו, האחר על 314 ספינות, ושניהם היו מעוקלים באופן שנועד להבטיח שיעמדו ברוחות ובזרמים. כי אחרי שגשר קודם התפרק בסערה, המלך הזועם ערף את ראשיהם של הבנאים והורה להצליף במים עצמם ולצרוב בהם אות קלון. אי־שם על הקרקעית מונחים מן הסתם עד היום כבלי הברזל שהוא השליך לשם ליתר ביטחון.

אבל באותו היום המים שקטים וקסרקסס מרוצה — וכך זה נמשך עד שהוא פורץ לפתע בבכי. דודו ויועצו אַרטבָּנוֹס שואל לסיבת הבכי. המלך משיב שהנה נמצאים פה אלפי־אלפים, ואף אחד מהם לא יהיה בחיים בעוד מאה שנים. כדי לנחם את אדונו, ארטבנוס מזכיר לו את כל הפורענויות שעלולות להפוך את החיים לעינוי ואת המוות להקלה. קסרקסס מסכים איתו, אבל מיד לאחר מכן דורש לשמוע את האמת: האם ארטבנוס היה תומך במשימה שלפניהם — פלישה פרסית שנייה ליוון בתוך עשר שנים — לולא חלמו שניהם אותו חלום מפחיד? עכשיו ארטבנוס הוא שמצטמרר ומודה: "גם עכשיו אני מלא פחד."

קסרקסס חלם את חלומו פעמיים. זה קרה לאחר שארטבנוס שכנע אותו שלא לנקום ביוונים על ההשפלה שספג אביו דרייווש מידיהם בקרב מרתון עשר שנים לפני כן. בסצנה שכמו חזתה את "המלט" — אלפיים שנה בעתיד — הופיעה רוח רפאים אפופת הוד מלכות לפני המלך והציבה לו אולטימטום: "אם לא תצא מיד למלחמה, זה יהיה חלקך: כמו שעלית בזמן קצר לגדולה ולעוצמה, כך תרד מגדולתך בתוך זמן קצר." תחילה לגלג ארטבנוס על החלום, אלא שאז כפה עליו קסרקסס להחליף איתו בגדים ולישון במיטה המלכותית. ואכן, הרוח הופיעה שוב, והפחידה את ארטבנוס כל כך שהוא התעורר בצעקות, ומיד לאחר מכן שינה את עמדתו ותמך בפלישה נוספת. קסרקסס נתן את הפקודות, והכוח האדיר התכנס בעיר סַרדיס, הקריב אלף עֶגלוֹת בחורבות טרויה, הגיע להלספונטוס ומצא שהגשרים מוכנים. ואז, כשאנשיו מתכוננים לחצות את הגשרים, מעניק המלך לדודו הזדמנות אחרונה להביע כל הסתייגות שאולי עדיין היתה לו.

ארטבנוס, למרות חלום הביעותים, אינו מתאפק. האויבים שיתייצבו מולך, הוא מזהיר את קסרקסס, יהיו לא רק היוונים, שהם לוחמים עזי רוח בזכות עצמם, אלא גם היבשה והים. במסעו סביב הים האגאי המלך ייאלץ לחצות שטחים שאינם יכולים לכלכל צבא גדול כל כך. לא יהיו די נמלים לספק מחסה לאוניות במקרה של סערות. תשישות ואפילו רעב עלולים להכות בצבא עוד לפני הקרב הראשון. המנהיג השקול, הוא מוסיף ואומר, "חששן במתן עצה וחושב על כל משגה אפשרי, ואילו בפעולה הוא נועז." קסרקסס מקשיב בסבלנות, אבל מתנגד בנימוק ש"אם בכל תוכנית מבצעים תרצה לקחת בחשבון כל אפשרות ללא הבדל, לעולם לא תעשה כלום. מוטב למי שמעז הכול לסבול את מחצית האסונות מאשר לחשוש מראש מפני הכול ולא לסבול לעולם [...] מימוש מטרות גדולות דורש סיכונים גדולים."

ובכך זה מסתיים. קסרקסס שולח את ארטבנוס לעיר שוּשָן, לנהל ממנה את האימפריה הקיימת, ואילו הוא עצמו פונה לפעול להכפלתה. הוא מתפלל לשמש שתעניק לו כוח לכבוש לא רק את יוון אלא את כל אירופה. הוא מצווה לפזר ענפי הדס לפני הגשרים ומורה לכוהניו לשרוף קטורת. וכדי לרצות את ההלספונטוס הוא שופך למים יין נסך ואחריו גם את גביע הזהב שהכיל את הנסך ואחריו את קדרת הזהב שבה עורבב הנסך ואחריה גם חרב. הטקס מסלק את המכשולים ומפנה את הדרך לצליחה, שנמשכת שבעה ימים ושבעה לילות. ברגע שקסרקסס עצמו מגיע אל חופי אירופה, נשמע עובר אורח תמים שואל: למה זאוס התחפש למלך פרס והביא איתו את כל בני האדם בעולם? האם לא היה ביכולתו של האל להחריב את יוון בעצמו?1

I

אלפיים ארבע מאות ותשע־עשרה שנים אחר כך עשה לו מרצה אחד באוקספורד אתנחתא מהנחיית תלמידים והלך למסיבה. ישעיה ברלין, בן שלושים באותה עת, נולד בריגה, גדל בסנקט פטרבורג, היה עד למהפכה הבולשוויקית כילד בן שמונה, ואז היגר עם משפחתו לאנגליה ושם עשה חיל. הוא רכש את השפה, אם כי לא נפטר מעולם מהמבטא הזר, נחל הצלחה מרשימה בבחינות באוקספורד והיה ליהודי הראשון שהתמנה לחבר בהנהלה של אוֹל סוֹלס קוֹלג'. ב־1939 הוא הורה פילוסופיה בניו קולג' (שנוסד ב־1379), פיתח רתיעה מפני פוזיטיביזם לוגי (אין כל משמעות למשהו בלי אימות שניתן לשחזור) ונהנה מאוד מהחיים.

ברלין, איש שיחה מבריק וצמא לרעיונות, נהנה מהזדמנויות לבלוט ולספוג עוד ועוד. באותה מסיבה — התאריך המדויק אינו ידוע — הוא נתקל בג'וליאן אדוארד ג'ורג' אַסקווית', הרוזן השני של אוקספורד ושל אסקווית', שסיים אז תואר בלימודים קלאסיים בבּליוֹל קולג'. לורד אוקספורד נתקל בשורה מסקרנת אצל המשורר היווני אַרכילוֹכוֹס מפּארוֹס. ברלין זכר אותה: "השועל יודע דברים רבים, אבל הקיפוד יודע דבר אחד גדול."2

מכיוון שהקטע שרד כפרגמנט, ההקשר שלו אבד מזמן. אבל המלומד ההומניסט אֶרַסמוּס מרוטרדם השתעשע בו,3 וברלין לא התאפק ועשה כמותו. האם אפשר לראות באִמרה של ארכילוכוס סכמה למיונם של אנשי רוח דגולים? אם כן, אפלטון, דנטה, דוסטויבסקי, ניטשה ופרוסט היו קיפודים. אריסטו, שייקספיר, גתה, פושקין וג'ויס היו בבירור שועלים. וכמוהם היה ברלין, שפקפק ברוב הדברים הגדולים — כמו פוזיטיביזם לוגי — אבל הרגיש נוח לחלוטין עם דברים קטנים.4 ברלין, שמלחמת העולם השנייה הסיטה אותו ממסלולו, לא חזר אל ההולכים על ארבע עד 1951, ואז ניצל אותם כמסגרת למסה שעסקה בהשקפתו של טולסטוי על ההיסטוריה. המסה הופיעה שנתיים לאחר מכן בספר דק, "הקיפוד והשועל".

