אני שומעת הכול
ככה נראה הגיהינום: עמנואל, בעלי לשעבר, שרוע על הספה אצלי בסלון ובוהה בטלוויזיה בעיניים מכווצות מאימה. המטוסים שלנו מפציצים את עזה מהאוויר, החמאס יורה טילים לתוך ישראל, ראש הממשלה נואם בפנים חמורות, והבן שלנו, עומר, מחכה בתוך טנק כדי להיכנס לעזה. ככה לפחות אני ראיתי את המצב. עמנואל ראה אותו אחרת: המטוסים מפציצים בתים ריקים, ראש הממשלה חסר אונים, ורק החמאס יודע טוב מאוד מה לעשות: להרוג את עומר.
"לא תהיה כניסה קרקעית," אני מנסה להרגיע אותו. עמנואל לא עונה ורק מצביע בפלצות לעבר הטלוויזיה. טורים של טנקים שועטים קדימה בתוך ענן אבק. "זה סתם צילומי ארכיון," אני משקרת בטון מלא ביטחון, מתעלמת מהכתובית שרצה לרוחב המסך: "שידור חי מגבול רצועת עזה".
עמנואל פולט אנחת רווחה. בשביל זה הוא בא אלי, כדי שארגיע אותו.
"זה רק כדי להלחיץ את החמאס," אני ממשיכה בסמכותיות. עמנואל נאחז במילים שלי כאילו הייתי הרמטכ"ל. ככה זה היה תמיד, בכל השנים שחיינו יחד. הוא היה נכנס לאחד מתסריטי האימה שלו, ואני הייתי מפרקת עבורו את מוקשי החרדה. "הוא לא נעלם, הוא רק לא עונה לטלפון", "לא שכחו אותה באוטובוס, היא סתם שכחה להודיע", "המשטרה לא תטפל בהיעדרות של שעתיים", "זה שהחבר שלו לא יודע איפה הוא לא אומר שהוא לא בחיים". כל המשפטים שאמרתי לו כל השנים, מלגלגת בלבי על מפלס החרדה שלו, לא עובדים יותר. בטח לא כשמראים שוב ושוב, במין לופ בלתי-נגמר, את הטנקים שצובאים על עזה. חיילים שכולם נראים לי כמו עומר מציצים מהם. גל של חרדה שוטף אותי, אבל אני מתעשתת ואומרת בקול רם: "סתם צילומים ישנים."
עמנואל מזדקף לישיבה פחות סמרטוטית ומעיף מבט בטלוויזיה. "אבל כתוב כאן 'בשידור חי'," הוא מזדעק.
אני מנסה להרוויח שנייה של מחשבה ופולטת גיחוך מעושה: "אתה לא מבין שזו מלחמה פסיכולוגית?" עמנואל קורס שוב למצב שכיבה, ואני מרגישה שהתחלתי להתאהב בתפקיד פרשננו הביטחוני. "אלה אותם אייטמים ישנים שוב ושוב," אני מרחיבה את הדיווח שלי מהשטח. "המטרה היא להרגיע את הציבור, את האנשים ההיסטריים כמוך." עמנואל מביט בתמיהה בכתבתנו הצבאית שצמחה לו פתאום מול העיניים, ואני ממריאה לגבהים: "זה עובד גם על החמאס. הם רואים את שיירות הטנקים ומבינים שאנחנו מוכנים לכבוש את עזה." אני רק אומרת את המילה "עזה" ומיד מרגישה שהבטן צונחת לי בכיוון הרצפה. רק שלא יחטפו אותו.
אני מרגישה את הפחד מפלח לי את הגוף כמו סכין חדה. מתי פחדתי ככה לפני המבצע הזה, שעוד לא ברור אם הוא אווירי או קרקעי, או גם וגם, או בכלל לא. אני שומרת על פנים חתומות מול עמנואל, אבל בא לי להסתער לתוך הטלוויזיה, לתוך מסיבת העיתונאים של ראש הממשלה ושר הביטחון, לתפוס אותם בגרון ולצרוח: "תודיעו כבר! נכנסים או לא נכנסים? מה אתם מקשקשים על כושר עמידה של העורף. נכנסים או לא נכנסים?" אני מדמיינת את עצמי נגררת לאחור על ידי המאבטחים של ראש הממשלה וצורחת מתוך שיגעון: "נכנסים או לא נכנסים?"
"בסוף הם ייכנסו," ממלמל עמנואל בייאוש, ומבטו נודד לעבר הטלוויזיה. אלוף משנה עומד מול המצלמות ומתדרך את הכתבים. "אנחנו ערוכים לכניסה מיידית," הוא אומר בביטחון, והכתובית תחתיו מסגירה את זהותו. מפקד חטיבה שבע בשריון. החטיבה של עומר. "זהו," אני שומעת את עמנואל גונח, "הלך הילד."
הטלפון של עמנואל מצלצל והוא קופץ בבהלה. "תעני," הוא צורח בהיסטריה, "זה בטח קצין העיר."
אני לוקחת את הטלפון ומשליכה אותו לעברו בשאט נפש. "זאת החברה שלך," אני מטיחה בו. עיני הנץ שלי קלטו את שמה בשנייה שהטלפון צלצל. "מקצין העיר לא מצלצלים. הם באים," אני אומרת בבוז ויוצאת מהסלון.
אני רוחצת את הכלים במטבח ונזכרת בתקופה שהיינו נשואים והיינו משחקים במשחק שעמנואל המציא: אנחנו בשואה. אני צריכה לבחור את מי הייתי מצילה - את אמא של עמנואל או את וודי אלן.
"את אמא שלך."
"את אמא שלך או את בן-גוריון?"