קיפודים, הסביר ברלין, מקשרים כל דבר לחזון מרכזי יחיד, וכל מה שהם אומרים ועושים מקבל משמעות דרכו. לעומת זאת, השועלים חותרים למטרות שונות, שלעיתים קרובות אינן קשורות זו לזו ואפילו סותרות זו את זו, ואם הן מתחברות בכלל, זה רק במעין דרך דה פקטו. ההבחנה הזאת היתה פשוטה, אבל רחוקה מלהיות טריוויאלית: היא הציעה נקודת מבט שממנה אפשר להסתכל ולהשוות, נקודת מוצא שאפשר להתחיל ממנה בחקירה אמיתית. ואולי היא משקפת את אחד ההבדלים העמוקים שמבחינים בין סופרים והוגים שונים, ואפילו בין בני אדם בכלל.

אלא שאחרי שברלין הצית את הנוּר הזה, לא עלה בידו להאיר בעזרתו הרבה מעבר לטולסטוי. הסופר הדגול רצה להיות קיפוד, טען ברלין: ספרו "מלחמה ושלום" היה אמור לחשוף את החוקים שעל פיהם פועלת ההיסטוריה. אבל טולסטוי היה ישר מדי, ולא היה מסוגל להזניח את חשיבותן של התכונות האישיות ושל הנסיבות הקוראות תיגר על הכללות מהסוג הזה. לפיכך גדש את יצירת המופת שלו בכתיבה שהיא מן השועליות ביותר בספרות וריתק את קוראיו, שדילגו בשמחה על ההרהורים ההיסטוריים הקיפודיים הפזורים לאורך הטקסט כולו. ברלין הסיק שבהיותו קרוע בידי סתירות, התקרב טולסטוי אל מותו כאדם נואש שאיש אינו יכול לסייע לו, ושוטט ללא מטרה בעיוורון־מרצון כמו אדיפוס בקוֹלוֹנוֹס.5

מהצד הביוגרפי, זה היה פשוט מדי. טולסטוי בן השמונים ושתיים אכן מת ב־1910 בתחנת רכבת נידחת, אחרי שנטש את ביתו ואת משפחתו, אבל אין להניח שהמעשה נבע מחרטה על קצוות פתוחים שהשאיר ב"מלחמה ושלום" כמה עשרות שנים לפני כן.6 חוץ מזה, נראה שברלין לא השתמש באדיפוס למטרה עמוקה יותר מאשר סיום המסה שלו בהתייפייפות דרמטית. אולי דרמטית מדי, כי סופה של המסה טוען שיש הבדלים שאינם מתיישבים בין שועלים וקיפודים. נראה שברלין טוען שאדם יכול להיות זה או זה. אי־אפשר להיות שניהם ולהיות מרוצה. או יעיל. או אפילו שלֵם.

לפיכך ברלין הופתע — אבל מן הסתם הרגיש גם סיפוק משובב — כשהחיות שלו נעשו ויראליות הרבה לפני שנולד האינטרנט שיקדם אותן. האזכורים בדפוס התרבו. קריקטורות שהופיעו לא הצריכו כל הסבר.7 ובכיתות באוניברסיטאות החלו מרצים לשאול את הסטודנטים שלהם: "האם פלוני [שיכול להיות כל דמות היסטורית או ספרותית] הוא שועל או קיפוד?" סטודנטים החלו לשאול את המרצים שלהם: "האם מוטב [ברגע זה או אחר] להיות קיפוד או שועל?" ואלה וגם אלה החלו לשאול את עצמם: "ואיפה, בין הקטבים האלה, עליי לשאוף להימצא?" ולאחר מכן: "האם אוכל להישאר שם?" ולבסוף: "מי אני, בסופו של דבר?"

דרך מסיבה באוקספורד, שורה מארכילוכוס ואפוס של טולסטוי, נתקל ברלין בשתיים מהדרכים הטובות ביותר להותיר חותם אינטלקטואלי בל־יימחה. האחת היא להיות מעורפל — תרגיל מוכר לאוֹרקלים למיניהם משחר העיתים. האחרת היא לקחת דוגמה מאיזופוס: הפוך את הרעיונות לחיות, והם יזכו לחיי נצח.

II

הרודוטוס חי בערך בין השנים 480 ל־420 לפנה"ס, ואולי הכיר את השועלים והקיפודים של ארכילוכוס (בערך 680–645 לפנה"ס). הוא מצטט את המשורר בהקשר אחר, ולפיכך ייתכן שראה את השיר שבו הופיעו החיות (אם השתמר עד אז).8 וגם אם לא, קשה לקרוא את תיאור השיחה בין ארטבנוס וקסרקסס בלי לחוש שהיועץ הוא שועל מודאג והמלך הוא קיפוד ללא סייג.

ארטבנוס מדגיש את המחירים שהם ייאלצו לשלם — בהוצאת אנרגיה, במחסור באספקה, בבעיות תקשורת, בפגיעה במורל ובכל דבר אחר שעלול להשתבש — כדי להזיז כוח גדול ביבשה או במים. ההצלחה תלויה בדברים רבים מדי. האם קסרקסס אינו רואה שהאל פוגע בברקיו אך ורק במי שמנסים דברים גדולים, אבל אינו שם לב לקטנים? פרק את הגשרים, פזר את הצבאות ושלח את כולם הביתה, ארטבנוס מפציר במלך; כי שָם, במקרה הרע ביותר, ימתינו להם רק עוד חלומות ביעותים.

לקסרקסס, המבכה את המתים של עוד מאה שנים, יש ראייה רחבה וארוכת טווח יותר. אם מוות הוא מחיר החיים, למה לא לשלם את המחירים הנמוכים יותר שיעשו את החיים בלתי נשכחים? למה להיות מלך־המלכים שניתן לשכוח אותו? משאילף את ההלספונטוס, קשה לו לעצור. אחרי הכול, הגשרים חייבים להוביל למקום כלשהו. צבאות גדולים נושאים את כל הנחוץ להם כדי למנוע צרות, וכדי שאם צרה תבוא בכל זאת, יימצא לה פתרון. "הרי האלוהות מובילה בדרך זו, והביאה לנו, שהלכנו בעקבותיה, טובות רבות."9

ארטבנוס מכבד את הסביבה. הוא יודע שפני השטח יכולים לסייע לצבא או להכשיל אותו, שציים לעולם אינם שולטים לחלוטין בים שהם מפליגים בו, שבני תמותה אינם יכולים לחזות את מזג האוויר. המפקדים חייבים לדעת להבחין היכן הם יכולים לפעול ועם מה עליהם להשלים, ולבטוח במיומנויות שלהם רק כשהנסיבות מאפשרות זאת. קסרקסס לעומת זאת מעצב מחדש את הסביבה. הוא בונה גשרים על ההלספונטוס וכך הופך מים לקרקע מוצקה (פחות או יותר). מתוך יהירות לשמה הוא חוצב תעלה בחצי האי אָתוֹס והופך אדמה מוצקה למים כדי שספינותיו לא יצטרכו להקיף את חצי האי.10 המלך אינו דואג שמא ייאלץ להשלים עם דברים מסוימים, כי בכוונתו לשטח את כל מה שיעמוד בדרכו. והוא בוטח אך ורק בכוח העליון שהפקיד בידיו את הכוח הזה.

ארטבנוס קצר הרואי רואה הרבה כל כך באופק המיידי, שהוא רואה במורכבות עצמה אויב. קסרקסס רחק הרואי רואה רק את האופק הרחוק, שבו שאיפות הן הזדמנויות: פשטות היא הזרקור המורה את הדרך. ארטבנוס משנה את דעתו פעם אחר פעם. הפניות החדות שלו, כמו של אודיסאוס, נועדו להחזיר אותו הביתה. קסרקסס, בחציית ההלספונטוס, נעשה אכילס. לא יהיה לו בית אלא בסיפורים שיספר העתיד על עלילותיו.11

ומשום כך השועל הזה והקיפוד הזה אינם מוצאים מכנה משותף. מכיוון שעצתו לא התקבלה, ארטבנוס פונה מזרחה ועוזב את אבידוס ואת הרודוטוס, וההיסטוריון אינו מזכיר אותו עוד. קסרקסס נע מערבה עם צבאותיו, עם הצי העצום שלו ועם ההיסטוריון שלו לצידו,12 וכן עם כל המתעדים־שיבואו־אחריו של פלישת הפרסים. מצר ההלספונטוס, גבול בין שתי יבשות, חוצץ עכשיו גם בין שתי דרכי החשיבה שארכילוכוס צפה, ברלין עשה אותן מפורסמות, ומאמץ מוצלח של מדעי החברה מסוף המאה העשרים חידד עוד את ההגדרה שלהן.

III

בניסיון לעמוד על הגורמים לדיוק ולאי־דיוק בחיזוי העתיד, גייס הפסיכולוג הפוליטי האמריקאי פיליפ א' טֶטלוֹק 284 "מומחים" באוניברסיטאות, בממשל, בצוותי חשיבה, במכוני מחקר, במוסדות בין־לאומיים ובתקשורת, וניתח עם עוזריו 27,451 ניבויים בנושא מדיניות עולמית שהנפיקו אותם המומחים בין השנים 1988 ל־2003. ספרו של טטלוק מ־2005 "תחזיות־על: המדע שמאחורי אמנות הניבוי" גדוש טבלאות, גרפים ומשוואות, והוא מדווח על ממצאיו של המחקר היסודי ביותר שבחן את השאלה למה אנשים מסוימים מנבאים נכון את העתיד ואילו אחרים כושלים בכך.

ההבדל בין המצליחים והלא מצליחים, סיכם טטלוק, לא נבע מגורמים כמו התואר האקדמי והסטטוס של המומחים. גם דעותיהם — אם היו ליברלים או שמרנים, אופטימיסטים או פסימיסטים — לא הסבירו את ההבדל. הדבר החשוב היה אופן החשיבה שלהם. סגנון הסקת המסקנות שלהם. אחרי שהוצגו להם המונחים על פי ההגדרה של ברלין, התברר שהמשתנה המכריע היה הזדהותם כ"שועלים" או כ"קיפודים". והממצאים היו חד־משמעיים: שועלים היו מנבאים טובים בהרבה מהקיפודים, ואילו הישגיהם של הקיפודים דמו להישגי קליעה למטרה של שימפנזים (בהדמיית מחשב, מן הסתם).

טטלוק, שהופתע מהתוצאה, ביקש לדעת מה מבחין בין השועלים והקיפודים שלו. הוא מצא שהשועלים הסתמכו בניבויים שלהם על צבירה של מידע ממקורות מגוונים, ולא על היסקים שנגזרו מ"סכֵמוֹת־על", ופקפקו באפשרות שנושא ערפילי כמו פוליטיקה ניתן לחיזוי "על פי חוקי המדע המדויקים כשעון." הטובים שבהם נטו להמעיט בערך עצמם, כלומר, הם לא חשבו שיכול להיות רעיון שפטור מביקורת. אבל הם נטו מדי לקפוץ מנושא לנושא — וגם לסייג את טענותיהם — ולכן התקשו להחזיק קהל קשוב. מנחי תוכניות אירוח כמעט לא הזמינו אותם להתארח אצלם פעם שנייה. קובעי מדיניות תמיד היו עסוקים מכדי להקשיב להם.

לעומת זאת, הקיפודים של טטלוק נמנעו מלהמעיט בערך עצמם ודחו ביקורת. הם הציגו הסברים גדולים, והפגינו קוצר רוח נרגז כלפי מי שלא קלטו את העניין. כשהבּוֹרוֹת האינטלקטואליים שחפרו נעשו עמוקים מדי, הם פשוט חפרו עוד. הם נעשו שבויים של הקונספציות שלהם ונלכדו במעגלים של שבחים עצמיים. הרעיונות שלהם היו מוצלחים כסאונד־בייטס, אבל הקשר שלהם למה שקרה בהמשך היה רופף.

טטלוק הפיק מכל הממצאים האלה "תיאוריה של שיקול דעת מוצלח": אנשים שמתאפיינים בביקורת עצמית עומדים טוב יותר על הדינמיקה של מצבים מתפתחים ועל הסתירות שבה. הם גם זהירים יותר בהערכת כישרון הניבוי שלהם, זוכרים ביתר דיוק טעויות, נוטים פחות למצוא תירוצים לטעויותיהם, נוטים יותר לעדכן את התפיסות שלהם, והודות להצטברות היתרונות האלה — נמצאים בעמדה טובה יותר להצמיד הסתברויות ריאליסטיות לסבב האירועים הבא.13 בקיצור, שועלים עושים את זה טוב יותר.

IV

המבחן של תיאוריה טובה נעוץ ביכולתה להסביר את העבר, כי רק אם היא יכולה לעשות זאת, אנו יכולים לבטוח במה שהיא תספר לנו על העתיד. העבר של טטלוק היה חמש־עשרה השנים שבהן ערך את הניסוי שלו. הרודוטוס מציע הזדמנות ליישם את ממצאיו של טטלוק — אם כי בלי קבוצות הביקורת המדויקות שלו — בעידן רחוק מאוד מימינו. ולמרבה הפלא, למרות הריחוק, הממצאים הללו מוכיחים את עצמם.

אחרי חציית ההלספונטוס המשיך קסרקסס בדרכו, בטוח שגודלם של צבאותיו ופאר פמלייתו ישימו לאל כל התנגדות: "גם אם כל היוונים וכל הגברים היושבים בארצות המערב יתקבצו יחד," הוא אמר בהזדמנות אחת, "הם לא יוכלו לעמוד מולי בקרב." בזמן שהמלך חצה את תרקיה, את מקדוניה ואת תֵסליה נראה שתוכניתו עולה יפה, אם כי התקדמותו היתה בהכרח איטית מאוד.

צבאו היה גדול כל כך שבהגיעו לנהר או אגם, קרה שחייליו רוקנו אותם עד צחיחות לפני שיחידות המאסף הספיקו להגיע אליהם. אריות, שעדיין היו מצויים בעת ההיא באזור, פיתחו חיבה מיוחדת לבשרם של הגמלים שנשאו את האספקה. קסרקסס התיש וסחט אפילו את היוונים ששיתפו איתו פעולה וניסו למלא את הדרישות שלו: אחד מאותם משתפי פעולה בירך על העובדה שהמלך אוכל רק פעם אחת ביום, כי אילו נאלצה עירו לספק ארוחת בוקר בהיקף של ארוחת הצהריים שקסרקסס תבע, "כי אז לא היתה להם ברירה אלא לברוח מפני המלך, או למות באופן נורא ביותר אם יישאר."14

קסרקסס גם לא הצליח לשטח את כל ההרים והגבעות שעמדו בדרכו. כדי להיכנס לחבל אָטיקָה היה על הפרסים לעבור במעבר הצר של תֶרמוֹפּילאי, ובמקום הזה עיכב אותם ימים אחדים כוח נחות בהרבה שגויס בחיפזון. נכון אומנם שבקרב קיפחו את חייהם מפקד הכוח ליאונידס מלך ספרטה, וכן שלוש מאות לוחמיו הספרטנים ועוד שבע מאות לוחמים בני העיר תֶספּי שנשארו איתם, אבל סירובם להיכנע הוכיח לקסרקסס שהוא לא יוכל להסתמך על הפחד ממנו בלבד כדי להשיג את מבוקשו. בינתיים הסערות של שלהי הקיץ בים האגאי עשו שמות בצי שלו, ואילו האתונאים צייתו להוראות של מנהיגם תֵמיסטוֹקלֵס ופינו את עירם. קסרקסס נותר אפוא עם הדילמה שהיתה לנפוליאון במוסקבה ב־1812: מה עושה מי שכבש את היעד, אבל מצא שהוא נטוש, ומזג אוויר קשה מתקרב?