"בן-גוריון."
"אריק איינשטיין או ג'ון לנון?"
"ג'ון לנון לא יהודי."
"אז מה?"
"אז מה הוא עושה בשואה?"
"זה משחק, לא שיעור בהיסטוריה."
"אצלי השואה קשורה רק ליהודים."
"טוב, אני מחליף את השואה ברעידת אדמה."
"אז אריק איינשטיין."
"למה?"
"כי הוא יהודי."
אני מנסה לא לשמוע את השיחה של עמנואל והחברה שלו, אבל האוזניים שלי, שאומנו עשרות שנים לשמוע כל דבר, לא מצליחות להיאטם. אני שומעת את עמנואל, את השידורים בטלוויזיה, את הלב שלי שדופק בחוזקה, את הכוס שנשברת לרסיסים בכיור ואת הצעקה שמשתחררת לי מהגרון. הכול אני שומעת ולא יכולה להפסיק לשמוע. בא לי לחזור לסלון ולחנוק את עמנואל, שבגללו עומר הלך למות בשריון במקום להיות ג'ובניק חי.
"זה רק לטובתו שיהיה קרבי," אני נזכרת בנאום של עמנואל לפני הגיוס של עומר. מי חשב אז על מלחמה. היו כמה שנים שקטות במדינה המטורפת הזאת ונכנסנו לאשליה שאנחנו חיים בשווייץ, ושהצבא הוא מין חוג ספורט אתגרי שיהפוך את הילד המפונק שלנו לגבר קשוח. כל כך שמחתי שהוא גמר את בית הספר ונפטרתי לנצח ממערכת החינוך, שלא העליתי בדעתי שיש משהו גרוע יותר. מה כבר יכול להיות, חשבתי לעצמי, שלוש שנים בצבא זה כמו מכיתה אל"ף עד גימ"ל. מי יזכור את זה בכלל. לא העליתי בדעתי את האופציה של מלחמה. כאילו גדלתי בפינלנד.
ועכשיו השלכנו אותו במו ידינו למות בעזה. מירי של כוחותינו, מירי של המחבלים, ממחבל שיצוץ ממנהרה. אולי גם מהתייבשות או מרעב. כבר ראינו את הצבא במלחמות; עם כל הטכנולוגיה והאימונים ואוסף ועדות החקירה - בסוף כשצריך ג'ריקן עם מים, הם מצליחים לפשל גם בזה.
צפירה מחרישת אוזניים קורעת את האוויר. אני מביטה על עמנואל בבהלה. "אזעקה!" הוא צועק באימה. אני נשתלת במקומי ואין לי מושג מה לעשות. "לכו לממ"ד," אני שומעת את עמנואל מתרוצץ בין החדרים, שולף מחדרם את מיכאלה ובאני, החבר הפיליפיני שלה, ודוחף אותם באלימות לתוך חדר השינה שלי. פיצוץ אדיר מפלח את השמים ומזעזע את חלונות הבית. ארבעתנו נרעדים ומיכאלה פורצת בבכי. "אל תפחדי," מחבק אותה הפיליפיני ומחייך. "זה יירוט של כיפת ברזל."
לא אל באני מתכוונים כשאומרים "יש לה פיליפיני בבית". אצלי בבית אני הפיליפינית של הפיליפיני. אני מבשלת לו, מנקה אחריו ומכבסת לו, והכול רק בזכות עובדה אחת: הוא יכול לסבול את מיכאלה. בניגוד אלי, למשל.
"אין לכם מה לדאוג," אומר באני בחיוך הקטן שלו. "אין להם בכלל צבא."
עמנואל לא נרגע ונושא מונולוג שכולו חרדה מזוקקת: "תסמוך על הצבא שהוא כבר יסתבך שם עם המלחמה הזאת. אוי, איזו זוועה מחכה לנו. הם ייתקעו בעזה לכמה חודשים, אולי אפילו שנים. עד שעומר ישתחרר תצא לנו הנשמה."
מרוב לחץ ובלבול אני לא מצליחה לקלוט כלום חוץ מהעובדה שהתחילה מלחמה. עוד מלחמה. אני שומעת ברקע מישהו מדבר בטלוויזיה על כושר העמידה שהציבור צריך להפגין. אני מנסה להיזכר ללא הצלחה אם יש לי כושר עמידה. נדמה לי שאין לי. מה עוד אין לי אני דווקא זוכרת טוב מאוד: בן זוג.
יופי של מלחמה מחכה לי.
גדעון –
על גופתי המתה
בבית אהבו את ספרה הקודם של מירב הלפרין (גילוי נאות, אני פחות) ולכן שמחו לקרוא גם את הספר הזה. קליל מאד, הם אמרו, באותו סגנון. קריאה מהנה וזריזה, משהו לנקות את המוח, ספר כיפי.
שוש –
על גופתי
ספר מעולה. כתוב בצורה קולחת שמתארת את החיים המטורללים שחווים הורים ישראלים כאשר בנם מתגייס. הפחד וחוסר האונים מתוארים בצורה משעשעת עם מבט מפוקח לאימה
שוש –
על גופתי המתה
איזה ספר מקסיםםם. הרבה פעמים צחקתי בקול. כתוב באופן מבריק, מלא שנינויות, עם הרבה הומור וצחוק עצמי של גיבורת הסיפור.
מירב הלפרין, את גדולה!!!
יוגב (בעלים מאומתים) –
על גופתי המתה
פחות התחברתי ולמעשה הפסקתי באמצע
הכתיבה מפוזרת לי מדי, חסרת שנינות הומור מאוד מאולץ
הפרק הראשון בישר לקראת קריאה מהנה אבל איבדתי את זה די מהר