כפי שהיה אופייני לו, מלך־המלכים פנה להטלת אימה. הוא שרף את האקרופוליס של אתונה, ולאחר מכן העלה כס אחר למצוק אחר הצופה על גוף מים אחר כדי לצפות ממנו על הצי שלו משלים את ניצחונו. הוא היה בטוח שהעשן שעלה מהקדוש שבמקדשיהם יפגע במורל של האזרחים־החותרים האתונאים. אבל המפרץ היה סלמיס, המלחים והחיילים היוונים שאיישו את הטרירֵמות היו מאומנים, והאורקל מדלפי הבטיח ביטחון מאחורי "חומות עץ", ככל הנראה מן הסוג הצף. וכך, מול עיניו הכלות של קסרקסס, הורידו היוונים את הצי שלו למצולות וטבחו בניצולים, שבכל מקרה לא ידעו לשחות. כעת, באיחור ניכר, לא נותרה למלך ברירה אלא לקבל את העצה של דודו ארטבנוס לשוב הביתה.15

כדי להחיש את נסיגתו של המלך הפיץ תמיסטוקלס את השמועה שהגשרים על ההלספונטוס יהיו המטרה הבאה של האתונאים. ואכן, קסרקסס המבועת מיהר לחצות את המצר ונטש את חייליו המדוכדכים לגורלם. היוונים הביסו אותם כעבור שנה בפְּלָטָיָה ובמיקָלֶה, אבל הותירו את המכה הניצחת היצירתית למחזאי. המחזה של אייסכילוס "הפרסים" הועלה לראשונה שמונה שנים אחרי קרב סלמיס, והוא מתאר את קסרקסס המרופש נכנס בצליעה לבירתו. כל מהלליו לשעבר מקוננים, ואז נשמעת אזהרה מפי רוחו המעונה של דרייווש: "כי לא יאה לילוד־אישה גאון לבב!"16

הרודוטוס השתמש באייסכילוס בעת שכתב את ספרו "היסטוריה".17 האם הוא השתמש באייסכילוס גם בדיווח על החלומות — העלאת רוחו של דרייווש — שדחפו את קסרקסס אל ההלספונטוס? אין לדעת בוודאות: רוחות הן ערטילאיות מעצם טיבן. אבל יש משהו משעשע במחשבה על הצל המסוים הזה, יהיה אשר יהיה, שטס בכוח־על קדימה בזמן כדי לקלוט את האזהרה של פרופ' טטלוק — שהשועלים לרוב צודקים, ואילו הקיפודים יוצאים פתאים — ואז לחזור עם הידיעה אל מלך־המלכים הממאן להתנחם.

V

פלישתו של קסרקסס ליוון היא דוגמה מוקדמת אבל מרהיבה של התנהגות קיפודית. להיות מלך־המלכים היה דבר גדול מאוד: אם קסרקסס היה יכול לרכז את הכוח הצבאי הגדול ביותר שנראה עד אז, ואם היה בכוחו להפוך את המים ליבשה בהלספונטוס ואת היבשה לים בחצי האי אתוס, מה לא היה בכוחו לעשות? למה לא לכבוש את כל אירופה אחרי שיכבוש את יוון? מדוע — הוא אפילו שאל את עצמו ברגע מסוים — שהגבול של האימפריה הפרסית לא יהיה הגבול של שמֵי זאוס?18

אבל כדרכם של קיפודים, קסרקסס לא הצליח ליצור הלימה בין מטרותיו ובין האמצעים שעמדו לרשותו. כי מטרות קיימות רק בדמיון — והן יכולות להיות אין־סופיות, אפילו כס מלוכה על הירח עם נוף נהדר — ואילו אמצעים הם בהכרח סופיים: הם מגפיים על הקרקע, ספינות בים, ובני האדם הדרושים כדי למלא אותן. כדי שיקרה משהו, חייב להיות קשר בין המטרות לאמצעים. מכל מקום, הם לעולם אינם בני חילוף.

המגבלה היחידה שקסרקסס כפה על עצמו היתה השאיפות שלו. הוא קיווה לטוב ביותר בהנחה שזהו המינימום. הוא חי אך ורק בהווה, וניתק את עצמו מן העבר (שבו שוכן הניסיון) ומן העתיד (שבו אורב הלא־נודע).19 אילו עמד קסרקסס על ההבחנות הללו, הוא היה נוכח לדעת שהצבא והצי שלו לעולם לא יוכלו להעביר את כל הנחוץ כדי לפלוש ליוון. בלי לשכנע את מי שהוא עמד לפלוש לארצותיהם לספק את הנחוץ לפלישה (משימה לא קלה), חייליו (אם כי קרוב לוודאי שלא הוא עצמו) יהיו רעבים (או צמאים או עייפים) עד מהרה. התנגדות של מעטים, כפי שקרה בתרמופילאי, תערער את ביטחונם של רבים. והחורף עמד בפתח.

אלא שגם קבלת עצתו של ארטבנוס השועלי היתה כרוכה בסיכונים. הוא היה יכול להזהיר את קסרקסס מפני סכנות רבות שציפו לו מעבר להלספונטוס: נהרות חרבים, אריות רעבים, סופות פתאומיות, מקומיים עוינים, לוחמים נועזים, אורקלים מעורפלים, חותרים נלהבים, טביעתם של אנשים שאינם יודעים לשחות: מאחר שהגורמים להן היו ידועים, היה אפשר לנבא את התוצאות. אבל רק בנפרד, כי אפילו הממולח שבחוזים אינו יכול לפרט השפעות מצטברות. התקבצות לא צפויה של דברים קטנים עושה אותם לגדולים. ובכל זאת, אסור למנהיגים להניח לאי־ודאות לשתק אותם. עליהם להיראות כמי שיודעים מה הם עושים, גם כשאינם יודעים.

קסרקסס לקח את העיקרון הזה לקצה: כאשר האציל הלידי פּיתיוֹס בן אָטיס סיפק את כל הצבאות והמימון שהמלך ביקש לצורך הפלישה, אבל לא גייס לשירות את בנו הבכור, קסרקסס מצא דרך בלתי נשכחת להוכיח עד כמה הוא נחרץ בדעתו: הוא הורה לבתר את הצעיר לשניים, ופקד על צבאותיו לצעוד בין שני פלגי הגוף המדממים.20 הפעולה הזו לא הותירה ספקות באשר לנחישותו של קסרקסס, אבל הקו האדום, תרתי משמע, חישק את המלך. עכשיו הוא לא היה יכול להרשות לעצמו לשקול מחדש את תוכניותיו גם אילו רצה בכך.

האסון של קסרקסס וארטבנוס היה שכל אחד מהם חסר את המיומנות של רעו. המלך, כמו הקיפודים של טטלוק, זכה לקשב של הקהל, אבל נטה ליפול בבורות שכרה בעצמו. היועץ, כמו שועליו של טטלוק, הצליח לפסוח על הבורות, אבל לא הצליח לרתק מאזינים. קסרקסס צדק. מי שצופה מראש את כל המכשולים לא ישיג דבר. אבל גם ארטבנוס צדק. מי שאינו מתכונן לכל הקשיים האפשריים, מבטיח שאחדים מהם אכן יופיעו.

VI

מכיוון שכך, גם קסרקסס וגם ארטבנוס לא היו עוברים את המבחן של פרנסיס סקוט פיצג'רלד מ־1936 לאינטליגנציה ממדרגה ראשונה: "היכולת להחזיק במוח שני רעיונות מנוגדים, ובכל זאת לשמור על היכולת לתפקד."21 אפשר בהחלט שפיצג'רלד התכוון רק לנזוף בעצמו. קריירת הכתיבה שלו נעצרה אז, וכעבור ארבע שנים הוא מת מאלכוהוליזם, ממחלת לב ומאלמוניות, שכאבה פי כמה בגלל תהילתו הקודמת. הוא היה בן ארבעים וארבע במותו.22 אבל החידתיות שבאִמרה הזו, כמו באִמרה של ברלין על השועלים והקיפודים, עשתה אותה אלמותית. האורקל מדלפי היה מקנא.23

ייתכן שאחד המובנים האפשריים לניגודים של פיצג'רלד הוא היכולת לקחת את הטוב מגישות סותרות ולפסול את הרע שבהן: בדיוק הפשרה שקסרקסס וארטבנוס לא הצליחו להגיע אליה אלפיים וארבע מאות שנים לפניו. אבל איך עושים את זה? לא קשה להבין איך שני מוחות נפרדים יכולים להגיע למסקנות מנוגדות, אבל האם ניגודים יכולים לחיות יחד בשלום בתוך מוח אחד? ודאי שלא אצל פיצג'רלד, שחייו היו מעונים כמו אלה של טולסטוי וקצרים מהם כמעט בחצי.

באופן פרדוקסלי, את התשובה הטובה ביותר לשאלה הזאת מספק ברלין, שהקדיש חלק ניכר מחייו הארוכים והמאושרים יותר ליישוב קונפליקטים המתרוצצים במוח אנושי אחד. חיים רגילים מלאים תמיד מטרות, הוא טען, כולן מוחלטות באותה המידה, ומימוש אחדות מהן תובע בהכרח הקרבה של אחרות. רק לעיתים רחוקות עלינו לבחור בין חלופות חד־משמעיות — טוב לעומת רע, למשל — ולרוב הבחירה היא בין כמה דברים טובים שאיננו יכולים להשיג בעת ובעונה אחת. "אדם יכול להציל את נפשו, ואדם יכול לייסד או לקיים או לשרת מדינה חשובה ומפוארת," כתב ברלין, "אבל לא תמיד את שני הדברים יחד." או, אם לנסח במילים שיהיו מובנות לכל ילד: אי־אפשר לזלול ערֵמת ממתקים בבת אחת בלי להקיא.

כדי לפתור את הדילמות האלה אנחנו מותחים את הטיפול בהן לאורך זמן. אנחנו חותרים להשיג דברים מסוימים עכשיו, דוחים דברים אחרים למועד מאוחר יותר, ומודים שיש גם מטרות שמצויות מעבר להישג ידינו. אנחנו בוררים מה מתאים לאן, ואז מחליטים מה אנחנו יכולים להשיג מתי. התהליך עלול להיות קשה: ברלין מדגיש את "הכורח והקושי שבבחירה." אבל אם חובת הבחירה הזאת תיעלם, הוא מוסיף, ייעלם גם חופש הבחירה, ויחד איתו תיעלם החירות עצמה.24

אם כן, מה בדבר טענתו של ברלין, במסה שלו על טולסטוי, שבני האדם נחלקים באופן כללי לשועלים ולקיפודים? האם עלינו להגדיר את עצמנו ככאלה או ככאלה, כפי שטטלוק ביקש שיעשו המומחים שהשתתפו במחקר שלו? זמן קצר לפני מותו הודה ברלין שאין בזה צורך, כי יש אנשים שאינם שועלים ואינם קיפודים, ויש אנשים שהם שניהם. הוא רק שיחק "משחק אינטלקטואלי." אחרים הם שהתייחסו למשחק ברצינות יתר.25

ההסבר הזה הולם את המסגרת הרחבה יותר של החשיבה של ברלין, כי אֵילו אפשרויות בחירה היו לנו אִילו נתקענו, כשאנחנו לובשים דמויות של בעלי חיים, בתוך קטגוריות המחייבות תגובות צפויות מראש?26 אם, כפי שטען פיצג'רלד, אינטליגנציה דורשת ניגודים — אם חופש הוא בחירה, לדעת ברלין — הרי שסדר עדיפויות אינו יכול להיקבע מראש. סדר עדיפויות אמור לשקף את עצמנו, אבל גם את הניסיון שאנחנו צוברים: אנחנו יכולים להכיר מראש את עצמנו, אבל לא תמיד את הניסיון שאנחנו צוברים. עלינו למזג בתוך מוח אחד (שלנו) הן את תחושת הכיוון של הקיפוד הן את רגישותו של השועל לסביבתו. ובו בזמן לשמר את יכולתנו לתפקד.

VII

ואולם היכן — חוץ מאשר בשֵם ספרה של ג'יין אוסטן — אנחנו יכולים למצוא הן תבונה והן רגישות כאלה? אוסטן מציעה רמז, שכן רק נרטיבים יכולים להציג דילמות מעבר לזמן: לא די בהצגת ברֵירוֹת כאילו היו פירורים על לוחית־נושׂאת של מיקרוסקופ. עלינו לראות שינוי מתחולל, ואנו יכולים לעשות זאת רק בשחזור העבר כהיסטוריות, ביוגרפיות, שירים, מחזות, רומנים או סרטים. הטובות שביצירות משחיזות ומעמעמות בעת ובעונה אחת: הן דוחסות את האירועים כדי להבהיר, והן עושות זאת גם בזמן שהן מטשטשות את הגבול בין הוראה לבידור. בקיצור, אלה דרמטיזציות, ודרישה בסיסית מדרמטיזציות היא לא לשעמם.

"לינקולן", סרטו של סטיבן ספילברג מ־2012, הוא דרמטיזציה במיטבה. הסרט מציג את הנשיא, בגילומו של דניאל דיי־לואיס, המנסה לממש את הקביעה המופיעה בהכרזת העצמאות של ארצות הברית שכל בני האדם נבראו שווים: לאיזו מטרה ראויה מזו קיפוד יכול לחתור? אבל כדי למגר את העבדות, לינקולן צריך להעביר את התיקון ה־13 בבית נבחרים מסוכסך, וכאן התמרונים שלו נעשים שועליים בעליל. הוא פונה לדילים, לשוחד, ללחץ ולשקרים של ממש, עד כדי כך שהסרט מצחין במובן החזותי מחדרים אפופי עשן.27

כשטומי לי ג'ונס, בתפקיד תדיאוּס סטיבנס,ב שואל את הנשיא איך הוא מיישב מטרה נאצלת כל כך עם שיטות מצחינות כל כך, לינקולן נזכר במה שלמד בשנים שהיה מודד קרקעות צעיר:

מצפן מצביע לך על הצפון האמיתי מהמקום שאתה עומד בו, אבל אין לו עצות על כל הביצות והמדבריות והתהומות שתיתקל בהן בדרך. אם כדי להגשים את המטרה אתה חותר קדימה בלי להתחשב במכשולים, ואינך משיג דבר אלא טובע בביצה, מה התועלת בידיעה היכן נמצא הצפון האמיתי?28

כשראיתי את הסרט, היה לי חיזיון מפחיד. ברלין ישב לצידי, ובסיומה של הסצנה הזאת רכן אליי ולחש בחדוות ניצחון: "אתה רואה? לינקולן יודע מתי להיות קיפוד (להסתמך על מצפן) ומתי להיות שועל (לעקוף את הביצה)!"

לינקולן האמיתי לא אמר למיטב ידיעתי את המילים האלה, וברלין האמיתי לא זכה למרבה הצער לצפות בסרט של ספילברג. אבל בין כך ובין כך, התסריט של טוני קושנר מציג את הקשר שפיצג'רלד עמד עליו — הקשר בין אינטליגנציה, רעיונות מנוגדים והיכולת לפעול: לינקולן מביא בחשבון, באותה העת ממש, הן שאיפות לטווח הרחוק הן צרכים מיידיים. כך השועלים והקיפודים של ברלין מתיישבים אצלו עם התעקשותו על טיבה הבלתי נמנע — והבלתי צפוי — של הבחירה: לינקולן אינו יכול לדעת אילו דילים יהיה עליו לעשות עד שהוא יראה מה השיגו הדילים הקודמים. הסרט מחבר שוב ושוב דברים גדולים עם קטנים: לינקולן מבין שההצבעה בבית הנבחרים, ולפיכך עתיד העבדות באמריקה, עלולה בהחלט להיות תלויה בשאלה מי יזכה במשרת מנהל הדואר באיזושהי עיירה נידחת.

"לינקולן" של ספילברג מציג לפיכך פעולות הנעשות לאורך זמן (ברלין), קיום של ניגודים במרחב (פיצג'רלד) ושינויים בקנה המידה — מדוע השינויים האלה אינם מהדהדים את טולסטוי? כי שני הלינקולנים, זה המתואר וזה שחי, תפסו בחוש את מה שטולסטוי ניסה לשדר בדרמטיזציה האדירה שלו ב"מלחמה ושלום": שכל דבר קשור לכל דבר. אולי משום כך הסופר הגדול, שהתקשה לראות "גדולה" במנהיג כלשהו, שיבח את הנשיא אחרי שזה נפל על משמרתו.29

VIII

השינויים בקנה המידה שמתרחשים ב"מלחמה ושלום" ממשיכים להפתיע את קוראי הרומן. טולסטוי מציב אותנו בתוך מוחה של נטשה בזמן נשף הבכורה שלה, בתוך מוחו של פייר כשהוא מסתבך בדו־קרב ויוצא ממנו בשלום, ובתוך מוחותיהם של הנסיך בולקונסקי ושל הרוזן רוסטוב, האב הנוקשה ביותר והאב המפנק ביותר בספרות המודרנית. אבל טולסטוי גם עובר ממבט קרוב למבט רחוק כדי להראות לנו את הצבאות המציפים את אירופה, ולאחר מכן הוא שב ומתמקד בקיסרים ובקצינים המפקדים על הצבאות האלה, ואז מתרחק שוב ומתאר את החיילים הפשוטים שצועדים עם הצבאות הללו ונלחמים בשורותיהם. הוא מתרחק שוב אחרי קרב בּוֹרוֹדינוֹ, כדי להראות את מוסקבה העולה בלהבות, ומתקרב שוב כדי לתאר פליטים היוצאים מהעיר הבוערת, בהם הנסיך אנדריי שנפצע קשה ומת בזרועותיה של נטשה, שבה התאהב שלוש שנים ומאות עמודים קודם לכן, באותו נשף בכורה שלה.

בין שאנחנו ניגשים למציאות מלמעלה למטה ובין שאנחנו ניגשים אליה מלמטה למעלה, נראה שטולסטוי אומר שאין־ספור אפשרויות קיימות במספר משתנה של רבדים, הכול בעת ובעונה אחת. כמה מהאפשרויות ניתנות לניבוי, רובן לא, ורק דרמטיזציה, המשוחררת משעבודו של האקדמאי לתיאוריה ולארכיונים, יכולה להתחיל להציג אותן.30 אבל גם אנשים רגילים מצליחים רוב הזמן להבין אותן. במסה שלו על טולסטוי ברלין ניסה להסביר איך.

ההיסטוריה, אך ורק ההיסטוריה, אך ורק סכום האירועים הקונקרטיים בזמן ובמרחב — סכום ההתנסויות הממשיות של גברים ונשים ממשיים ביחסיהם אלה עם אלה ועם סביבה פיזית, תלת־ממדית, אמפירית — רק היא מכילה את האמת, את החומר שאפשר לבנות ממנו תשובות כנות, תשובות שכדי להבינן אין צורך בחוש או ביכולת שכלית שאין לאדם רגיל.31

הפִסקה הזאת פתלתלה אפילו יחסית לברלין, שבדרך כלל לא ראה בפשטות מעלה. אבל אני סבור שהוא מתאר כאן רגישות אקולוגית שמכבדת במידה שווה זמן, מרחב וקנה מידה. קסרקסס חָסַר תמיד את הרגישות הזאת, למרות מאמציו של ארטבנוס. טולסטוי התקרב אליה, גם אם אך ורק ברומן. אבל נראה שלינקולן — שלא היה לו ארטבנוס משל עצמו, ואשר לא זכה לקרוא בחייו את "מלחמה ושלום" — השיג אותה איכשהו, אולי בזכות שכל ישר, שאינו רווח בקרב מנהיגים גדולים.

IX

בשכל ישר אני מתכוון לקלוּת שבה רובנו מתנהלים רוב הזמן. בדרך כלל אנחנו יודעים לאן אנחנו הולכים, אבל מתקנים בהתמדה את המסלול כדי להימנע מן הבלתי צפוי, ובכלל זה כל מיני מכשולים שאנשים אחרים מציבים בדרכנו בעת שהם עושים את דרכם. הסטודנטים שלי, למשל, מצליחים להימנע במיומנות רבה מהתנגשות בפנסי רחוב, בפרופסורים מבוהלים ובחברים שלהם, בעת שעיניהם נעוצות בכפייתיות במכשירים אלקטרוניים המוצמדים לידיהם במה שנראה כמו חיבור קבוע. לא כולנו זריזי תנועה כמותם, אבל אין שום דבר יוצא דופן בנוכחות בד בבד במוחותינו של רגישות קצרת־טווח לַסובב אותנו ושל תחושת כיוון ארוכת־טווח. אנחנו חיים עם הניגודים האלה יום־יום.

הפסיכולוג דניאל כהנמן ייחס את המיומנות הזאת להסתמכות הלא־מודעת שלנו על שני סוגים של חשיבה. הסוג הראשון הוא "חשיבה מהירה". זוהי חשיבה אינטואיטיבית, אימפולסיבית ולעיתים קרובות רגשית, ובעת הצורך היא מפיקה פעולה מיידית: זה מה שאנחנו עושים כדי שלא להיתקל בחפצים ולמנוע מהם להיתקל בנו. הסוג השני הוא "חשיבה איטית". זוהי חשיבה שקולה, ממוקדת ובדרך כלל לוגית, והתוצאה שלה אינה בהכרח פעולה: באמצעותה אנחנו גם לומדים כדי לדעת. טטלוק מוצא דמיון בגֵנוֹם האנושי ומסביר אותו באמצעות החיות של ברלין:

לשועלים יש כלים טובים יותר לשרוד בסביבות משתנות במהירות, שבהן אלה שזונחים רעיונות כושלים זוכים במהירות ביתרון. לקיפודים יש כלים טובים יותר לשרוד בסביבות קבועות, שמתגמלות על שימוש עקבי בנוסחאות בדוקות ומוכחות. המין שלנו — הומו סאפיינס — יוצא נשכר מקיומם של שני הטמפרמנטים.32

אפשר אפוא שאנו חבים את קיומנו למיומנות הזאת לנוע בין חשיבה מהירה לאיטית — בין התנהגות של שועלים להתנהגות של קיפודים. כי אילו ראינו בעצמנו תמיד אך ורק דבר אחד, היינו מוצאים את עצמנו לא רק באחת הביצות של לינקולן, אלא גם בבורות הזפת שרבות מהממותות נלכדו בהם.

אבל מדוע בעלי סמכות אינם ניחנים בגמישות הזאת? איך, בצד הרחוק של ההיסטוריה, קסרקסס וארטבנוס לא ראו בה צורך? איך, בצד הקרוב, היו המומחים של טטלוק מוכנים לזהות את עצמם כשועלים או כקיפודים אבל לא כמי שהם גם זה וגם זה? ולמה עלינו להתייחס אל מנהיגותו של לינקולן כאל תופעה יוצאת דופן, אם כל מה שהוא עשה היה מה שבני אדם רגילים עושים מדי יום ביומו? שכל ישר, במובן הזה, דומה לחמצן: ככל שמגביהים, הוא נעשה מועט יותר. "עם כוח גדול באה אחריות גדולה," מזכיר הדוֹד בֵּן לספיידרמן,33 אבל עם כוח גדול באה גם הסכנה לעשות דברים מטופשים.

X

וזה מה שאסטרטגיית־על נועדה למנוע. אגדיר את המונח הזה — לצורך הספר הזה — כהלימה בין שאיפות, שעשויות להיות בלתי מוגבלות, ליכולות, שהן מוגבלות בהכרח. אם אתם חותרים למטרות שמצויות מעבר לאמצעים שברשותכם, במוקדם או במאוחר תיאלצו לצמצם את המטרות כדי להתאים אותן לאמצעים. הגדלת האמצעים אולי תביא להשגת יותר מטרות, אבל לא להשגת כולן, כי מטרות יכולות להיות אין־סופיות ואילו אמצעים לעולם לא. יהיה האיזון שתמצאו אשר יהיה, תמיד תתקיים זיקה בין המציאותי לדמיוני, בין המקום שאתם נמצאים בו ובין היעד שלכם; ולא תהיה לכם אסטרטגיה עד שתחברו את הנקודות האלה — שונות ככל שיהיו — בתוך הסיטואציה שאתם פועלים בה.

ומתי שם התואר "על" נכנס לתמונה? אני סבור שהוא קשור למה שמוטל על הכף. חייו של סטודנט לא ישתנו שינוי יסודי אם יישן עוד עשרים דקות בבוקר, או אם יחטוף כריך בדרך לשיעור במקום לאכול ארוחה חמה. אבל הסוגיה נעשית מהותית יותר כשהוא שוקל מה ילמד באותו שיעור, מה יהיה המקצוע הראשי שהוא ילמד, איך ינצל את הלימודים לרכישת מקצוע ובמי יתאהב בדרך. אסטרטגיות עשויות להיות "על" גם כשהן כאלה אך ורק בעיני המתבונן. משום כך לא נכון לומר שלמדינות יש אסטרטגיות־על אבל לאנשים אין. ההלימה הכרחית על פני זמן, מרחב וגם קנה מידה.

אסטרטגיות־על קשורות באופן מסורתי לתכנון מלחמה וללחימה. זה לא מפתיע בהתחשב בכך שהיחסים המתועדים הראשונים בין שאיפות ליכולות נבעו מהצורך לנהל מבצעים צבאיים. "הִנֵּה אֶתְחַכֵּם לָהֶם וְאֶעֱשֶׂה בִתְבוּנָה וָדַעַת," מוכיח הומרוס את האכאים מפיו של נֶסטוֹר החכם, ברגע נואש במצור הארוך על טרויה.34 אבל הצורך בהלימה כזאת קדום יותר, ויש להניח שהופעתו קשורה לקדם־אדם הראשון שהבין כיצד להשיג את מבוקשו והשתמש בכל האמצעים שעמדו לרשותו.35

להוציא את נושא החיים אחרי המוות, השאיפה האוניברסלית היתה בלי ספק הישרדות. מעבר לזה אסטרטגיות שגשגו באין־ספור מצבים, החל במשימות פשוטות כמו מציאת מזון, מחסה וכסות, וכלה בחובות מורכבות כמו שליטה באימפריות גדולות. הגדרה של הצלחה מעולם לא היתה דבר קל, אבל סופיות האמצעים סייעה. כי אומנם שביעות רצון היא בסופו של דבר מצב נפשי, אבל השגתה תובעת השקעה ממשית. ומן העובדה הזאת נבע תמיד הצורך בהלימה, ולפיכך באסטרטגיה.

XI

האם אפשר ללמד אסטרטגיית־על, או לפחות את השכל הישר שמזין אותה? אם לינקולן, שהשכלתו הפורמלית היתה מעטה בהשוואה לזו של כל נשיא אמריקאי אחר, למד את מה שהיה צריך ללמוד מקריאה אוטודידקטית ומניסיון אישי, האם לא נוכל לעשות כמוהו?36 התשובה הפשוטה היא שלינקולן היה גאון, ורובנו לא. לשייקספיר לא היה כנראה מורה לכתיבה. האם זה אומר שאף אחד אחר לא צריך?

כדאי לזכור גם שללינקולן — ולשייקספיר — היו חיים שלמים להיעשות מי שהם. לצעירים בימינו אין חיים שלמים, כי החברה יוצרת הפרדה חדה בין רכישת השכלה כללית, לימוד מקצוע, קידום בתוך ארגון, ולבסוף פרישה. המציאות הזאת מחמירה בעיה שהנרי קיסינג'ר זיהה לפני שנים רבות: "ההון האינטלקטואלי" שמנהיגים צוברים לפני שהם מגיעים אל הפסגה הוא המשאב היחיד שממנו הם יוכלו לשאוב בזמן שיהיו בפסגה.37 כיום הזמן ללמוד דברים חדשים מועט יותר מהזמן שהיה ללינקולן.

לפיכך מוטל על האקדמיה לעצב את מוחותיהם של הסטודנטים בעת שאלה מצויים בהשגחתה. אלא שהמוח האקדמי עצמו חצוי. פער נפער בין חקר ההיסטוריה ובין בניית התיאוריה, ושניהם נחוצים אם ברצוננו להגיע להלימה בין מטרות לאמצעים. היסטוריונים, כיוון שהם יודעים שהתחום שלהם מתגמל מחקר המתמחה בתחום מסוים, נוטים להימנע מההכללות שעליהן מסתמכות תיאוריות, ולפיכך הם שוללים מהמורכבות את הפשטות המנחה אותנו דרכה. ואילו תיאורטיקנים, החדורים בשאיפה להיתפס כ"מדעני" חברה, חותרים להשגת "שחזור" של תוצאות, והשאיפה הזאת מחליפה מורכבות בפשטות במרדף אחרי יכולת ניבוי. שתי הקהילות מזניחות את הקשר בין הכוללני לפרטני — בין ידע אוניברסלי למקומי — המזין חשיבה אסטרטגית. ונוסף על כך, שתי הקהילות לוקות לעיתים קרובות מדי בעילגות בהתבטאות בכתב.38

אבל פעם היתה דרך אחרת, שבה היסטוריה ותיאוריה פעלו יחד. מקיאוולי רומז עליה בהקדשה המופיעה בתחילת ספרו "הנסיך", ושבה הוא מייחס ערך רב ביותר לידע על מעשיהם של האנשים הגדולים, "שלמדתי מניסיון ארוך בדברים החדישים ובקריאה מתמשכת בעתיקים." ואת הידע הזה הוא זיקק לכרך אחד קטן, "כי אי־אפשר שיוענק ממני שי גדול יותר מאשר לתת לו [לפטרונו] את היכולת להבין בזמן קצר ביותר את כל מה שאני [מקיאוולי] למדתי והבנתי בשנים כה רבות ובכל כך הרבה קשיים וסכנות שנשקפו לי."39

קרל פון קלאוזביץ, בספרו הקלאסי רחב היריעה שלא הושלם "על המלחמה", מפתח את שיטתו של מקיאוולי.40 ההיסטוריה לבדה, הוא טוען, אינה אלא מחרוזת ארוכה של סיפורים. אבל אין פירוש הדבר שהם חסרי ערך, כי תיאוריה, כשהיא נתפסת כתמצית, מבטלת את הצורך להקשיב שוב לכל הסיפורים הללו. למי שעומד לצאת לקרב, או לתחום פעולה תובעני אחר, אין זמן לזה. אבל גם אי־אפשר לשוטט בחוסר מטרה כמו פייר של טולסטוי בבורודינו. ולכאן נכנס עניין ההכשרה.

אין ספק שחייל שהוכשר היטב יבצע את המוטל עליו טוב יותר מחייל שלא זכה להכנה כלשהי, אבל מהי "הכשרה" לדעת קלאוזביץ? זוהי היכולת להסתמך על עקרונות המתפרסים על פני זמן ומרחב, ולהיות מסוגלים לדעת מה הצליח לפני כן ומה לא. לאחר מכן אפשר ליישם את העקרונות הללו במצב הקיים — זהו תפקידו של קנה המידה. התוצאה היא תוכנית המסתמכת על העבר ומחוברת אל ההווה למען השגת מטרה עתידית.

אלא ששום קרב אינו מתנהל במלואו על פי התוכנית. התוצאה של הקרב תלויה לא רק בפעולותיו של היריב — "הלא־ידוע הידוע" המפורסם שעליו דיבר מזכיר ההגנה לשעבר דונלד רמספלד41 — אלא גם ב"לא־ידוע הלא־ידוע". דהיינו, כל הדברים שעלולים להשתבש עוד לפני ההיתקלות ביריב. יחד השניים האלה יוצרים את מה שקלאוזביץ כינה "חיכוך", ההתנגשות של התיאוריה עם המציאות, שמפניה ניסה ארטבנוס להזהיר את קסרקסס מאות שנים לפני כן.

אם כך, הפתרון היחיד הוא לאלתר. עם זאת, אלתור אינו סתם המצאה מתוך התקדמות. ייתכן שתעדיפו לדבוק בתוכנית, ייתכן שתעדיפו לתקן אותה, וייתכן שתבחרו להשליך אותה לפח. בכל מקרה, למרות כל הלא־ידוע המפריד ביניכם ובין היעד שלכם, עליכם לדעת כמו לינקולן לאן המצפן מכוון. וכפי שהציע מקיאוולי, במוחכם צריכות להיות אפשרויות רבות להתמודדות עם המצב בהתבסס על לקחים שהפיקו מי שפעלו כאן לפניכם. והשאר תלוי בכם.

XII

הספינות החוצות כיום את ההלספונטוס עדיין מקשרות בין שדות קרב, כפי שעשו בעבר הגשרים של קסרקסס: טרויה שוכנת קצת דרומה, בצד האסייתי, וגליפולי נמצאת בצד האירופי. אלא שהספינות כיום הן מעבורות, והצבאות שהן מעבירות הם של תיירים, המנצלים את העובדה שאתרים שחוצצות ביניהם שלושת אלפים שנים נמצאים במרחק חמישים קילומטרים בלבד זה מזה. יש אפילו מספיק זמן, באותו יום, להתרשם גם מהסוס הטרויאני בצ'נקלה — לא הסוס האמיתי, כמובן, אלא הסוס מהסרט "טרויה" מ־2004 בכיכובו של בראד פיט.

הנוף חסר את ההוד שנגלה לקסרקסס בראש הצוק בשנת 480 לפנה"ס אבל מבהיר נקודה חשובה: ניסיון קרבי נדיר יותר אפילו מכפי שהיה בעבר הקרוב. כי מסיבה כלשהי — הפחד שמלחמת עולם תשמיד את כל משתתפיה, השיבה למלחמות קטנות יותר שמערבות רק חלקית את החברות המנהלות אותן, ואולי סתם מזל — פחות אנשים מוצאים את עצמם כיום לוחמים בשדות קרב. מספר המבקרים באתרים עולה עליהם.

אבל רעיון ההכשרה של קלאוזביץ ממשיך לשמור על הרלוונטיות שלו. הכשרה היא הדרך הטובה ביותר המצויה בידינו להתגונן מפני אסטרטגיות שנעשות אוויליות יותר ככל שהן נעשות מרשימות ויומרניות יותר — בעיה חוזרת ונשנית בשלום ובמלחמה גם יחד. הכשרה היא הדרך היחידה לשלב את הניגודים לכאורה תכנון ואלתור: להקנות את אותו שכל ישר הנובע מהידיעה מתי להיות קיפוד ומתי להיות שועל. אבל היכן, אם לא בצבא וחלקית באקדמיה או בעבודה, יכולים הצעירים כיום לרכוש השכלה כזאת?

"הניצחון בקרב ווטרלו הושג במגרשי הספורט של איטון," לא אמר הדוכס מוֵולינגטוֹן — אף על פי שבתור סַפָּק אמרות כנף מרכזי של התקופה הוויקטוריאנית, חבל שלא אמר.42 כי חוץ ממלחמה ומהכנה למלחמה, אין עוד תחום חוץ מספורט תחרותי שמגלם בצורה ברורה כל כך את השילוב נוסח קלאוזביץ של עבר מזוקק, הווה מתוכנן ועתיד לא נודע. כי מאחר שכושר גופני אופנתי כיום יותר מאשר בתקופתו של הדוכס, ההשתתפות בתחרויות רבה מכפי שהיתה בעבר. אבל מה התועלת בזה, ומה לזה ולאסטרטגיות־על?

השחקנים לומדים לשחק בעזרת מאמן, שעושה בדיוק את מה שעשו מדריכים כשהשירות הצבאי היה חובה: מלמדים את הכללים הבסיסיים, בונים מוטיבציה, מקנים משמעת, מעודדים שיתוף פעולה, מדגימים איך להיכשל ואיך להתאושש מהכישלון. אבל ברגע שהמשחק מתחיל, המאמן יכול רק לצעוק או לרטון מחוץ למגרש. השחקנים בקבוצה נאלצים להתמודד בעצמם. ובכל זאת, כולם משחקים טוב יותר בזכות האימון: לא לחינם שכר המאמנים באוניברסיטאות אמריקאיות מסוימות עולה על שכרם של הנשיאים שגייסו אותם.

אבל האם אפשר להסיק מכל זה שבזמן המשחק עצמו שחקן מסוים היה קיפוד או שועל? השאלה ודאי נשמעת טיפשית, כי כל אחד מהשחקנים היה צריך להיות גם וגם: היתה לו תוכנית קיפודית, והוא שינה אותה על פי הצורך בסגנון שועלי, והניצחון או ההפסד תלויים בשאלה אם הוא וחבריו הצליחו בכך. לאחר מעשה קשה לשחקן לומר מתי הוא היה זה או זה, אבל בשעת מעשה היו במוחו רעיונות מנוגדים.

במידה רבה, דבר זה קורה ברוב היבטי החיים, ואנחנו בוחרים כך או כך אינסטינקטיבית או כמעט אינסטינקטיבית. אלא שככל שהסמכות הנתונה בידינו רבה יותר, גם המודעות העצמית שלנו גדולה יותר. כאשר יש יותר צופים, הפעולה נעשית להופעה. המוניטין נעשים חשובים, ומצמצמים את החופש לפעול בגמישות. מנהיגים שהגיעו לפסגה — כמו קסרקסס והמומחים של טטלוק — עלולים להיהפך לאסירים של מעמדם החשוב: הם מחשקים את עצמם בתפקידים שאין ביכולתם להיחלץ מהם.

הספר הזה עוסק אפוא בהלספונטוס המנטלי שמפריד מנהיגות כזאת על חוף אחד משכל ישר בחוף שמנגד. התנועה מחוף לחוף אמורה להיות חופשית וערה, כי רק עם יחסי גומלין כאלה אפשר לגבש אסטרטגיות־על והלימה בין אמצעים למטרות. אבל הזרמים מהירים, הרוחות הפכפכות והגשרים רעועים. כיום אין צורך להעניש את הים או לרַצוֹת אותו, כפי שעשה קסרקסס. אבל אם ננתח כיצד אישים אחרים מאז המלך הזה התמודדו עם ניגודים של היגיון ועם מנהיגות, אולי נוכל לאמן את עצמנו לקראת הצליחוֹת שיעמדו לפנינו במוקדם או במאוחר.

א ספרו של גדיס ראה אור ב־2018, ארבע שנים לפני חנוכת גשר הדרדנלים, התלוי מעל מצר הדרדנלים ומחבר בין אסיה ואירופה (כל הערות השוליים הן של המערכת).

ב פוליטיקאי אמריקאי. חבר בית הנבחרים מטעם המפלגה הרפובליקאית ומהחריפים שבמתנגדי העבדות.